פרפקציונזים

15 אוק

לפני כמה חודשים, רגע לפני פסח, מיכל חזרה הביתה מחוג ציור כשהיא מחזיקה בידיים ציור מהמם של שולחן ערוך לליל הסדר – ואמרה שהיא שונאת את הציור הזה. כששאלתי למה, כי זה באמת היה ציור מהמם, היא הצביעה על כוס יין יפהפייה שעמדה על השולחן ואמרה בצער שנשפך לה פה יותר מדי אדום, ואז היא נגעה בזה עם האצבע והיין נמרח על הנייר ועכשיו הציור הרוס.

לא היה לי מושג על מה היא מדברת. הציור היה מושלם. הראינו אותו יחד גם לאמא וגם לסבתא וכל מי שראה אמר שזה ציור נהדר. אבל היא המשיכה להיות עצובה כי זה לא היה מה שהיא רצתה שיהיה.

בזמנו אמרתי לה שלדעתי זה טוב שהיא רוצה שהכל יהיה כמו שהיא דמיינה, אבל כשהיא מציגה את הציור לאחרים הם לא יודעים מה היה אמור להיות. הם רק רואים מה שהם רואים. ואם כולם אומרים שזה יפה, אז מה זה משנה מה היה אמור להיות.

אני לא בטוח שהיא השתכנעה.

האביב חלף והגיע הסתיו. השבוע אירחנו חברים בסוכה שאין לנו. כרגיל, קטיה הייתה אחראית על הבישולים ואני על הקינוחים. בין היתר הגשתי את הדבר הזה שבתמונה. האורחים עפו על זה. בעיקר הילדים. כששאלו אותי מה זה, אמרתי שזה קייק פופ בלי מקל. זה היה טעים, זה נראה סביר, והבוקר סיפרתי למיכל, כשאנחנו מחסלים את האחרונים שנשארו, שזה בכלל לא מה שתכננתי להכין. רציתי להכין עוגה, אבל שמתי יותר מדי משהו וזה נהרס. התבאסתי, אבל לקחתי את התערובת והכנתי איתה דבר אחר שגם הוא לא הצליח. אכזבה כפולה. אבל אני לא זורק פרודוקטים וזכרתי שאמא שלי תמיד אומרת שכל דבר נראה מיליון דולר כששמים אותו במנז'טים – אז הכנתי משהו שלישי, וזה מה שהגשתי.

"את רואה, מיכל?" אמרתי לה, "אף אחד לא יודע מה זה היה אמור להיות, אבל כולם אמרו שזה טעים. זה כמו עם הציור שלך מפסח". והיא חייכה ואולי גם הבינה שזה נהדר לשאוף לשלמות, אבל לפעמים אפשר גם להסתפק במה שיצא ולקבל לא פחות מחמאות. אחרי הכל, מעט פחות מהמושלם שבדמיון יכול להיות מושלם אחר במציאות.

 

המקרה המוזר של החתול בשעת לילה

19 ספט

שישה ימים לפני שעברנו מטבריה לחריש, בטון נעלם.

תמונה ישנה של בטון. יש להגות על משקל "חלון" או "מזון". הפירוש הוא "לחמניה" ברוסית

מוצ"ש. נינג'ה ישראל בטלוויזיה. הילדים ישבו וצפו בעוד מישהו נופל למים כששמעתי רעש מבחוץ. הצצתי מהחלון וראיתי את השכן מלמטה. "החתול שלך נפל מהמרפסת", הוא אמר והצביע ימינה. "ראיתי אותו רץ לשם. בוא קח אותו."

טסתי למטה. איזה חתול מטומטם. זאת כבר לפחות הפעם השניה שהוא נופל מהמרפסת הזאת. בפעם הקודמת הוא פשוט ישב וחיכה למטה. אני מקווה שגם הפעם.

בתוך כמה שניות הגעתי לחצר של השכן ששחזר מה קרה: הוא ישב בבית ושמע חבטה, יצא החוצה וראה את החתול שלנו רץ מצד אחד של החצר לצידה השני. "אולי הוא מתחבא שם מסביב", הוא הציע, אבל בטון לא היה שם. לא מסביב ולא בצד הראשון ולא בצד השני ולא בשום מקום.

הסתובבתי בחצר של השכן דקות ארוכות וקראתי לו. "בטון! קסס-קסס-קסס!" – ציפיתי שהוא יענה לי ביללה כמו שהוא תמיד עושה, אבל הוא לא ענה. לא חזר. פשוט נעלם.

*

ק' דאגה מאוד. בטון כבר לא חתול צעיר. יכול להיות שהוא נפצע. היא לא הייתה בבית כשזה קרה, אבל היא חזרה בתוך כמה דקות ויצאה למסע חיפושים בזמן שאני חזרתי אל הילדים.

היא חיפשה אותו חצי לילה. וגם יצאה לסבב נוסף מוקדם בבוקר. אבל לא מצאה.

הדאגה שלה העמיקה. הוא לא ישרוד שם בחוץ, היא אמרה. הוא חתול של בית. הוא לא יודע לצוד או להתמודד עם חתולים אחרים. ולמרות שהוא כבר הלך לאיבוד בעבר ותמיד חזר – הפעם היא ידעה עמוק בלב שהוא כבר לא יחזור.

והיא בכתה. הרבה. התאבלה ממש. האשימה איכשהו את עצמה. החתול הזה בן 16 בערך, היא מכירה אותו יותר משהיא מכירה אותי. "לא מגיע לו למות ככה בחוץ, ברחוב", היא אמרה מדי פעם.

*

אני דווקא המשכתי לחפש. קצת מורכב להסביר בכתב, אבל מאחורי הבניין שלנו בונים בניין חדש, כך שבין הבניינים הללו יש גדר גבוהה ומאחוריה מעין תהום עמוקה. זה מכשול בלתי עביר לשום חתול, במיוחד לא לחתול קשיש ומפונק כמו בטון, ולמרבה אי-הנוחות הדבר הזה מתקיים בשניים מתוך ארבעת הצדדים שמקיפים את הבניין. כלומר, למרות שהבניין שלנו מרובע וכביכול יש לו ארבעה צדדים – לבטון היו רק שני כיוונים ללכת אליהם אחרי שהוא נפל מהמרפסת: או שמאלה או למטה.

שם חיפשתי אותו. "בטון! קסס-קסס-קסס!" בבוקר, בצהריים ובלילה. בכל פעם שיצאתי לטיול עם הכלבים, בכל פעם שלקחתי או החזרתי את הילדים מאיפשהו לאנשהו, בכל פעם שירדתי לזרוק את הזבל. אפילו פעם אחת לקחתי איתי את איתמר הקטן, כשאני לוחש לו: "איתמר, כמה נפלא זה יהיה אם אתה תהיה זה שימצא את בטון" – אבל גם זה לא עבד.

*

ביום שני בערב, יומיים אחרי שהוא נפל מהמרפסת, הסברנו לילדים מה קרה. אמרתי להם את מה שחשבתי בכנות – ששמעתי שכאשר חתולים מרגישים שהקץ מתקרב, הם מתרחקים מהמקום שבו הם חיו כדי לחפש מקום שקט ונסתר למות בו בשקט. אולי זה מה שקרה לבטון, אמרתי. אולי הוא התרחק מאיתנו כדי שנזכור אותו כמו שהוא היה ולא נראה אותו מת.

מיכל לקחה את זה יותר ללב. "אני לא עוזבת את טבריה בלי בטון!" היא הכריזה עם עיניים רטובות, ואני לא ידעתי מה לענות לה. פשוט חיבקתי אותה.

*

אבל זאת ק' שהתאבלה באמת. היה לי קשה לראות אותה ככה. מאוד רציתי למצוא את בטון בשבילה. כל כך רציתי להביא לה אותו. גם אחרי שכבר הסברנו לילדים שהוא כנראה לא יחזור, גם אחרי שק' כבר התחילה להפגין השלמה עם המצב – המשכתי לקוות שאמצא אותו.

שוב ושוב יצאתי למרפסת וקראתי "בטון! קסס-קסס-קסס!", חיכיתי לשמוע איזה מיאו מרחוק – וכלום. ירדתי למטה, טיילתי שוב ושוב עם הכלבים ובלעדיהם (דבש כבר מצא את בטון פעם אחת אחרי היעלמות דומה) – וכלום.

בטון לא חזר.

ביום שלישי בערב, שלושה ימים אחרי שהחתול שלנו נעלם, גם אני איבדתי תקווה. באמצע טיול הערב עם הכלבים חשבתי לעצמי שאני לא איש של חתולים, אלא איש של כלבים; ובכל זאת, החתול הזה הגיע עם האישה שאני אוהב, אז הוא היה מעין חיית מחמד חורגת שלי. נזכרתי בכל הפעמים שהוא התיישב עלי ודחף את הזנב שלו לפה שלי, חייכתי ונפרדתי ממנו בלב.

בטון, כל הנראה שתוי, במסיבת נובי גוד סוערת לפני כמה שנים

ואז חזרתי הביתה.

הילדים כבר ישנו, ואני התיישבתי לעבוד קצת. ק' המשיכה לארוז את הבית לקראת המעבר. שנינו סיימנו את העיסוקים שלנו סביב אחת וחצי או שתיים בלילה. ק' אמרה שהיא הולכת לישון. אני אמרתי שאם אני כבר ער אז אצא עם הכלבים לעוד סיבוב קצר.

ירדתי למטה. לא היה שום טעם לקרוא לבטון. הרי אפילו אני כבר הבנתי שהוא לא יימצא. חלפו שלושה ימים שבהן הוא כנראה לא אכל ולא שתה, ומי יודע אילו סכנות אורבות שם בחוץ לחתול כמוהו. לא. זה אבוד. אין טעם לקרוא לו.

*

אבל קראתי לו.

*

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

נדמה לי שאני שומע יללה רחוקה.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

שקט. וואי, אני בטח מדמיין. אין מצב שזה הוא.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

טוב, אין מצב שזה הוא. מאיפה היללה הזאת מגיעה? לא הייתי בטוח אם זה דומה ליללה של בטון או לא. במקרה גם עמדתי באותו רגע בדיוק באיזור שבין הבניין שלנו לבין הבניין החדש, אליו קלושים הסיכויים שהוא יגיע. לא, זה לא יכול להיות הוא.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

מאיפה זה מגיע, קיבינימט?

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

קדימה, חתול מטומטם. אם זה אתה אז תראה לי איפה אתה נמצא. תבוא לכאן. תיילל שוב. תעשה משהו פרודוקטיבי, לעזאזל.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

אוקיי, יכול להיות שזה הוא. כל ההשלמה שלי עם האובדן נגוזה. התקווה שכבר כובתה פתאום מילאה אותי בבת אחת. אני נשבע לך, בטון, אני אהרוג אותך אם זה לא אתה.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

אלוהים. אלוהים. אלוהים. זה חייב להיות הוא. אבל איפה? ימינה. שמאלה. חושך מצרים. עמדתי על הגבול של אתר הבנייה, ואם בבניין שלי עוד היו כמה אורות אז בבניין החדש שעדיין לא גמור לא היה אפילו אור אחד.

הסתכלתי על הבניין הזה, החדש. סקרתי אותו מלמטה למעלה. העיניים שלי טיפסו על הקיר החיצוני של הקומה הראשונה, לשניה, לשלישית, עד הגג. ושם ראיתי שני פנסים קטנים מתבוננים בי בחזרה.

"בטון?"

יללה. הפנסים יללו. אלוהים שבשמיים. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. אלוהים. בטון על הגג. בטון על הגג של הבניין החדש. אני לא יודע איך הוא הגיע לשם. אני חייב להגיע לשם.

הרמתי טלפון לק' וקיוויתי שהיא לא נרדמה עדיין.

ענתה.

"תעזבי הכל ותרדי עכשיו", אני חושב שאמרתי לה, "מצאתי את בטון, אבל אני צריך שתבואי לקחת את הכלבים. מהר."

בתוך שניות ספורות ק' הגיעה כשהוא לבושה בשמלת ערב ונעלי עקב. ככה הלכת לישון? ענתה שכל הבית בארגזים, כולל רוב הבגדים שלה, אז היא אשכרה זרקה על עצמה את הדבר הראשון שהיא מצאה – שמלת ערב ונעלי עקב.

נתתי לה את הרצועות של הכלבים. אמרתי שאני כבר חוזר – וטסתי אל תוך חדר המדרגות החשוך של הבניין החדש.

*

הטיפוס היה מפחיד. זה אתר בנייה. חדר המדרגות לא גמור. אין אור, אין מעקה. אפילו לא הייתי בטוח שכל המדרגות קיימות. מהקירות מבצבצים כל מיני חוטים וצינורות, וכדי שיהיה מעניין אז יש פה ושם גם איזה סולם או דלי שהפועלים לא תכננו שיעמדו בדרכו של אף אחד שמנסה לטפס בשעת לילה מאוחרת לאור פנס של אייפון.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

לא שמעתי תשובה. הדם הלם לי ברקות והפריע לי לשמוע. או אולי בטון לא ענה? ואולי הוא שוב ברח? אולי זה בכלל לא היה הוא?

הלב דפק כל כך חזק. כל כך חזק.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

שקט. אלוהים, רק שיהיה שם. רק שיהיה שם.

טיפסתי. הזעתי. קיללתי. התפללתי. אלוהים אלוהים אלוהים. רק שיהיה שם.

הגעתי לגג הבניין.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה. יש. מאיפה זה הגיע? "בטון! קסס-קס… הנה אתה. הנה אתה!"

הוא ישב על קצה הגג. זנב באוויר. ניגשתי אליו בזהירות. לרגע חשבתי שאולי בשלושת הימים האלה הוא הפך לחתול פרא ושכח מי אני. רק שלא אבהיל אותו, שלא יעשה תנועה לא נכונה וייפול למטה, או יברח, או יתקוף, או לא יודע מה.

"בוא, חתול מטומטם. בוא נלך הביתה" אמרתי לו והרמתי אותו. הוא היה קל משזכרתי. חיבקתי אותו חזק בשתי ידיים, דחפתי איכשהו את האייפון לכיס עם הפנס הדולק כדי שיפיץ מעט אור בחדר המדרגות בדרך למטה – וירדנו למטה דרך הדליים והסולמות והצינורות מהקירות.

ק' חיכתה למטה עם הכלבים. "שלום גבירתי, הזמנת חתול?", הושטתי לה אותו.

והיא לקחה את בטון ועמדה שם באמצע אתר בנייה חשוך בשמלת ערב ונעלי עקב, וחיבקה ונישקה אותו וליטפה ובכתה. ועלינו כולנו הביתה ונתנו לו לשתות. והערנו את הילדים כדי לספר להם שבטון חזר, וכל הבית שמחה וצהלה באחת וחצי או שתיים בלילה.

ואני אמרתי לעצמי שאת מה שהרגשתי באותו רגע, כשעמדתי שם באתר הבנייה והבנתי שמצאתי אותו, אני חייב לתעד. הלמות הלב באוזניים, הטיפוס המפחיד בחדר המדרגות החשוך והפנים של ק' כשהיא החזיקה את החתול שלה אחרי שכבר חשבה שזה לא יקרה.

מה קרה שם? כנראה שהוא נפל מהמרפסת לחצר של השכן, ואז עשה ברגל חתיכת טיול מטורף כדי להגיע לבניין ההוא שבונים מאחורה. ועוד לטפס עד לגג שלו.

הוא חזר בריא ושלם, לא פצוע ולא שום דבר, רק מעט יותר רזה וצמא. מאז כבר חלפו כמה ימים, הוא עבר איתנו לחריש, וממש כרגע אני כותב ומסתכל עליו מטייל להנאתו במרפסת.

רגע, אולי כדאי שארחיק אותו משם.

 

 

חרישניקים

14 אוג

בבוקר יום הולדת ארבעים שלי התעוררתי בדירה שלא הכרתי, ללא תחתונים, ועם גרב אחת ספוגה בשתן של כלב.

באופן טבעי נעמדתי על רגל אחת, היבשה – וחשבתי לעצמי שזה אולי אחד מימי ההולדת הטובים ביותר שהיו לי בארבעים השנים האחרונות.

לא שימי הולדת אחרים היו גרועים. זה המקום שבו הייתי.

עוגת יום הולדת בצורת לב, ועליה המספר 40 וכיתוב "לחי התחלות חדשות". העוגה מונחת על שולחן בצבע כחול שעליו קישוט דקורטיבי

מצב ששולחן האוכל החדש שלנו הוא היפה ביקום

אני חושב שברוב הפעמים בהן אנשים עוברים דירה, זה כי צריך. בגלל איזשהו אילוץ. כי חוזה השכירות הנוכחי עומד להיגמר, כי המצב הכלכלי מחייב להצטמצם או להתרחב, כי מפרקים את התא המשפחתי. מעטות הן הפעמים בהן מעבר דירה נעשה כי רוצים, בזמן שהאלטרנטיבה היא להישאר בתוך המוכר והידוע.

היציאה מבית ההורים כדי לגור לבד היא מעבר דירה כזה. כך גם כשעוברים לגור יחד עם בן או בת הזוג. עוברים לא כי צריכים, אלא כי רוצים. עוברים כי עצם המעבר מאיץ את הלב.

וזה המעבר שהיה לנו מטבריה לחריש.

צילום מתוך רכב ובו רואים דרך השמשה את שלט הכניסה לעיר חריש, ובו כתוב "חריש". בנוסף כיתוב "הגענו הביתה" ותיוג המיקום של חריש

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אז הגענו (צילום מסך מתוך הסטורי של יום המעבר באינסטגרם שלי)

ההובלה עצמה הייתה יום לפני יום ההולדת שלי, כך שביום עצמו כל הבית היה עדיין בארגזים (הייתי צריך לחפש כמה דקות ארוכות כדי למצוא תחתונים וגרביים חלופיים).

ק' הזמינה שתי בחורות נחמדות שתעזורנה לה לסדר את כל הרכוש שלנו יפה יפה בדירה החדשה, ואני התבקשתי לקחת את הילדים ואת הכלבים מחוץ לבית. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר ארוך.

הנוף מהמרפסת שלנו בחריש: שמיים, בניינים, כביש ופארק משחקים

הנוף מהמרפסת שלנו. אין ספסל ירוק.

כשטיילנו ברחוב החדש שלנו, הגענו אל בית הספר שבו הם ילמדו. הם הסתכלו עליו, בחנו אותו מכל הכיוונים, ושאלו למה כתוב כאן בגדול "נשק וסע". אז הסברתי להם מה זה.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז דבש עשה את צרכיו על המדרכה, ואני שלפתי שקית והרמתי אחריו תוך כדי שאני מסביר לילדים שככה זה כאן בחריש, צריך להרים אחרי הכלב. גם כי אנחנו לא רוצים לקבל קנס, אבל בעיקר כי אנחנו לא רוצים ללכלך את העיר שלנו. זו הסיבה שבכל פינה יש תיבות צהובות ובהן שקיות שחורות – זה לאיסוף הצרכים של הכלבים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז סיפרתי להם שיש כאן בחריש גינת כלבים. שזה שטח גדול שבו אפשר לשחרר כלבים לרוץ בחופשיות ולשחק עם כלבים אחרים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז טיילנו ברחוב הראשי של חריש, שדרות דרך ארץ, ושאפנו עמוק פנימה את ניחוח צמחי התבלין שצומחים בכל פינה ברחוב.

והילדים – ניחשתם נכון.

טבריה היא עיר עתיקה. בשנה שעברה היא חגגה 2000 שנים. זה קילומטרז' יפה, ויש משהו נחמד במגורים בעיר שיש לה היסטוריה. אבל בטבריה, אם אין משהו – אז הוא כבר לא יהיה. בחריש, לעומת זאת, אם אין משהו – זה כי עדיין לא הקימו אותו.

וזה משהו שמאוד משמח אותי בעיר הזאת. ה"עדיין".

צילום בשעת ערב. מקרוב הכלב שלנו, ברקע בניינים חדשים, ובאמצע משטח חול

המתנ"ס החדש של חריש ניצב בגאון ליד שטח ריק עם הרבה פוטנציאל

יש הרבה סיבות למעבר שלנו לחריש. יש לנו כאן משפחה. התקרבנו למרכז, לחברים. מזג האוויר כאן הרבה יותר נעים לנו מאשר בטבריה, ולראיה אנחנו כבר לא נושמים רק מזגן בבית אלא ממש פותחים חלונות ונהנים מהרוח. חריש מישורית יחסית לעומת טבריה המשופעת. חריש נקייה לעומת טבריה המלוכלכת. חריש היא עיר צעירה ורעננה בניגוד לטבריה הקשישה והעייפה. בחריש יש שפע של פארקים ירוקים, מוצלים ומושקעים (רק השבוע גיליתי עוד אחד במרחק הליכה מהבית), ובטבריה יש מעטים, קטנים, חשופים לשמש ללא הצללה וללא מים.

אבל בעיני הדבר הטוב ביותר בחריש הוא האנשים.

למיטב הבנתי, ואנא אל תעירו אותי אם זה חלום בהקיץ, רוב התושבים בחריש עברו אליה כמונו – מתוך בחירה ולאו דווקא מתוך צורך. יש בזה משהו מן החלוציות. זו עיר בהקמה, יש הרבה דברים שאין בה, ואני חושב שצריך להיות אנשים מאוד מיוחדים כדי לעבור למקום כזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו, משפחת אייזנמן, אנשים מיוחדים כאלה. ואני רוצה לחשוב שהאנשים מסביבנו גם הם אנשים מיוחדים כאלה.

עץ רימונים על רקע השמיים

בפארק מול הבית צומחים רימונים על העצים

אני כותב את השורות הללו שלושה שבועות אחרי שעברנו לחריש. יכול להיות שאקרא את הדברים בעוד חודש, שנה או עשור ואצחק על הטמבל הנאיבי שהייתי אז, אבל כרגע אני מתלהב מאוד מהעיר. האווירה. הריח. הפוטנציאל.

אנחנו גרים בשכונת אבני חן, ברחוב טופז. המתנ"ס מעבר לכביש, ושלושה פארקים – בעצם כבר ארבעה –במרחק הליכה. הקריטריון היחיד שהיה לנו בבחירת הדירה הוא המרחק מבית הספר, ואכן מצאנו דירה שתאפשר לילדים לישון עד עשר דקות לפני השיעור הראשון ועוד ללכת לשם בנחת. הדירה אמנם מעט יותר קטנה מזו שיש בבעלותנו בטבריה, אבל היא מרגישה כמו בית כבר מהרגע הראשון שלנו בחריש.

רבי עקיבא היה בן ארבעים כשיצא לדרך חדשה בחיים. אני בן ארבעים וממש לא רבי עקיבא, אבל הסלוגן של חריש הוא "עיר חדשה, התחלה חדשה" – וזה בהחלט מרגיש כמו דף חדש. רענן. נקי. מלהיב.

*

פעם, כשסיפרתי לאנשים שאני גר בטבריה, קראו לי טברייני. לא אהבתי את זה.

אבל עכשיו אני גר בחריש, ובהחלט אפשר לקרוא לי חרישניק. זה מוצא חן בעיני.

 

לא טבריינים

21 יול

בקרוב עוזבים את טבריה. ממש בעוד כמה ימים.

ואם שואלים אותנו למה, אז התשובה הקצרה היא שאנחנו לא אוהבים את טבריה.

תשובה ארוכה יותר היא שזה בכלל היה אמור להיות מעבר זמני, ככה הזכירה לי ק' כשתכנית העזיבה סיימה את שלב הדיבורים והתחילה לעבור לפסים אופרטיביים. עברנו לטבריה כאשר יהונתן היה בן 3 וחיפשנו עבורו מסגרת. ההורים של ק' גרים בטבריה, יש כאן סניף של מיחא, הכל נראה כאילו התאים.

אז הגענו. ואז נשארנו.

ועם הזמן השורשים שלנו העמיקו.

את הדירה ששכרנו – קנינו. אין יותר קבוע מזה. שיפצנו את המטבח כדי שיתאים כמו כפפת תנור לידיים המבשלות והאופות שלנו. הבאנו לעולם ילד שלישי בבית החולים פוריה. נראה היה שהזמני הפך קבוע.

ובכל זאת, טבריה… וכאן אני עובר ללשון יחיד כי אני לא רוצה להעיד בשם ק': אני, טל, לא התחברתי לעיר הזאת. למנטליות. לאנשים שאוכלים פיצה עם קטשופ. לאנשים שלא מדברים בכתובות נורמליות אלא הכל "ליד" משהו אחר. למוקד 106 העירוני שכשאתה מדווח לו על נדנדה שבורה בגן השעשועים של הרחוב – פשוט מסלקים את הנדנדה במקום לתקן אותה.

יש אנשים טובים בטבריה. חלק מהם פגשתי בפורום הורים לילדים מיוחדים – אנשים שפועלים למען ילדים עם צרכים מיוחדים ועם רצון אמיתי לעשות שינוי בעיר הזאת. יש את הכינרת, שאני כל כך אוהב להשקיף עליה (אבל לא לטבול בה). אוטובוס בתוך העיר עולה 2.50 ש"ח בלבד. אבל כאן מסתיימת רשימת הדברים הטובים שמצאו חן בעיני בטבריה.

צילום מסך מתוך פרק 1 של "בייק אוף ישראל": טל ועומרי מדברים למצלמה, טל אומר "אני לא טברייני, רק גר בטבריה"

אם אמרו את זה בפריים טיים של ערוץ 2 זה בטוח נכון

הרבה זמן רצינו לעזוב את טבריה. פחות או יותר מהרגע שעברנו אליה, אני חושב. ואני לא יודע מה היה הקש ששבר את הגב שלנו – אבל אנחנו סוף סוף עוזבים.

אנחנו מתקדמים. אנחנו מתים מפחד, ואנחנו מתרגשים.

אנחנו חוששים שהצעד הזה הוא טעות, אבל זה פשוט מרגיש נכון.

הדירה שרכשנו כאן מאפשרת לנו לחזור אם נרצה, אבל אנחנו מתפללים שלא נצטרך.

טבריה לא הייתה לנו בית. אולי חריש תהיה.

אבל על זה נדבר בפעם אחרת.

המצגת של יהונתן

30 מאי

השבוע יהונתן שלנו נעמד מול כל ילדי הכיתה שלו והרצה בפניהם על לקות שמיעה ועל עצמו.

זו הייתה מצגת שהוכנה בשיתוף פעולה עם ליאת, מורת השמע בבית הספר, שיהונתן מכיר גם מהמועדון של עמותת שמע שאליו הוא הולך פעם בשבוע כדי לפגוש ילדים אחרים עם מוגבלות בשמיעה.

יהונתן עם ליאת מורת שמע מסבירים אודות מבנה האוזן

יהונתן סיפר אחר כך שהוא התרגש מאוד כשהוא עמד מול כולם וסיפר על עצמו ועל החוזקות והחולשות שלו ועל לקות שמיעה ומכשירים ומבנה האוזן וכו'. הוא גם אמר שהילדים בכיתה שאלו שאלות והוא ענה עליהן.

יהונתן מול הכיתה

"יהונתן המקסים מושא לגאווה", כתבה לנו בוואטסאפ המורה שלו והוסיפה אמוג'י של לב.

ואנחנו מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד גאים בו – אז ביקשתי ממנו רשות לספר לכל החברים שלי והוא הסכים בתנאי שאקריא לו את כל התגובות.

יהונתן מספר על עצמו

פורים 2019 – גיבורים ונבלים

31 מרץ

פורים הגיע!

כמיטב המסורת (שהתחילה רק בשנה הקודמת עם שוטרים וגנבים), גם הפעם משפחת אייזנמן הלכה על תחפושת משפחתית ופרוייקט צילומים כיפי. ראו:

יהונתן הוא באטמן, מיכל היא וונדרוומן, איתמר הוא סופרמן, אני הג'וקר וק' היא הארלי קווין (הקליקו להגדלה)

הרעיון לתחפושת המשפחתית הנוכחית נולד כבר במוצאי פורים הקודם, ובמהלך השנה הרעיון עבר כמה גלגולים (בהתחלה הם רצו לערבב גיבורים ממארוול ודי.סי, שומו שמיים, אבל אני לא הסכמתי. הרי לא ידורו ספיידרמן עם וונדרוומן או באטמן עם הענק הירוק!) – וכך יצא שוב שיש לי את המשפחה המגניבה ביותר בעולם.

מעניין שכשירדנו לטייל בעיר בחג הפורים, היו סביבי עשרות באטמנים אבל אף לא ג'וקר אחד. למעשה, נראה שרבים מתושבי העיר לא יודעים מי זה הג'וקר ("מה זה, התחפשת לליצן?") ועוד פחות יודעים מי זו הארלי קווין. מצד שני, קבוצת תיירים יפנים עצרה לידי ואחד ביקש להצטלם איתי. מי יודע, אולי עכשיו אני איזה סלב ביפן!

הנה עוד תמונה שאני מאוד מחבב:

הבסתי את סופרמן בעזרת קריפטונייט!

כשידענו שנלך להצטלם ככה, חששתי שאיתמר יתעייף או לא ירצה לשתף פעולה – אז עלה בדעתי רעיון לקנות סטיקלייטים בצבע ירוק זוהר כדי שהם יהיו קריפטונייט שיהווה תירוץ לסופרמן להיות עייף או עצבני. ואכן, איתמר נרדם עוד במהלך הנסיעה ללוקיישן (תוך ארבע דקות נסיעה!), אז מזל שקניתי את כל הסטיקלייטים הירוקים בטבריה.

צילומים נוספים של משפחת הגיבורים והנבלים אפשר לראות כאן.

כמו בשנה שעברה, גם השנה תודה-תודה-תודה לצלמת היצירתית, המוכשרת והנהדרת, ניקול קוזנצוב; ולגיבורת העל האמיתית של המשפחה, ק', שהייתה אחראית על התחפושות והאיפור ועל הפיכת העולם לטוב יותר באופן כללי. 3>

 

פורים 2018 – שוטרים וגנבים

27 פבר

תכננו את זה במשך שנה שלמה.

הקליקו להגדלה. האם מצאתם את כל חמשת האייזנמנים בתמונה?

במוצאי פורים שעבר יהונתן הוריד את תחפושת הפיראט שלו והכריז שבשנה הבאה הוא רוצה להתחפש לשוטר. מיכל הודיעה שאם ככה אז גם היא רוצה להתחפש לשוטרת, ונדרשה בדיוק חצי שניה של מבטים ביני לבין אשתי כדי להחליט שאנחנו נתחפש לגנבים. והסיבה שהתלהבנו ממש מהרעיון הזה של תחפושת משפחתית היא שכבר ידענו אז שאנחנו בהריון, ועוד לא ידענו אם זה יהיה בן או בת אבל כן ידענו שהוא, או היא, יתחפשו לשק מלא בכסף. כן!

וכך, בסוף השבוע האחרון ניגשו שני גנבים לבושים בשחור, עם שקי כסף שבאחד מהם יושב תינוק, אל הש.ג. של תחנת משטרת טבריה. היינו מלווים בשני שוטרים נמוכי קומה, רב פקד יהונתן ורב פקד מיכל, שגנבו את ההצגה וסחטו חיוכים מהשוטר שבכניסה.

"כן, אין בעיה, אתם יכולים להצטלם בשטח התחנה. אבל רגע!" הוא סקר אותי. אף פעם לא נעים ששוטר מסתכל עליך יותר מדי זמן. "יש לכם נשק?"

ואני עניתי: "לי אין. אבל לילדים שלי יש אקדחים מפלסטיק."

והוא חייך. "יאללה, כנסו."

ואז התחיל הכיף האמיתי.

ואני חשבתי לעצמי שאיזה מזל שיש לי את המשפחה המגניבה ביותר ביקום, שזורמת ומשתוללת ומשתטה בהזדמנויות שבהן אנשים אחרים היו נמנעים בגלל מבוכה או מה.

ואז חשבתי שבעצם אין שום סיכוי שהייתה לי משפחה אחרת.

תודה סופר-ענקית לצלמת הבית שלנו, ניקול קוזנצוב, שהיא במקרה גם אחותה של אשתי, שביימה וצילמה וערכה. היא מצלמת כבר הרבה שנים, אבל לאחרונה גם התחילה לעסוק בזה כמקצוע. פרגנו לה בלייק, קחו אותה לצלם אתכם, היא מהממת.

לתמונות נהדרות נוספות של סשן צילומי השוטרים והגנבים בתחנת משטרת טבריה אפשר להקליק כאן על הקישור הזה (שמשתתף בתחרות פייסבוקית, אז אם תוכלו לפרגן בלייק או אפילו לשתף, זה יהיה ממש נחמד מצידכם):
https://www.facebook.com/groups/208347369562090/permalink/496240227439468/

חג פורים שמח ומבדח!

(אין לראות בפוסט זה המלצה להיכנס רעולי פנים אל תחנות משטרה)

איתמר

30 ינו

יום אחד ק' הודיעה לי שהיא בהריון.

למעשה, המילים המדויקות שלה היו "אני מרגישה כמו בימים הראשונים שהייתי בהריון עם יהונתן. אני חושבת שאני שוב בהריון." אני גיחכתי, כי חשבתי שהיא מתלוצצת,  אבל היא התעקשה לנסוע באותו רגע לקנות ערכה ביתית לבדיקת הריון – אז אמרתי לה שמצידי תיסע אבל אני הולך לישון.

היא כבר העירה אותי עם המקל ביד.

ימי הולדת

כל עוד מנינו ארבע נפשות, ימי ההולדת שלנו הסתדרו בשורה נאה של ארבעה חודשים רצופים: ק' במאי, יהונתן ביוני, אני ביולי, מיכל באוגוסט. לכן, באופן טבעי, אחת מן השאלות הראשונות שהטרידו אותנו כשהתברר שאנחנו עומדים להפוך לחמישה הייתה "האם יתקלקל לנו רצף החודשים?"

חישוב מהיר הביא את ק' להעריך שהיא תלד לקראת חג סוכות, ואז רופא קבע שהתאריך המשוער המדויק הוא 4 באוקטובר. שזה משמח, כמובן, כי תינוק והכל, אבל… מאי-יוני-יולי-אוגוסט-אוקטובר? לא, לא, לא, הרי זה אומר שנצטרך לעשות אחר כך עוד ילד כדי לחגוג יום הולדת למישהו בספטמבר! ואני עדיין מנסה לעכל את ה"אבא לשלושה" כך שאני לא מסוגל להתמודד כרגע אפילו עם התיאוריה של "אבא לארבעה".

מצד שני, אנחנו מדברים פה על 4 באוקטובר. אם הוא ירגיש שהוא מוכן לצאת לאוויר העולם קצת לפני התאריך המשוער שלו, רק כמה ימים…

הו, בבקשה ילד, בבקשה תגיע קצת קודם. אנחנו נאהב אותך בכל מקרה, אבל בחייאת, בוא קצת קודם.

ככל שאוקטובר התקרב, כך גדלה ההתרגשות.

ככל שסוף ספטמבר התקרב, כך גדל המתח.

ה-29 בספטמבר היה ערב יום הכיפורים. ק' ואני שלחנו את הילדים לסבתא וסבא ונשארנו לבד בבית. הכנתי עוגיות שיהיו לצאת הצום, אכלנו ארוחה מפסקת ויצאנו לסיבוב בעיר.

ילדים שיחקו סביבנו, נסעו באופניים, צחקו. עשינו טיול ארוך, הקפנו את כל השכונה. ראינו כמה רכבים נוסעים בכביש וכעסנו על האנשים חסרי ההתחשבות שנוסעים ברכב ביום כיפור, כי למרות שלא קיים חוק האוסר על נסיעה ביום הזה, עדיין מדובר במסורת שצריך להתחשב בה.

חזרנו הביתה. אפילו לא רמז לציר. הלכנו לישון.

ב-30 בספטמבר, היום האחרון של החודש, בוקר יום הכיפורים, התעוררתי מוקדם מדי ומצאתי את ק' מנשנשת את העוגיות שהכנתי לצאת הצום. מה קרה, שאלתי, והיא אמרה לי באגביות שבלילה ירדו לה המים, אז מבחינתה הצום נגמר.

באחת עשרה וחצי בבוקר נכנסנו לרכב. התנעתי כשאני חושב על האנשים חסרי ההתחשבות שעליהם כעסנו אתמול כי נסעו ברכב ביום כיפור. כשק' לצידי מתפתלת מצירים נהגתי לאט כדי לא לדרוס אף ילד על אופניים. ילדים עשו לנו תנועות מגונות וקיללו אותנו בדרך לבית החולים.

ואז הכל קרה נורא מהר. הגענו למחלקת יולדות. פגשנו את הדולה שתיאמנו מראש והזעקנו באמצע הצום. כמה בדיקות זריזות ועברנו לחדר לידה. ארבע שעות אחר כך, בלי אפידורל, נולד הילד השלישי שלנו, איתמר.

באמצע יום הכיפורים, י' בתשרי התשע"ח, אבל לא פחות חשוב – ב-30 בספטמבר 2017.

עכשיו משפחת אייזנמן יכולה לחגוג ימי הולדת בחודשים מאי-יוני-יולי-אוגוסט-ספטמבר. הרצף שלנו נשמר. איזה ילד טוב אתה, איתמר.

 

למה איתמר

יהונתן ומיכל התלהבו עד השמיים מהאח החדש הצפוי להם ומאוד רצו להשתתף בבחירה של השם שלו, אז במהלך כל ההיריון שיחקנו משחק: הם יכולים לבוא אלינו בכל רגע ולהציע שמות, ואנחנו נשתדל לבחור מתוכם את השם של התינוק.

מיכל אמנם הציעה שמות מדי פעם, אבל בשלב מסוים נמאס לה.

לעומתה, יהונתן ירה עלינו צרורות. בכל יום הציע חמישה או שישה שמות, בסופי שבוע יותר. שמות שהוא שמע בטלוויזיה, שמות של ילדים מהכיתה, שמות שהוא שמע ברחוב – הוא היה נחוש בדעתו להיות זה שיציע את השם הזוכה של הרך הנולד.

ואנחנו הקשבנו לכל הצעה, אמרנו ליהונתן שנחשוב על זה ואפילו הרכבנו רשימה קצרה של שמות מוצלחים שהוא הציע.

אבל האמת היא שהיו לנו תכניות אחרות.

יש כל מיני דרכים לבחור שמות לילדים, אבל אנחנו רצינו שלשמות של הילדים שלנו יהיה קונספט. רצינו מכנה משותף שיחבר לא רק את האנשים שהם יהיו כבני אותה משפחה, אלא משהו שיחבר גם את השמות שלהם, במעין רמה גבוהה יותר של קשר ביניהם.

אז יהונתן נולד יהונתן כי אלוהים נתן, וכשאחותו נולדה הענקנו לה את השם של אחותו של יהונתן התנ"כי, מיכל. גם תמיד שעשע אותנו שיש זן תפוח בשם יונתן וזן קלמנטינה בשם מיכל, כך ששמות הילדים שלנו חלקו שני קונספטים: מצד אחד אלה אח ואחות מקראיים, מצד שני שניהם סוגי פירות.

ועכשיו הגיע הזמן לבחור שם לילד השלישי.

המשמעות הייתה לזנוח אחד מהקונספטים: או לבחור שם מקראי שאיכשהו קשור ליהונתן ומיכל, או לבחור בזן של פרי. כי מה הסיכוי שנמצא עוד שם שהוא גם וגם.

אז התחלנו לחשוב.

התחלנו לחשוב על שם עוד לפני שידענו אם יש לנו ילד או ילדה.

למעשה, התחלנו לחשוב כשמשום מה היינו בטוחים שעומדת להיות לנו עוד ילדה.

וחשבנו שאם זו באמת תהיה בת, אז יש לנו את השם המושלם: תמר. מצד אחד זו הבת של דוד המלך (מושא אהבתה של מיכל וחברו הטוב של יהונתן); מצד שני – טוב, תמר זה בהחלט סוג של פרי.

יופי, פתרנו את זה! הולכת להיות לנו בת ואנחנו נקרא לה תמר!

ואז התברר שזה בן.

אז לא תמר.

לא-תמר.

אי-תמר.

איתמר.

אוקיי, זה לא בדיוק סוג של פרי, ולא קשור ליהונתן ומיכל המקראיים (אם כי כן קיים איתמר במקרא, בנו של אהרון הכהן), וסיפור השם נשמע קצת מפותל ועקום כי יום אחד נספר לו שאנחנו מאוד אוהבים את השם שלו למרות שתכלס קראנו לו ככה כי הוא לא-בת – אבל מבחינתנו זה עדיין הקונספט המקורי, הכפול, שפשוט הורחב קצת כדי להתאים לנסיבות.

וכך, כמו עם אחיו ואחותו, היה לנו שם מוכן בשבילו עוד לפני שהוא נולד.

הייתה רק בעיה קטנה אחת: יהונתן לא הציע עדיין את השם "איתמר" אפילו פעם אחת במהלך כל ההיריון. אמנם הסברנו לו שאנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לבחור שם מחוץ לרשימה שלו, אבל העדפנו שהוא איכשהו יעלה על האפשרות הזו ויציע את השם בעצמו.

יומיים לפני הלידה ק' לקחה את יהונתן לחוג שחייה. הם הקדימו, אז נאלצו לחכות עד שהילד הקודם יסיים את השיעור שלו. כשסיים, המדריכה נפנפה לו לשלום וצעקה "ביי, איתמר!" – ויהונתן שמע את זה והסתובב אל ק' בעיניים נוצצות.

"אמא, יש לי עוד הצעה לשם. מה דעתך על איתמר?"

לא ברור איך ק' הצליחה לשמור על פני פוקר. היא אמרה ליהונתן שזה שם יפה מאוד ונכניס אותו לרשימה המקוצרת של המוצלחים באמת. היא סימסה לי בהתרגשות שזה סוף סוף קרה. ובעצם, בגלל שלמחרת כבר התחילו יום הכיפורים והלידה והכל – יצא שזה השם האחרון שיהונתן הספיק להוסיף לרשימת ההצעות שלו.

חוץ מזה, איתמר זה שם נפלא. אף שם אחר לא מתאים לו כמו איתמר.

איתמר.

לקח לי ארבעה חודשים לכתוב את הכל, והיום, ממש היום, איתמר כבר בן שליש!

אז מה, נשחק "למי הוא דומה"? כי אמרו לי שהוא דומה ליהונתן ואמרו לי שהוא דומה למיכל ואמרו לי שהוא דומה לי ואמרו לי שהוא דומה לק', אבל אני לא רואה שום דבר חוץ מילד חמוד, השלישי שלנו. איתמר.

ארוחת ערב משפחתית

14 ספט

"ברוכים הבאים לארוחת ערב משפחתית", אני אומר.
"ברוכים הנמצאים", הילדים עונים.
"תודה לכולכם שבאתם", אני ממשיך. "מי רוצה לספר על היום שהיה לו היום?"

בכל ערב אנחנו יושבים לאכול יחד. רוב הזמן אנחנו ארבעה*, כי הילדים תמיד נמצאים בבית; אבל אם אבא לא נמצא כי הוא בתרגום או בישיבת עבודה של פורום הורים לילדים מיוחדים, או אמא לא נמצאת כי היא בלימודים או מתעכבת בעבודה, אז עושים את זה בשלושה.

KATIA_32

* בקרוב חמישה

מי שיש לו ילדים בוודאי יודע שבדרך כלל כששואלים אותם איך היה בבית הספר או בגן, התשובה היא "כיף" – אבל בזמן ארוחת הערב המשפחתית אנחנו מרחיבים ומפרטים. כל אחד בתורו מספר על היום שהיה לו היום. בזמן שאחד מדבר מותר לשאול אותו שאלות, אבל משתדלים לא להפריע לו, ואסור לדבר בפה מלא.

אם אף אחד מהילדים לא מתנדב להתחיל, אז אני מתחיל: "היום בבוקר פיזרתי אתכם לגן ולבית הספר. אחר כך חזרתי הביתה וכתבתי כמה מאמרים בשביל לקוחות, ואז יצאתי לתרגם לשפת הסימנים. כשסיימתי, אספתי את יהונתן, חזרנו הביתה, נחנו קצת והלכנו לאסוף את מיכל. ואז שלושתנו נסענו לדואר לאסוף חבילה וחזרנו הביתה. בזמן שאתם ראיתם טלוויזיה אני כתבתי עוד שני מאמרים, ואז הגיע הזמן לארוחת הערב."

ואז הילדים שואלים "ומה היה לך הכי הכי כיף?" – ואני צריך לחשוב על כל הדברים שעשיתי במהלך היום, לבחור מתוכם אחד שהיה לי הכי הכי כיף – רצוי (אבל לא חובה) בתוספת הסבר למה בחרתי דווקא בו.

לאחרונה מיכל אוהבת להיות האחרונה שמספרת על היום שלה, אז אין ויכוחים על סדר הדוברים, אבל הייתה גם תקופה שבה הילדים מאוד רצו להיות ראשונים. אז הנהגנו שיטת הגרלה: כתבתי על פתקים את המספרים 1,2,3,4, קימטתי אותם וזרקתי על השולחן בתפזורת. כל אחד, גם אבא ואמא, בחרו פתק אחד, פתחו אותו וראו מה המספר שלהם בתור. אם מישהו מהילדים לא מרוצה מהמספר שהוא קיבל, מותר להציע פעם אחת למישהו אחר להתחלף במספרים, אבל רק בהסכמה.

ואז יהונתן יכול לספר למשל: "היום, בבית הספר, למדנו חשבון. ציירנו בלונים וכתבנו בפנים מספרים. אחר כך למדנו על ראש השנה ושרנו שירים." ואני שואל: "איזה שירים למשל? תשיר שיר אחד." אז הוא מתחיל לשיר, וכולנו מצטרפים, ואז הוא ממשיך: "בהפסקה שיחקתי כדורגל, ואז היה שיעור שחמט, אז אבא אסף אותי, ואספנו את מיכל, ונסענו לדואר, וזהו." ואחרי רגע של שקט מישהו שואל "ומה היה לך הכי הכי כיף?" והוא עונה "לשיר שירים לראש השנה".

ומיכל, למשל: "היום הייתי בגן, ושיחקתי עם שירה בבובות, ואז שיחקתי עם שירה ונויה בקוביות, ואז הגננת קראה לנו סיפור. וגם עשיתי לכם סוד אבל אני לא יכולה לגלות אותו עד ראש השנה. רק ליהונתן אני מסכימה לגלות!" (רוכנת לעברו ולוחשת לו את הסוד, וממשיכה) "וגם אכלתי בננה ותפוח ושניצל, אבל אפונה לא אכלתי כי אני לא אוהבת. ואז אבא ויהונתן באו לאסוף אותי. והכי הכי כיף היה לי…" – היא לא מחכה שישאלו אותה – "לשחק עם שירה בבובות, כי שירה היא החברה הכי טובה שלי."

ואז אמא מספרת, למשל, שהיא הלכה לעבודה, והיו לה לקוחות, ובהפסקה היא הלכה לחנות וקנתה כל מיני דברים, ואחרי העבודה היא נפגשה עם סבתא לקפה בקניון, ואז חזרה הביתה. גם אמא בוחרת מה היה לה הכי הכי כיף היום, ובמקרה של יום ממש גרוע שבו נדמה שלא היה שום דבר כיפי, תמיד אפשר לומר "הכי הכי כיף היה לי לשבת איתכם לאכול ארוחת ערב."

בשלב הזה בדרך כלל כולם כבר סיימו לאכול – אגב, לא חייבים לאכול אם לא רוצים, אבל כן חייבים לשבת ליד השולחן – ואנחנו מדברים על מה שיקרה מחר. למשל: "מחר יש לנו יום רגיל. מיכל הולכת לגן, יהונתן הולך לבית הספר, אמא הולכת לעבודה. אבא צריך לקחת את האוטו למוסך כדי לעשות לו טיפול, אבל אחר כך הוא חוזר הביתה לכתוב או נוסע לתרגום. ובערב נלך כולנו לבקר את סבתא וסבא."

לבסוף, כדי לסכם, אני שואל: "מישהו רוצה להוסיף משהו? שאלות? בעיות? טענות?" – וזה הזמן להוסיף דברים שלא עלו קודם. אחרי שכל הדברים נאמרו וכל השאלות נשאלו, אני מסיים: "טוב, אז תודה רבה לכולם. יאללה, לצחצח שיניים."

ככה אנחנו עושים בכל ערב.

בימי שישי אנחנו לא קוראים לזה ארוחת ערב משפחתית אלא קבלת שבת: מיכל ואמא מדליקות נרות (אמא מחזיקה את האש ומיכל מזיזה את היד כדי להדליק את הנרות), אני קורא את הטקסט של הקידוש מהמסך של הסמארטפון (בכל זאת, אנחנו לא עד כדי כך שומרים), יהונתן מברך על היין (תירוש) ועל הלחם – ואז מספרים על היום שהיה.

גם במוצאי שבת אנחנו עושים את זה קצת אחרת: במקום שכל אחד יספר על היום שהיה לו היום (הואיל ובדרך כלל אנחנו מבלים יחד כל היום, יתקבלו ככה ארבעה סיפורים זהים) – כל אחד זורק לאוויר דבר אחד שעשינו היום, מדברים קצת על כל אחד מהם, שואלים שאלות ועונים תשובות, ובסוף כל אחד בוחר את מה שהיה לו – ניחשתם נכון – הכי הכי כיף.

זאת אחת מן המסורות המשפחתיות שלנו. הילדים נהנים לספר, אנחנו נהנים לשמוע על היום שלהם, וכל אחד מקבל הזדמנות לחלוק עם האחרים את החוויות שלו. לא מוותרים על ארוחת ערב משפחתית גם כשאנחנו יוצאים מדי פעם לאכול ארוחת ערב בקניון, ולפעמים אפילו כשאנחנו אוכלים אצל סבתא וסבא או כשיש לנו אורחים – ואז גם הם מוזמנים (אבל לא חייבים אם לא רוצים) להשתתף.

אז… איך היה היום שלכם, ומה היה לכם הכי הכי כיף?

שונים ושווים

1 ספט

שבועיים לפני תום החופש הגדול התקשרה אלי המחנכת של יהונתן. היא הציעה לי לשאת דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים כנציג ההורים וכאבא לילד עם לקות שמיעה שמשולב בכיתה רגילה, לרגל העובדה שהשנה נפתחת בבית הספר כיתה א' ייעודית לילדים עם לקויות שמיעה, שמצטרפת לכיתה דומה קיימת שהתלמידים בה עולים לכיתה ג'.

בנוסף סיפרה המחנכת שבמהלך הטקס יהיה שיר שהתלמידים עם לקויות השמיעה ישירו בשפת הסימנים והציעה שיהונתן ואני נצטרף אליהם על הבמה ונסמן יחד. כשהצעתי ליהונתן, שבדרך כלל לא מסמן, הוא דווקא הסכים בשמחה – וככה בילינו את השבועיים האחרונים של החופש הגדול בחזרות אינטנסיביות בבית, כשיהונתן למד את הסימנים כמעט בלי שום רקע.

הבוקר, ביום הראשון של שנת הלימודים, אלה הדברים שנשאתי בטקס (פחות או יותר. מרוב התרגשות סביר להניח ששכחתי משפט פה ומשפט שם):

בוקר טוב.
קוראים לי טל, ואני אבא של יהונתן.
היי יהונתן!

יהונתן עולה היום לכיתה ב', מה שאומר שלפני שנה בדיוק הוא עלה לכיתה א', ואנחנו ישבנו כאן כמוכם, ומאוד התרגשנו וגם קצת דאגנו. בטח גם אתם קצת דואגים: מה זה בית ספר? יהיה קל? יהיה קשה? מה זה שיעורי בית? אתם עוד תגלו.
אנחנו דאגנו קצת יותר, כי יהונתן לא שומע כל כך טוב. יש לו שני מכשירים על האוזניים, שעוזרים לו לשמוע, בצבע סגול מהמם שהוא בחר בעצמו. ודאגנו שיהיה לו קשה בבית הספר כי הוא נראה קצת שונה.
אבל… מה זה שונה? ילד זה ילד. 
האם ילד שלא שומע כל כך טוב לא יכול לשחק בהפסקה? בטח שהוא יכול. האם ילדה שלא רואה כל כך טוב לא יכולה ללמוד חשבון ושפה? בטח שהיא יכולה. אני מאמין שכל ילד וכל ילדה יכולים לעשות כל דבר.
בשנה שעברה, כשיהונתן למד בכיתה א', הוא אכן נתקל בקשיים. אבל הוא התמודד איתם – והצליח. בהרבה מקרים הוא הצליח להתמודד איתם לבד, לפעמים הוא קיבל עזרה מהצוות הנפלא שיש כאן. אפילו מילדים אחרים בכיתה שלו ובכיתות אחרות. מה שחשוב זה שהוא הצליח, ואני מאוד גאה בו.
אני חושב ששונה זה טוב. שונה זה מעניין. אני רוצה לחשוב שכמו שיהונתן למד הרבה בבית הספר, אולי גם מי שמסביבו למד משהו מיהונתן. לפחות לגבי, את הדברים הכי חשובים בחיים שלי למדתי ממנו, דווקא בזכות זה שהוא קצת שונה.
אני מאחל לכם, ילדים, שיהיה לכם כיף להגיע בכל בוקר לכיתה, לפגוש את החברים וללמוד דברים חדשים מהמורים והמורות שלכם. אבל שחוץ מללמוד אותיות ומספרים ולקרוא ולכתוב – אני מקווה שתפגשו ילדים שהם שונים מכם, ותלמדו דברים מעניינים גם מהם.
שתהיה לכם שנת לימודים נעימה ומוצלחת.

וזה חלק מן השיר שסימנו יחד עם התלמידים המסמנים (צילום של אחת האמהות בקהל):

 

%d בלוגרים אהבו את זה: