מה לא עושים בשביל הילד?

7 אוג

יש הרבה דרכים להביע אהבה.

לומר "אני אוהב אותך" זו רק דרך אחת. יש עוד. למשל, בשיר "איסלנד" של שלמה ארצי כתוב "ושואל 'תרצי קפה?' ומתכוון לומר 'אני אוהב'" – זו הסיבה שבכל פעם שאני מציע לאשתי קפה, היא מסכימה. גם אם לא באמת בא לה. ואז שוכחת לשתות אותו.

אבל הפעם אני כותב דווקא על יהונתן.

אני לא אוהב ים. אני לא אוהב בריכה. באופן כללי אני סולד ממים שלא נובעים מברז או מבקבוק. ק' נוהגת לספר שכשרק הכרנו, ואני גרתי בכרם התימנים בתל אביב, דקה מהים – היא נהגה לבוא אלי וללכת לים לבדה. בכל פעם שהזמינה אותי להצטרף, סירבתי או מצאתי תירוץ. כזה אני, לא אוהב ים. חול. מלח. מדוזות. אנשים. שמש. לא אוהב.

אבל כשהגיע הזמן לקחת את יהונתן לים – התייצבתי. מה לא עושים בשביל הילד, נכון?

וגם כשהוא רצה ללכת לבריכה. ואני שונא כלור. שונא מים. מה לא עושים בשביל הילד, אה?

פעם ראשונה בים, יולי 2010 (יהונתן בן שנה וחודש)

אני גם לא אוהב מיונז. אני כל כך נגעל ממיונז, ברמה שאף אחד לא מבין. סיפור אמיתי מהימים העליזים בהם ניהלתי סניף מקדונלד'ס: הלכתי לנקות שירותים שהיו דוחים בצורה יוצאת דופן, והכל היה בסדר; אבל בדרך החוצה נגעתי בטעות עם האצבע במיונז – וזה מה שגרם לי לרצות להקיא. לא האסון שניקיתי בשירותים, אלא המיונז. אני בכלל לא יודע איך התחתנתי עם ק', רוסיה חובבת מיונז – אבל בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי שיהונתן! בני בכורי! בשר מבשרי! יגדל להיות חובב מיונז.

יום אחד הוא ביקש שאכין לו כריך. שניצל בלחמניה. קטשופ? ממש לא. הוא רוצה מיונז. אלוהים. איפה טעיתי בחינוך של הילד, שהוא מבקש מיונז. אבל מה לא עושים בשביל הילד?

עטיתי מסכה. כזאת של קורונה. אם אני זוכר נכון עטיתי גם כפפות חד פעמיות לפני שפתחתי את המקרר. הרחקתי את הצנצנת ככל שאורך הזרועות שלי איפשר לי (רק שלא להריח בטעות. אלוהים. אלוהים אלוהים) – ומרחתי לו מיונז בתוך הלחמניה. אלוהים. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי. אחר כך אמרתי לו "יהונתן, אם אי פעם יהיה לך איזשהו צל של ספק שאבא אוהב אותך – תיזכר ברגע הזה שבו מרחתי לך מיונז בלחמניה".

שתבינו, מגעיל אותי אפילו לכתוב את המילה הזו בבלוג שלי. איףףף.

ואז הגיע אתגר חדש.

אנחנו אוהבים לנסוע לחופשה משפחתית באילת. פעם במלון, פעם בווילה עם חברים, לא משנה; העיקר לבלות כמה ימים באילת. בכל פעם שאנחנו נוסעים לאילת, אנחנו הולכים להסתובב בטיילת. ובכל פעם שיהונתן רואה את הכדור הצבעוני הזה משוגר אל השמיים, מתנדנד מעלה ומטה באוויר – הוא משתוקק לעלות עליו.

ואנחנו לא רוצים, כמובן, אבל לא מחשש לילד. הוא יהיה בסדר, הילד. אלא מחשש לעצמנו.

בהתחלה אמרנו לו שצריך להיות מעל גיל מסוים. פעם שאלנו ואמרו לנו שמותר מגיל 12. בפעם אחרת אמרו שמותר מגיל 14. אני אפילו לא בטוח אם באמת שאלנו ואמרו לנו, או אולי המצאנו את זה רק כדי לתרץ את חוסר הרצון שלנו להרשות לו לעלות על זה. הרי מי יעלה איתך למתקן המפחיד הזה? אבא? אמא?! נו, אתה בטח לא תעלה על זה לבד. בוא נלך מכאן. אולי בשנה הבאה.

וכך שנה אחר שנה. עד שב-26 ביולי 2021, במהלך חופשה משפחתית באילת, ממש הלכנו פיזית לשאול את הבחורה בקופה למי מותר לעלות – והיא ענתה "מגיל 6 ומעלה".

שש?! זה הכל? אוי ואבוי. יהונתן שמע את זה ונדלקו לו העיניים. אבל מי יעלה איתו, מי?

ואז, אוטומטית, בקול הכי רגוע שיצא לי אי פעם, אמרתי "אני אעלה איתו".

בהתחלה ק' לא האמינה למה שהיא שמעה. אחר כך חששה לחיי בכנות אמיתית. לא ליהונתן, אגב. לו היא לא דאגה בכלל. אבל אני ויהונתן כבר נעמדנו בתור. ככל שהתקרבנו אל הכדור עצמו כך התגבר הספק שלי בעצמי. באמת, טל? באמת? זה מה שאתה צריך עכשיו? זה יום אחד לפני יום הולדת 42 שלך. זה הטיימינג האידיאלי שלך להתקף לב בין שמיים וארץ? באמת?

אבל… מה לא עושים בשביל הילד, אה?

נתבקשנו להסיר מעצמנו כל דבר שיכול להתנתק מאתנו. לרוקן כיסים, להוריד מכשירי שמיעה ומשקפיים. אפילו נעליים. עלינו לכדור. חיברו אותנו. השעינו לאחור – ואז ההמתנה לשיגור. אף אחד לא ספר לאחור, לא הייתה שום הכנה מוקדמת. רגע אחד אנחנו שוכבים על הקרקע, מסתכלים מעלה אל השמיים השחורים ורואים רק את קצה המתקן. הרמתי לרגע את הראש והסתכלתי עליו. איך הוא התרגש. כמה שנים הוא כבר רוצה לעלות לכדור האיום הזה.

יהונתן ואני, רגע לפני, על המסך הענק שליד המתקן. צילום: ק'

ופתאום – טרילילי טרללה – אנחנו בשמיים. האיברים הפנימיים מתבלבלים. עפים למעלה, ופתאום למטה. במקום שחור הלילה פתאום אורות הטיילת. לא הרגשתי צורך לצרוח באימה או לקלל בכל שפה שאני מכיר. רק קיוויתי שיהונתן נהנה. שזה היה שווה לו את זה.

הכדור שלנו התהפך פעם או פעמיים. צבעים היטשטשו. פתאום שמעתי את יהונתן אומר "וואי". ושוב "וואי". לא היה שום דבר אחר להגיד, אז הצטרפתי אליו, ושנינו יחד "וואי. וואי-וואי". היטלטלנו שם בין שמיים וארץ כמה שניות ואז הרגשתי שוב את כוח הכבידה. נמשכנו למטה. חזרנו לקרקע בטוחה.

ירדנו מהמתקן. התחבקנו. אספנו את כל מה שהיה לנו בכיסים, מכשירי השמיעה, המשקפיים והנעליים. ירדנו מהמתקן הישר לחיבוק של ק'. היא אמרה שאני נראה קצת חיוור, אז ישבתי לכמה דקות בצד – ואז ניגשתי אליו.

"איך היה?", שאלתי.

"וואי!", הוא ענה.

"אתה יודע מה?", אמרתי לו. "עדיין הקטע עם המיונז בלחמניה היה יותר גרוע".

כדורי טראפלס שוקולד לבן (4 מרכיבים בלבד!)

15 מאי

וואלה, לא הכי מתאים עכשיו להעלות מתכון לבלוג. הימים ימי לחימה בדרום, רקטות בשמיים והתפרעויות ברחובות. סך הכל תקופה די מבאסת, בלשון המעטה. מה מתכון עכשיו, מה.

אבל בכל זאת, חג שבועות לפנינו, ולפי המדד של Ynet וחברת קיימא נראה שרוב הישראלים עדיין יחגגו אותו.

בנוסף, הרבה לפני שהמצב הפך ל"המצב", הבלוגרים של פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" תכננו להכין לרגל שבועות שלל מתכונים נהדרים, קינוחים ו/או מאפים, שהפעם הקשר ביניהם לא אמור להיות חומר גלם ספציפי אלא המוטיב הלבן.

חוץ מזה, המתכון אולי מתפרסם בימים קשים, עצובים ומדאיגים, אבל אולי בכלל הגעתם לכאן בעתיד, דרך חיפוש של מתכוני קינוחים לשבועות בגוגל. ואם ככה, אז אצלכם הכל בעצם בסדר ואפשר להתפנות לחגיגות שבועות בלב שלם.

למתכונים לבנים נוספים לרגל שבועות ובכלל בקרו בעמוד הפייסבוק של מנטקה ו/או באינסטגרם של מנטקה.

כדורי טראפלס שוקולד לבן

פרודוקטים:

  • 300 גרם שוקולד לבן קצוץ
  • 20 גרם חמאה
  • 1/4 כוס שמנת מתוקה להקצפה (38%)
  • 1 כוס שבבי קוקוס

אופן ההכנה:

1. מערבבים את השוקולד הלבן (הקצוץ), החמאה והשמנת המתוקה בקערה שמתאימה למיקרוגל.

2. מחממים במיקרוגל 30 שניות ומערבבים.

3. חוזרים על החימום והערבוב בכל 30 שניות עד שהתערובת חלקה וקרמית.

4. מצננים מעט, מכסים בניילון נצמד ומכניסים למקרר לשעתיים לפחות כדי שתתייצב ותתקשה.

5. לאחר שהתערובת התייצבה, גורפים מעט בעזרת כפית ומגלגלים בידיים לכדור קטן.

6. מגלגלים את הכדור בקוקוס ומניחים בכלי ההגשה או בקופסה לאחסון. ניתן לאחסן במקפיא, אבל להוציא כמה דקות לפני ההגשה כדי שהטראפלס יתרככו מעט.

בתיאבון, חג שבועות שמח, ושיבואו כבר ימים שקטים.

פורים 2021 – אייזן של סיפור

22 אפר

המסורת המשפחתית נמשכת זו השנה הרביעית. אחרי שהיינו שוטרים וגנבים בפורים 2018, אחרי שנלחמנו כגיבורי על בנבלי על בפורים 2019, ואחרי שהתעופפנו בסערה הישר אל ארץ עוץ בפורים 2020 – הפעם החלטנו ללכת על משהו רגוע יותר.

החלטנו לשחק בצעצועים.

משפחת אייזנמן גאה להציג: אייזן של סיפור!

בהשתתפות

יהונתן אייזנמן בתפקיד וודי:

מיכל אייזנמן בתפקיד ג'סי:

איתמר אייזנמן בתפקיד באז שנות אור:

ואנחנו, בתפקיד מר וגברת תפוח אדמה:

ויאללה לשחק!

הלוקיישן: גינת שעשועים חביבה ברחוב שוהם בחריש, שנבחרה בזכות מתקן המגלשות והסולמות בצורת הטרקטור הצהוב ברקע.

התחפושות: חלק באדיבות עלי אקספרס וחלק בעבודת יד של גברת תפוח אדמה, הלא היא ק'. היא יצרה את הכנפיים של באז שנות אור מקרטון שמצאתי ברחוב; ואת כל חלקי הגוף של מר וגברת תפוח אדמה מ… אני אפילו לא יודע איך קוראים לחומרים האלה. איך היא מצליחה לעשות את זה כל כך מושלם שנה אחרי שנה?

מאחורי המצלמה, ניקול קוזנצוב המוכשרת והמהממת שצילמה אותנו גם בשנים קודמות.

תודה, ניקול!

ניקול היא צלמת, אמנית צילום ומנחת סדנאות צילום. לפייסבוק של ניקול | לאתר של ניקול

רעיון לתחפושת המשפחתית בפורים שנה הבאה? בטח שיש כבר.

אבל אני לא יכול לספר עדיין. נדמה לי שאני שומע את אנדי מגיע.

אחרי שהיינו שוטרים וגנבים, גיבורי על ונבלי על, וביקרנו בארץ עוץ - בפורים השנה החלטנו לשחק בצעצועים

עוד תמונות מ"אייזן של סיפור" בפייסבוק שלי.

סוכריות גומי יין

24 פבר

חג פורים, חג פורים! איזה חג כיפי, ולא ניתן לקורונה לחרב אותו. גם השנה, כמו בשנים קודמות, אנחנו מתכננים פרוייקט תחפושת משפחתית שאמור להיות מהמם. עדכונים בקרוב, כנראה קצת אחרי פורים הפורמלי. בכל זאת קורונה.

הפעם התכנסנו כאן כדי לדבר על מתכון. כידוע, בפורים מצווה על אדם להתבסם עד דלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. זו הסיבה שהובילה את צמרת ההנהלה של פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" של מנטקה לבחור יין כחומר הגלם המרכזי החדש שיעמוד במרכזו של מאפה או קינוח – ואולי גם קצת מה שהוביל אותי להחליט שגם ליין מגיע להתחפש. למשל… לסוכריות גומי!

פרודוקטים להכנת סוכריות גומי יין:

  • 3/4 כוס יין לבחירתכם. אני ניסיתי עם יין אדום ועם יין תירוש. מתכנן לנסות גם עם יין לבן.
  • 1 חבילת ג'לטין, כלומר 28 גרם ג'לטין (2 יחידות, 14 גרם כל אחת).
  • 1/4 כוס סוכר.

נצטרך גם סיר וכף. וכיריים, וגז. רצוי להכין מראש גם תבנית סיליקון בצורה כלשהי, אבל אפשר להסתדר גם בלי.

אופן ההכנה:

תשמעו. אין דרך לייפות את זה: סוכריות גומי זה בעיקר ג'לטין. ככה זה עובד. לא רוצים ג'לטין? לא יהיה גומי. יש פה כמות פסיכית של ג'לטין, אני יודע. אבל איך תכינו סוכריות גומי בלי ג'לטין? אם יש לכם רעיון או מתכון, יש למטה המון מקום בתגובות.

אציין שזה לא מתכון מקורי שלי אלא מתורגם מאנגלית מהבלוג Kirbie’s Cravings. שם מדובר באפילו יותר ג'לטין (2.5 כפות, כלומר 32 גרם על חצי כוס יין!) – אז אני הישראלי הפרובינציאלי הכנתי עם חבילת ג'לטין שלמה (28 גרם) על 3/4 כוס יין ויצא סבבה. אני אפילו חושב שאולי אפשר להשתמש באותה כמות ג'לטין על כוס יין שלמה, אבל טרם ניסיתי.

יאללה, מתחילים:

  1. מוזגים את היין לסיר קטן על אש בינונית, מפזרים את הג'לטין ומתחילים לערבב כדי שיימס. בהתחלה זה לא נראה טוב: יש גושים של ג'לטין בתוך היין הנוזלי, וצריך לפעמים להיאבק בגושים סרבניים בעזרת גב של כף, אבל לאט לאט הג'לטין יתמוסס והכל יחזור להיות נוזלי וצלול.
  2. מוסיפים את הסוכר לתערובת החמה ומערבבים עד שהוא יתמוסס כולו.
  3. מכבים את האש. אם נוצר במהלך הערבוב קצף על פני התערובת, זה בסדר.
  4. מוזגים את התערובת החמימה לתבנית סיליקון. אם יש לכם תבנית בצורה הקלאסית של סוכריות גומי – דובונים – מה טוב. לי אין, אז השתמשתי בתבניות סיליקון קטנות שהכנתי בהן כמה פעמים פרלינים. בניסיון אחד גם שפכתי קצת תערובת יין עם ג'לטין לסתם קערה שהייתה לידי במטבח, ויצאה סוכריית גומי בצורת דיסקית שהספיקה לכמה נגיסות. במתכון המקורי ממליצים להשתמש בטפטפת כדי למזוג לתבנית (אולי אם השקעים שלכם קטנים, כמו של דובונים ממש. אני פשוט מזגתי ישר לתבנית הלבבות שלי).
  5. מכניסים למקרר לפחות לשעה, או כמוני שוכחים את זה שם עד שנזכרים למחרת.
  6. מחלצים מהתבנית. סוכריות הגומי אמורות להשתחרר בקלות, עם כל כמות הג'לטין שבתוכן.

הערות:

  • בתגובות למתכון המקורי נכתב שכמות הסוכר יכולה להשתנות על פי סוג היין – למשל אם היין מתוק, שימו יותר סוכר – אבל מצוין גם שמעט מדי סוכר עלול לגרום לקושי בחילוץ מהתבנית. אני לא בטוח שלכותבת המתכון ב-Kirbie’s Cravings יש גישה ליין תירוש, אבל הכמויות שציינתי לעיל עבדו לי יופי.
  • והטעם? מתוק, אבל לא מורגש טעם חזק של יין. לסוכריות הגומי מיין אדום אמיתי היה טעם חזק יותר מאשר לסוכריות התירוש (למרות שביין האדום השתמשתי ביותר ג'לטין יחסית לנוזל). כך או כך סוכריות הגומי מתוקות מספיק.
  • לא ניסיתי לנהוג אחר כך. על אחריותכם. רק אגיד שאף אחד מעולם לא אמר "אם אוכלים סוכריות גומי, לא נוהגים".

בתיאבון!

למתכונים מבוסמים נוספים שכוללים יין בקרו בעמוד הפייסבוק של מנטקה ו/או באינסטגרם של מנטקה.

חו"ל בקופסה

14 פבר

אשתי אוהבת לצאת לחופשות.

אני קצת פחות. טוב לי בבית. מצידי לראות נופים וארכיטקטורה בגוגל. אבל היא? חיה ממלון למלון. אני חושב שהדבר היחיד שעוזר לה להתעודד מהבאסה של חזרה מחופשה אחת הוא לתכנן את החופשה הבאה.

הואיל ואנחנו עדיין לא מיליונרים, ויש לנו מחויבויות כמו ילדים ועבודה, לפני כמה שנים קיבלנו החלטה משותפת: מדי שנה, לרגל יום הנישואין שלנו בתחילת פברואר, נצא לחופשה ביחד. רק שנינו. זה המינימום השנתי שלנו: בכל פעם שנחגוג יום נישואין זוגי, ניסע לחופשה בחו"ל; ובכל יום נישואין אי-זוגי, ניסע לחופשה בארץ. כך למשל יצא לנו לבקר בבודפשט ב-2017 (יום נישואין 8) וברומא ב-2019 (יום נישואין 10).

השנה – יום נישואין 12. כאילו לא מספיק שהשמיים סגורים ואי אפשר לטוס לשום חו"ל, בתחילת פברואר עדיין היינו תחת סגר שלישי וגם אי אפשר היה לנסוע לשום מקום בארץ. לפחות אפשר היה עדיין להחליף מתנות – אז בחרתי לתת לה חו"ל בקופסה.

בחזית הקופסה ציטוט מתוך "איסלנד" של שלמה ארצי, השיר שאיתו נכנסנו לחופה. סריקה של הקוד בסמארטפון מובילה לקליפ של השיר ביוטיוב.

ובפנים: 36 תמונות של שנינו מכל החו"לים שהיינו בהם יחד. מהחופשות של ימי הנישואין, אבל גם מהטיול לרומניה, מהחופשה המשוגעת בת 45 השעות באמסטרדם, משתי הנסיעות שלנו לניז'ני טאגיל, ואפילו תמונה אחת ששנינו שונאים ממש, מהפעם הראשונה שטסנו לחו"ל ואנחנו כל כך שמנים בה. אלוהים. כל כך. זו באמת תמונה איומה ונוראית – אבל היא של שנינו, והיא צולמה בברלין, והיא חלק מההיסטוריה שלנו, אז היא בפנים.

לכל תמונה סיפור, כל אחת היא זיכרון. ומאחור: ציטוט של משפט שקשור לזוגיות ואהבה, עם קוד שמעביר למידע נוסף אודות האדם שאמר את המשפט, מאופרה וינפרי ועד רלפי מיי.

הקופסה נוצרה בעבודת יד על ידי מיכל של זכרונות. זו בעצם קופסת זוגיות ואהבה, שאמורה להיות מלאה ב-36 תמונות שאפשר לבחור ולשלוח לה, ואני פשוט בחרתי תמונות מחו"ל. רוצים גם? יש לה מוצרים מהממים, והכל בעבודת יד. הנה קישור לחנות שלה.

והכי טוב? – בקופסה עדיין יש מקום לזכרונות חדשים!

(עכשיו רק שיפתחו את השמיים כדי שנוכל להוסיף לשם תמונות…)

גלידת נוטלה ביתית עם אגוזי לוז מקורמלים

3 פבר

תקציר הפרקים הקודמים, כי כבר עבר די זמן: "כחומר ביד הבלוגר" הוא פרוייקט נחמד של אתר הקונדיטוריה הישראלי "מנטקה", במסגרתו קבוצת בלוגרים איכותיים וחובבי מתוק מכינה מדי חודש מאפה או קינוח שבמרכזו חומר גלם מתחלף. במסגרת הסיבוב הקודם של הפרוייקט הכנתי למשל עוגת מוס שוקולד לבן וקפה במסגרת חודש השוקולד הלבן, קוביות פאדג' שקדים במסגרת חודש השקדים ועוד. חלק מהמתכונים אני עדיין מכין לפעמים (עוגיות בטטה צ'יפס! כן!), וחלקם – כמו עוגת הגבינבוקדו – נשאר בגדר זיכרון מתוק. ואני בכלל לא בלוגר אוכל!

ועכשיו, כמו הדור הבא של מסע בין כוכבים, הדור הבא של דגראסי והדור הבא של נוטס לנדינג (זרקתי רעיון. שמישהו יפיק את זה!) – גם ל"כחומר ביד הבלוגר" יש נבחרת חדשה ורעננה של בלוגרים, מחוזקת בכמה שחקנים מהקאסט המקורי אבל עם עלילה חדשה. הרעיון אותו רעיון, המתכונים חדשים לגמרי, ומדי פעם אולי יהיו רפרנסים או איסטר אגז למעריצים ותיקים.

שנתחיל?

חומר הגלם החודשי הראשון של "כחומר" החדש: אגוזי לוז. למה? כי אוטוטו 5 בפברואר, יום הנוטלה הבינלאומי, שהוא גם יום הנישואין שלי ושל ק' אבל אף אחד לא מאמין לי כשאני מספר שזו הסיבה שקבענו להתחתן בתאריך הזה.

גלידת נוטלה ביתית (בלי מכונת גלידה) עם אגוזי לוז מקורמלים

הפרודוקטים לגלידה:
500 מ"ל שמנת מתוקה
פחית חלב מרוכז ממותק
3 כפות נוטלה (שעשויה מאגוזי לוז!)

הפרודוקטים לאגוזי לוז מקורמלים:
150 גרם סוכר
טיפ-טיפונת מים
150 גרם אגוזי לוז קלויים (אבל לא מלוחים. הכי טוב לקנות טבעי ולקלות לבד כמה דקות על מחבת יבשה או בתנור)

מכינים את הגלידה:

1. מקציפים את השמנת המתוקה עד שהיא כמעט מוכנה. מה שנקרא, "פסגות רכות". לא להגזים, שלא תהפוך לחמאה בטעות.

2. מוסיפים את החלב המרוכז הממותק וממשיכים להקציף עוד כמה שניות. כדאי להשתמש בלקקן כדי לוודא שהחלב לא שקע למטה אלא התערבב במלואו.

3. מקפלים פנימה את שלוש כפות הנוטלה.

4. מעבירים לכלי מתאים להקפאה. ניתן להשתמש לשם כך בכלי קלקר ריק שנשאר מהפעם האחרונה שהזמנתם משלוח של גולדה, רצוי שטוף ונקי. שימו לב: אם אתם מתכוונים להגיש את הגלידה הזו לאורחים, מומלץ להשתמש דווקא בכלי אחר – אחרת האורחים עלולים לחשוב שגלידת הנוטלה המושלמת שלכם קנויה מגולדה, וזה פשוט מעליב. ואז בפעם הבאה שהתור שלכם להביא קינוח אתם מאיימים לא להכין שום דבר אלא לעצור בדרך ולקנות עבאדי בתחנת דלק, ולא תצאו מזה. תאמינו לי, הייתי שם.

5. רגע לפני שסוגרים את הכלי ומעבירים להקפאה, אפשר לזרזף עוד נוטלה לתוך התערובת ולשייש מעט עם סכין. רק בזהירות עם הליקוק אחר כך. אולי בעצם עדיף לשייש בכפית וזהו.

6. מכניסים למקפיא ללילה. לפחות. נכון שלפעמים אומרים לארבע שעות או ללילה? אז ארבע שעות לא טוב. שימו ללילה, בבקשה.

מכינים אגוזי לוז מקורמלים:

1. מרפדים תבנית בנייר אפייה. אל דאגה, לא אופים שום דבר, אבל אתם תצטרכו אותה אחר כך.

2. שמים במחבת סוכר ומים ומתחילים לחמם. הסוכר יתמוסס ויתחיל לרתוח, אבל אתם נשארים רגועים, מכניסים פנימה מדחום ומחכים שהטמפרטורה תגיע ל-118 מעלות. לא יודע אם חייבים מדחום, בעצם, זה לא נראה לי קריטי, אבל מה אכפת לכם?

3. מכניסים את אגוזי הלוז הקלויים לסוכר הלוהט ומתחילים לערבב במרץ. לערבב לערבב לערבב! כל הזמן! תחשבו על זה כעל קלוריות שאתם שורפים עכשיו כדי שתזללו את האגוזים המקורמלים אחר כך בלי רגשות אשם. יאללה לערבב! אתם תראו שהאגוזים נעשים מצופים בתערובת הסוכר, ובהתחלה התערובת לבנבנה וגבישית. אם תעצרו כאן תקבלו אגוזי לוז מסוכרים, שגם זה סבבה וטעים – אבל עם קצת אמונה ואומץ נמשיך לערבב במרץ ונגיע לארץ המובטחת של הקרמל.

4. בשלב מסוים הסוכר הלבן והגבישי מתמוסס והופך לקרמל נוצץ שעוטף כל אגוז כמו סוכריה. עדיין קל לערבב את הכל כי הסיפור הזה חם לאללה, אבל ברגע שאתם רואים שכבר אין שום כתם לבן של סוכר אלא הכל נמס ונוצץ – העבירו מהר מהר לתבנית עם נייר האפייה ממקודם.

5. עכשיו צריך לעבוד מהר כי הקרמל מתקשה תוך שניות – ולהפריד כמה שיותר אגוזים אלה מאלה בעזרת כף עץ או מזלג. ואם לא מצליחים להפריד לגמרי, אז לפחות שהזוגות או השלשות לא יטבלו בשלולית קרמל (אחרת הוא יתקשה כשהוא עבה מדי ולא נעים ללעיסה).

6. מניחים להצטנן לטמפרטורת החדר, ולאחר מכן שוברים לחתיכות. זה יכול להיות קישוט נחמד לעוגה או לקאפקייקס, אבל לדעתי הקרמל הקשה-מדי לא מתאים לגלידה. אנחנו מעוניינים באגוזים בלבד, אז השתמשו בפטיש שניצלים או בתחתית של ספל ושברו את האגוזים המקורמלים לחתיכות גסות. לא דק מדי. נניח, כל אגוז חוטף זבנג אחד על הראש ומה שיוצא אני מרוצה.

7. אם לא משתמשים בכל האגוזים המקורמלים, יש לשמור אותם בקופסה אטומה היטב אחרת הם תופסים לחות והקרמל נהיה צמיגי (אבל עדיין טעים!).

הכל מוכן? יאללה לטעום!

מניחים בכוס או בקערית גלידה בנדיבות, מפזרים מלמעלה אגוזי לוז מקורמלים – ובתיאבון.

למתכונים נוספים עם אגוזי לוז בקרו בעמוד הפייסבוק של מנטקה ו/או באינסטגרם של מנטקה.

ניצחון בהליכה

26 אוק

בשנה שעברה הורדתי לסמארטפון אפליקציה שסופרת צעדים. בהפעלה הראשונה היא שאלה אותי כמה שאלות, ועל סמך התשובות קבעה עבורי יעד יומי של 10,000 צעדים. ואני, אחד שמבלה את רוב הזמן בכתיבת תוכן בישיבה מול מסך המחשב (ובזמנו גם תרגמתי בישיבה שפת סימנים באקדמיה) – הסתכלתי על המספר הזה, צחקתי בקול רם וסגרתי את האפליקציה.

סגרתי, אבל לא מחקתי. אז מדי פעם הצצתי בה. במסך הראשי מוצג מספר הצעדים שעשיתי היום, מחצות עד חצות. בנגיעה קלה אפשר לעבור לתצוגה חודשית כדי לראות באילו ימים הצלחתי להגיע אל היעד. יום כזה מסומן בצבע כחול – אבל בהתחלה לא היו לי כאלה. בכלל. למעשה גיליתי שביום שגרתי אני עושה משהו כמו 4000, 5000 צעדים; אז להגיע ל-10,000 נשמע כל כך בלתי אפשרי, שאפילו לא טרחתי לנסות.

צריך להגיע ממקום למקום? יש רכב. צריך לטייל עם הכלב? יאללה כמה דקות ועולים הביתה. מה ללכת ברגל עכשיו, מה.

ב-2 במרץ התקיים בחריש אירוע ספורטיבי בסגנון המירוץ למיליון, ובמסגרתו כל מי שנרשם נדרש להתרוצץ הלוך ושוב בשדרה המרכזית של העיר, להיכנס לעסקים ולבצע משימות. אני באמת לא זוכר מה הוביל אותנו להירשם, אולי חשבנו שזו תהיה פעילות משפחתית טובה או משהו, אבל מה שבאמת חשוב הוא שבאותו יום עברתי לראשונה את היעד. כל מה שקיבלתי היה א לאוזי טי שרט – ויום כחול באפליקציה.

הפעמים הבאות בהן הגעתי ליעד קרו בטעות. אני לא זוכר את הנסיבות שהובילו אותי לצבוע בכחול את 15 במאי וכמעט את כל השבוע האחרון של החודש. אבל ב-31 במאי הצבתי בפני עצמי אתגר: חודש יוני הכחול, קראתי לו. להגיע ל-10,000 צעדים מדי יום בחודש יוני, כדי שכל כולו יהיה צבוע כחול באפליקציה.

זה היה קשה, כמובן. זה דבר אחד להגיע ליעד בטעות ודבר אחר לגמרי להזיז את עצמך מהספה בסוף יום כדי לצאת להליכה, שלא לדבר על להתעורר מוקדם יותר בבוקר.

אבל איכשהו כשיש מאחוריך כמה ימים כחולים, זה מדרבן אותך לעשות גם את היום כחול. ואת מחר. ומחרתיים. לאט-לאט, יום ביומו, חודש יוני נצבע כחול, וכשאני מסוחרר מההצלחה המשכתי ועשיתי גם את יולי כחול – ובאוגוסט החלטתי להרים לעצמי את הרף והצבתי לעצמי יעד חדש: 11,000 צעדים ביום. גם הוא היה כחול. גם ספטמבר. וביום הראשון של אוקטובר נזכרתי שעוד מעט חורף וגשם ואיך לעזאזל אצליח ללכת כל כך הרבה צעדים אז אולי כדאי לקחת צעד אחורה – אבל באותו יום עברתי את ה-12,000 וכך נקבע הרף החדש.

היום אני יוצא להליכות מדי בוקר עם אשתי והכלב. לעיתים אנחנו יוצאים יחד גם בערב. זה זמן האיכות שבו אנחנו מספרים זה לזו על היום שהיה, מתכננים תוכניות, מקשקשים על הא ודא. לפעמים אני יוצא להליכה גם לבד, וזה הזמן שבו עולים בדעתי הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבת תוכן. בחיי. ואם צריך לקפוץ לקנות משהו באיזו חנות, אז אני כבר לא לוקח את האוטו אלא פשוט הולך ברגל.

יכול להיות ש-12,000 צעדים ביום נשמע פשוט. אני לא יודע כמה ספורטיביים הקוראים כאן, אולי אתם עושים 12,000 עוד לפני ארוחת הבוקר; אבל עבורי זה היה ונשאר יעד כל כך רחוק עד שאין שום סיכוי שאצליח להשיג אותו – ומדי יום אני מצליח.

תוספת מאוחרת:
רבים פנו אלי בפרטי ושאלו באיזו אפליקציה אני משתמש. אז אני משתמש בגרסה החינמית של Pacer (הנה אתר הבית שלה עם קישורים לחנויות האפליקציות) – אבל יש המון אפליקציות שעושות דברים דומים.

רחש אגלים

8 אוק

(אם התחלתם לעקוב אחר הבלוג בחמש השנים האחרונות ואין לכם מושג מהי ההגיגית של טל, התחילו מכאן. פליטי הבלוגיה של תפוז, אתם יכולים לגלול למטה)

הסכיתו הסכיתו!

אתם נמצאים ב"רסיסי מילים", הבלוג האישי שלי (להבדיל מ"תוכן בעבודת יד", האתר המקצועי שלי); אבל לפני כן כתבתי בכל מיני פלטפורמות אחרות. אחד מהבלוגים שניהלתי, האהוב עלי מבין כולם, היה "ההגיגית של טל" בתפוז. שם מטופש, כן, אבל מדויק להפליא: כמו ההגיגית בספרי הארי פוטר, הבלוג היה לי מקום בו יכולתי לשמור זיכרונות ומחשבות כדי לחזור ולהסתכל בהם אחר כך.

כתבתי שם למעלה מעשור ואז עזבתי את תפוז, אבל תמיד נשאר לי מקום חם בלב עבור ההגיגית. היא הייתה עבורי משענת, פורקן ונחמה, מקום בו פגשתי אנשים נהדרים ומגרש אימונים בו תרגלתי כתיבה עד שהפכה למקצוע.

נשבעתי שלעולם לא אמחק אותה. הייתי משוכנע ששום דבר לעולם לא יקרה לה. שהיא תישאר לנצח אי שם במרחב הווירטואלי, מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי, ובו אוכל לבקר גם אחרי שנים רבות; אבל זה לא מה שקרה. לפני כמה חודשים גיליתי שבלוגים רבים בתפוז נפרצו ורשומות בהם נמחקו – ואמנם ההגיגית שלי לא הייתה ביניהם אבל אותה פריצה, כך הבנתי, הובילה את מנהלי תפוז להחלטה איומה: במקום לשחזר את הרשומות האבודות, נמחק את גם את אלה ששרדו.

ברגע ששמעתי התחלתי לגבות את התכנים שלי. בהיסטריה, לא פחות. עברתי רשומה-רשומה והעתקתי, פתחתי קובץ וורד והדבקתי. לא ידעתי מתי בדיוק הכל ייעלם, ומבחינתי זה יכול היה לקרות בכל רגע – אז אפילו לא קראתי. פשוט רפרפתי במהירות, כמו להסתכל על עצים דרך חלון רכבת נוסעת: הנה שיחה עם עכבר דמיוני והנה זיכרון מתוק על דבש, כאן רצף מביך למדי של "חייב לבחור", פה ספסל ירוק ושם הצעת הנישואין לק'.

הספקתי.

כמה ימים אחרי הקופי-פייסט האחרון, כל הבלוגים של תפוז נמחקו ונעלמו על תכניהם. ההגיגית האהובה שלי אבדה. וזה עצוב כל כך; אבל כל הרשומות שכתבתי בה, למעלה מ-700(!), ואפילו רשומות מכמה בלוגים אחרים שכתבתי שם, נמצאות במקום בטוח.

ומה עכשיו?

או. שמח ששאלתם.

נעים להכיר: "רחש אגלים", הפודקאסט החדש שלי. אפשר למצוא אותו בספוטיפיי ובכל מיני מקומות אחרים שבהם שומעים פודקאסטים בדרך כלל; ובו תוכלו לשמוע אותי, בקולי הערב, מספר חלק מאותם זיכרונות ומחשבות שהיו כתובים פעם שחור על גבי מסך.

טוב, פודקאסט זו אולי מילה גדולה. איכות הסאונד לא להיט כי אין לי באמת אולפן הקלטות אלא אפליקציה לאייפון בשם Anchor.fm; הפרקים מאוד קצרים, בין דקה וחצי לשש או שבע דקות; אני בדרך כלל מדבר לבד, אם כי באחד הפרקים כבר הייתה הופעת אורח וצפויות עוד בעתיד; ובסופו של דבר הנושא הוא בעצם, ובכן, דברים שקרו לי. לכן יש לי הרגשה שזה יעניין רק אותי ולא אף אחד אחר – אבל זה בדיוק מה שההגיגית הייתה: מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי.

הנה כמה דוגמאות לפרקים ב"רחש אגלים":

כדור גלידה: בחרתי עבור הפרק הראשון בפודקאסט את הטקסט האהוב עלי ביותר שכתבתי אי פעם: https://open.spotify.com/episode/2ackTtOxr2E3CHr6rPb9IL

איצטרובל: מוזר לספר סיפור על ילד בן שנה ו-5 חודשים כשבפועל הוא כבר בן יותר מ-11, אבל כן, זה פרק בכיכובו של יהונתן: https://open.spotify.com/episode/5ebGbsxkxJC156ONnm93SJ

עובדים על ילד: פרק שבו חוץ ממני אפשר לשמוע גם הופעת אורח של… טוב, לא מגלה: https://open.spotify.com/episode/7M2LPkfugor3NiLBdkvHXx

ויש גם פרקים נוספים שכבר עלו לאוויר, ופרקים חדשים יעלו מדי כמה ימים. איך תדעו מתי? ובכן, יש גם עמוד פייסבוק(!) ובו אעדכן בכל פעם שיעלה פרק חדש בפודקאסט. שם גם אפשר יהיה להגיב או ליצור קשר או להחליף מתכונים:

מוזמנים ומוזמנות להאזין.

(לא רחש הגלים, אמא. זה שם של צימר. רחש אגלים עם א'. כי אגל זה טיפה, וקוראים לי טל, שזה טיפות. ורחש כדי לרמז על קול, אז רחש אג… אוי תעזבי, אני אסביר לך בטלפון)

מה זה? שמעתם את הרחש הזה?

7 אוק

רמזים כאן.

שירות עצמי

13 יול

נכתב על פתק באייפון ב-30 במרץ 2019, נשכח, והתגלה עכשיו. 

נכנסנו הבוקר לגלריה קטנה של כלי קרמיקה בראש פינה.

בפנים היו שני חדרים ובהם מדפים עם המון כלים יפים, ובין היתר המון ספלי קרמיקה שעליהם נכתבו שמות. את השמות שלי ושל ק' לא מצאנו, אבל כן מצאנו שלושה ספלי קרמיקה עם שמות הילדים. אהבנו, רצינו לקנות –

אבל לא היה שם אף אחד.

אין את מי לשאול, אין למי לשלם. חוץ מאיתנו, הגלריה הייתה ריקה מאדם. יכולנו פשוט לקחת וללכת, אבל החלטנו לעשות סיבוב ולחזור אחר כך.

זה היה יום יפה, והסביבה הייתה פסטורלית וכיפית, אז טיילנו כשעה. בשלב מסוים השארתי את ק' והילדים בגינה קטנה וחזרתי לגלריה בעצמי, אבל היא הייתה סגורה ונעולה. על הדלת נתלה שלט: ״מעוניינים להיכנס? התקשרו ל-052…״

התקשרתי. ענתה בחורה והסבירה לי איפה החביאה את המפתח. מצאתי, פתחתי, נכנסתי. הדלקתי את האור. ראיתי את שלושת הספלים שרציתי לקנות. "אבל רגע", אמרתי לה בטלפון, "אני לא רק מסתכל, אני גם רוצה לקנות". "אין בעיה", ענתה, "יש שם נייר בועות ומספריים וכל מה שצריך כדי לעטוף. תתחיל, תסתדר, ותתקשר אלי שוב".

וכך, כשאני לבד בגלריה, הורדתי מהמדף את הספלים של יהונתן, מיכל ואיתמר, והתחלתי לעטוף בעצמי בניילון בועות ובנייר דבק. אנשים אחרים נכנסו. אמרו לי שלום. אמרתי שלום בחזרה והמשכתי לעטוף. אחרי כמה דקות מישהו ניגש אלי עם איזו צלחת מקרמיקה. "אני רוצה לארוז את זה למתנה", הוא אמר והושיט לי.

קרמיקה שירות עצמיפתאום הבנתי איך זה נראה מהצד שלו. "הו, לא לא לא, אני לא עובד פה", אמרתי. "אני לקוח כמוך, אין פה אף אחד. זה שירות עצמי". הוא חשב שאני מתלוצץ, אבל הפניתי אותו לטלפון שעל הדלת. כנראה שעשיתי רושם של מוכר קרמיקה גרוע למדי כשהוא התקשר למספר שעל הדלת, אבל הבחורה מהצד השני של הקו הסבירה לו את מה שהסבירה לי.

אלא שבניגוד אלי, הוא לא הסכים לעשות הכל בעצמו אלא דרש שהבחורה תגיע בעצמה.

בינתיים חשבתי שיכולתי בעצם לשבת פה ולקחת כסף מאנשים כמוהו.

בתוך כמה דקות הגיעה הבחורה בכבודה ובעצמה. אמרה שלום וסליחה שחיכינו אבל לא הייתה לה בעיה להסביר לנו בטלפון איך לשלם בעצמנו. הבחור ההוא שילם ראשון ויצא, ואז אני ניגשתי לשלם.

"מאיפה האמון הזה באנשים?" שאלתי אותה, "הרי כל אחד יכול להיכנס ולקחת וללכת". והיא חייכה ואמרה שלא שווה לה להחזיק עובד, ואף פעם לא היו לה בעיות, והרי גם כשהיא נמצאת שם עדיין אפשר לגנוב ומה בעצם כבר יקרה אם יגנבו.

"מה אם הייתי רוצה לשלם במזומן?" שאלתי כשאני מושיט לה כרטיס אשראי. "אז הייתי אומרת לך איפה הקופה עם העודף". "באמת היית אומרת לי איפה יש כאן מזומן בלי השגחה?!" – "כן", ענתה, "אפשר לחשוב כמה כבר יש שם…" והושיטה לי קבלה.

אמרתי תודה. לקחתי בעצמי שקית, הכנסתי לתוכה בעצמי את הספלים, ויצאתי בעצמי מהגלריה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: