שוטרים וגנבים

27 פבר

תכננו את זה במשך שנה שלמה.

הקליקו להגדלה. האם מצאתם את כל חמשת האייזנמנים בתמונה?

במוצאי פורים שעבר יהונתן הוריד את תחפושת הפיראט שלו והכריז שבשנה הבאה הוא רוצה להתחפש לשוטר. מיכל הודיעה שאם ככה אז גם היא רוצה להתחפש לשוטרת, ונדרשה בדיוק חצי שניה של מבטים ביני לבין אשתי כדי להחליט שאנחנו נתחפש לגנבים. והסיבה שהתלהבנו ממש מהרעיון הזה של תחפושת משפחתית היא שכבר ידענו אז שאנחנו בהריון, ועוד לא ידענו אם זה יהיה בן או בת אבל כן ידענו שהוא, או היא, יתחפשו לשק מלא בכסף. כן!

וכך, בסוף השבוע האחרון ניגשו שני גנבים לבושים בשחור, עם שקי כסף שבאחד מהם יושב תינוק, אל הש.ג. של תחנת משטרת טבריה. היינו מלווים בשני שוטרים נמוכי קומה, רב פקד יהונתן ורב פקד מיכל, שגנבו את ההצגה וסחטו חיוכים מהשוטר שבכניסה.

"כן, אין בעיה, אתם יכולים להצטלם בשטח התחנה. אבל רגע!" הוא סקר אותי. אף פעם לא נעים ששוטר מסתכל עליך יותר מדי זמן. "יש לכם נשק?"

ואני עניתי: "לי אין. אבל לילדים שלי יש אקדחים מפלסטיק."

והוא חייך. "יאללה, כנסו."

ואז התחיל הכיף האמיתי.

ואני חשבתי לעצמי שאיזה מזל שיש לי את המשפחה המגניבה ביותר ביקום, שזורמת ומשתוללת ומשתטה בהזדמנויות שבהן אנשים אחרים היו נמנעים בגלל מבוכה או מה.

ואז חשבתי שבעצם אין שום סיכוי שהייתה לי משפחה אחרת.

תודה סופר-ענקית לצלמת הבית שלנו, ניקול קוזנצוב, שהיא במקרה גם אחותה של אשתי, שביימה וצילמה וערכה. היא מצלמת כבר הרבה שנים, אבל לאחרונה גם התחילה לעסוק בזה כמקצוע. פרגנו לה בלייק, קחו אותה לצלם אתכם, היא מהממת.

לתמונות נהדרות נוספות של סשן צילומי השוטרים והגנבים בתחנת משטרת טבריה אפשר להקליק כאן על הקישור הזה (שמשתתף בתחרות פייסבוקית, אז אם תוכלו לפרגן בלייק או אפילו לשתף, זה יהיה ממש נחמד מצידכם):
https://www.facebook.com/groups/208347369562090/permalink/496240227439468/

חג פורים שמח ומבדח!

(אין לראות בפוסט זה המלצה להיכנס רעולי פנים אל תחנות משטרה)

מודעות פרסומת

איתמר

30 ינו

יום אחד ק' הודיעה לי שהיא בהריון.

למעשה, המילים המדויקות שלה היו "אני מרגישה כמו בימים הראשונים שהייתי בהריון עם יהונתן. אני חושבת שאני שוב בהריון." אני גיחכתי, כי חשבתי שהיא מתלוצצת,  אבל היא התעקשה לנסוע באותו רגע לקנות ערכה ביתית לבדיקת הריון – אז אמרתי לה שמצידי תיסע אבל אני הולך לישון.

היא כבר העירה אותי עם המקל ביד.

ימי הולדת

כל עוד מנינו ארבע נפשות, ימי ההולדת שלנו הסתדרו בשורה נאה של ארבעה חודשים רצופים: ק' במאי, יהונתן ביוני, אני ביולי, מיכל באוגוסט. לכן, באופן טבעי, אחת מן השאלות הראשונות שהטרידו אותנו כשהתברר שאנחנו עומדים להפוך לחמישה הייתה "האם יתקלקל לנו רצף החודשים?"

חישוב מהיר הביא את ק' להעריך שהיא תלד לקראת חג סוכות, ואז רופא קבע שהתאריך המשוער המדויק הוא 4 באוקטובר. שזה משמח, כמובן, כי תינוק והכל, אבל… מאי-יוני-יולי-אוגוסט-אוקטובר? לא, לא, לא, הרי זה אומר שנצטרך לעשות אחר כך עוד ילד כדי לחגוג יום הולדת למישהו בספטמבר! ואני עדיין מנסה לעכל את ה"אבא לשלושה" כך שאני לא מסוגל להתמודד כרגע אפילו עם התיאוריה של "אבא לארבעה".

מצד שני, אנחנו מדברים פה על 4 באוקטובר. אם הוא ירגיש שהוא מוכן לצאת לאוויר העולם קצת לפני התאריך המשוער שלו, רק כמה ימים…

הו, בבקשה ילד, בבקשה תגיע קצת קודם. אנחנו נאהב אותך בכל מקרה, אבל בחייאת, בוא קצת קודם.

ככל שאוקטובר התקרב, כך גדלה ההתרגשות.

ככל שסוף ספטמבר התקרב, כך גדל המתח.

ה-29 בספטמבר היה ערב יום הכיפורים. ק' ואני שלחנו את הילדים לסבתא וסבא ונשארנו לבד בבית. הכנתי עוגיות שיהיו לצאת הצום, אכלנו ארוחה מפסקת ויצאנו לסיבוב בעיר.

ילדים שיחקו סביבנו, נסעו באופניים, צחקו. עשינו טיול ארוך, הקפנו את כל השכונה. ראינו כמה רכבים נוסעים בכביש וכעסנו על האנשים חסרי ההתחשבות שנוסעים ברכב ביום כיפור, כי למרות שלא קיים חוק האוסר על נסיעה ביום הזה, עדיין מדובר במסורת שצריך להתחשב בה.

חזרנו הביתה. אפילו לא רמז לציר. הלכנו לישון.

ב-30 בספטמבר, היום האחרון של החודש, בוקר יום הכיפורים, התעוררתי מוקדם מדי ומצאתי את ק' מנשנשת את העוגיות שהכנתי לצאת הצום. מה קרה, שאלתי, והיא אמרה לי באגביות שבלילה ירדו לה המים, אז מבחינתה הצום נגמר.

באחת עשרה וחצי בבוקר נכנסנו לרכב. התנעתי כשאני חושב על האנשים חסרי ההתחשבות שעליהם כעסנו אתמול כי נסעו ברכב ביום כיפור. כשק' לצידי מתפתלת מצירים נהגתי לאט כדי לא לדרוס אף ילד על אופניים. ילדים עשו לנו תנועות מגונות וקיללו אותנו בדרך לבית החולים.

ואז הכל קרה נורא מהר. הגענו למחלקת יולדות. פגשנו את הדולה שתיאמנו מראש והזעקנו באמצע הצום. כמה בדיקות זריזות ועברנו לחדר לידה. ארבע שעות אחר כך, בלי אפידורל, נולד הילד השלישי שלנו, איתמר.

באמצע יום הכיפורים, י' בתשרי התשע"ח, אבל לא פחות חשוב – ב-30 בספטמבר 2017.

עכשיו משפחת אייזנמן יכולה לחגוג ימי הולדת בחודשים מאי-יוני-יולי-אוגוסט-ספטמבר. הרצף שלנו נשמר. איזה ילד טוב אתה, איתמר.

 

למה איתמר

יהונתן ומיכל התלהבו עד השמיים מהאח החדש הצפוי להם ומאוד רצו להשתתף בבחירה של השם שלו, אז במהלך כל ההיריון שיחקנו משחק: הם יכולים לבוא אלינו בכל רגע ולהציע שמות, ואנחנו נשתדל לבחור מתוכם את השם של התינוק.

מיכל אמנם הציעה שמות מדי פעם, אבל בשלב מסוים נמאס לה.

לעומתה, יהונתן ירה עלינו צרורות. בכל יום הציע חמישה או שישה שמות, בסופי שבוע יותר. שמות שהוא שמע בטלוויזיה, שמות של ילדים מהכיתה, שמות שהוא שמע ברחוב – הוא היה נחוש בדעתו להיות זה שיציע את השם הזוכה של הרך הנולד.

ואנחנו הקשבנו לכל הצעה, אמרנו ליהונתן שנחשוב על זה ואפילו הרכבנו רשימה קצרה של שמות מוצלחים שהוא הציע.

אבל האמת היא שהיו לנו תכניות אחרות.

יש כל מיני דרכים לבחור שמות לילדים, אבל אנחנו רצינו שלשמות של הילדים שלנו יהיה קונספט. רצינו מכנה משותף שיחבר לא רק את האנשים שהם יהיו כבני אותה משפחה, אלא משהו שיחבר גם את השמות שלהם, במעין רמה גבוהה יותר של קשר ביניהם.

אז יהונתן נולד יהונתן כי אלוהים נתן, וכשאחותו נולדה הענקנו לה את השם של אחותו של יהונתן התנ"כי, מיכל. גם תמיד שעשע אותנו שיש זן תפוח בשם יונתן וזן קלמנטינה בשם מיכל, כך ששמות הילדים שלנו חלקו שני קונספטים: מצד אחד אלה אח ואחות מקראיים, מצד שני שניהם סוגי פירות.

ועכשיו הגיע הזמן לבחור שם לילד השלישי.

המשמעות הייתה לזנוח אחד מהקונספטים: או לבחור שם מקראי שאיכשהו קשור ליהונתן ומיכל, או לבחור בזן של פרי. כי מה הסיכוי שנמצא עוד שם שהוא גם וגם.

אז התחלנו לחשוב.

התחלנו לחשוב על שם עוד לפני שידענו אם יש לנו ילד או ילדה.

למעשה, התחלנו לחשוב כשמשום מה היינו בטוחים שעומדת להיות לנו עוד ילדה.

וחשבנו שאם זו באמת תהיה בת, אז יש לנו את השם המושלם: תמר. מצד אחד זו הבת של דוד המלך (מושא אהבתה של מיכל וחברו הטוב של יהונתן); מצד שני – טוב, תמר זה בהחלט סוג של פרי.

יופי, פתרנו את זה! הולכת להיות לנו בת ואנחנו נקרא לה תמר!

ואז התברר שזה בן.

אז לא תמר.

לא-תמר.

אי-תמר.

איתמר.

אוקיי, זה לא בדיוק סוג של פרי, ולא קשור ליהונתן ומיכל המקראיים (אם כי כן קיים איתמר במקרא, בנו של אהרון הכהן), וסיפור השם נשמע קצת מפותל ועקום כי יום אחד נספר לו שאנחנו מאוד אוהבים את השם שלו למרות שתכלס קראנו לו ככה כי הוא לא-בת – אבל מבחינתנו זה עדיין הקונספט המקורי, הכפול, שפשוט הורחב קצת כדי להתאים לנסיבות.

וכך, כמו עם אחיו ואחותו, היה לנו שם מוכן בשבילו עוד לפני שהוא נולד.

הייתה רק בעיה קטנה אחת: יהונתן לא הציע עדיין את השם "איתמר" אפילו פעם אחת במהלך כל ההיריון. אמנם הסברנו לו שאנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לבחור שם מחוץ לרשימה שלו, אבל העדפנו שהוא איכשהו יעלה על האפשרות הזו ויציע את השם בעצמו.

יומיים לפני הלידה ק' לקחה את יהונתן לחוג שחייה. הם הקדימו, אז נאלצו לחכות עד שהילד הקודם יסיים את השיעור שלו. כשסיים, המדריכה נפנפה לו לשלום וצעקה "ביי, איתמר!" – ויהונתן שמע את זה והסתובב אל ק' בעיניים נוצצות.

"אמא, יש לי עוד הצעה לשם. מה דעתך על איתמר?"

לא ברור איך ק' הצליחה לשמור על פני פוקר. היא אמרה ליהונתן שזה שם יפה מאוד ונכניס אותו לרשימה המקוצרת של המוצלחים באמת. היא סימסה לי בהתרגשות שזה סוף סוף קרה. ובעצם, בגלל שלמחרת כבר התחילו יום הכיפורים והלידה והכל – יצא שזה השם האחרון שיהונתן הספיק להוסיף לרשימת ההצעות שלו.

חוץ מזה, איתמר זה שם נפלא. אף שם אחר לא מתאים לו כמו איתמר.

איתמר.

לקח לי ארבעה חודשים לכתוב את הכל, והיום, ממש היום, איתמר כבר בן שליש!

אז מה, נשחק "למי הוא דומה"? כי אמרו לי שהוא דומה ליהונתן ואמרו לי שהוא דומה למיכל ואמרו לי שהוא דומה לי ואמרו לי שהוא דומה לק', אבל אני לא רואה שום דבר חוץ מילד חמוד, השלישי שלנו. איתמר.

ארוחת ערב משפחתית

14 ספט

"ברוכים הבאים לארוחת ערב משפחתית", אני אומר.
"ברוכים הנמצאים", הילדים עונים.
"תודה לכולכם שבאתם", אני ממשיך. "מי רוצה לספר על היום שהיה לו היום?"

בכל ערב אנחנו יושבים לאכול יחד. רוב הזמן אנחנו ארבעה*, כי הילדים תמיד נמצאים בבית; אבל אם אבא לא נמצא כי הוא בתרגום או בישיבת עבודה של פורום הורים לילדים מיוחדים, או אמא לא נמצאת כי היא בלימודים או מתעכבת בעבודה, אז עושים את זה בשלושה.

KATIA_32

* בקרוב חמישה

מי שיש לו ילדים בוודאי יודע שבדרך כלל כששואלים אותם איך היה בבית הספר או בגן, התשובה היא "כיף" – אבל בזמן ארוחת הערב המשפחתית אנחנו מרחיבים ומפרטים. כל אחד בתורו מספר על היום שהיה לו היום. בזמן שאחד מדבר מותר לשאול אותו שאלות, אבל משתדלים לא להפריע לו, ואסור לדבר בפה מלא.

אם אף אחד מהילדים לא מתנדב להתחיל, אז אני מתחיל: "היום בבוקר פיזרתי אתכם לגן ולבית הספר. אחר כך חזרתי הביתה וכתבתי כמה מאמרים בשביל לקוחות, ואז יצאתי לתרגם לשפת הסימנים. כשסיימתי, אספתי את יהונתן, חזרנו הביתה, נחנו קצת והלכנו לאסוף את מיכל. ואז שלושתנו נסענו לדואר לאסוף חבילה וחזרנו הביתה. בזמן שאתם ראיתם טלוויזיה אני כתבתי עוד שני מאמרים, ואז הגיע הזמן לארוחת הערב."

ואז הילדים שואלים "ומה היה לך הכי הכי כיף?" – ואני צריך לחשוב על כל הדברים שעשיתי במהלך היום, לבחור מתוכם אחד שהיה לי הכי הכי כיף – רצוי (אבל לא חובה) בתוספת הסבר למה בחרתי דווקא בו.

לאחרונה מיכל אוהבת להיות האחרונה שמספרת על היום שלה, אז אין ויכוחים על סדר הדוברים, אבל הייתה גם תקופה שבה הילדים מאוד רצו להיות ראשונים. אז הנהגנו שיטת הגרלה: כתבתי על פתקים את המספרים 1,2,3,4, קימטתי אותם וזרקתי על השולחן בתפזורת. כל אחד, גם אבא ואמא, בחרו פתק אחד, פתחו אותו וראו מה המספר שלהם בתור. אם מישהו מהילדים לא מרוצה מהמספר שהוא קיבל, מותר להציע פעם אחת למישהו אחר להתחלף במספרים, אבל רק בהסכמה.

ואז יהונתן יכול לספר למשל: "היום, בבית הספר, למדנו חשבון. ציירנו בלונים וכתבנו בפנים מספרים. אחר כך למדנו על ראש השנה ושרנו שירים." ואני שואל: "איזה שירים למשל? תשיר שיר אחד." אז הוא מתחיל לשיר, וכולנו מצטרפים, ואז הוא ממשיך: "בהפסקה שיחקתי כדורגל, ואז היה שיעור שחמט, אז אבא אסף אותי, ואספנו את מיכל, ונסענו לדואר, וזהו." ואחרי רגע של שקט מישהו שואל "ומה היה לך הכי הכי כיף?" והוא עונה "לשיר שירים לראש השנה".

ומיכל, למשל: "היום הייתי בגן, ושיחקתי עם שירה בבובות, ואז שיחקתי עם שירה ונויה בקוביות, ואז הגננת קראה לנו סיפור. וגם עשיתי לכם סוד אבל אני לא יכולה לגלות אותו עד ראש השנה. רק ליהונתן אני מסכימה לגלות!" (רוכנת לעברו ולוחשת לו את הסוד, וממשיכה) "וגם אכלתי בננה ותפוח ושניצל, אבל אפונה לא אכלתי כי אני לא אוהבת. ואז אבא ויהונתן באו לאסוף אותי. והכי הכי כיף היה לי…" – היא לא מחכה שישאלו אותה – "לשחק עם שירה בבובות, כי שירה היא החברה הכי טובה שלי."

ואז אמא מספרת, למשל, שהיא הלכה לעבודה, והיו לה לקוחות, ובהפסקה היא הלכה לחנות וקנתה כל מיני דברים, ואחרי העבודה היא נפגשה עם סבתא לקפה בקניון, ואז חזרה הביתה. גם אמא בוחרת מה היה לה הכי הכי כיף היום, ובמקרה של יום ממש גרוע שבו נדמה שלא היה שום דבר כיפי, תמיד אפשר לומר "הכי הכי כיף היה לי לשבת איתכם לאכול ארוחת ערב."

בשלב הזה בדרך כלל כולם כבר סיימו לאכול – אגב, לא חייבים לאכול אם לא רוצים, אבל כן חייבים לשבת ליד השולחן – ואנחנו מדברים על מה שיקרה מחר. למשל: "מחר יש לנו יום רגיל. מיכל הולכת לגן, יהונתן הולך לבית הספר, אמא הולכת לעבודה. אבא צריך לקחת את האוטו למוסך כדי לעשות לו טיפול, אבל אחר כך הוא חוזר הביתה לכתוב או נוסע לתרגום. ובערב נלך כולנו לבקר את סבתא וסבא."

לבסוף, כדי לסכם, אני שואל: "מישהו רוצה להוסיף משהו? שאלות? בעיות? טענות?" – וזה הזמן להוסיף דברים שלא עלו קודם. אחרי שכל הדברים נאמרו וכל השאלות נשאלו, אני מסיים: "טוב, אז תודה רבה לכולם. יאללה, לצחצח שיניים."

ככה אנחנו עושים בכל ערב.

בימי שישי אנחנו לא קוראים לזה ארוחת ערב משפחתית אלא קבלת שבת: מיכל ואמא מדליקות נרות (אמא מחזיקה את האש ומיכל מזיזה את היד כדי להדליק את הנרות), אני קורא את הטקסט של הקידוש מהמסך של הסמארטפון (בכל זאת, אנחנו לא עד כדי כך שומרים), יהונתן מברך על היין (תירוש) ועל הלחם – ואז מספרים על היום שהיה.

גם במוצאי שבת אנחנו עושים את זה קצת אחרת: במקום שכל אחד יספר על היום שהיה לו היום (הואיל ובדרך כלל אנחנו מבלים יחד כל היום, יתקבלו ככה ארבעה סיפורים זהים) – כל אחד זורק לאוויר דבר אחד שעשינו היום, מדברים קצת על כל אחד מהם, שואלים שאלות ועונים תשובות, ובסוף כל אחד בוחר את מה שהיה לו – ניחשתם נכון – הכי הכי כיף.

זאת אחת מן המסורות המשפחתיות שלנו. הילדים נהנים לספר, אנחנו נהנים לשמוע על היום שלהם, וכל אחד מקבל הזדמנות לחלוק עם האחרים את החוויות שלו. לא מוותרים על ארוחת ערב משפחתית גם כשאנחנו יוצאים מדי פעם לאכול ארוחת ערב בקניון, ולפעמים אפילו כשאנחנו אוכלים אצל סבתא וסבא או כשיש לנו אורחים – ואז גם הם מוזמנים (אבל לא חייבים אם לא רוצים) להשתתף.

אז… איך היה היום שלכם, ומה היה לכם הכי הכי כיף?

שונים ושווים

1 ספט

שבועיים לפני תום החופש הגדול התקשרה אלי המחנכת של יהונתן. היא הציעה לי לשאת דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים כנציג ההורים וכאבא לילד עם לקות שמיעה שמשולב בכיתה רגילה, לרגל העובדה שהשנה נפתחת בבית הספר כיתה א' ייעודית לילדים עם לקויות שמיעה, שמצטרפת לכיתה דומה קיימת שהתלמידים בה עולים לכיתה ג'.

בנוסף סיפרה המחנכת שבמהלך הטקס יהיה שיר שהתלמידים עם לקויות השמיעה ישירו בשפת הסימנים והציעה שיהונתן ואני נצטרף אליהם על הבמה ונסמן יחד. כשהצעתי ליהונתן, שבדרך כלל לא מסמן, הוא דווקא הסכים בשמחה – וככה בילינו את השבועיים האחרונים של החופש הגדול בחזרות אינטנסיביות בבית, כשיהונתן למד את הסימנים כמעט בלי שום רקע.

הבוקר, ביום הראשון של שנת הלימודים, אלה הדברים שנשאתי בטקס (פחות או יותר. מרוב התרגשות סביר להניח ששכחתי משפט פה ומשפט שם):

בוקר טוב.
קוראים לי טל, ואני אבא של יהונתן.
היי יהונתן!

יהונתן עולה היום לכיתה ב', מה שאומר שלפני שנה בדיוק הוא עלה לכיתה א', ואנחנו ישבנו כאן כמוכם, ומאוד התרגשנו וגם קצת דאגנו. בטח גם אתם קצת דואגים: מה זה בית ספר? יהיה קל? יהיה קשה? מה זה שיעורי בית? אתם עוד תגלו.
אנחנו דאגנו קצת יותר, כי יהונתן לא שומע כל כך טוב. יש לו שני מכשירים על האוזניים, שעוזרים לו לשמוע, בצבע סגול מהמם שהוא בחר בעצמו. ודאגנו שיהיה לו קשה בבית הספר כי הוא נראה קצת שונה.
אבל… מה זה שונה? ילד זה ילד. 
האם ילד שלא שומע כל כך טוב לא יכול לשחק בהפסקה? בטח שהוא יכול. האם ילדה שלא רואה כל כך טוב לא יכולה ללמוד חשבון ושפה? בטח שהיא יכולה. אני מאמין שכל ילד וכל ילדה יכולים לעשות כל דבר.
בשנה שעברה, כשיהונתן למד בכיתה א', הוא אכן נתקל בקשיים. אבל הוא התמודד איתם – והצליח. בהרבה מקרים הוא הצליח להתמודד איתם לבד, לפעמים הוא קיבל עזרה מהצוות הנפלא שיש כאן. אפילו מילדים אחרים בכיתה שלו ובכיתות אחרות. מה שחשוב זה שהוא הצליח, ואני מאוד גאה בו.
אני חושב ששונה זה טוב. שונה זה מעניין. אני רוצה לחשוב שכמו שיהונתן למד הרבה בבית הספר, אולי גם מי שמסביבו למד משהו מיהונתן. לפחות לגבי, את הדברים הכי חשובים בחיים שלי למדתי ממנו, דווקא בזכות זה שהוא קצת שונה.
אני מאחל לכם, ילדים, שיהיה לכם כיף להגיע בכל בוקר לכיתה, לפגוש את החברים וללמוד דברים חדשים מהמורים והמורות שלכם. אבל שחוץ מללמוד אותיות ומספרים ולקרוא ולכתוב – אני מקווה שתפגשו ילדים שהם שונים מכם, ותלמדו דברים מעניינים גם מהם.
שתהיה לכם שנת לימודים נעימה ומוצלחת.

וזה חלק מן השיר שסימנו יחד עם התלמידים המסמנים (צילום של אחת האמהות בקהל):

 

גלידת בטטה לוטוס

2 אוג

חשוב לאכול ירקות. ירקות זה בריא.

קחו את הבטטה למשל. מסתבר שיש לה הרבה יתרונות בריאותיים, ובין היתר היא מהווה מקור לויטמיני B, שמחזקים ומאזנים את מערכת העצבים וכך מסייעים להרגעה, להורדת מתח ולשיפור מצב רוח.

אבל היי היי! מה עוד מסייע להרגעה, להורדת מתח ולשיפור מצב הרוח? נכון, גלידה!

אז גלידה, מבטטה, עם תוספת עוגיות לוטוס כדי שיהיה קצת יותר מעניין, ו… אפשר לחשוב על זה בתור סוג של אנטיפסטי, לא?

גלידת בטטה ולוטוס (ללא מכונה)

פרודוקטים

1 בטטה בינונית
1 פחית חלב מרוכז
1/4 כפית קינמון
1 כפית תמצית וניל
עוגיות לוטוס
500 מ"ל שמנת מתוקה

אופן ההכנה

1. מבשלים את הבטטה עד שהיא מתרככת. מקלפים ומועכים אותה למחית. אפשר עם מזלג ואפשר בבלנדר.

2. בקערה אחת מערבבים את מחית הבטטה עם החלב המרוכז, הקינמון (אפשר להוסיף גם 1/4 כפית ציפורן ו/או מוסקט) ותמצית הוניל.

3. מרסקים את עוגיות הלוטוס, אבל לא יותר מדי כדי שישארו כמה חתיכות גדולות, ומוסיפים לתערובת הבטטה.

4. בקערה נפרדת מקציפים את השמנת המתוקה עד לקבלת קצפת.

5. מאחדים את התערובות לקערה אחת באמצעות קיפול.

6. מעבירים לכלי שאפשר להקפיא ומכניסים לפריזר ללילה, או לפחות ל-8 שעות.

7. מוציאים 5-10 דקות לפני ההגשה כדי שהגלידה תתרכך.

8. אפשר לקשט בפירורים נוספים של עוגיות לוטוס או לתקוע בצד עוגיה שלמה.

9. בתיאבון!

 

למתכונים צוננים נוספים (לאו דווקא עם ירקות) הקליקו כאן.

 

הסוד השלישי

4 יונ


Aizenman Family reimagined as elephants by talented Astrid Abreu via Fiverr

המטבח של אבא ומיכל האופים: עוגת ביסקוויטים וגבינה

28 מאי

יש לכם בבית ביסקוויטים, גבינה, שמן מתוקה ופודים?

הפעם במטבח של אבא ומיכל האופים – ספיישל שבועות!

הפרודוקטים:

500 מ"ל שמנת מתוקה
2 פודינג וניל
2 כוסות חלב (אנחנו השתמשנו בחלב סויה וניל)
1/2 כוס סוכר
500 גרם גבינה לבנה 9% שומן
בערך 200 גרם ביסקוויטים (תלוי בגודל הכלי והביסקוויטים)
1 כוס חלב (או חלב סויה וניל)
שוקולד חלב לקישוט

אופן ההכנה:

1. מקציפים את השמן המתוקה עם הפודים, החלב והסוכר.
2. מקפלים פנימה את הגבינה.
3. טובלים ביסקוויטים משני הצדדים בחלב ומניחים בכלי כשכבה ראשונה.
4. מורחים מחצית מה"מלה" על הביסקוויטים.
5. עוד שכבה של ביסקוויטים טבולים בחלב.
6. ושאר המלית.
7. מגרדים מלמעלה שוקולד חלב.
8. מכניסים למקרר לשעתיים או שלוש – ואוכלים!

 

 

המטבח של אבא ומיכל האופים: סמורז

14 מאי

ספיישל לוהט לרגל ל"ג בעומר!

הפרודוקטים:
ילדה חמודה
ביסקוויטים
מרשמלו
שוקולד חלב
נייר כסף
מדורה או תנור

אופן ההכנה:
על גבי פיסת נייר כסף מניחים ביסקוויט, מעליו קוביות שוקולד, מעליהן מרשמלו (רצוי לבן. משום מה, עם הורוד קיבלנו תוצאות פחות לעיסות), וסוגרים עם עוד ביסקוויט. ניתן, אם כי לא חובה, להיעזר לשם כך בילדה החמודה.
עוטפים היטב בנייר הכסף ומכניסים למדורה או לתנור שחומם מראש על, לא יודע, 180, 200 מעלות. בשלב הזה יש לוודא שהילדה החמודה נמצאת רחוק, בטמפרטורת החדר.
אחרי 4-5 דקות מוציאים, פותחים בזהירות (חם!), עושים "פוווו" וזוללים.

ל"ג שמח!

המטבח של אבא ומיכל האופים: דגל ישראל

3 מאי

לאור ההצלחה הפנומנלית של הפרק הקודם, ברוכים הבאים פעם נוספת אל המטבח של אבא ומיכל האופים, והפעם במהדורה חגיגית לרגל יום העצמאות: מכינים את דגל ישראל בעזרתו של אורח מיוחד.

הפרודוקטים:
250 מ"ל שמנת מתוקה
2 כפות אינסטנט פודינג וניל
מרשמלו בצבע כחול

אופן ההכנה:
מקציפים את השמנת המתוקה עם הפודינג עד לקצפת יציבה.
מרפדים תבנית גדולה בנייר אפייה, ומורחים את הקצפת בצורה של פחות או יותר מלבן.
מניחים את המרשמלו הכחול בצורה של שני פסים ומגן דוד.
אוכלים עם האצבעות.

המטבח של אבא ומיכל האופים: מצות

5 אפר

בשבועות האחרונים מיכל ואני ייסדנו מסורת אבא-בת חדשה: בכל יום שני אחר הצהריים, כאשר ק' בעבודה ויהונתן הולך לפעולה בתנועת כנפיים של קרמבו, אנחנו אופים משהו טעים ביחד.
רק אני והיא.

פעם אלה היו מאפינס, פעם עוגת שוקולד, פעם עוגיות שוקולד צ'יפס – תלוי במה שמתחשק למיכל באותו יום. או במה שאני משכנע אותה להכין, לפי מה שיש במזווה.

אנחנו קוראים למנהג הזה "המטבח של אבא ומיכל האופים". מיכל המציאה את השם.

בכל פעם אני מצלם את תהליך ההכנה ומעלה אותו כסטורי לאינסטגרם*.

והשבוע, כשמיכל ביקשה שנכין יחד מצות לכבוד פסח, היא הייתה במצב רוח מרומם אפילו יותר מהרגיל. היא שיתפה פעולה, חילקה הוראות בימוי, דרשה לעשות טייקים חוזרים עד שייצא מושלם, ובסוף הייתה מאוד מרוצה מהתוצאה – גם מהסרטון וגם מהמצות.

מה אתם חושבים, קרין גורן צריכה להתחיל לדאוג?

המתכון שבו השתמשנו כאן.

* בגלל זה הצילום האנכי, עמכם הסליחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: