מסיבת הסיום של "שמע" חיפה

18 יוני

"שמע" היא עמותה המסייעת לילדים עם לקויות שמיעה מכיתות א' עד יב'. יש לה מספר סניפים ובהם היא מספקת לילדים מגוון שירותים בתחום החינוך הבלתי פורמלי בשעות אחה"צ, כגון חוגים ופעילויות חברתיות. בנוסף, ב"שמע" יש מרכז ללימודי שפת הסימנים, ושם אכן התחלתי את הדרך כשלמדתי קורס רמה 1 בסניף ת"א ורמה 2 בטבריה.

שומעים_מהלביום אחד התקשרו אלי מ"שמע" חיפה והזמינו אותי להגיע למסיבת סיום השנה שלהם. או! בסניף חיפה עדיין לא הייתי! כמובן שהסכמתי מיד, ורק אז הבנתי שאני אמור להופיע על במה ביחד עם ילדים שמופיעים מול ההורים שלהם.

אני? על במה? עם ילדים? רינת גבאי, מאחוריך!

תיאטרון חיפה, האולם מלא עד אפס מקום. ישבתי בשורה הראשונה והעפתי מבט לאחור, וכל מה שראיתי היה ים של אנשים. כמה שניות אחר כך עלתה מנהלת "שמע" חיפה לבמה והכריזה שאם מישהו עדיין לא מצא מקום, אז יש מקום גם ביציע – ואני החסרתי פעימה. "יציע?" אמרתי לעצמי, אולי בקול רם מדי, "יש גם יציע?" והרמתי את העיניים למעלה, שם ראיתי עוד ים של אנשים. אבוי, כמה אנשים הולכים לבהות בי.

אבל אז התחיל המופע שהילדים הכינו, ובין קטעי ריקוד ושירה ונגינה הבנתי שאני באמת שם על תקן קישוט בלבד. אלה הילדים שכולם יסתכלו עליהם, לא אני. הם פשוט היו כל כך מקסימים שפשוט אי אפשר היה להסיט מהם את המבט. "נו יופי," הרגעתי את עצמי, "אף אחד לא ישים לב אלי."

הקליקו כאן לצפייה בסרטון בעמוד הפייסבוק של שמע חיפה

הקליקו כאן לצפייה בסרטון בעמוד הפייסבוק של שמע חיפה

וכשהגיע הזמן, עליתי לבמה בצעדים קטנים וניגשתי למרכזה כשאני שומע ברקע מחיאות כפיים. הופ, אולי בכל זאת מישהו שם לב אלי. איזו התרגשות מוזרה. האם אמעד? האם אשכח את הסימנים?

המנגינה המוכרת התחילה להתנגן ברקע, הישרתי מבט אל הקהל ולא ראיתי שום דבר. זרקורי הבמה סינוורו אותי, אז הסתכלתי הצידה אל הילדים – שניים שרו את השיר, שתיים סימנו אותו יחד איתי.

רואים כמה שהתרגשתי? כמה חשתי שלא בנוח שם באמצע הבמה? והכי חשוב, רואים כמה הוקסמתי מהילדים האלה?

תודה רבה לצוות "שמע" חיפה על ההזמנה, ולכל הילדים המהממים. תודה רבה להורים הנחמדים שבאו להחמיא לי אחר כך על ההופעה. היה לי כיף מאוד מאוד מאוד.

ביסלי וניל

8 יוני

ביסלי וניל

כן, ביסלי בטעם וניל.

למה?

כי חומר הגלם החודשי בפרוייקט הבלוגרים של מנטקה היה וניל, כמובן.

וטוב שכך, כי התקופה עמוסה כרגע. הרבה עבודה, הרבה לימודים (היה לי מבחן בשפת סימנים ועברתי, תודה רבה), והבוקר גיליתי שחלף חודש(!) מאז הרשומה האחרונה בבלוג.

אלי שבשמיים, כמה נתרחקתי! מהר מהר, אל המטבח!

אז – לקחתי את החיבה שלי לביסלי גריל, גיגלתי קצת מתכונים לביסלי ביתי, החלפתי את התיבול המלוח בתיבול וניל מתוק, עשיתי כמה ניסיונות כושלים ואפילו גייסתי לעזרתי את זוגתי התומכת ("מה ביסלי וניל, מה? למה אתה לא יכול להכין עוגה כמו בנאדם נורמלי?!") – עד שהגעתי לתוצאה מוצלחת.

זה טעים, זה מתוק, זה טבעוני(!), ואם אין לכם בעיה עם טיגון בשמן עמוק, בניגוד אלי – אז זה אפילו קל להכנה. עכשיו רק תזמינו חבר או שניים לבקר, כדי שלא תתפתו לחסל הכל בעצמכם.

אה, אבל אוי אוי אוי, אנחנו קצת שומרים על הגיזרה ולא כל כך בא לנו מטוגן? אז תשמחו לדעת שניסיתי גם לאפות במקום לטגן ואז זרקתי הכל לפח כי זה לא יצא טעים.
יאללה לטגן, חברים, לטגן!

למתכונים של יתר חברי הפרוייקט הקליקו כאן.

ביסלי וניל

הפרודוקטים:

350 גרם פסטה פוזילי (הצורה של "ביסלי גריל")
מים לבישול
שמן לטיגון עמוק
100 גרם אבקת סוכר
1-2 כפות אינסטנט פודינג וניל

אופן ההכנה:

1. מבשלים את הפסטה כ-10 דקות.

כל המתכונים שמצאתי באינטרנט להכנת ביסלי ביתי מציינים בפירוש לבשל את הפסטה רק חצי מזמן ההכנה (4-5 דקות), אבל אני לא אהבתי את התוצאה. רק בפעם ההיא שאזרתי אומץ ובישלתי את הפסטה כמעט הסוף (אולי היא אפילו הייתה כבר מוכנה לגמרי, מה אני מבין בפסטה) – יצא טעים. אז קדימה, 10 דקות במים. ולא צריך מלח כמו בפסטה רגילה. סתם עשר דקות במים רותחים.

לאחר מכן מוציאים את הפסטה, מסננים היטב ונותנים לה לנוח 15 דקות. שתתייבש, שתירגע. תיכף נכניס אותה לשמן עמוק, אז הבה ניתן לה כמה רגעי חסד אחרונים.

2. בזמן שהפסטה המבושלת נחה, מכינים את תערובת התיבול. הכי פשוט בעולם: 100 גרם אבקת סוכר + כף או שתיים של אינסטנט פודינג וניל. זהו. לא צריך תמצית וניל, לא צריך מקל וניל. הפודינג כבר יתן לביסלי את כל טעם הוניל שהיא צריכה. המהדרין יכולים להוסיף פנימה את התוכן של מקל וניל או שניים, אם בא לכם, כדי להדגיש עוד יותר את טעם הוניל. וואו, השתמשתי בהרבה "וניל" בפיסקה הזאת.

מניחים את תערובת הסוכר והוניל בצד ועוברים לטיגון.

3.. מחממים שמן לטיגון עמוק. מטגנים את הפסטה בכמויות קטנות – משהו כמו חצי כוס או כוס בכל פעם. כשהפסטה משחימה קלות – מוציאים לנייר סופג.

סביר להניח שהפסטה תידבק ויווצרו גושים גדולים של פסטה מטוגנת. נסו להפריד אותה תוך כדי הטיגון, אבל זה לא קריטי כי אחרי שהתערובת מצטננת מעט (לא לגמרי!) אפשר גם להפריד את הגושים האלה בידיים.

4. מעבירים את הפסטה המטוגנת לקערה התיבול ומערבבים כדי שהתערובת תידבק אליה מכל הכיוונים. מוציאים את הפסטה בעזרת כף מחוררת או מזלג (כדי ששאריות מתערובת התיבול יישארו בתוך הקערה) ומעבירים אותה לקופסה.

ממשיכים ככה – מטגנים קצת, מעבירים לנייר סופג, מתבלים, מעבירים לקופסה – עד שכל הפסטה מתובלת ונחה בקופסה.

5. הופה, ביסלי וניל! בתיאבון!

2

 

תמיד אישה בשפת הסימנים

7 מאי

הבהרה: המסמן אינו אישה.

מילים ולחן: פנינה רוזנבלום/דני רובס
תרגום לשפת הסימנים: טל אייזנמן

פאי שיבולת שועל

5 מאי

ראשית

כשחיפשתי מה לעשות עם שיבולת שועל – המרכיב החודשי בפרוייקט כחומר ביד הבלוגר – נתקלתי במתכון באנגלית לפאי שיבולת שועל שההקדמה שלו שבתה את ליבי. על פי הכתוב שם, המתכון הזה נולד בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, בשנות ה-60 של המאה ה-18(!), כאשר במהלך מלחמת האזרחים שם היה מחסור בפקאנים, ושיבולת שועל היוותה תחליף בעת הכנת פאי פקאן.

איזה סיפור נחמד.

ובכן, אני לא חושב שאני באופן אישי הייתי מתרכז בהכנת פאי כאשר מתחוללת סביבי מלחמת אזרחים, אבל החלטתי לנסות להכין את פאי שיבולת השועל הלז. מאחר ובמתכון נעשה שימוש בתחתית פאי קנויה, פשוט הכנתי את התחתית בעצמי; עשיתי כמה שינויים הכרחיים (באמת סליחה עם תושבי צ'רלסטון, אבל אם אתם יכולים להחליף פקאן בשיבולת שועל, אני יכול להחליף light corn syrup בסילאן, סבבה? סבבה!), והתוצאה היא פאי שיבולת שועל מעולה שאני לא ממש מבין את הקשר שלו לפאי פקאן, אבל מה אכפת לי, העיקר שטעים.

רגע לפני, כרגיל, אתם מוזמנים להציץ במתכוני שיבולת שועל נוספים כאן.

אחד לפני הסיפא

פאי שיבולת שועל

הפרודוקטים

לתחתית:
100 גרם חמאה מומסת
ביצה אחת
2 כוסות קמח
1/2 כוס סוכר חום

למלית:
4 ביצים
1 כוס סוכר
2 כפות קמח
1 כפית קינמון (אפשר גם להפחית או לוותר)
1/4 כפית מלח
1/2 כוס סילאן
50 גרם חמאה רכה
1 כפית תמצית וניל
1 כוס שיבולת שועל

אופן ההכנה

1. מכינים את התחתית: מערבבים את כל החומרים בקערה עד שנוצר בצק פירורי. מרפדים בעזרתו תבנית פאי (גם על הדפנות, כמובן), דוקרים את הבצק במזלג ומכניסים למקפיא לעשרים דקות.

2. מחממים תנור ל-180 מעלות ומכניסים את תחתית הפאי הישר מן הפריזר לרבע שעה של אפייה ראשונה.

3. בזמן שהתחתית נאפית לה שם בפנים, מכינים את המלית: באותה קערה (לא צריך לשטוף! איך אני חולה על מתכוני "לא צריך לשטוף"!) טורפים היטב את הביצים עם הסוכר עד לקבלת תערובת תפוחה ואוורירית. מוסיפים את הקמח, הקינמון והמלח ומערבבים.

4. מוסיפים את הסילאן ומערבבים. מוסיפים את החמאה ומערבבים. מוסיפים את תמצית הוניל ומערבבים. מוסיפים את שיבולת השועל ומערבבים.

5. חלפה רבע שעה? מוציאים את תחתית הפאי מהתנור, מוזגים אליה את המלית ומחזירים לתנור לעוד 45 דקות של אפייה, גם כן 180 מעלות.

6. מוציאים, מצננים לגמרי לפני שאוכלים.

7. לדעתי הכי טעים להגיש בטמפרטורת החדר, אבל אפשר גם מהמקרר.

סיפא

בתיאבון!

קפה מיוחד

21 אפריל

לפני מספר שבועות התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. כמו הקודם גם הוא נמצא בתל אביב, אז אני ממשיך לעבוד בעיקר מהבית ומגיע פעם בשבוע אל העיר ללא הפסקה כדי להפגין נוכחות במשרד, לפגוש אנשים ולספוג קצת אינטראקציה חברתית. אלא שבניגוד למקום העבודה הקודם, שנמצא בקריית עתידים והדבר הכי מלהיב שהייתי רואה עם הגעתי היה סניף מגה שלידו טיב טעם, המקום החדש נמצא בלב תל אביב – וכשאני מגיע אליו מן הפרובינציה הטבריינית אני מרגיש כאילו הגעתי לאירופה.

לא מתלוצץ. בפעם הראשונה בה הגעתי לראיון עבודה, בקושי התאפקתי מלהצטלם סלפי ליד כניסה למועדון ידוע. בפעם אחרת קלטתי בזוית העין סניף של פיצריה מפורסמת והתלהבתי שסוף סוף אני נמצא ליד סניף של רשת שכל הזמן שולחת לי הצעות אטרקטיביות עם תמונות מפתות במייל אבל לא קיימת בשום קרבה הגיונית לטבריה… וכמובן שבכל פעם שאני מגיע לתל אביב אני תוהה איך זה שלא שומעים יותר בחדשות על תאונות של אופניים נגד הולכי רגל. ברצינות, תל אביביים, איך אתם מצליחים לפלס את דרככם ברגל בין כלי המשחית הדו-גלגליים האלה?

בכל אופן, ביומי הראשון בעבודה החדשה הגעתי לתל אביב בשעה מוקדמת מדי. תוך כדי הליכה מתחנת האוטובוס לעבודה שמתי לב לשני דברים:
1. הפה שלי פעור בהשתאות ואנשים מסתכלים עלי. תשתלט על עצמך, בנאדם, זאת תל אביב! גרת פה שנתיים לפני כמה שנים, כן? תירגע ותסגור את הפה, אתה נראה כמו תייר.
2. לא שתיתי קפה הבוקר. אני צריך קפה. איפה אפשר לקנות פה קפה?

וכך התחלתי לחפש איפה אני יכול לקנות קפה בתל אביב. מסתבר שיש המון מקומות כאלה, אבל השפע בלבל אותי. האם אקנה קפה בפיצוציה הזאת או בקיוסק הזה? האם בבית הקפה הזה? אולי כאן? אולי שם? כך הלכתי והלכתי בכיוון כללי של העבודה – בשלב מסוים חלפתי על פניה, אבל היה לי די זמן להסתובב עוד קצת –  והתלבטתי מי בית העסק בר המזל בו אניח את מעותיי כדי לקבל מן המשקה החביב עלי… ופשוט לא הצלחתי להחליט.

עד שראיתי לוגו מוכר. סניף של רשת בתי קפה שכולכם מכירים ושמשום מה יש לה גם שני סניפים בטבריה. "או!", התלהבתי כמו ישראלי שפוגש ישראלי אחר בחו"ל, "זה קפה שאני מכיר! פה אקנה לי קפה ממש כמו בבית!" – ונכנסתי פנימה.

ניגשתי לקופה ובחור מוזר ניגש אלי מן העבר השני. הוא הלך קצת משונה. הפנים שלו היו קצת משונות. כששאל אם ארצה את ההפוך גדול או קטן, חתך הדיבור שלו היה משונה. היה ברור שיש לו מוגבלות כלשהי. כל כך שמחתי לראות אותו. בשנתיים ומשהו שאני גר בטבריה, טרם יצא לי להיתקל בעסקים שמשלבים אנשים עם צרכים מיוחדים.

וואו, תל אביב. וואו. איזו קידמה. ממש אירופה!

הזמנתי, שילמתי, לקחתי את הקפה ויצאתי החוצה. התיישבתי על ספסל סמוך ולגמתי. אהה, קפה של בית. קצת חזק מדי. מצוין.

ומאז, בכל פעם שאני מגיע לעבוד בתל אביב, אני הולך לשם. למרות ההיצע מסביב, למרות שכדי להגיע אליו אני צריך לחלוף על פני העבודה ולחזור בחזרה, למרות שבעצם אני יכול לעלות למשרד ולהכין לעצמי קפה על חשבון החברה – פעם בשבוע אני מתחיל את היום בבית הקפה ההוא. לטעמי, לקפה שלהם יש… ארומה מיוחדת. :-)

**

מכירים עוד בתי עסק שמשלבים אנשים עם צרכים מיוחדים בתל אביב, בטבריה או בכלל? ספרו לי, אני רוצה ללכת לקנות שם.

עוגת גבינבוקדו

1 אפריל
כן, כן. עוגת גבינה עם אבוקדו

כן, כן. עוגת גבינה עם אבוקדו

למה לכל הרוחות תרצו להכין עוגת גבינה עם אבוקדו? שאלה נהדרת. קודם כל כי אבוקדו הוא חומר הגלם החודשי במסגרת פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" של מנטקה, כך שנתבקשתי להכין קינוח שאבוקדו מככב בו, אז הנה. ושנית, כי עוגת גבינה בצבע ירקרק וללא צבעי מאכל זה די קטע, לא?

אה, נשמע לכם מוזר לשלב בין טעמי גבינה ואבוקדו? אז דעו שרוב הטועמים את עוגת הגבינבוקדו (גבינה+אבוקדו) הסכימו שאין לו שום השפעה על הטעם. דווקא אני, שלא נוהג לאכול אבוקדו בדרך כלל, חשתי סוג של נוכחות. כלומר, הרגשתי היה שם עוד משהו, חוץ מהגבינה. משהו אחר. טעים, אבל אחר. לא יודע איך להסביר.

או, רגע –

מכירים את זה שאתם נכנסים לטירה עתיקה ומרגישים שמישהו שצופה בכם כל הזמן, אבל אתם לא יודעים בדיוק מה זה, ואתם מסתובבים בתחושה שיש שם משהו אבל לא יכולים לעמוד על טיבו המדויק עד שמסתבר שזו רוח רפאים של אישה שנרצחה שם לפני מאתיים שנה? אז גבינבוקדו. אבל בקטע טוב. לא כזה של מנורות מתעופפות ושלדים במרתף, אלא יותר של רובד טעם נוסף ומעניין, כזה שאי אפשר בדיוק לדעת מהו אלא אם אומרים לכם שזה אבוקדו.

אבל אולי זה רק אני. האחרים שטעמו את העוגה לא הרגישו שום דבר (…עד שהם מצאו את עצמם במרתף עם השלדים! הא הא הא!!!).

שלד של אבוקדו

שלד של אבוקדו שנרצח לפני מאתיים שנה. סתם, שלשום.

בכל אופן, אבוקדו.

כאמור, זהו חומר הגלם החודשי לרגל האחד באפריל (בשנה שעברה היו אלה ירקות שורש, ואז הכנתי את עוגיות הבטטה צ'יפס המגניבות שכבר יצא לי להכין מאז עוד כמה פעמים). מאחר והייתי קצת עסוק לאחרונה בענייני עבודה ולימודים, לצערי לא היה לי זמן להמצאות וניסויים במטבח – אז בחרתי להשתמש במתכון עוגת גבינה ופירורים של קרין גורן וכמעט לא שיניתי בו שום דבר למעט כמויות הבצק (כי ויתרתי על הפירורים למעלה לטובת רוטב דובדבנים אדום וחמצמץ) וכמובן תוספת האבוקדו.

לעומתי, חבריי לפרוייקט יצרו דברים הרבה יותר מקוריים ומסקרנים עם אבוקדו – פיצה עם אבוקדו, קרקרים מאבוקדו, סמיפרדו אבוקדו ועוד! – ואתם מוזמנים לראות אותם כאן.

עוגת גבינבוקדו

זאת התמונה היחידה שהצליחה ללכוד את הצבע הירוק (באחרות משום מה זה יצא בהיר יותר). כזה ירוק! כזה!

בתמונה זה נראה קצת יותר ירוק מאשר במציאות

הפרודוקטים לתבנית 26 (אני השתמשתי ברינג 18 כדי שהעוגה תצא גבוהה יותר)

לבצק:
1 כוס קמח תופח
1/3 כוס סוכר פחות כף
100 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
2 חלמונים

למלית:
500 מ"ל שמנת מתוקה
3/4 כוס סוכר
1/2 חבילת אינסטנט פודינג וניל
500 גרם גבינה לבנה 5%
200 גרם גבינת שמנת 30%
2 אבוקדו בשלים, קלופים, מגולענים, מעוכים

לרוטב הדובדבנים (לא חובה):
300 גרם דובדבנים מגולענים (אני השתמשתי בקפואים. אפשר להשתמש גם בפירות יער או בתותים. העיקר שיהיה אדום. סתם, מה אכפת לי, מצידי תעשו רוטב מקולרבי, אתם כבר ילדים גדולים)
1/2 כוס אבקת סוכר
מיץ מלימון אחד

אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפייה. כדאי להקיף את התבנית בשקף או בנייר אפייה כדי להקל על החילוץ אחר כך. אני השתמשתי בנייר אפייה, מה שיצר פסים אנכיים אקראיים על העוגה בסוף, אבל אני חיבבתי את זה.

הידעת? כשאתה דוחף לרינג בגודל 18 פרודקטים שאמורים להספיק לתבנית 26, כדאי להגביה את דפנות הרינג בעזרת נייר האפייה - לא רק כדי להקל על החילוץ אחר כך, אלא כי המלית חורגת מדפנות הרינג

הידעת? כשאתה דוחף לרינג בגודל 18 פרודקטים שאמורים להספיק לתבנית 26, כדאי להגביה את דפנות הרינג בעזרת נייר האפייה – לא רק כדי להקל על החילוץ אחר כך, אלא כי המלית חורגת מדפנות הרינג

2. מכינים את הבצק: מכניסים לקערה קמח, סוכר וקוביות החמאה ומעבדים לפירורים. מוסיפים את החלמונים ומעבדים עוד קצת עד שמתקבל בצק לח. מהדקים אותו לתחתית של התבנית וזורקים לתנור ל-20, 25 דקות. מוציאים כשהבצק הזהיב – ומצננים לחלוטין.

3. המלית: בקערה אחרת מקציפים שמנת מתוקה, סוכר ופודינג עד לקצפת יציבה. מוסיפים את הגבינות ואת האבוקדו ומקפלים. אני השתמשתי בשני אבוקדו בשלים וקטנים יחסית, אז הצבע שהתקבל היה ירקרק חיוור יחסית. אני משער שאם הייתי משתמש ביותר אבוקדו או ב-2 גדולים יותר, הצבע היה עמוק יותר. תודיעו לי אם ניסיתם ואיך יצא. אגב, את האבוקדו מעכתי בעזרת מזלג ודחסתי דרך מסננת כדי למנוע… לא יודע בעצם, יכול להיות שזה היה סתם.

4. מוזגים את המלית על פני התחתית האפויה ומכניסים למקרר או לפריזר. אני חששתי שהמלית לא תחזיק מעמד ותתפרק ברגע שאשלוף את הרינג, אז העדפתי להקפיא את כל העסק. אבל יכול מאוד להיות שאם תשתמשו בתבנית 26 כאמור (ולא ברינג 18 כמו הטמבל שכותב שורות אלה), אז הכל ייצא נמוך יותר ואז לדעתי יכול להחזיק מעמד גם במקרר.

החריצים האנכיים במלית - בגלל נייר האפייה. עם שקף זה לא אמור לקרות (אבל בעיני זה נחמד)

החריצים האנכיים במלית – בגלל נייר האפייה. עם שקף זה לא אמור לקרות (אבל בעיני זה נחמד)

5. חצי שעה לפני ההגשה מעבירים למקרר. בעת ההגשה פורסים בעזרת סכין טבולה במים חמים ומגישים.

6. לרוטב הדובדבנים (כאמור, לא חובה): מעבדים במעבד מזון את הדובדבנים, אבקת הסוכר ומיץ הלימון. אם יוצא סמיך מדי אפשר להוסיף טיפ טיפת מים, אבל לא יותר מדי – עדיף שיהיה סמיך מדי מאשר דליל מדי. את הרוטב אפשר למזוג או על פני העוגה כולה, או להגיש בכלי מרכזי נפרד כדי שכל אחד ישים לעצמו, או לטפטף על כל פרוסת עוגה שאתם מגישים.

בתיאבון!

בתיאבון!

לעשות טוב בשפת הסימנים

22 מרץ

לרגל יום המעשים הטובים שחל השבוע, פרוייקט תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים של עמותת נגישות ישראל הזמינו את כווווולם לצלם את עצמם מסמנים את שיר יום המעשים הטובים, ולאחר מכן יצרו קליפ אחד שמורכב מעשרות (ואולי מאות, לא ספרתי) אנשים שמסמנים יחד.

זה הסרטון הסופי, בו מופיעים מדי פעם גם אני וזוגתי:

וזה הסרטון שלנו:

שיהיה לנו יום מעשים טובים שמח ומועיל. צאו ותעשו טוב. :-)

המפגש בעירוני ד' ת"א ושיעור שס"י הראשון שלי כמורה

14 מרץ

כשחזרתי מבית החולים הדסה אחרי שנפגשתי עם צוות הרופאים, המתמחים והסטודנטים לרפואה של מחלקת הילדים שם, שמחתי למצוא בתיבת ההודעות שלי בפייסבוק הזמנה נוספת, הפעם משרית, מורה בבית הספר עירוני ד' בתל אביב, שהזמינה אותי להתארח בכיתה ז' שאותה היא מחנכת. הכיתה עומדת לבקר בקרוב בגן שמשלב ילדים שומעים עם ילדים בעלי לקויות בשמיעה, סיפרה שרית, והיא תשמח אם אוכל לפגוש את תלמידיה לפני הביקור ולספר להם את הסיפור האישי שלי כאבא לילד עם לקות שמיעה בגיל גן.

סלפי גרוע עם עירוני ד

כמיטב המסורת: סלפי גרוע

כמובן שמיד קיבלתי את ההזמנה, ולשמחתי הצלחנו לתאם ליום שבו אני ממילא בתל אביב והבוס שלי הסכים לשחרר אותי לשעתיים (לא הזיק שעירוני ד' היה בית הספר שבו הוא למד…) אלא שבניגוד לפעמים קודמות, הפעם החלטתי לעשות את זה קצת יותר מעניין: במקום להגיע לכיתה ופשוט לדבר בפני הנוכחים – הפעם גם הכנתי מצגת ואפילו, כמה מלהיב, מערך שיעור בשפת הסימנים.

אני! מורה לשפת הסימנים! יו, זה נהדר.

פתחתי בסיפור של יהונתן, הסברתי שהוא ילד רגיל בדיוק כמותם ופשוט מרכיב מכשירי שמיעה. צפינו יחד ב"ילד של אבא בשפת הסימנים". הוספתי גם את התמונה שלי עם מוקי – טוב, זה היה סתם כדי להשוויץ – וקישור להדגמה של ההבדל בין שמיעה תקינה לשמיעה לקויה, כדי שהתלמידים יוכלו לחוש איך יהונתן שומע כשהוא בלי מכשירי השמיעה שלו. ואז הגיע החלק הבאמת מענג: חילקתי לכולם דף עם סימני אותיות הא'-ב' בשפת הסימנים, תרגלנו ביחד כל אות, וכששאלתי "נו, אז מי רוצה לאיית לי את השם שלו?" המון ידיים הונפו לאוויר בהתלהבות.

שיעור שפת סימנים בכיתה ז עירוני ד

אוקיי, אין לי תמונה של המון ידיים מונפות, אבל יש לי תמונה של עצמי מלמד שס"י!

הזמן טס והשיעור הסתיים בדיוק אחרי ששאלתי האם יש למישהו שאלות, אבל גם כשנשמע הצלצול להפסקה – אף תלמיד לא זז. הם המשיכו לשאול עוד על יהונתן, על לקויות שמיעה, על מכשירי שמיעה, על שפת הסימנים, וגם אחרי ששרית אמרה שאני צריך ללכת ושיצאו כבר להפסקה, חלקם המשיך ושאל עוד. ואני עניתי, ושמחתי, והתרגשתי. לסיום הם גם נתנו לי שי צנוע: עותק מעיתון הכיתה (אמרתי שזה מגניב ושאלתי האם לכל כיתה יש עיתון, והם ענו "לא! רק לנו!", אז אמרתי שזה אפילו יותר מגניב!) ומשלוח מנות שכנראה נשאר להם מפורים, בשביל יהונתן.

אני מקווה שיהיה לתלמידים ביקור נפלא, מרתק ומעשיר בגן המשולב; מקווה שיפגשו ילדים עם לקויות שמיעה ויראו שהם ילדים רגילים; מקווה שעזרתי להשקות את זרע המודעות שהמורה שרית שתלה אצלם, וגם אם הילדים שיפגשו לא מסמנים – אני שמח שלפחות נתתי לתלמידים את האפשרות להציג את עצמם בשמם בשפת הסימנים.

תודה לשרית, תודה לתלמידי כיתה ז' בעירוני ד' ת"א. שמחתי להכיר אתכם ולהיות מורה לשפת סימנים לזמן קצר. עשיתם לי חשק לעוד. :-)

המפגש במחלקת הילדים של הדסה

7 מרץ

אחרי שהוזמנתי לדבר עם ילדים בכיתה ב' בנתניה ועם הצוות הפדגוגי של מקיף ו' בב"ש, שמחתי לקבל הזמנה נוספת: הפעם מד"ר אורי אילן, רופא במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. הוא הזמין אותי להרצות בפני צוות המחלקה, אני קיבלתי את ההזמנה למרות שמוזר לי לחשוב על עצמי בתור "מרצה", וכך מצאתי את עצמי עומד מול רופאי ילדים, מתמחים וסטודנטים לרפואה – ומספר להם על יהונתן שלי.

במחלקת הילדים בהדסה, מול רופאים, מתמחים וסטודנטים לרפואה. צילום: ד"ר אורי אילן

מוזר, משום מה נדמה לי שהיו שם מיליון אנשים. מיליון! (צילום: ד"ר אורי אילן)

הוזמנתי להגיע בשמונה וחצי בבוקר, אז יצאתי ממש מוקדם מטבריה מתוך כוונה להקדים – ולא רק שאיחרתי להגיע, גם גיליתי שהדסה עין כרם היא מבוך משוגע כל כך, שלא רק שהסתבכתי עם ההגעה מהחניון למחלקת ילדים, אלא גם הסתבכתי בדרך חזרה כשפשוט לא מצאתי את החניון… אבל מה שחשוב הוא שהגעתי, נכנסתי אדום ומתנשף לחדר הישיבות שהיה מלא מפה לפה, עמדתי מול המון אנשים – וסיפרתי.

סלפי גרוע בהדסה!

סלפי גרוע בהדסה!

זה היה קצת שונה הפעם, כי בגלל אופי הקהל הרחבתי יותר על הגילוי של לקות השמיעה שלו ועל צדדים קצת יותר רפואיים, וגם חלק מהשאלות נשאו אופי דומה, אבל גם הפעם ציינתי את החשיבות הגדולה שאני מייחס לשפת הסימנים, סיפרתי על חיי היומיום של יהונתן ועל הקשר שלו עם מיכל, ואפילו התבדחתי קצת – למשל כשפנה אלי האדם הכי סמכותי בחדר בשאלה מסוימת בעלת אופי רפואי, כאשר רק עצם מיקומו בראש השולחן אמור היה להעיד על יראת הכבוד שכולם רוחשים לו, פתחתי את התשובה שלי ב"אנחנו לא כל כך מכירים, אבל אני מנחש שאתה רופא, כן?" – מה שהעלה חיוך על פניו ורחש מבודח בין האחרים. אחר כך, בחוץ, אחת הסטודנטיות הסבירה שזה היה מנהל המחלקה…

אחרי המפגש הנחמד עם הצוות הרפואי, ד"ר אילן עשה לי סיור קצר במחלקה והודה לי שהגעתי. "היית משב רוח רענן וחי בתוך יומנו", אמר, ואני עניתי שהעונג היה כולו שלי והתכוונתי לכל מילה. לא משנה לי אם אלה ילדים, מורים או רופאים, רק תנו לי סיבה לדבר על יהונתן ולעשות למען שפת הסימנים – ואני אהיה שם (אמנם עכשיו משהתחלתי ללמוד הלו"ז שלי צפוף מאי פעם, אבל אני עדיין מקווה שאצליח להגיע לכל מקום שיזמין אותי…).

מחשב מסלול מחדש

5 מרץ

מי שאינו חבר שלי בפייסבוק ונכנס לפרופיל שלי עלול לחשוב שאני מתעסק באפייה או בבישול. כבר נאמר לי בכמה הזדמנויות – "עם כל התמונות האלה של העוגות הייתי בטוח שאתה קונדיטור או משהו!"… אבל לא, זה רק תחביב.

מי שפגש בי וירטואלית יכול להניח שאני עושה משהו שקשור לשפת הסימנים. אני מקבל לפעמים פניות דרך פייסבוק, של אנשים שראו את "ילד של אבא בשפת הסימנים" ומבקשים להתייעץ איתי לגבי סימון כל מיני מילים, אבל אני נאלץ להשיב שאני בעצם לא מתורגמן אלא רק למדתי קורס רמה 1 וקורס רמה 2, שזה לא מעט אבל לא מספיק.

הייתה גם מי שסיפרה לי שהיא חשבה שאני עוסק איכשהו במוסיקה. שזה היה נחמד מצידה, כי אמנם למדתי חמש שנים פסנתר בסוף המאה הקודמת, אבל לא, גם לא.

ואם תשאלו את אשתי, וזה הכי מצחיק – גם אז לא תקבלו תשובה טובה. כי היא אמנם יודעת מה אני עושה, אבל היא תמיד מסתבכת בחינניות עם ההסבר: "הוא קופירייטר, והוא, אה… כותב דברים באינטרנט. באנגלית. ובאנרים." או משהו כזה.

התשובה היא כזאת: אני קופירייטר. אבל כשאומרים קופירייטר, בדרך כלל חושבים על משרדי פרסום ועל אנשים שממציאים פרסומות ואת הסלוגנים המגניבים של כל מיני מותגים… ולא, אני לא כזה קופירייטר. אני לא עובד במשרד פרסום אלא בחברה שמשווקת לחו"ל (ולכן אני כותב באנגלית ואם אתם גרים בישראל לא תראו את זה), ומה שאני כותב הוא לא תסריטי פרסומת או מודעות בעיתון – אלא באנרים פרסומיים באינטרנט, שאם אתם לוחצים עליהם אתם מגיעים לעמוד נחיתה שגם אותו אני כתבתי, ואם תשאירו שם את כתובת המייל שלכם אז סביר להניח שתתחילו לקבל דואר שיווקי שגם אותו כתבתי.

ברצינות, ק', אני לא מבין מה הבעיה לזכור את כל זה.

זו עבודה נחמדה ואני מסוגל לשלם בעזרתה חשבונות ולהניח לחם בצלחות של הילדים.
זו עבודה שמביאה לי סוג מסוים של סיפוק, כי נחמד לי לדעת שעשרות אלפי עיניים אי שם בעולם קוראות טקסט שאני כתבתי.
ואם בכל זאת להשוויץ קצת, אז זו עבודה שאני אפילו לא רע בה.

הבעיה שזו עבודה שנועדה לייצר כסף ותו לא. והרי ברור שכולנו אוהבים כסף וצריכים כסף, אבל יש דברים יותר חשובים מכסף.

משמעות, למשל.

מבין כל העבודות שאי פעם עבדתי בהן, העבודה שאני עדיין מכתיר כזו שהכי אהבתי, הכי נהניתי והכי מילאה אותי בסיפוק, הייתה בלוסט אנד פאונד בנתב"ג, בשכר מינימום. שם הרגשתי מדי יום שיש משמעות בעבודה שלי: כשחיפשתי מזוודות אבודות, כשהצלחתי להחזיר אותן לבעליהן. כשבגלל שכתבתי "איסטרן קוקיז עבאדי" בדו"ח בישראל ונוצרה התאמה לדו"ח המשלים ברומא, בעצם הבאתי לתייר הישראלי חובב העבאדי בגדים לטיול שלו באיטליה, או כשהסקתי שמספר הטלפון נטול הקידומת שעל המזוודה שמולי הוא ככל הנראה מספר טלפון בעיר מסוימת בישראל רק בגלל שהוא היה מאוד דומה לזה של אקסית שגרה באותה עיר, וככה מצאתי את בעליה והבאתי לילדיו את המתנות שכבר חשש שלא יראו.

אני מתגעגע לתחושה הזו, בה המשכורת היא לא הדבר הכי חשוב בעבודה. מתגעגע לעשות משהו עם משמעות אמיתית, מעבר לעשיית כסף.

שיעור ראשון במכינה לתכנית תרגום שפת הסימנים באוניברסיטת אריאל

וכך, השבוע התחלתי ללמוד תרגום שפת סימנים באוניברסיטת אריאל.

לימודים-לימודים, אמיתיים. סטודנט כמו פעם. בעוד קצת יותר משנתיים, בעזרת השם, חמסה חמסה טפו טפו טפו, אסיים את הלימודים כמתורגמן מוסמך מ/אל שפת הסימנים, ואני מקווה שאתחיל לעזור לאנשים חירשים וכבדי שמיעה – בראיונות עבודה, בבתי משפט, בבתי חולים, בכנסים ואירועים, באוניברסיטאות. ולך תדע, אולי גם בבועה הקטנה בטלוויזיה, למרות שמישהו שסיפרתי לו את זה השבוע סרק אותי במבטו, הניד את הראש, גיחך ואמר "לא, אין מצב שאתה נכנס לאליפסה הזאת".

כן, הכל בגלל שטף התגובות הנפלאות שקיבלתי ל"ילד של אבא בשפת הסימנים". וזה מעניין, משום שבמובן מסוים, המקצוע שאני מתכנן לרכוש הוא בדיוק ההיפך ממה שאני עושה היום: אם אני הופך מקופירייטר למתורגמן, זה אומר שבמקום לכתוב ולהמציא מילים משלי – אני רוצה להפוך להיות זה שיעביר מילים של אחרים. בדיוק 180 מעלות מהדרך שבה אני הולך היום…

העיקר הוא שאני מתרגש. מאוד מאוד מתרגש. אני לא יודע כמה כסף עושים בתרגום שפת סימנים. אני מקווה שבוחטות עצומות, אבל איכשהו נראה לי שלא. אני רק מקווה שאוכל להמשיך לשים לחם בצלחות של הילדים, כי אני בטוח שזו תהיה עבודה שאני אחבב. עבודה עם משמעות.

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 246 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: