ניצחון בהליכה

26 אוק

בשנה שעברה הורדתי לסמארטפון אפליקציה שסופרת צעדים. בהפעלה הראשונה היא שאלה אותי כמה שאלות, ועל סמך התשובות קבעה עבורי יעד יומי של 10,000 צעדים. ואני, אחד שמבלה את רוב הזמן בכתיבת תוכן בישיבה מול מסך המחשב (ובזמנו גם תרגמתי בישיבה שפת סימנים באקדמיה) – הסתכלתי על המספר הזה, צחקתי בקול רם וסגרתי את האפליקציה.

סגרתי, אבל לא מחקתי. אז מדי פעם הצצתי בה. במסך הראשי מוצג מספר הצעדים שעשיתי היום, מחצות עד חצות. בנגיעה קלה אפשר לעבור לתצוגה חודשית כדי לראות באילו ימים הצלחתי להגיע אל היעד. יום כזה מסומן בצבע כחול – אבל בהתחלה לא היו לי כאלה. בכלל. למעשה גיליתי שביום שגרתי אני עושה משהו כמו 4000, 5000 צעדים; אז להגיע ל-10,000 נשמע כל כך בלתי אפשרי, שאפילו לא טרחתי לנסות.

צריך להגיע ממקום למקום? יש רכב. צריך לטייל עם הכלב? יאללה כמה דקות ועולים הביתה. מה ללכת ברגל עכשיו, מה.

ב-2 במרץ התקיים בחריש אירוע ספורטיבי בסגנון המירוץ למיליון, ובמסגרתו כל מי שנרשם נדרש להתרוצץ הלוך ושוב בשדרה המרכזית של העיר, להיכנס לעסקים ולבצע משימות. אני באמת לא זוכר מה הוביל אותנו להירשם, אולי חשבנו שזו תהיה פעילות משפחתית טובה או משהו, אבל מה שבאמת חשוב הוא שבאותו יום עברתי לראשונה את היעד. כל מה שקיבלתי היה א לאוזי טי שרט – ויום כחול באפליקציה.

הפעמים הבאות בהן הגעתי ליעד קרו בטעות. אני לא זוכר את הנסיבות שהובילו אותי לצבוע בכחול את 15 במאי וכמעט את כל השבוע האחרון של החודש. אבל ב-31 במאי הצבתי בפני עצמי אתגר: חודש יוני הכחול, קראתי לו. להגיע ל-10,000 צעדים מדי יום בחודש יוני, כדי שכל כולו יהיה צבוע כחול באפליקציה.

זה היה קשה, כמובן. זה דבר אחד להגיע ליעד בטעות ודבר אחר לגמרי להזיז את עצמך מהספה בסוף יום כדי לצאת להליכה, שלא לדבר על להתעורר מוקדם יותר בבוקר.

אבל איכשהו כשיש מאחוריך כמה ימים כחולים, זה מדרבן אותך לעשות גם את היום כחול. ואת מחר. ומחרתיים. לאט-לאט, יום ביומו, חודש יוני נצבע כחול, וכשאני מסוחרר מההצלחה המשכתי ועשיתי גם את יולי כחול – ובאוגוסט החלטתי להרים לעצמי את הרף והצבתי לעצמי יעד חדש: 11,000 צעדים ביום. גם הוא היה כחול. גם ספטמבר. וביום הראשון של אוקטובר נזכרתי שעוד מעט חורף וגשם ואיך לעזאזל אצליח ללכת כל כך הרבה צעדים אז אולי כדאי לקחת צעד אחורה – אבל באותו יום עברתי את ה-12,000 וכך נקבע הרף החדש.

היום אני יוצא להליכות מדי בוקר עם אשתי והכלב. לעיתים אנחנו יוצאים יחד גם בערב. זה זמן האיכות שבו אנחנו מספרים זה לזו על היום שהיה, מתכננים תוכניות, מקשקשים על הא ודא. לפעמים אני יוצא להליכה גם לבד, וזה הזמן שבו עולים בדעתי הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבת תוכן. בחיי. ואם צריך לקפוץ לקנות משהו באיזו חנות, אז אני כבר לא לוקח את האוטו אלא פשוט הולך ברגל.

יכול להיות ש-12,000 צעדים ביום נשמע פשוט. אני לא יודע כמה ספורטיביים הקוראים כאן, אולי אתם עושים 12,000 עוד לפני ארוחת הבוקר; אבל עבורי זה היה ונשאר יעד כל כך רחוק עד שאין שום סיכוי שאצליח להשיג אותו – ומדי יום אני מצליח.

רחש אגלים

8 אוק

(אם התחלתם לעקוב אחר הבלוג בחמש השנים האחרונות ואין לכם מושג מהי ההגיגית של טל, התחילו מכאן. פליטי הבלוגיה של תפוז, אתם יכולים לגלול למטה)

הסכיתו הסכיתו!

אתם נמצאים ב"רסיסי מילים", הבלוג האישי שלי (להבדיל מ"תוכן בעבודת יד", האתר המקצועי שלי); אבל לפני כן כתבתי בכל מיני פלטפורמות אחרות. אחד מהבלוגים שניהלתי, האהוב עלי מבין כולם, היה "ההגיגית של טל" בתפוז. שם מטופש, כן, אבל מדויק להפליא: כמו ההגיגית בספרי הארי פוטר, הבלוג היה לי מקום בו יכולתי לשמור זיכרונות ומחשבות כדי לחזור ולהסתכל בהם אחר כך.

כתבתי שם למעלה מעשור ואז עזבתי את תפוז, אבל תמיד נשאר לי מקום חם בלב עבור ההגיגית. היא הייתה עבורי משענת, פורקן ונחמה, מקום בו פגשתי אנשים נהדרים ומגרש אימונים בו תרגלתי כתיבה עד שהפכה למקצוע.

נשבעתי שלעולם לא אמחק אותה. הייתי משוכנע ששום דבר לעולם לא יקרה לה. שהיא תישאר לנצח אי שם במרחב הווירטואלי, מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי, ובו אוכל לבקר גם אחרי שנים רבות; אבל זה לא מה שקרה. לפני כמה חודשים גיליתי שבלוגים רבים בתפוז נפרצו ורשומות בהם נמחקו – ואמנם ההגיגית שלי לא הייתה ביניהם אבל אותה פריצה, כך הבנתי, הובילה את מנהלי תפוז להחלטה איומה: במקום לשחזר את הרשומות האבודות, נמחק את גם את אלה ששרדו.

ברגע ששמעתי התחלתי לגבות את התכנים שלי. בהיסטריה, לא פחות. עברתי רשומה-רשומה והעתקתי, פתחתי קובץ וורד והדבקתי. לא ידעתי מתי בדיוק הכל ייעלם, ומבחינתי זה יכול היה לקרות בכל רגע – אז אפילו לא קראתי. פשוט רפרפתי במהירות, כמו להסתכל על עצים דרך חלון רכבת נוסעת: הנה שיחה עם עכבר דמיוני והנה זיכרון מתוק על דבש, כאן רצף מביך למדי של "חייב לבחור", פה ספסל ירוק ושם הצעת הנישואין לק'.

הספקתי.

כמה ימים אחרי הקופי-פייסט האחרון, כל הבלוגים של תפוז נמחקו ונעלמו על תכניהם. ההגיגית האהובה שלי אבדה. וזה עצוב כל כך; אבל כל הרשומות שכתבתי בה, למעלה מ-700(!), ואפילו רשומות מכמה בלוגים אחרים שכתבתי שם, נמצאות במקום בטוח.

ומה עכשיו?

או. שמח ששאלתם.

נעים להכיר: "רחש אגלים", הפודקאסט החדש שלי. אפשר למצוא אותו בספוטיפיי ובכל מיני מקומות אחרים שבהם שומעים פודקאסטים בדרך כלל; ובו תוכלו לשמוע אותי, בקולי הערב, מספר חלק מאותם זיכרונות ומחשבות שהיו כתובים פעם שחור על גבי מסך.

טוב, פודקאסט זו אולי מילה גדולה. איכות הסאונד לא להיט כי אין לי באמת אולפן הקלטות אלא אפליקציה לאייפון בשם Anchor.fm; הפרקים מאוד קצרים, בין דקה וחצי לשש או שבע דקות; אני בדרך כלל מדבר לבד, אם כי באחד הפרקים כבר הייתה הופעת אורח וצפויות עוד בעתיד; ובסופו של דבר הנושא הוא בעצם, ובכן, דברים שקרו לי. לכן יש לי הרגשה שזה יעניין רק אותי ולא אף אחד אחר – אבל זה בדיוק מה שההגיגית הייתה: מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי.

הנה כמה דוגמאות לפרקים ב"רחש אגלים":

כדור גלידה: בחרתי עבור הפרק הראשון בפודקאסט את הטקסט האהוב עלי ביותר שכתבתי אי פעם: https://open.spotify.com/episode/2ackTtOxr2E3CHr6rPb9IL

איצטרובל: מוזר לספר סיפור על ילד בן שנה ו-5 חודשים כשבפועל הוא כבר בן יותר מ-11, אבל כן, זה פרק בכיכובו של יהונתן: https://open.spotify.com/episode/5ebGbsxkxJC156ONnm93SJ

עובדים על ילד: פרק שבו חוץ ממני אפשר לשמוע גם הופעת אורח של… טוב, לא מגלה: https://open.spotify.com/episode/7M2LPkfugor3NiLBdkvHXx

ויש גם פרקים נוספים שכבר עלו לאוויר, ופרקים חדשים יעלו מדי כמה ימים. איך תדעו מתי? ובכן, יש גם עמוד פייסבוק(!) ובו אעדכן בכל פעם שיעלה פרק חדש בפודקאסט. שם גם אפשר יהיה להגיב או ליצור קשר או להחליף מתכונים:

מוזמנים ומוזמנות להאזין.

(לא רחש הגלים, אמא. זה שם של צימר. רחש אגלים עם א'. כי אגל זה טיפה, וקוראים לי טל, שזה טיפות. ורחש כדי לרמז על קול, אז רחש אג… אוי תעזבי, אני אסביר לך בטלפון)

מה זה? שמעתם את הרחש הזה?

7 אוק

רמזים כאן.

שירות עצמי

13 יול

נכתב על פתק באייפון ב-30 במרץ 2019, נשכח, והתגלה עכשיו. 

נכנסנו הבוקר לגלריה קטנה של כלי קרמיקה בראש פינה.

בפנים היו שני חדרים ובהם מדפים עם המון כלים יפים, ובין היתר המון ספלי קרמיקה שעליהם נכתבו שמות. את השמות שלי ושל ק' לא מצאנו, אבל כן מצאנו שלושה ספלי קרמיקה עם שמות הילדים. אהבנו, רצינו לקנות –

אבל לא היה שם אף אחד.

אין את מי לשאול, אין למי לשלם. חוץ מאיתנו, הגלריה הייתה ריקה מאדם. יכולנו פשוט לקחת וללכת, אבל החלטנו לעשות סיבוב ולחזור אחר כך.

זה היה יום יפה, והסביבה הייתה פסטורלית וכיפית, אז טיילנו כשעה. בשלב מסוים השארתי את ק' והילדים בגינה קטנה וחזרתי לגלריה בעצמי, אבל היא הייתה סגורה ונעולה. על הדלת נתלה שלט: ״מעוניינים להיכנס? התקשרו ל-052…״

התקשרתי. ענתה בחורה והסבירה לי איפה החביאה את המפתח. מצאתי, פתחתי, נכנסתי. הדלקתי את האור. ראיתי את שלושת הספלים שרציתי לקנות. "אבל רגע", אמרתי לה בטלפון, "אני לא רק מסתכל, אני גם רוצה לקנות". "אין בעיה", ענתה, "יש שם נייר בועות ומספריים וכל מה שצריך כדי לעטוף. תתחיל, תסתדר, ותתקשר אלי שוב".

וכך, כשאני לבד בגלריה, הורדתי מהמדף את הספלים של יהונתן, מיכל ואיתמר, והתחלתי לעטוף בעצמי בניילון בועות ובנייר דבק. אנשים אחרים נכנסו. אמרו לי שלום. אמרתי שלום בחזרה והמשכתי לעטוף. אחרי כמה דקות מישהו ניגש אלי עם איזו צלחת מקרמיקה. "אני רוצה לארוז את זה למתנה", הוא אמר והושיט לי.

קרמיקה שירות עצמיפתאום הבנתי איך זה נראה מהצד שלו. "הו, לא לא לא, אני לא עובד פה", אמרתי. "אני לקוח כמוך, אין פה אף אחד. זה שירות עצמי". הוא חשב שאני מתלוצץ, אבל הפניתי אותו לטלפון שעל הדלת. כנראה שעשיתי רושם של מוכר קרמיקה גרוע למדי כשהוא התקשר למספר שעל הדלת, אבל הבחורה מהצד השני של הקו הסבירה לו את מה שהסבירה לי.

אלא שבניגוד אלי, הוא לא הסכים לעשות הכל בעצמו אלא דרש שהבחורה תגיע בעצמה.

בינתיים חשבתי שיכולתי בעצם לשבת פה ולקחת כסף מאנשים כמוהו.

בתוך כמה דקות הגיעה הבחורה בכבודה ובעצמה. אמרה שלום וסליחה שחיכינו אבל לא הייתה לה בעיה להסביר לנו בטלפון איך לשלם בעצמנו. הבחור ההוא שילם ראשון ויצא, ואז אני ניגשתי לשלם.

"מאיפה האמון הזה באנשים?" שאלתי אותה, "הרי כל אחד יכול להיכנס ולקחת וללכת". והיא חייכה ואמרה שלא שווה לה להחזיק עובד, ואף פעם לא היו לה בעיות, והרי גם כשהיא נמצאת שם עדיין אפשר לגנוב ומה בעצם כבר יקרה אם יגנבו.

"מה אם הייתי רוצה לשלם במזומן?" שאלתי כשאני מושיט לה כרטיס אשראי. "אז הייתי אומרת לך איפה הקופה עם העודף". "באמת היית אומרת לי איפה יש כאן מזומן בלי השגחה?!" – "כן", ענתה, "אפשר לחשוב כמה כבר יש שם…" והושיטה לי קבלה.

אמרתי תודה. לקחתי בעצמי שקית, הכנסתי לתוכה בעצמי את הספלים, ויצאתי בעצמי מהגלריה.

 

עוגה עם קרם אפוי

23 מאי

לאמא שלי הייתה מחברת מתכונים שהייתה אשכרה מחברת. מה זה הייתה, היא עדיין קיימת. מהסוג ההוא של פעם, עם מתכונים שנגזרו מעיתונים או נכתבו ביד על פיסת נייר אקראית ונשאו שמות כמו "העוגה של עליזה" או "הפשטידה של זיווה". רוב המתכונים הודבקו לעמודי המחברת עם נייר דבק, ואלה שלא התמזל מזלם פשוט קופלו ונתחבו ביניהם.

לפני עשרים-וכמה שנים אבא הביא הביתה את המדפסת הראשונה שלנו: מדפסת סיכות צורמנית ואיטית שמשכה דפים בשרשרת אינסופית מקופסת קרטון שהונחה מתחתיה, עם שוליים מחוררים שהיה צריך לתלוש בסוף. המדפסת הזו ציינה עידן חדש עבור מחברת המתכונים של אמא, כי עכשיו התווספו למתכוני העיתונים ומתכוני כתב היד גם מתכונים מסוג שלישי: אלה שטל הדפיס.

עוגה עם קרם אפוי 1ככה התוודעתי לראשונה למתכון של העוגה הזאת. ״עוגה עם קרם אפוי״, הייתה הכותרת שהיום נראית לי משונה ממש, אבל זה הוא שמה. אני זוכר שישבתי מול המחשב החדיש שלי דאז, אי שם באייטיז או תחילת הניינטיז, והקלדתי באצבע-אצבע את המתכון באיינשטיין או בקיוטקסט מבלי להבין באמת מה זה לגרר, מה ההבדל בין להקציף ללקפל או מה פתאום מרגרינה.

אמא מכינה את העוגה הזאת עד היום, כמובן, והיא אחת החביבות על ק'. תמיד יש לאמא בפריזר כמה חתיכות עוגה שהיא "מחממת כמה דקות וזה כמו חדש", ואז שמה במנז'טים כי ככה זה "נראה מיליון דולר". אני חושב שהעוגה הזאת בסדר, אבל ק' אוהבת אותה ממש. יחד עם זאת, בכל פעם שהיא מבקשת ממני לאפות אותה, אני מסרב. "זאת העוגה של אמא שלי", אני אומר, "אני לא אצליח להכין אותה טוב כמוה". למרות שק' דוחקת בי לנסות, ואמא שלי אומרת ש"מה הבעיה, אלא לא אותן ידיים אבל אותם גנים!" – עד השבוע לא הכנתי אותה.

עוגה עם קרם אפוי מתכוןהשבוע ק' חגגה יום הולדת והחליטה שזו צריכה להיות עוגת יום ההולדת שאכין לה. נו, לבקשה כזאת כבר אי אפשר לסרב. ביקשתי מאמא את המתכון, והיא שלחה לי צילום בוואטסאפ מתוך מחברת המתכונים שלה. כשקראתי את מה שהדפסתי אז, התברר שפספסתי שורה במתכון (אותה היא הוסיפה בכתב יד), וממרחק של עשרים-וכמה שנים גם קלטתי שגיאת הקלדה שמדליקה לי עכשיו את כל האובססיב קומפולסיב. אז יאללה יאללה, מהר להקליד מחדש, כמו שצריך, למען הדורות הבאים. 

עכשיו "עוגה עם קרם אפוי" גם כאן, עם מרגרינה במקום חמאה ובלי שגיאות הקלדה. ככה זה היום: אחרי שצילום של המתכון נמצא בוואטסאפ, אופן ההכנה בסטורי והתמונה של העוגה בפייסבוק, רק הגיוני שהוא יהיה בבלוג. מי יודע, אולי הילדים שלי יחפשו יום אחד את המתכון הזה לעוגה שאמא שלהם כל כך אוהבת, שאבא הדפיס כשהיה ילד ושהגיע בכלל ממחברת המתכונים של סבתא. אשכרה מחברת.

עוגה עם קרם אפוי

לבצק:

  • 3 כוסות קמח תופח
  • 200 גרם חמאה
  • 1/2 כוס סוכר
  • 2 שקיות סוכר וניל
  • 4 צהובים של ביצה

לציפוי:

  • 1 כוס ריבת משמשים או שזיפים (משהו חמצמץ, לא תות)
  • 4 לבנים של ביצה
  • 2/3 כוס סוכר
  • 1 אינסטנט פודינג וניל
  • 20-30 גרם שוקולד מריר מגורר (במקור כתוב 100, אבל בעיני זה מוגזם)

אופן ההכנה

מחממים תנור לחום בינוני 180 מעלות.

להכנת הבצק שמים בקערה את הקמח, החמאה, הסוכר וסוכר הווניל ולשים. מוסיפים את הצהובים תוך כדי לישה וממשיכים ללוש עד שמתקבל בצק חלק.

נוטלים חופן מהבצק ושומרים במקרר.

משמנים את התבנית ומרפדים את תחתיתה ודפנותיה בבצק. על הבצק מורחים ריבה.

להכנת הציפוי, מקציפים את החלבונים במערבל חשמלי במהירות גבוהה, מוסיפים בהדרגה את הסוכר וממשיכים להקציף לקצף יציב. מוסיפים את אבקת הפודינג ומקפלים אל תוך הקצף.

מורחים את הקצף בשכבה אחידה על הריבה ומפזרים עליו מחצית מהשוקולד המגורר.

לבסוף גוררים מעל העוגה את הבצק שנשמר במקרר ומעליו את יתרת השוקולד המגורר.

אופים כ-20 דקות או עד שהבצק יזהיב. מניחים להצטנן.

אפשר לחתוך את העוגה לחתיכות בגודל שמתאים למנז'טים (זה נראה מיליון דולר!) – ולהקפיא. בהקפאה זה מחזיק מעמד לנצח, ורק צריך להפשיר כמה חתיכות כשק' מגיעה לבקר.

עוגה עם קרם אפוי 3

יום הולדת שמח, ק'! 3>

* רק אחרי שהעליתי את הפוסט נזכרתי שכבר הזכרתי פעם את מחברת המתכונים של אמא.

פורים 2020 – הקוסם מארץ עוץ

10 מרץ

זאת כבר מסורת אייזנמנית ותיקה בת שלוש שנים.

הקוסם מארץ עוץ ראשי

אחרי שהיינו שוטרים וגנבים בפורים 2018, ואחרי שהיינו גיבורי על ונבלי על בפורים 2019, השנה התעופפנו בסערה הישר אל ארץ עוץ. מיכל הייתה דורותי, איתמר היה טוטו שסירב ללבוש חצי מהתחפושת שלו, יהונתן היה האריה, ק' הייתה הדחליל ואני – איך יפה לי טייץ כסוף! – איש הפח.

איש הפח חלוד ודורותי משמנת אותו

כרגיל, הרעיון לתחפושת נולד כבר במוצאי פורים הקודם. אז עדיין גרנו בטבריה ורק תכננו מי יתחפש למה. אבל כשעברנו לחריש מצאנו גם את המיקום המושלם: על כיכר בכניסה לעיר, ממש ליד הקניון, המתין לנו שביל אבנים צהובות.

הקוסם מארץ עוץ בישיבה על דרך האבנים הצהובות

וכך, בסוף השבוע האחרון שלפני פורים, נהגים שנכנסו לחריש או יצאו ממנה הופתעו למצוא את עצמם בתוך סצינה מתוך הקוסם מארץ עוץ. רבים מהם האטו, עשו כמה סיבובים סביב הכיכר, נופפו וצעקו "חג שמח!". זה היה קסום.

דאעש

בהזדמנות זו אני מבקש להתנצל בפני רוכבי האופניים שחלפו על פנינו, על כך שצעקתי "זהירות, קופים מכונפים!" וניסיתי לשסות בהם אריה. סליחה. הייתי בדמות. אתם לא מכונפים.

האריה ואיש הפח

בניגוד לשנים קודמות בהן צילמה אותנו הצלמת המשפחתית הקבועה ניקול קוזנצוב, בגלל בעיות לוח זמנים בחרנו הפעם את הצלמת פטריסיה ספאייב. כמו שאפשר לראות, היא הצליחה לשלב יפה את הקסם של ארץ עוץ עם הקסם של משפחת אייזנמן. אנחנו מרוצים. 🙂

טוטו מתעצבן

אחרי הצילומים נפרדנו מפטריסיה והלכנו למקדונלד'ס בקניון הסמוך. אני אוהב לחשוב על זה ששילבנו ידיים, כל הדמויות של הקוסם מארץ עוץ, והלכנו יחד אל הקוס-M.

קחו רגע לחשוב על זה. קוסם. קוס-M. לא חשוב.

אצל הקוסM

כל אחד מהילדים ביקש ממנו ארוחת ילדים עם משהו אחר. בזמן שאכלנו החלטנו כבר מה תהיה התחפושת של שנה הבאה – ובסוף מיכל נקשה שלוש פעמים בעקבים ואמרה "אין כמו בבית" – והופ, הגענו הביתה. ככה חריש בשבילנו: There's no place like home.

כבכל שנה, גם הפעם כל הפרוייקט המשפחתי הזה לא היה יוצא לפועל אם לא הייתה לי המשפחה המגניבה ביותר בארץ ישראל, בארץ עוץ ובכל הארצות כולן – ובפרט אשתי המהממת, ק', שלא רק ישבה להזמין תחפושות מעלי אקספרס אלא אשכרה יצרה לנו את כל הפלא הזה, כולל תלבושות, אביזרים ואיפור – בין היתר איש פח מחולצה ישנה, צינור של מייבש כביסה והרבה מאוד תרסיס צבע אפור. כמה שאני אוהב אותך.

הדחליל ואיש הפח נחים

חג פורים שמח!

פרפקציונזים

15 אוק

לפני כמה חודשים, רגע לפני פסח, מיכל חזרה הביתה מחוג ציור כשהיא מחזיקה בידיים ציור מהמם של שולחן ערוך לליל הסדר – ואמרה שהיא שונאת את הציור הזה. כששאלתי למה, כי זה באמת היה ציור מהמם, היא הצביעה על כוס יין יפהפייה שעמדה על השולחן ואמרה בצער שנשפך לה פה יותר מדי אדום, ואז היא נגעה בזה עם האצבע והיין נמרח על הנייר ועכשיו הציור הרוס.

לא היה לי מושג על מה היא מדברת. הציור היה מושלם. הראינו אותו יחד גם לאמא וגם לסבתא וכל מי שראה אמר שזה ציור נהדר. אבל היא המשיכה להיות עצובה כי זה לא היה מה שהיא רצתה שיהיה.

בזמנו אמרתי לה שלדעתי זה טוב שהיא רוצה שהכל יהיה כמו שהיא דמיינה, אבל כשהיא מציגה את הציור לאחרים הם לא יודעים מה היה אמור להיות. הם רק רואים מה שהם רואים. ואם כולם אומרים שזה יפה, אז מה זה משנה מה היה אמור להיות.

אני לא בטוח שהיא השתכנעה.

האביב חלף והגיע הסתיו. השבוע אירחנו חברים בסוכה שאין לנו. כרגיל, קטיה הייתה אחראית על הבישולים ואני על הקינוחים. בין היתר הגשתי את הדבר הזה שבתמונה. האורחים עפו על זה. בעיקר הילדים. כששאלו אותי מה זה, אמרתי שזה קייק פופ בלי מקל. זה היה טעים, זה נראה סביר, והבוקר סיפרתי למיכל, כשאנחנו מחסלים את האחרונים שנשארו, שזה בכלל לא מה שתכננתי להכין. רציתי להכין עוגה, אבל שמתי יותר מדי משהו וזה נהרס. התבאסתי, אבל לקחתי את התערובת והכנתי איתה דבר אחר שגם הוא לא הצליח. אכזבה כפולה. אבל אני לא זורק פרודוקטים וזכרתי שאמא שלי תמיד אומרת שכל דבר נראה מיליון דולר כששמים אותו במנז'טים – אז הכנתי משהו שלישי, וזה מה שהגשתי.

"את רואה, מיכל?" אמרתי לה, "אף אחד לא יודע מה זה היה אמור להיות, אבל כולם אמרו שזה טעים. זה כמו עם הציור שלך מפסח". והיא חייכה ואולי גם הבינה שזה נהדר לשאוף לשלמות, אבל לפעמים אפשר גם להסתפק במה שיצא ולקבל לא פחות מחמאות. אחרי הכל, מעט פחות מהמושלם שבדמיון יכול להיות מושלם אחר במציאות.

 

המקרה המוזר של החתול בשעת לילה

19 ספט

שישה ימים לפני שעברנו מטבריה לחריש, בטון נעלם.

תמונה ישנה של בטון. יש להגות על משקל "חלון" או "מזון". הפירוש הוא "לחמניה" ברוסית

מוצ"ש. נינג'ה ישראל בטלוויזיה. הילדים ישבו וצפו בעוד מישהו נופל למים כששמעתי רעש מבחוץ. הצצתי מהחלון וראיתי את השכן מלמטה. "החתול שלך נפל מהמרפסת", הוא אמר והצביע ימינה. "ראיתי אותו רץ לשם. בוא קח אותו."

טסתי למטה. איזה חתול מטומטם. זאת כבר לפחות הפעם השניה שהוא נופל מהמרפסת הזאת. בפעם הקודמת הוא פשוט ישב וחיכה למטה. אני מקווה שגם הפעם.

בתוך כמה שניות הגעתי לחצר של השכן ששחזר מה קרה: הוא ישב בבית ושמע חבטה, יצא החוצה וראה את החתול שלנו רץ מצד אחד של החצר לצידה השני. "אולי הוא מתחבא שם מסביב", הוא הציע, אבל בטון לא היה שם. לא מסביב ולא בצד הראשון ולא בצד השני ולא בשום מקום.

הסתובבתי בחצר של השכן דקות ארוכות וקראתי לו. "בטון! קסס-קסס-קסס!" – ציפיתי שהוא יענה לי ביללה כמו שהוא תמיד עושה, אבל הוא לא ענה. לא חזר. פשוט נעלם.

*

ק' דאגה מאוד. בטון כבר לא חתול צעיר. יכול להיות שהוא נפצע. היא לא הייתה בבית כשזה קרה, אבל היא חזרה בתוך כמה דקות ויצאה למסע חיפושים בזמן שאני חזרתי אל הילדים.

היא חיפשה אותו חצי לילה. וגם יצאה לסבב נוסף מוקדם בבוקר. אבל לא מצאה.

הדאגה שלה העמיקה. הוא לא ישרוד שם בחוץ, היא אמרה. הוא חתול של בית. הוא לא יודע לצוד או להתמודד עם חתולים אחרים. ולמרות שהוא כבר הלך לאיבוד בעבר ותמיד חזר – הפעם היא ידעה עמוק בלב שהוא כבר לא יחזור.

והיא בכתה. הרבה. התאבלה ממש. האשימה איכשהו את עצמה. החתול הזה בן 16 בערך, היא מכירה אותו יותר משהיא מכירה אותי. "לא מגיע לו למות ככה בחוץ, ברחוב", היא אמרה מדי פעם.

*

אני דווקא המשכתי לחפש. קצת מורכב להסביר בכתב, אבל מאחורי הבניין שלנו בונים בניין חדש, כך שבין הבניינים הללו יש גדר גבוהה ומאחוריה מעין תהום עמוקה. זה מכשול בלתי עביר לשום חתול, במיוחד לא לחתול קשיש ומפונק כמו בטון, ולמרבה אי-הנוחות הדבר הזה מתקיים בשניים מתוך ארבעת הצדדים שמקיפים את הבניין. כלומר, למרות שהבניין שלנו מרובע וכביכול יש לו ארבעה צדדים – לבטון היו רק שני כיוונים ללכת אליהם אחרי שהוא נפל מהמרפסת: או שמאלה או למטה.

שם חיפשתי אותו. "בטון! קסס-קסס-קסס!" בבוקר, בצהריים ובלילה. בכל פעם שיצאתי לטיול עם הכלבים, בכל פעם שלקחתי או החזרתי את הילדים מאיפשהו לאנשהו, בכל פעם שירדתי לזרוק את הזבל. אפילו פעם אחת לקחתי איתי את איתמר הקטן, כשאני לוחש לו: "איתמר, כמה נפלא זה יהיה אם אתה תהיה זה שימצא את בטון" – אבל גם זה לא עבד.

*

ביום שני בערב, יומיים אחרי שהוא נפל מהמרפסת, הסברנו לילדים מה קרה. אמרתי להם את מה שחשבתי בכנות – ששמעתי שכאשר חתולים מרגישים שהקץ מתקרב, הם מתרחקים מהמקום שבו הם חיו כדי לחפש מקום שקט ונסתר למות בו בשקט. אולי זה מה שקרה לבטון, אמרתי. אולי הוא התרחק מאיתנו כדי שנזכור אותו כמו שהוא היה ולא נראה אותו מת.

מיכל לקחה את זה יותר ללב. "אני לא עוזבת את טבריה בלי בטון!" היא הכריזה עם עיניים רטובות, ואני לא ידעתי מה לענות לה. פשוט חיבקתי אותה.

*

אבל זאת ק' שהתאבלה באמת. היה לי קשה לראות אותה ככה. מאוד רציתי למצוא את בטון בשבילה. כל כך רציתי להביא לה אותו. גם אחרי שכבר הסברנו לילדים שהוא כנראה לא יחזור, גם אחרי שק' כבר התחילה להפגין השלמה עם המצב – המשכתי לקוות שאמצא אותו.

שוב ושוב יצאתי למרפסת וקראתי "בטון! קסס-קסס-קסס!", חיכיתי לשמוע איזה מיאו מרחוק – וכלום. ירדתי למטה, טיילתי שוב ושוב עם הכלבים ובלעדיהם (דבש כבר מצא את בטון פעם אחת אחרי היעלמות דומה) – וכלום.

בטון לא חזר.

ביום שלישי בערב, שלושה ימים אחרי שהחתול שלנו נעלם, גם אני איבדתי תקווה. באמצע טיול הערב עם הכלבים חשבתי לעצמי שאני לא איש של חתולים, אלא איש של כלבים; ובכל זאת, החתול הזה הגיע עם האישה שאני אוהב, אז הוא היה מעין חיית מחמד חורגת שלי. נזכרתי בכל הפעמים שהוא התיישב עלי ודחף את הזנב שלו לפה שלי, חייכתי ונפרדתי ממנו בלב.

בטון, כל הנראה שתוי, במסיבת נובי גוד סוערת לפני כמה שנים

ואז חזרתי הביתה.

הילדים כבר ישנו, ואני התיישבתי לעבוד קצת. ק' המשיכה לארוז את הבית לקראת המעבר. שנינו סיימנו את העיסוקים שלנו סביב אחת וחצי או שתיים בלילה. ק' אמרה שהיא הולכת לישון. אני אמרתי שאם אני כבר ער אז אצא עם הכלבים לעוד סיבוב קצר.

ירדתי למטה. לא היה שום טעם לקרוא לבטון. הרי אפילו אני כבר הבנתי שהוא לא יימצא. חלפו שלושה ימים שבהן הוא כנראה לא אכל ולא שתה, ומי יודע אילו סכנות אורבות שם בחוץ לחתול כמוהו. לא. זה אבוד. אין טעם לקרוא לו.

*

אבל קראתי לו.

*

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

נדמה לי שאני שומע יללה רחוקה.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

שקט. וואי, אני בטח מדמיין. אין מצב שזה הוא.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

טוב, אין מצב שזה הוא. מאיפה היללה הזאת מגיעה? לא הייתי בטוח אם זה דומה ליללה של בטון או לא. במקרה גם עמדתי באותו רגע בדיוק באיזור שבין הבניין שלנו לבין הבניין החדש, אליו קלושים הסיכויים שהוא יגיע. לא, זה לא יכול להיות הוא.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

מאיפה זה מגיע, קיבינימט?

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

קדימה, חתול מטומטם. אם זה אתה אז תראה לי איפה אתה נמצא. תבוא לכאן. תיילל שוב. תעשה משהו פרודוקטיבי, לעזאזל.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

אוקיי, יכול להיות שזה הוא. כל ההשלמה שלי עם האובדן נגוזה. התקווה שכבר כובתה פתאום מילאה אותי בבת אחת. אני נשבע לך, בטון, אני אהרוג אותך אם זה לא אתה.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

אלוהים. אלוהים. אלוהים. זה חייב להיות הוא. אבל איפה? ימינה. שמאלה. חושך מצרים. עמדתי על הגבול של אתר הבנייה, ואם בבניין שלי עוד היו כמה אורות אז בבניין החדש שעדיין לא גמור לא היה אפילו אור אחד.

הסתכלתי על הבניין הזה, החדש. סקרתי אותו מלמטה למעלה. העיניים שלי טיפסו על הקיר החיצוני של הקומה הראשונה, לשניה, לשלישית, עד הגג. ושם ראיתי שני פנסים קטנים מתבוננים בי בחזרה.

"בטון?"

יללה. הפנסים יללו. אלוהים שבשמיים. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. אלוהים. בטון על הגג. בטון על הגג של הבניין החדש. אני לא יודע איך הוא הגיע לשם. אני חייב להגיע לשם.

הרמתי טלפון לק' וקיוויתי שהיא לא נרדמה עדיין.

ענתה.

"תעזבי הכל ותרדי עכשיו", אני חושב שאמרתי לה, "מצאתי את בטון, אבל אני צריך שתבואי לקחת את הכלבים. מהר."

בתוך שניות ספורות ק' הגיעה כשהוא לבושה בשמלת ערב ונעלי עקב. ככה הלכת לישון? ענתה שכל הבית בארגזים, כולל רוב הבגדים שלה, אז היא אשכרה זרקה על עצמה את הדבר הראשון שהיא מצאה – שמלת ערב ונעלי עקב.

נתתי לה את הרצועות של הכלבים. אמרתי שאני כבר חוזר – וטסתי אל תוך חדר המדרגות החשוך של הבניין החדש.

*

הטיפוס היה מפחיד. זה אתר בנייה. חדר המדרגות לא גמור. אין אור, אין מעקה. אפילו לא הייתי בטוח שכל המדרגות קיימות. מהקירות מבצבצים כל מיני חוטים וצינורות, וכדי שיהיה מעניין אז יש פה ושם גם איזה סולם או דלי שהפועלים לא תכננו שיעמדו בדרכו של אף אחד שמנסה לטפס בשעת לילה מאוחרת לאור פנס של אייפון.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

לא שמעתי תשובה. הדם הלם לי ברקות והפריע לי לשמוע. או אולי בטון לא ענה? ואולי הוא שוב ברח? אולי זה בכלל לא היה הוא?

הלב דפק כל כך חזק. כל כך חזק.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

שקט. אלוהים, רק שיהיה שם. רק שיהיה שם.

טיפסתי. הזעתי. קיללתי. התפללתי. אלוהים אלוהים אלוהים. רק שיהיה שם.

הגעתי לגג הבניין.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה. יש. מאיפה זה הגיע? "בטון! קסס-קס… הנה אתה. הנה אתה!"

הוא ישב על קצה הגג. זנב באוויר. ניגשתי אליו בזהירות. לרגע חשבתי שאולי בשלושת הימים האלה הוא הפך לחתול פרא ושכח מי אני. רק שלא אבהיל אותו, שלא יעשה תנועה לא נכונה וייפול למטה, או יברח, או יתקוף, או לא יודע מה.

"בוא, חתול מטומטם. בוא נלך הביתה" אמרתי לו והרמתי אותו. הוא היה קל משזכרתי. חיבקתי אותו חזק בשתי ידיים, דחפתי איכשהו את האייפון לכיס עם הפנס הדולק כדי שיפיץ מעט אור בחדר המדרגות בדרך למטה – וירדנו למטה דרך הדליים והסולמות והצינורות מהקירות.

ק' חיכתה למטה עם הכלבים. "שלום גבירתי, הזמנת חתול?", הושטתי לה אותו.

והיא לקחה את בטון ועמדה שם באמצע אתר בנייה חשוך בשמלת ערב ונעלי עקב, וחיבקה ונישקה אותו וליטפה ובכתה. ועלינו כולנו הביתה ונתנו לו לשתות. והערנו את הילדים כדי לספר להם שבטון חזר, וכל הבית שמחה וצהלה באחת וחצי או שתיים בלילה.

ואני אמרתי לעצמי שאת מה שהרגשתי באותו רגע, כשעמדתי שם באתר הבנייה והבנתי שמצאתי אותו, אני חייב לתעד. הלמות הלב באוזניים, הטיפוס המפחיד בחדר המדרגות החשוך והפנים של ק' כשהיא החזיקה את החתול שלה אחרי שכבר חשבה שזה לא יקרה.

מה קרה שם? כנראה שהוא נפל מהמרפסת לחצר של השכן, ואז עשה ברגל חתיכת טיול מטורף כדי להגיע לבניין ההוא שבונים מאחורה. ועוד לטפס עד לגג שלו.

הוא חזר בריא ושלם, לא פצוע ולא שום דבר, רק מעט יותר רזה וצמא. מאז כבר חלפו כמה ימים, הוא עבר איתנו לחריש, וממש כרגע אני כותב ומסתכל עליו מטייל להנאתו במרפסת.

רגע, אולי כדאי שארחיק אותו משם.

 

 

חרישניקים

14 אוג

בבוקר יום הולדת ארבעים שלי התעוררתי בדירה שלא הכרתי, ללא תחתונים, ועם גרב אחת ספוגה בשתן של כלב.

באופן טבעי נעמדתי על רגל אחת, היבשה – וחשבתי לעצמי שזה אולי אחד מימי ההולדת הטובים ביותר שהיו לי בארבעים השנים האחרונות.

לא שימי הולדת אחרים היו גרועים. זה המקום שבו הייתי.

עוגת יום הולדת בצורת לב, ועליה המספר 40 וכיתוב "לחי התחלות חדשות". העוגה מונחת על שולחן בצבע כחול שעליו קישוט דקורטיבי

מצב ששולחן האוכל החדש שלנו הוא היפה ביקום

אני חושב שברוב הפעמים בהן אנשים עוברים דירה, זה כי צריך. בגלל איזשהו אילוץ. כי חוזה השכירות הנוכחי עומד להיגמר, כי המצב הכלכלי מחייב להצטמצם או להתרחב, כי מפרקים את התא המשפחתי. מעטות הן הפעמים בהן מעבר דירה נעשה כי רוצים, בזמן שהאלטרנטיבה היא להישאר בתוך המוכר והידוע.

היציאה מבית ההורים כדי לגור לבד היא מעבר דירה כזה. כך גם כשעוברים לגור יחד עם בן או בת הזוג. עוברים לא כי צריכים, אלא כי רוצים. עוברים כי עצם המעבר מאיץ את הלב.

וזה המעבר שהיה לנו מטבריה לחריש.

צילום מתוך רכב ובו רואים דרך השמשה את שלט הכניסה לעיר חריש, ובו כתוב "חריש". בנוסף כיתוב "הגענו הביתה" ותיוג המיקום של חריש

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אז הגענו (צילום מסך מתוך הסטורי של יום המעבר באינסטגרם שלי)

ההובלה עצמה הייתה יום לפני יום ההולדת שלי, כך שביום עצמו כל הבית היה עדיין בארגזים (הייתי צריך לחפש כמה דקות ארוכות כדי למצוא תחתונים וגרביים חלופיים).

ק' הזמינה שתי בחורות נחמדות שתעזורנה לה לסדר את כל הרכוש שלנו יפה יפה בדירה החדשה, ואני התבקשתי לקחת את הילדים ואת הכלבים מחוץ לבית. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר ארוך.

הנוף מהמרפסת שלנו בחריש: שמיים, בניינים, כביש ופארק משחקים

הנוף מהמרפסת שלנו. אין ספסל ירוק.

כשטיילנו ברחוב החדש שלנו, הגענו אל בית הספר שבו הם ילמדו. הם הסתכלו עליו, בחנו אותו מכל הכיוונים, ושאלו למה כתוב כאן בגדול "נשק וסע". אז הסברתי להם מה זה.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז דבש עשה את צרכיו על המדרכה, ואני שלפתי שקית והרמתי אחריו תוך כדי שאני מסביר לילדים שככה זה כאן בחריש, צריך להרים אחרי הכלב. גם כי אנחנו לא רוצים לקבל קנס, אבל בעיקר כי אנחנו לא רוצים ללכלך את העיר שלנו. זו הסיבה שבכל פינה יש תיבות צהובות ובהן שקיות שחורות – זה לאיסוף הצרכים של הכלבים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז סיפרתי להם שיש כאן בחריש גינת כלבים. שזה שטח גדול שבו אפשר לשחרר כלבים לרוץ בחופשיות ולשחק עם כלבים אחרים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז טיילנו ברחוב הראשי של חריש, שדרות דרך ארץ, ושאפנו עמוק פנימה את ניחוח צמחי התבלין שצומחים בכל פינה ברחוב.

והילדים – ניחשתם נכון.

טבריה היא עיר עתיקה. בשנה שעברה היא חגגה 2000 שנים. זה קילומטרז' יפה, ויש משהו נחמד במגורים בעיר שיש לה היסטוריה. אבל בטבריה, אם אין משהו – אז הוא כבר לא יהיה. בחריש, לעומת זאת, אם אין משהו – זה כי עדיין לא הקימו אותו.

וזה משהו שמאוד משמח אותי בעיר הזאת. ה"עדיין".

צילום בשעת ערב. מקרוב הכלב שלנו, ברקע בניינים חדשים, ובאמצע משטח חול

המתנ"ס החדש של חריש ניצב בגאון ליד שטח ריק עם הרבה פוטנציאל

יש הרבה סיבות למעבר שלנו לחריש. יש לנו כאן משפחה. התקרבנו למרכז, לחברים. מזג האוויר כאן הרבה יותר נעים לנו מאשר בטבריה, ולראיה אנחנו כבר לא נושמים רק מזגן בבית אלא ממש פותחים חלונות ונהנים מהרוח. חריש מישורית יחסית לעומת טבריה המשופעת. חריש נקייה לעומת טבריה המלוכלכת. חריש היא עיר צעירה ורעננה בניגוד לטבריה הקשישה והעייפה. בחריש יש שפע של פארקים ירוקים, מוצלים ומושקעים (רק השבוע גיליתי עוד אחד במרחק הליכה מהבית), ובטבריה יש מעטים, קטנים, חשופים לשמש ללא הצללה וללא מים.

אבל בעיני הדבר הטוב ביותר בחריש הוא האנשים.

למיטב הבנתי, ואנא אל תעירו אותי אם זה חלום בהקיץ, רוב התושבים בחריש עברו אליה כמונו – מתוך בחירה ולאו דווקא מתוך צורך. יש בזה משהו מן החלוציות. זו עיר בהקמה, יש הרבה דברים שאין בה, ואני חושב שצריך להיות אנשים מאוד מיוחדים כדי לעבור למקום כזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו, משפחת אייזנמן, אנשים מיוחדים כאלה. ואני רוצה לחשוב שהאנשים מסביבנו גם הם אנשים מיוחדים כאלה.

עץ רימונים על רקע השמיים

בפארק מול הבית צומחים רימונים על העצים

אני כותב את השורות הללו שלושה שבועות אחרי שעברנו לחריש. יכול להיות שאקרא את הדברים בעוד חודש, שנה או עשור ואצחק על הטמבל הנאיבי שהייתי אז, אבל כרגע אני מתלהב מאוד מהעיר. האווירה. הריח. הפוטנציאל.

אנחנו גרים בשכונת אבני חן, ברחוב טופז. המתנ"ס מעבר לכביש, ושלושה פארקים – בעצם כבר ארבעה –במרחק הליכה. הקריטריון היחיד שהיה לנו בבחירת הדירה הוא המרחק מבית הספר, ואכן מצאנו דירה שתאפשר לילדים לישון עד עשר דקות לפני השיעור הראשון ועוד ללכת לשם בנחת. הדירה אמנם מעט יותר קטנה מזו שיש בבעלותנו בטבריה, אבל היא מרגישה כמו בית כבר מהרגע הראשון שלנו בחריש.

רבי עקיבא היה בן ארבעים כשיצא לדרך חדשה בחיים. אני בן ארבעים וממש לא רבי עקיבא, אבל הסלוגן של חריש הוא "עיר חדשה, התחלה חדשה" – וזה בהחלט מרגיש כמו דף חדש. רענן. נקי. מלהיב.

*

פעם, כשסיפרתי לאנשים שאני גר בטבריה, קראו לי טברייני. לא אהבתי את זה.

אבל עכשיו אני גר בחריש, ובהחלט אפשר לקרוא לי חרישניק. זה מוצא חן בעיני.

 

לא טבריינים

21 יול

בקרוב עוזבים את טבריה. ממש בעוד כמה ימים.

ואם שואלים אותנו למה, אז התשובה הקצרה היא שאנחנו לא אוהבים את טבריה.

תשובה ארוכה יותר היא שזה בכלל היה אמור להיות מעבר זמני, ככה הזכירה לי ק' כשתכנית העזיבה סיימה את שלב הדיבורים והתחילה לעבור לפסים אופרטיביים. עברנו לטבריה כאשר יהונתן היה בן 3 וחיפשנו עבורו מסגרת. ההורים של ק' גרים בטבריה, יש כאן סניף של מיחא, הכל נראה כאילו התאים.

אז הגענו. ואז נשארנו.

ועם הזמן השורשים שלנו העמיקו.

את הדירה ששכרנו – קנינו. אין יותר קבוע מזה. שיפצנו את המטבח כדי שיתאים כמו כפפת תנור לידיים המבשלות והאופות שלנו. הבאנו לעולם ילד שלישי בבית החולים פוריה. נראה היה שהזמני הפך קבוע.

ובכל זאת, טבריה… וכאן אני עובר ללשון יחיד כי אני לא רוצה להעיד בשם ק': אני, טל, לא התחברתי לעיר הזאת. למנטליות. לאנשים שאוכלים פיצה עם קטשופ. לאנשים שלא מדברים בכתובות נורמליות אלא הכל "ליד" משהו אחר. למוקד 106 העירוני שכשאתה מדווח לו על נדנדה שבורה בגן השעשועים של הרחוב – פשוט מסלקים את הנדנדה במקום לתקן אותה.

יש אנשים טובים בטבריה. חלק מהם פגשתי בפורום הורים לילדים מיוחדים – אנשים שפועלים למען ילדים עם צרכים מיוחדים ועם רצון אמיתי לעשות שינוי בעיר הזאת. יש את הכינרת, שאני כל כך אוהב להשקיף עליה (אבל לא לטבול בה). אוטובוס בתוך העיר עולה 2.50 ש"ח בלבד. אבל כאן מסתיימת רשימת הדברים הטובים שמצאו חן בעיני בטבריה.

צילום מסך מתוך פרק 1 של "בייק אוף ישראל": טל ועומרי מדברים למצלמה, טל אומר "אני לא טברייני, רק גר בטבריה"

אם אמרו את זה בפריים טיים של ערוץ 2 זה בטוח נכון

הרבה זמן רצינו לעזוב את טבריה. פחות או יותר מהרגע שעברנו אליה, אני חושב. ואני לא יודע מה היה הקש ששבר את הגב שלנו – אבל אנחנו סוף סוף עוזבים.

אנחנו מתקדמים. אנחנו מתים מפחד, ואנחנו מתרגשים.

אנחנו חוששים שהצעד הזה הוא טעות, אבל זה פשוט מרגיש נכון.

הדירה שרכשנו כאן מאפשרת לנו לחזור אם נרצה, אבל אנחנו מתפללים שלא נצטרך.

טבריה לא הייתה לנו בית. אולי חריש תהיה.

אבל על זה נדבר בפעם אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: