קראנצ'י מייפל לוז משהו

5 דצמ

%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%a0%d7%a6%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a4%d7%9c-%d7%9c%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%94%d7%95יש בזה מייפל ואגוזי לוז, זה קשיח וקרנצ'י ומתוק וקרמלי ומתפצפץ ונדבק לשיניים ואי אפשר להפסיק לנשנש את זה כי וואי וואי כמה שזה טעים – אז לא אתן לעובדה שלא מצאתי לזה שם הולם לעצור אותי מלהכין את זה שוב. ושוב.

טוב, האמת שהקראנצ'י מייפל לוז משהו מבוסס על מתכון שמצאתי באינטרנט, ושם זה נקרא "Maple Hazelnut Brittle". אבל לא נשמע לי טעים; כשתרגמתי את המתכון לעברית, תוך שינוי של כמה מרכיבים (הכפלתי בחצי ושיניתי פה ושם), פשוט שרבטתי לעצמי את הכותרת "מייפל-לוז משהו" – וזה נדבק.

%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a4%d7%9c_%d7%9c%d7%95%d7%96_%d7%9e%d7%a9%d7%94%d7%95

בקיצור, יש פה מייפל. זה מה שמשנה, כי זה היה חודש המייפל בפרוייקט כחומר ביד הבלוגר. ואני לא זה שיגיד לכם ללכת עכשיו לקנות סירופ מייפל אמיתי בבקבוק זכוכית מעוצב שמגיע הישר מיערות המייפל בקנדה, כי זה אולי טעים אבל יקר. אני השתמשתי בסירופ הזול, זה שבטעם מייפל וככל הנראה לא באמת מכיל מייפל, ולא שמעתי תלונות. בפעם הבאה שאכין – ועוד איך אכין, כי הילדים עפו על זה – אשתמש בו שוב. אבל אם אתם רוצים להשקיע במייפל אמיתי, יש מצב שייצא אפילו יותר טעים. על אחריותכם.

עוד דבר שחשוב להדגיש לפני שניגש למתכון: הוא ידרוש מכם שני דברים שלא בטוח שיש בכל בית, והם מד טמפרטורה למטבח (שאני באמת לא יודע איך הסתדרתי בלעדיו עד כה) וגלוקוזה. אני לא יודע אם אפשר להשמיט את הגלוקוזה, אבל היות והשתמשתי בה גם במתכון הקרמבו בחודש שעבר נראה שהיא מסתמנת כחומר גלם שימושי למדי.

למתכוני מייפל נוספים של חבריי לפרוייקט הקליקו כאן.

קראנצ'י מייפל לוז משהו

הפרודוקטים:
2 כוסות סירופ מייפל
כף גדושה גלוקוזה
300 גרם אגוזי לוז (לא קלויים, לא קלופים)
30 גרם חמאה
1 כפית מלח
1/4 כפית תמצית וניל
1 כפית סודה לשתיה

אופן ההכנה:

1. מרפדים תבנית רחבה בנייר אפייה ומניחים בצד. חשוב להכין את התבנית המרופדת כבר עכשיו, כי כאשר הדבר הזה יהיה מוכן, תהיה חשיבות למהירות שבה נמזוג את זה מהסיר הרותח אל התבנית, אז לא יהיה לכם זמן להכין אחר כך. אני ממליץ גם להכין את כל שאר הפרודוקטים מראש, אבל תאמינו לי, תתחילו מהתבנית.

2. בסיר בינוני שמים את המייפל עם הגלוקוזה ומתחילים לחמם תוך כדי מדידת הטמפרטורה. זה יקח כמה דקות, אבל התערובת צריכה להגיע ל-114 מעלות צלזיוס.

3. יש 114 מעלות? מוסיפים את אגוזי הלוז. שימו לב שהם לא צריכים להיות קלויים, כי הם כבר ייקלו בתוך המייפל.

%d7%9c%d7%95%d7%96-%d7%91%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a4%d7%9c4. ממשיכים לחמם את התערובת תוך כדי ערבוב מדי פעם עד שהיא מגיעה ל-155 מעלות צלזיוס. זהירות, הדבר הזה חם נורא.

5. יש 155? עכשיו אפשר להוריד מהאש, להוסיף את החמאה, המלח ותמצית הוניל ולערבב היטב.

6. עכשיו מגיע החלק שבו צריך לעבוד מהר: מוסיפים את הסודה לשתיה לתוך התערובת ומערבבים היטב. ברגע שהיא התערבבה באופן אחיד, מהר מהר מהר לשפוך את התערובת לתוך התבנית המרופדת בנייר אפייה שהכנתם קודם. אבל מהר!

7. נותנים לתערובת להתפשט לאט על פני התבנית. אפשר לעזור לה על ידי הטיית התבנית לכיוונים שונים, אבל לא מומלץ לגעת בה עם סכין, כף או מרית (ובטח שלא עם היד. חם!).

%d7%97%d7%9d8. נותנים לזה להצטנן לטמפרטורת החדר. התערובת מתקשה, מתמצקת והופכת לגוש שטוח.

9. אחרי לפחות שעה של צינון שוברים את התערובת – בפטיש, בידיים, איך שמתחשק! – לחתיכות בגודל ביס. זה חשוב, כי קשה לנגוס בגוש גדול מדי.

%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%9f10. שומרים בקופסה אטומה בטמפרטורת החדר.

11. לוקחים את הקופסה איתכם ללימודים, מוצאים בדרך קליפת עץ, מתלהבים מהרעיון לצלם את הקראנצ'י מייפל לוז משהו על קליפת עץ, כי מייפל זה עץ, אז יוצרים סט צילומים מאולתר מחוץ לבניין האוניברסיטה ומצלמים מהר-מהר לפני שמגיע מישהו מהסטודנטים האחרים.

%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%aa-%d7%a2%d7%a512. בתיאבון!

%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%a0%d7%a6%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a4%d7%9c-%d7%9c%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%94%d7%95

 

קרמבו!

7 נוב

 

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%951היום יהונתן מתחיל לראשונה את שנת הפעילות בתנועת כנפיים של קרמבו, ואני לא יודע מי מתלהב יותר, הוא או אני. יצא לי לפגוש את חניכי וחונכי התנועה במסגרת הפעילות שלי ושל חבריי בפורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, צפיתי בפעילויות שלהם יחד וראיתי איך הם באמת מקיימים את סיסמתם כלשונה: "יוצרים יחד מקום ומשמעות לכל אדם". אני באמת מתרגש מאוד מהעובדה שיהונתן מצטרף אליהם ומקווה שיהיה לו כיף גדול.

אז לרגל היום הראשון לפעילות של כנפיים של קרמבו, החלטתי להכין כנפיים קרמבו. הגיוני. חוץ מזה כבר תחילת החורף, וזהו חודש החלבונים של פרוייקט כחומר ביד הבלוגר (ראו מתכונים נוספים של חבריי לפרוייקט כאן), ואם זה לא מספיק אז מדובר ביופי של דרך להיפטר מחלבונים מיותרים, כי כמה חביתות בריאות כבר אפשר לאכול.

במתכון שלהלן השתמשתי בעוגיות סנדוויץ' מוכנות, מה שהוביל לקרמבואים קטנטנים בגודל של ביס או שניים (ויש שאמרו שהם מזכירים כובעי גמדים). אפשר כמובן להשתמש בעוגיות גדולות יותר או להכין לבד ולקרוץ עיגולים בגודל שמתחשק. מעל העוגיה מתנוססת תלולית של מרנג איטלקי ומעליה ציפוי שוקולד, עם או בלי סוכריות צבעוניות. טעים!

ואגב, אם ממש בא לכם קרמבו ואין לכם כוח להרתיח סירופ סוכר ולהקציף ולזלף – לכו לבקר את זוכה בייק אוף ישראל, שי גולן, בקניון עזריאלי בתל אביב. עד סוף נובמבר תוכלו לטעום שם את הקרמבו שלו. מומלץ.

קרמבו!

פרודוקטים:

מרנג איטלקי:
עוגיות אוריאו (או כל עוגיה עגולה)
2 חלבונים
קורט מלח
חצי כוס סוכר
כף גלוקוזה (לא קריטי, הצליח גם בלי)
40 מ"ל מים
חומרי טעם, כגון קפה, וניל או תמציות (לא חובה)
מעט צבע מאכל (לא חובה)

לציפוי:
200 גרם שוקולד חלב (או מריר, או לבן)
1 כף שמן קנולה

לקישוט:
סוכריות צבעוניות (לא חובה)

אופן ההכנה:

1. מפרידים את עוגיות האוריאו, ובעזרת סכין מסירים בזהירות את המילוי הלבן (אותו אפשר לנשנש בהנאה תוך כדי, כי לא נשתמש בו). את העוגיות מניחים על מגש, קרש חיתוך או תבנית אפייה ומניחים בצד.
2. בקערת מיקסר שמים את החלבונים עם קורט מלח, אבל עדיין לא מתחילים להקציף.
3. בסיר קטן עד בינוני שמים את הסוכר, הגלוקוזה (רצוי) והמים. מרתיחים את הסירופ עד שהטמפרטורה מגיעה ל-105 מעלות – ועכשיו מתחילים להקציף את החלבונים – ואז, כשהטמפרטורה של הסירופ מגיעה ל-118 מעלות, מסירים מהאש ומזרזפים באיטיות אל קערת החלבונים תוך כדי הקצפה. זהירות, חם!
4. ממשיכים להקציף את החלבונים (אפשר להוסיף בשלב הזה מעט תמצית טעם או צבע מאכל) – עד שמגע קל בקערה יסמן לכם שהטמפרטורה כבר לא אש גיהנום אלא רק חמימה ונעימה.
5. מעבירים את קצף החלבונים לשק זילוף שבקצהו צנתר עגול חלק. למי שאין צנתר עגול חלק, או שכמוני מתעצל לשטוף אותו אחר כך, גם בלי צנתר זה די בסדר.
6. מחזיקים את שק הזילוף ממש מעל עוגיית האוריאו, לא בזווית, ומזלפים את הקצף בתלולית נאה של כמה קומות מעל כל עוגיה.

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d7. הידד, קיבלנו קרמבו, אבל עדיין חסר ציפוי השוקולד. אז מכניסים את הקרמבואים העירומים למקפיא לכמה דקות, ממיסים את השוקולד ומערבבים היטב עם מעט שמן. מעבירים לכוס או קערה קטנה, אבל עמוקה מספיק כדי שאפשר יהיה לטבול את הקרמבואים.
8. מוציאים את הקרמבואים מהמקפיא וטובלים אותם בשוקולד המומס. אפשר לתחוב את הכל פנימה ולהתלכלך באצבעות (תירוץ ללקק שוקולד!), או לטבול רק עד החצי.
9. מוציאים את הקרמבואים מהשוקולד ומחזיקים אותם הפוכים כמה שניות כדי שיטפטפו קצת עודפי שוקולד.
10. מניחים את הקרמבואים המצופים בחזרה במקומם ומפזרים מעט סוכריות צבעוניות. או סוכריות לא צבעוניות. או מה שמתחשק.

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%951

קרמבו וניל על עוגיית אוריאו בציפוי שוקולד חלב וסוכריות צבעוניות

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%95-%d7%9e%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a7

קרמבו מסטיק, עם טיפ-טיפונת תמצית טעם וצבע מאכל ורוד

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%952

קרמבו קפה על עוגיית סנדוויץ' (נגמרו האוריאו) בציפוי שוקולד מריר וסוכריות שוקולד

בתיאבון לחובבי הקרמבו, ובהצלחה גדולה וכיף חיים ליהונתן ולכל חניכי כנפיים של קרמבו.🙂

 

עיניים

31 אוק

9089236038_e70f029e7d_cליד תחנת האוטובוס ניגש אלי גבר מבוגר שאני לא מכיר. "סליחה, איפה הקניון?", הוא שאל. "שם", הצבעתי לכיוון הקניון והתכוונתי להמשיך ללכת. "אתה אולי במקרה הולך לשם?" עניתי שכן. "אני פשוט מתקשה בראייה" – ורק אז שמתי לב שהוא לא ממש הסתכל לי בעיניים – "תוכל אולי לעזור לי להגיע לשם?"

הלכנו.

בהתחלה הוא לא נגע. רק ביקש שאלך קצת יותר לאט ושאגיד לו אם יש עמודים או גדרות בדרך, כדי שיידע להיזהר. הסכמתי, אבל שכחתי. אני יותר בעניין של אוזניים, לא מיומן בעיניים. אחרי שהוא כמעט ונתקל בעמוד, הוא שאל האם אסכים שהוא יניח יד על הכתף שלי. שוב הסכמתי. בחור שהלך לפנינו וכנראה שמע את חילופי הדברים סובב אלי את הראש. "בן אדם טוב אתה", הוא אמר וחייך אלי. חייכתי אליו בחזרה.

הדרך לקניון הייתה רצופה במכשולים בגלל עבודות שיפוצים בכביש וסימון לא ברור שהוביל אותנו לא רק בין עמודים וחומרי בניין, אלא גם בין מכוניות נוסעות. אז הלכנו לאט מאוד ופטפטנו תוך כדי. הוא אמר שקוראים לו אלי. שאל איך קוראים לי. מה אני עושה. בגלל שהניח את היד שלו על הכתף שעליה הייתה רצועה של התיק שלי, הוא חשב שאני חייל ושזו רצועה של נשק. אמרתי לו שאני קופירייטר. הוא לא ידע מה זה. אמרתי שזה קשור לכתיבה, אבל זה לא משנה כי אני אוטוטו מתורגמן שפת הסימנים. "אה", הוא אמר, "מצאתי את מי לשאול".

שאלתי אותו לאן הוא צריך בקניון. "בית קפה", הוא נקב בשם של רשת. "קבעתי שם פגישה עם מישהי". ואני לא אמרתי כלום, אז הוא הוסיף: "יש לי בליינד דייט, תרתי משמע." חייכתי. אמרתי לו שאני מעריך את חוש ההומור. הוא שאל אם מה צבע החולצה שלו, ואז אם היא נקייה.

עברנו את הבדיקה הבטחונית ונכנסנו לקניון. הוא הוריד את היד מהכתף שלי. הנחתי שהוא לא רוצה שהבחורה שהוא פוגש לבליינד דייט תראה אותו ככה, והצעתי לו לשים אותה שוב אבל הוא לא ענה ולא הניח אותה. רק הלך לצידי בזהירות.

אחרי כמה דקות מצאנו את בית הקפה. "אני יכול לעשות עוד משהו בשבילך?" שאלתי, ולא באמת מיהרתי.

485120642_8df28d94bb_m"כן", הוא אמר. "אני רוצה להתקשר לבחורה שאני נפגש איתה, אבל אין לי שיחות יוצאות. תוכל בבקשה להתקשר מהטלפון שלך?" הוא הכתיב לי את המספר, ואני חייגתי, אבל משום מה לא היה צליל חיוג בצד השני אלא דממה מוחלטת. ניסיתי שוב. ושוב. ושוב, ולא הצלחנו להשיג את הבחורה. חשבנו שזה מוזר שאין צליל חיוג, אז הוא ביקש שאתקשר לטלפון שלו. התקשרתי, והפעם היה צליל חיוג אבל הטלפון שלו לא צלצל. משהו מוזר עבר על הרשת הסלולרית באותו רגע.

הוא ביקש שאוביל אותו לקופאית בבית הקפה. שוב שכחתי שהוא לא רואה, והוא התנגש בלקוחה שעמדה בתור. התנצל. גם אני התנצלתי. סימנתי לקופאית "הוא לא רואה", והיא סיימה עם הלקוחה ועברה אליו. "אפשר בבקשה לעשות שיחת טלפון?" הוא שאל, ובן רגע הקופאית הגישה לו טלפון אלחוטי. הוא לא ראה אותו. לקחתי אותו בעצמי. "אני אתקשר אליה שוב", אמרתי, והתקשרתי שוב. ושוב. ושוב. אין צליל חיוג.

עמדנו שם, שני אנשים זרים עם תקלה מוזרה בטלפונים. הוא לא רואה, אני לא יודע מה לעשות. שאלתי אם הוא יודע איך היא נראית או מה היא לובשת, כדי שאחפש אותה, אבל הוא ענה שלא. שאלתי איך עוד אני יכול לעזור לו. "אני רוצה להזמין אותך לקפה", הוא אמר, אבל אני חייכתי ועניתי "נראה לך? באת לבליינד דייט עם בחורה, לא איתי. אני בטוח שהיא נראית הרבה יותר טוב ממני." הוא התעקש אבל באמת לא רציתי קפה. "זה בסדר, אלי, יש לי מים", שלפתי בקבוק מהתיק ורשרשתי כדי שישמע את המים. "בוא, אני אשב איתך כמה דקות ונחכה לה." – והובלתי אותו לשולחן קטן ונחמד בכניסה.

ישבנו והמשכנו לפטפט, כשאני ממשיך לחייג לבחורה ומספר לו שהיא לא עונה, או שהטלפון שלה לא זמין, או שקרה משהו מוזר, או ש…

"או שהיא עבדה עלי." הוא אמר. אולי ראיתי עצב בעיניים שלו.

"מה זאת אומרת עבדה עליך?" שאלתי.

"זה לא פעם ראשונה שזה קורה. יש נשים כאלה. אתה יוצר קשר, אתם מתקרבים, אבל כשמגיע הזמן להיפגש הן נבהלות. נותנות לך מספר לא נכון, או מכבות את הטלפון ולא מגיעות לפגישה, או… לא יודע. זה כבר קרה לי כמה פעמים."

ואני לא ידעתי מה לענות.

"סליחה?" אישה נחמדה, מבוגרת, מטופחת, התקרבה לשולחן שלנו. "אולי במקרה אתה אלי?"

"כן!" צווחתי במקומו. "חיכינו לך!" כאילו שיש לי צד בעניין. "ניסינו להתקשר אליך אבל לא הצלחנו."

"גם אני ניסיתי להתקשר אליך", היא פנתה אליו, "אבל לא הצלחתי."

"נעים מאוד," הוא הושיט יד באוויר, ללחיצה. "אלי."

"נעים מאוד," היא חייכה ולחצה את היד שלו. "דניאלה."

8641008950_8e6bc7561d_mואני פשוט הסתכלתי עליהם ושמחתי.

"ומי אתה?" היא שאלה, "אתה עוזר לו?"

"אני?", אמרתי. "אני אף אחד. אני הולך עכשיו," לחצתי לו את היד. "תיהנו."

"תודה." הוא אמר לי, וכשהתרחקתי משם שמעתי אותו שואל אותה: "אפשר להזמין אותך לקפה?"

תפוחים3D

10 אוק

3d%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9d

קינוחי כוסות הם בעיני דרך מצוינת להיפטר משאריות של מתוקים באופן מפונפן: נשאר קצת קרם אחרי שהכנתי עוגה? שניים וחצי ביסקוויטים ומעט גנאש שוקולד שהכמות שלו, איך אומרים, לא לפה ולא לשם? אין בעיה: לוקחים כוס שקופה, שמים קצת מזה וקצת מזה בשכבות ומגישים. בדרך כלל יוצאת לי משאריות כאלה כוס אחת, לפעמים שלוש, תלוי בכמויות של השאריות. זה טוב אם מגיע אורח אחד או שניים, לפעמים זה סתם קינוח שאני מגיש לאשתי באיזה ערב אחרי שהילדים כבר נרדמו, ואז למי אכפת שמדובר בעצם בשאריות מהכנת קינוחים אחרים.

לא הפעם.

הפעם הכנתי קינוח בכוסות מתוך כוונה להכין קינוח בכוסות, עם מחשבה על שילובי טעמים וקונספט של תפוחים שהוכנו בשלוש צורות. ככה נולדו התפוחים3D: שכבות של מעין-ריבת תפוחים עם קינמון וג'ינג'ר, תפוחים מזוגגים בחמאה ודבש, ותפוח אפוי. ובין כל התפוחים האלה יש גם שכבות פירורי עוגיות קינמון ואגוזי לוז וקרם גנאש שוקולד לבן.

והתוצאה?
טעימה טעימה טעימה.

נשמע מורכב? נכון, זה מורכב. זה בערך שעתיים עבודה והמון כלים מלוכלכים בכיור. אבל היי, אתם לא צריכים לשחזר את התפוחים3D במדויק; כמו שלא הכרחתי אתכם לשלב דווקא שוקולד לבן ופיסטוק, וכמו שלא אילצתי אתכם למלא את כוסיות השוקולד דווקא בקרם רימונים, גם הפעם אני מציע לכם רעיון. תוכלו להכין רק חלק מהשכבות, לוותר על אחד או שניים מאופני הכנת התפוחים או להחליף את עוגיות הקינמון בפתי בר. זה גם תלוי בכוסות שיש לכם בבית (גם צנצנות ריקות של ריבה, למשל, יכולות להיות כלי הגשה נהדר) – אם הן נמוכות או גבוהות יותר, מספר השכבות בקינוח יכול להשתנות.

בקיצור, אני אספר לכם מה עשיתי בתפוחים3D, אתם תעשו מה שאתם רוצים, ואז תוכלו גם להציץ ביתר קינוחי התפוחים המהממים שהכינו בלוגרי "כחומר" לרגל חודש התפוחים:

תפוחים3D

בעזרת הכמויות המפורטות למטה יצאו לי 6 כוסות, אבל זה תלוי בגודל הכוסות שלכם

"כיפות" תפוח אפוי:

מתוך כל 20 תפוחי העץ שבהם השתמשתי לשכבות התפוחים, חתכתי 10 "כיפות" בערך בגובה של 1 ס"מ מלמעלה. את כל הכיפות סידרתי בתבנית מרופדת בנייר אפייה ואפיתי מספר דקות בטמפרטורה של 170 מעלות. ציננתי, בחרתי את הכי יפות – והשתמשתי בהן כ"גג" לקינוח.

ריבת תפוחים עם קינמון וג'ינג'ר:
כ-10 תפוחי עץ מסוג גרני סמית (הירוקים, החמוצים)
200 גרם סוכר
2 כפיות תמצית וניל
מעט מיץ לימון
1 כפית קינמון טחון
1 כפית ג'ינג'ר טחון

אופן הכנה:
קצצתי 10 תפוחי עץ לקוביות והכנסתי אותן לסיר עם הסוכר, הוניל, מיץ הלימון, הקינמון והג'ינג'ר. הבאתי לרתיחה ובישלתי על אש קטנה תוך כדי ערבוב מדי פעם. לאחר כחצי שעה כיביתי את האש והשארתי את התפוחים להצטנן.

תפוחים מזוגגים בחמאה ודבש:
כ-10 תפוחי עץ מסוג גרני סמית (הירוקים, החמוצים)
200 גרם חמאה
400 גרם סוכר
4 כפות דבש

אופן ההכנה:
קצצתי 10 תפוחי עץ לקוביות (גם כאן אפשר להשתמש בחלקם כדי להכין "כיפות" אפויות).
הכנסתי את קוביות התפוחים לסיר ביחד עם החמאה, הסוכר והדבש. ושוב, הבאתי לרתיחה ובישלתי על אש קטנה תוך כדי ערבוב מדי פעם. לאחר כחצי שעה כיביתי את האש והשארתי את התפוחים להצטנן.

עוגיות קינמון:
120 גרם חמאה רכה
140 גרם סוכר חום כהה
2 ביצים
220 גרם קמח
1 כפית אבקת אפייה
1 כפית קינמון
50 גרם אגוזי לוז טחונים (לא חובה)

אופן ההכנה:
בקערה ערבבתי חמאה וסוכר חום כהה עד שהתקבל מעין קרם. הוספתי ביצים והמשכתי לערבב. בקערה נפרדת ערבבתי קמח, אבקת אפייה וקינמון.
הוספתי את החומרים היבשים אל הרטובים וערבבתי עד שנוצר בצק. עטפתי בניילון נצמד והכנסתי למקרר ל-30 דקות.
לאחר מכן רידדתי את הבצק בין שני ניירות אפייה ואפיתי בטמפרטורה של 170 מעלות כ-10-12 דקות. (אגב, יופי של בצק לקרוץ ממנו צורות עם הילדים)
התקבלה מעין עוגיית ענק, שאחרי שהצטננה שברתי לחתיכות גסות ודחפתי למעבד מזון. הוספתי אגוזי לוז טחונים (אבל כאמור לא חייבים) וריסקתי הכל יחד לקבלת פירורים.

קרם גנאש שוקולד לבן:
400 גרם שוקולד לבן
200 מ"ל שמנת מתוקה

אופן ההכנה:
הבאתי שמנת מתוקה לסף רתיחה ומזגתי מעל שוקולד לבן קצוץ. ערבבתי היטב לתערובת אחידה והכנסתי למקרר לצינון של שעה.
לאחר מכן הקצפתי את הגנאש עד שהתקבל קרם – והכנסתי אותו לתוך שק זילוף.

הגיע הזמן להרכיב:
בתחתית הכוס הנחתי 2 כפות של ריבת תפוחים עם קינמון וג'ינג'ר.
מעליה שמתי 3 כפיות של פירורי עוגיות קינמון עם אגוזי לוז.
מעל זילפתי מעט קרם גנאש.
מעל שמתי 2-3 כפות של תפוחים מזוגגים בחמאה ודבש.
מעל שוב פירורי עוגיות קינמון ואגוזי לוז.
מעל שוב קרם גנאש – בשלב הזה הקרם כבר הגיע אל שפת הכוס.
כיסיתי ב"כיפת" תפוח אפוי.

3d%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9d

בתיאבון!

מחילה

9 אוק
חלק מהפרטים בסיפור שלהלן שונו, אבל הוא אמיתי מאוד.
פורסם לראשונה לפני שש שנים בבלוג הישן שלי בתפוז.

השעה הייתה מאוחרת, אמצע הלילה, אחרי שחזרנו מארוחת ראש השנה אצל קרובי משפחה. יהונתן נרדם עוד בדרך הביתה (ומיכל עוד לא הייתה בתכנון בכלל), אז כשהגענו השכבנו אותו במיטה ולא התחשק לנו ללכת לישון. לקחנו בקבוק יין ושתי כוסות, פתחנו את החלון בחדר שלו וירדנו למטה. שם ישבנו, אני וקטיה, על הספסל הירוק שמחוץ לבניין, מאזינים לשקט מהחלון של יהונתן ומוכנים לרוץ אליו אם יתעורר, והרמנו לחיים לכבוד השנה החדשה.

אמצע הלילה, הרחוב דומם ורק אנחנו יושבים שם – ופתאום הבחנו בבחורה צעירה שהחזיקה כלבה לבנה כשלג ורצה בכביש. היא התקרבה אלינו ושאלה אם אנחנו מדברים אנגלית. הנהנו. "אפשר להשתמש בטלפון שלכם?" היא דיברה במהירות, ידיה רעדו ופניה היו שטופי דמעות. הסיטואציה המוזרה הרתיעה אותנו בהתחלה, אבל שאלנו מה קרה. והיא, בפשטות מבהילה ובאנגלית אמריקאית רהוטה אמרה שדבר כזה אף פעם לא קרה לה, אבל היא לא רצתה והחבר שלה כן, והוא ניסה להכריח אותה והצמיד אותה אל המיטה, אז היא דחפה אותו בכוח וברחה מהבית כשהיא לוקחת את הכלבה איתה, והיא כבר התקשרה למספר החירום של הטלפון הסלולרי שלה והזעיקה משטרה, אבל אין לה שיחות יוצאות והיא חייבת להתקשר לאנשהו.

קטיה עלתה הביתה והביאה טלפון. אני בינתיים שוחחתי קצת עם הבחורה. שמה ג'ניפר, היא מאמריקה, ולכלבה קוראים סנואו. זה לא סתם חבר, הם מאורסים ועברו לגור יחד במורד הרחוב לפני שבועיים. קטיה חזרה והביאה לה טלפון ומים. היא חייגה, וכשנענתה מהצד השני הקול שלה נשבר והיא פרצה בבכי. מתברר שהחברה שאליה צלצלה מתגוררת בעיר אחרת, שעתיים או שלוש נסיעה מכאן. הן סיכמו שג'ניפר תיקח מונית והחברה תשלם עליה.

אילוסטרציה

אילוסטרציה

הבהובים כחולים על קירות הבניינים סביבנו סימנו שהמשטרה הגיעה. שתי שוטרות יצאו מניידת, ניגשו אל ג'ניפר, ביקשו מאיתנו להתרחק והתחילו לתשאל אותה, בזמן שאנחנו משחקים עם סנואו כדי שלא תפריע להן לדבר. ושוב היא סיפרה את הסיפור – איך הם ישבו לארוחת חג נחמדה, היא שתתה קצת יין אבל הוא שתה הרבה ואחר כך ניסה לשלוח ידיים למרות שסירבה. כשהן סיימו לדבר, אחת השוטרות הזעיקה ניידת נוספת והסבירה מה יקרה עכשיו: המשטרה תיכנס לדירה של הזוג ותיקח את החבר לתחנה לחקירה בניידת אחת. כשהדירה תהיה ריקה ג'ניפר תיכנס לשם, תיקח כמה חפצים ותיסע לתחנה להגיש תלונה בניידת השניה – ומשם במונית לעיר האחרת, אל בית החברה שלה.

כמה דקות אחר כך בחור רזה וגבוה יצא מהבניין ונכנס לניידת אחת, ואז ג'ניפר, בליווי אחת מהשוטרות, נכנסה פנימה. כשהיא יצאה משם עם מזוודה, רגע לפני שנכנסה לניידת, קטיה ניגשה אליה ואמרה לה שתתקשר אם היא צריכה משהו: אם היא רוצה שנבוא לתחנה כדי שיהיה לצידה מישהו ידידותי, אם היא צריכה מקום לישון בו, כל דבר, בכל שעה. אני לא שמעתי את השיחה, אבל ראיתי שג'ניפר חייכה סוף סוף, חיבקה אותה ונכנסה עם סנואו אל הניידת. ובזמן שזו התרחקה, מטילה עוד צללים כחולים על הרחוב, קטיה ואני תהינו האם נראה אותה שוב.

הערב, רגע לפני יום הכיפורים, חשבונות הנפש ובקשות הסליחה המסורתיות, יצאתי לטייל עם הכלב שלנו, דבש. כשהתקרבנו לעבר הבית הוא עצר לרחרח את הספסל הירוק שעליו ישבנו בדיוק לפני שבוע. ואז, מרחוק, שמעתי קול של גבר: "סנואו! סנואו! קאם היר!".

בצד השני של הרחוב, בחור רזה וגבוה טייל עם כלבה לבנה כשלג.

.

טייגלעך

15 ספט

%d7%98%d7%99%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a2%d7%9a-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%99

אם לא שמעתם מעולם על טייגלעך, אתם לא לבד. מדובר בחתיכות בצק שמבושלות בתוך סירופ דבש ולאחר מכן מגולגלות בסוכר וג'ינג'ר, ולפי אמא שלי הם היו פעם – ואולי עדיין – סוג של קינוח חגיגי בארץ הולדתה, ליטא. זה היה בתקופה אחרת, כאשר הכינו אוכל ממרכיבים פשוטים, זולים וזמינים, ולפי אמא הם נחשבו לקינוח יהודי מסורתי שהכינו בשבתות ובחגים (ולכן זרקתי שם ברקע צמד נרות שבת וכיפה, כי בעצם למה לא).

מתכון לטייגלעך עבר אצלנו במשפחה מאם לבת, אבל אמא מספרת שהיא תמיד נרתעה מכמות הפצ'קיריי שמעורבת בהכנתם – דהיינו, יותר מדי בלאגן, יותר מדי לכלוך – ולכן המסורת המשפחתית נעצרה אצל סבתא שלי ועם השנים המתכון אבד.

כשהתייעצתי עם אמא מה להכין לרגל חודש הדבש בפרוייקט "כחומר ביד הבלוגר", היא מיד הציעה שאכין טייגלעך. "מבשלים את זה בסירופ דבש, למרות שבזמנו דבש היה יקר אז סבתא בישלה רק בסוכר", היא אמרה, "אבל אתה תשתמש בדבש והנה, יהיה לך מתכון!"

וכאן נכנסה בעיה קטנה: אני שונא טייגלעך.

%d7%98%d7%99%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a2%d7%9a_%d7%99%d7%94%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f

כלומר, למיטב זכרוני טעמתי אותם רק פעם אחת בחיי: חברה של אמא שלי, וידה, הגיעה מליטא לביקור כשהייתי ילד והכינה את הטייגלעך האלה במטבח שלנו. מה שאני זוכר הוא כדורי בצק קטנים ודחוסים שהיו קשים ללעיסה, והטעם שלהם היה מר כמו כזה של קרמל שנשרף. זה לא הפריע לי לחסל חצי מהכמות, אבל לא ממש נהניתי.

אז לא, לא התחברתי לטייגלעך, אבל כן התחברתי לרעיון להחיות מסורת משפחתית שאבדה, ואפילו יותר מזה – לעובדה שמדובר בקינוח שמרכיביו יחסית זולים. היי, אני מחוסר עבודה כרגע, זאת סיבה לגיטימית! ועוד מעט ראש השנה, אז לשחזר קינוח חגיגי שפעם סבתא הייתה מגישה לשולחן? יאללה!

התיישבנו יחד מול המחשב, אמא ואני, והתחלנו לחפש באינטרנט איך מכינים טייגלעך. היא חיפשה ברוסית ובליטאית, אני חיפשתי בעברית ובאנגלית. אלה מסקנותינו:

  • "טייגלך" או "טייגלעך"? לא היינו בטוחים איך לכתוב את זה בעברית, אבל החלטנו ללכת על הגרסה עם הע', שגורמת למילה הזו להישמע קצת יותר יידישאית, עתיקה, יהודית כזאת.
  • נתקלנו בשני סוגים של טייגלעך, שלהלן נקרא להם "יבש" ו"רטוב". את שניהם מכינים באופן דומה, כלומר בצק שמבושל בסירופ דבש, אבל את ה"יבש" מוציאים מהסירופ, מגלגלים בסוכר וג'ינג'ר ושומרים בקופסה או בשקית – כלומר נפטרים מהסירופ או משתמשים בו למשהו אחר ("סבתא שלך הייתה משתמשת בזה לצימעס!"); ואילו את ה"רטוב" מאכסנים בתוך צנצנת ביחד עם הסירופ, כלומר חתיכות הבצק המבושלות בעצם נשמרות בתוכו. אתה תכין את היבש, אמא אמרה, ככה סבתא הייתה מכינה את זה.
  • מתכוני הטייגלעך שמצאנו ברשת בדרך כלל מורים לגלגל את הבצק לעיגול, מעין כעך. אבל אמא התפלאה לשמוע את זה: אצלם בבית זה לא היה בצורת עיגול, אלא בצורה אחרת. למרבה הצער היא לא זכרה בדיוק את הצורה או איך סבתא הייתה מכינה את זה, אבל במקרה הזה הסתמכתי על הזיכרון הרעוע שלי: פשוט לקחתי נקניק בצק ועשיתי בו קשר, שאחד מקצותיו מציץ למעלה והשני מתחבא מלמטה. קצת כמו לחמניה זעירה. כשהיא ראתה את התוצאה הסופית, אמא אישרה שזו הייתה פחות או יותר הצורה. הידד!

%d7%98%d7%99%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a2%d7%9a-%d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%a6%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a7

  • בכל המתכונים שמצאנו, בלי יוצא מן הכלל, היה מדובר בבצק ללא תוספות. אבל אמא שלי נשבעת שסבתא הייתה דוחפת צימוק לכל טייגלה. כאמור, היא לא זכרה את הטכניקה המדויקת, אבל הייתה בטוחה שבתוך תוכו של כל טייגלה היה צימוק אחד. אז דחפתי צימוק.

מצויד ברשימת התובנות מהחיפוש המשותף עם אמא באינטרנט – שהיה זמן איכות נעים בפני עצמו – ניגשתי למטבח והתחלתי לשחזר את הקינוח המשפחתי ההוא, תוך שאני מקווה שהטייגלעך שלי ייצאו יותר מוצלחים מאלה שטעמתי כשהייתי ילד. הכנתי בצק, בישלתי אותו בסירופ, גלגלתי בסוכר וג'ינג'ר – ושלחתי לאמא תמונה בוואטסאפ (אז עדיין כינינו את זה טייגלך בלי ע'):

%d7%98%d7%99%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a2%d7%9a-%d7%95%d7%95%d7%90%d7%98%d7%a1%d7%90%d7%a4

וזה באמת יצא טעים, ואפילו לא פצ'קיריי בכלל! עוגייתי, לא דחוס מדי, בטעם מתוק עם עקיצה של חריפות ג'ינג'רית (לא אוהבים ג'ינג'ר? גם גרסת סוכר-בלבד יצאה מצוינת). זה ממש ממש ממש טעים כשזה עדיין חם, אבל עדיין מענג גם כמה ימים אחרי. ואי אפשר לאכול רק אחד, כי אחד עושה חשק לעוד אחד, ועוד אחד, ולפני ששמים לב – נגמר!

אז מה היה לנו שם:

מתכון לקינוח עם דבש, טעים ופשוט להכנה ומחומרים זולים וזמינים? יש.
חידוש של מסורת משפחתית עתיקה? יש.
אמא מתרגשת שגם הזמינה ממני טייגלעך לארוחת ראש השנה? יש.

אז בסך הכל אני די מרוצה מהמתכון שלי הפעם.

למתכונים נוספים לקינוחים או מאפים בהם מככב דבש – הקליקו כאן.

טייגלעך

המתכון מבוסס, תוך שינויים קלים, על זה של מיכל יפה מסלונה, וליתר דיוק של סבתא שלה, מלטביה.

הפרודוקטים

(יוצאים בין 20 ל-40 טייגלעך, תלוי בגודל שתכינו)

בצק:
2 כוסות קמח
3 ביצים
3 כפות שמן
צימוקים (לא חובה)

סירופ לבישול:
1 כוס דבש
1 וחצי כוסות סוכר
6 כפות מים

תערובת לציפוי:
סוכר
ג’ינג’ר טחון (לא חובה)

אופן ההכנה

1. שמים בקערה את הקמח, הביצים והשמן, ולשים עד שמתקבל, ובכן, בצק. מי שלא רוצה צימוקים לא צריך, אבל מי שכן רוצה – עדיין לא מוסיפים אותם!

2. מחלקים את הבצק לשניים. כל חצי מגלגלים לנקניק ארוך ועבה, וחותכים אותו לבערך 10 חתיכות. מכל חתיכה כזו אפשר ליצור בערך 2-3 טייגלעך קטנים או 10 גדולים. אני בכוונה לא מפרט משקל או אורך, תכינו לפי הגודל שמתחשק לכם.

3. אפשר ליצור נקניקון בצק וללפף אותו לכעך, אבל לפי השיטה שלי, המבוססת על הזיכרון מפעם, עשיתי מעין קשר שקצהו האחד חבוי מתחת ללולאה והשני מציץ מעליה (כמו, לא נעים לומר, אצבע משולשת). מי שרוצה להוסיף צימוקים – זה הזמן: אני הכנסתי אותם לתוך הלולאה ואז הצמדתי קצת את הבצק אל הצימוק כדי לוודא שהוא לא יחמוק משם. אל תתפתו להוסיף יותר מצימוק אחד, החברותא מקלה עליהם לברוח בזמן הבישול.

%d7%98%d7%99%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a2%d7%9a-%d7%a2%d7%9d-%d7%a6%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a7

4. בסיר בינוני שמים את הדבש, הסוכר והמים של הסירופ ומביאים לרתיחה. שימו לב שחשוב להשתמש בסיר בינוני (למרות שנדמה שיספיק פה קטן), כי ברגע שהסירופ רותח – המפלס שלו עולה. ואז מכניסים פנימה את הבצק, אז הוא יעלה עוד יותר. בקיצור, לכו על סיר בינוני, אפילו גדול.

5. מבשלים את הבצק בסירופ במשך 20-25 דקות על אש קטנה, עד שהוא מקבל צבע כתמתם. כל הבצק ייכנס לכם לסיר, מבטיח, גם אם נדמה שלא.

%d7%98%d7%99%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a2%d7%9a_%d7%91%d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a4

6. רגע לפני שמוציאים את הטייגלעך מהסירופ, מכינים קערה ובה 5-6 כפות סוכר, ומי שרוצה גם מעט ג'ינג'ר טחון (זה נותן לטייגלעך חריפות משעשעת).

7. מוציאים את הטייגלעך מהסירופ – זהירות, חם! – ומיד זורקים אותם לקערת הסוכר. מגלגלים בעזרת כף או מזלג כך שיצופו מכל הצדדים – ומעבירים לצלחת הגשה או לכלי אחר שבו נשמור אותם אחר כך.

8. אחרי שכל הטייגלעך נחים בצלחת ההגשה או בכלי האחסון, אני מציע לזרות מלמעלה מעט סוכר ולנער אותם קצת.

9. אפשר להגיש חם, אפשר גם בטמפרטורת החדר. מומלץ לצד כוס תה.

בתיאבון!

 

%d7%98%d7%99%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a2%d7%9a-%d7%91%d7%aa%d7%99%d7%90%d7%91%d7%95%d7%9f

 

סופרמן

6 ספט

"כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות סינדרלה הנסיכה!" אמרה מיכל.
"כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות ספיידרמן!", הוסיף יהונתן, ושאל "אבא, מה אתה רצית להיות כשתהיה גדול?"

חשבתי לרגע. רציתי להיות הרבה דברים. "סופרמן", עניתי. "הכי רציתי להיות סופרמן."

…מה שהוביל לויכוח סוער בשאלה מי יותר חזק, ספיידרמן או סופרמן (כאילו, דאה, ברור שסופרמן, אבל יש מצב ששנינו ויתרנו לסינדרלה).

כן, כשהייתי ילד הכי רציתי להיות סופרמן, אבל רציתי להיות גם הרבה דברים אחרים. הייתה תקופה, למשל, שממש רציתי להיות בלש, כמו שרלוק הולמס וכמו הרקול פוארו. התחלתי להתאמן בלשים לב לפרטים קטנים ולנסות להקיש מהם פרטים גדולים, מה שלצערי די קלקל את תשומת הלב שלי לפרטים הגדולים עד עצם היום הזה. כלומר, אם נניח אשתי תיכנס הביתה בשמלה חדשה, אחרי תספורת וצבע, כשציפורניה משוחות בלק מבהיק ותכשיטי זהב מכסים את כולה, אפילו אם יש לה זנב ועל זרועה תלוי גבר אחר, סביר להניח שקודם כל אבחין בפטרוזיליה שתקועה לה בין השיניים.

ככל שגדלתי, החלומות שלי הפכו למיושבים יותר. רציתי להיות גם עורך דין (סליחה שלא, אמא), מורה למתימטיקה(!) ועוד כל מיני דברים, אבל אחרי הצבא הייתי בשלב שבו אני רוצה לעבוד בבנק, כמו סבתא שלי. זו הייתה תקופה שבה חשבתי שהעולם מתחלק לשניים: מספרים ומילים, וחשבתי שהולך לי יותר טוב עם מספרים מאשר עם מילים, אז רציתי לעשות משהו שקשור למספרים. הרי מה יותר מספרים מאשר בנק?

נרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב, עשיתי תואר בכלכלה וניהול, אבל עד שסיימתי אותו – החלום כבר השתנה. באותם ימים עדיין חשבתי שהעולם מתחלק למספרים ולמילים, אבל התחלתי לנטות לצד של המילים. התחלתי לחשוב שאולי, בעצם, כשאהיה גדול אני ארצה לכתוב.

נרשמתי ללימודי קופירייטינג במכללת ACC של תרצה גרנות. עשיתי כיף חיים. למדתי לשחק עם מילים, לכבד את השפה העברית, ליהנות ממילים נרדפות ולכתוב עד שייצא עשן. כשסיימתי, לשמחתי, התחלתי לעבוד בכתיבה בתחום השיווק המקוון, למדתי להיות יצירתי בין מגבלות, למצוא קשתות ססגוניות מתחת לגוונים של אפור ולעוף בתוך כלוב של כללים. במקביל פתחתי עוסק פטור והתחלתי לכתוב טקסטים עבור לקוחות פרטיים. איזה תענוג. עד היום אני לא מאמין שאנשים משלמים לי על המילים שלי.

בינתיים הספקתי לבנות לעצמי משפחה קטנה. איזה קטע, אשתי עובדת בבנק, כמו סבתא שלי.

ואז הגיע יהונתן.
הבן שלי, הילד המיוחד שלי.
ובדיקות השמיעה, ושפת הסימנים, וילד של אבא.

יום אחד הבנתי שהעולם לא מתחלק למספרים ולמילים. יש גם סימנים, והם יפהפיים ויצירתיים יותר מכל מספר ומילה. שוב החלום שלי השתנה. הלכתי ללמוד מתורגמנות משפת סימנים לעברית ומעברית לשפת סימנים. היום אני מתחיל את הסמסטר האחרון, ובקרוב אתחיל לעשות סטאז' בתרגום עבור חירשים. במקרה גם סיימתי לאחרונה לעבוד כקופירייטר בחברה שעבדתי בה בשנתיים האחרונות, אז נחמד שהגורל משתף פעולה.

הסתכלתי על יהונתן ומיכל. "אתם לא חייבים להחליט עכשיו, כן?", אמרתי, "אני רציתי להיות סופרמן, אבל אחר כך רציתי להיות משהו אחר, ואחר כך החלפתי עוד פעם ועוד פעם. זה בסדר לחלום להיות משהו כשתהיו גדולים, אבל אפשר גם לשנות את החלום הזה. אפילו אני עוד יכול לשנות את מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדול."

"אני לא רוצה לשנות", אמר הילד. "אני אהיה ספיידרמן!"
"גם אני לא רוצה לשנות!", קראה הילדה. "אני! אהיה! הנסיכה! סינדרלה!"

צחקנו.

""אתם יודעים מה?", אמרתי לילדים, "אי אפשר לדעת. אולי יום אחד אני באמת אהיה סופרמן."

סופרמן

 

כדורי טופי-מנגו בציפוי קוקוס

11 אוג

כדורי מנגו ראשי

מנגו.

לא יודע איך אוכלים אותו אצלכם בבית, אבל אצלנו זה בקוביות: חותכים צד אחד של המנגו, עם הקליפה, חורצים לקוביות ואוכלים ככה. קוביות. אבל למה קוביות? למה לא לכדרר? נניח, כמו כדורי שוקולד? ואם כבר, אולי גם לגלגל בקוקוס?

הממ. מנגו, כדורים, קוקוס… יש לי רעיון.

המתכון שלהלן מבוסס על מתכון הפאדג' שקדים שהכנתי לפני איזה מיליון זמן, תוך שימוש במיקרוגל וחלב מרוכז, אבל המרקם לא יוצא פאדג'י אלא רך ודביק, ממש כמו סוכריית טופי, מה שמאפשר לכדרר אותו ולגלגל בקוקוס טחון. ומאחר והשתמשתי בתרכיז מנגו קפוא, אז אפשר גם להשתמש בתרכיז קפוא בטעם אחר ולקבל כדורי טופי בטעם תפוזים או לימונענע. יווו, אני חייב לנסות את זה בקרוב!

כדורי טופי-מנגו בציפוי קוקוס

למתכוני מנגו נוספים הקליקו כאן

2016-08-10_2028הפרודוקטים:
1 תרכיז מנגו קפוא של פריגת
1 קופסת חלב מרוכז ממותק
100 גרם אבקת סוכר
קוקוס טחון (לציפוי)

אופן ההכנה:
1. בקערה חסינת מיקרוגל שמים את תוכן קופסת החלב המרוכז, את אבקת הסוכר ואת תרכיז המנגו הקפוא (בינינו, הוא לא באמת קפוא. זה שקר של הממסד!). מכניסים למיקרוגל לשתי דקות, מוציאים ומערבבים.
מוסיפים את מחית המנגו לחלב המרוכז

2. אם עדיין יש גושי אבקת סוכר – לא לדאוג. כמו שעשינו עם הפאצ'קדים, אנחנו עומדים לחזור עוד כמה פעמים על התעלול הזה של שתי דקות במיקרו וערבוב. אלא שהפעם יש לנו מטרה כפולה: מצד אחד לקרמל את הסוכרים שבתערובת, מצד שני לאדות את המים שבתרכיז המנגו.

3. מכניסים למיקרוגל לשתי דקות, מוציאים ומערבבים.

4. מכניסים למיקרוגל לשתי דקות, מוציאים ומערבבים.

5. מכניסים למיקרוגל לשתי… טוב, אתם מתחילים לראות פה דפוס. שימו לב שהתערובת הולכת ונעשית חמה יותר ככל שחוזרים על הפעולה, עד לרתיחה ממש, ולפחות במקרה של קערת הזכוכית שבה השתמשתי – גם הכלי עלול להתלהט מאוד, אז השתמשו במגבת או בכפפות מטבח כדי להוציא מהמיקרוגל ולהכניס, ובזמן הערבוב להניח אותה על משטח של דברים חמים (אני משתמש בקרטון של 30 ביצים) (בלי הביצים) (דאה).

6. מכניסים למיקרוגל לשתי דקות, מוציאים ומערבבים.

7. להלן הצעות לדברים שאפשר לעשות בשתי דקות ההמתנה:
א. להכין תבנית שאליה נמזוג עוד מעט את התערובת (אני השתמשתי ברינג מלבני בגודל 25X10, אבל זה לא ממש חשוב).
ב. לצ'וטט בקבוצת הוואטסאפ של החבר'ה מהלימודים על המבחן שיתקיים למחרת, לתהות למה אתם משחקים במטבח במקום ללמוד ולהתנחם בכך שמדובר במבחן אמריקאי, כך שגם אם לא יודעים מה התשובה אפשר פשוט לסמן ג' ולקוות לטוב.
ג. א+ב נכונים.
ד. אחר (פרט): _____________________

8. מכניסים למיקרוגל לשתי דקות, מוציאים ומערבבים.

9. עד מתי? עד שהתערובת הופכת כהה יותר, סמיכה יותר ומבעבעת ממש. הטריק שלי: ברגע שנראה לי שהגיע הזמן לעצור, עשיתי עוד סבב אחד. בסה"כ עשיתי בערך עשרה סבבים כאלה. הנה, ככה זה נראה בסוף:

זהירות טופימנגו רותח

10. מוזגים את התערובת (חם! חם! חם!!!) אל התבנית שהכינונו מבעוד מועד. נותנים לה להצטנן לטמפרטורת החדר ולאחר מכן תוקעים אותה במקרר לשלוש או ארבע שעות.

11. לאחר שהתערובת הצטננה היטב, מוציאים וחותכים לקוביות. שימו לב שזה מאוד מאוד דביק, אז שימו לידכם כוס מים רותחים, טבלו את הסכין ונגבו אותה היטב בין החיתוכים. לא נורא אם הקוביות מאבדות צורה כי הן נדבקו לסכין/לתבנית/לנייר האפייה/ללחי של הילדה😦

תוספת מאוחרת: מי שכבר ניסה להכין והגיע לשלב הזה עלול לגלות שהטופי הפך במקרר ליציקה בלתי ניתנת לחיתוך. הפתרון שלי הוא לתת לו לנוח בטמפרטורת החדר כמה דקות, וככה הוא אמור להתרכך. מצד שני, אני גר בטבריה, אצלנו "טמפרטורת חדר" זה כנראה משהו שאתם יכולים להשיג רק בעזרת כמה שניות במיקרו או בתנור.

12. בעזרת ידיים רטובות מגלגלים כל קוביה לכדור ומשליכים אותו לקערת קוקוס טחון. לא חייבים, אבל רצוי, כי הכדורים מאוד דביקים והקוקוס ימנע מהם להידבק זה לזה.

13. שומרים במקרר, מגישים צונן.

טופי מנגו קלוז אפ1

בתיאבון!

ובקטנה לסיום: מור, הוגת ומנהלת פרוייקט כחומר ביד הבלוגר, מסיימת היום קדנציה. לא ברור איך דווקא בחודש של מנגו, אבל בסדר. היי שלום, ובהצלחה לאיילה!

 

 

 

פוקצ'ה עם פסטו-נענע

11 יול

…ועם גבינה בולגרית ועם עגבניות מיובשות!

פוקצה עם פסטו נענע

כלומר, התחשק לי להכין משהו לא מתוק. בא לי פיצה. אבל לא בא לי פיצה סתם. בא לי להחליף לה את הצבעים. להפוך אותם. נגיד, לעשות רוטב ירוק במקום אדום. חומר הגלם החודשי של "כחומר" הוא נענע. יש. אעשה פסטו. אבל עם נענע. פסטו-נענע.

צריך גבינה. במקרר יש גבינה בולגרית. מושלם. וגם צנצנת פתוחה של עגבניות מיובשות. עומדת שם כי אף אחד לא יודע מה לעשות איתה. אדומות. יופי, אני יודע מה לעשות איתה.

קמח יש. שמרים יש.

אבל לא פיצה. פוקצ'ה.

כן. בא לי פוקצ'ה. עבה. טרייה. חמימה. עם פסטו-נענע. גבינה בולגרית. עגבניות מיובשות.

אולי בכל זאת להוסיף קצת שוקולד? לא. הפעם מלוח עד הסוף.

לעוד מתכוני נענע הקליקו כאן

פסטו-נענע

פסטו נענעאין כמויות. זורקים הכל למעבד מזון לפי הטעם:
צרור נענע, שטוף היטב, רק העלים
חופן אגוזים (צנובר, מלך… לי היו גרעיני חמניה, אז יאללה)
כמה שיני שום (שמתי 4. אפשר פחות, אפשר יותר)
שמן (אני שמתי קנולה, ק' טעמה והוסיפה שמן זית)
מלח, פלפל

מעבדים, טועמים, מתקנים.
עוד קצת מלח, עוד קצת שמן.
עד שטעים.

פוקצ'ה

מתכון של קרין גורן. חצי כמות:
500 גרם קמח
חצי שקית/קוביית שמרית
כוס ושליש מים
1 כף סוכר
1/2 כף מלח
2-3 כפות שמן זית

שמים את כל החומרים במיקסר עם וו לישה (המלח אחרון!). לשים במהירות בינונית למשך 10 דקות עד שמתקבל בצק מהמם. משמנים קצת את פניו כדי שלא יתייבש, מכסים בניילון נצמד או במגבת לחה ומניחים בצד לתפיחה עד להכפלת הנפח.

מרפדים תבנית בנייר אפייה ומורחים אותו בנדיבות בשמן זית. מניחים את הבצק שתפח על נייר האפייה ומותחים אותו בידיים משומנות בשמן זית. אפשר לעשות פוקצ'ה אחת גדולה או לחלק את הבצק לכמה פוקצ'ות קטנות. הבצק לא צריך להיות ישר מדי, מותר (ורצוי!) שיישארו כמה גומות פה ושם. מניחים פעם נוספת בצד, שינוח 20-30 דקות ויתפח עוד קצת.

מורחים את הפסטו-נענע על פני הפוקצ'ה הגדולה (או הפוקצ'ות הקטנות) בשכבה פחות או יותר אחידה. מפזרים קוביות גבינה בולגרית ופרוסות עגבניות מיובשות. או תוספות אחרות, מה שבא. לסיום מטפטפים עוד מעט שמן זית מעל כל השמחה הזאת.

מכניסים לתנור. 180 מעלות, 20-25 דקות. מגישים כשזה חמים, לא חם. אפשר לקשט בכמה עלי נענע טריים (אבל רק אחרי שהפוקצ'ה הצטננה קצת, אחרת החום יגרום לעלים להשחיר).

מלמעלה

מקרוב למדי

בתיאבון!

פוקצה עם פסטו נענע

 

 

45 שעות באמסטרדם

30 יונ

כבר הרבה זמן שק' רצתה שניסע רק שנינו לאמסטרדם, אבל תמיד היה חסר משהו: כסף, זמן, בייביסיטר… השנה, לרגל יום ההולדת שלה, נתתי לה במתנה את הסכמתי. ביקשתי חופש בעבודה, ההורים שלה שמרו על הילדים והכלב, שברנו קופת חיסכון קטנה (יאללה, נו, שהילדים יעשו ביניהם זוג או פרט מי ילך לאוניברסיטה) – וטסנו.

טסים לאמסטרדם

יום שישי, 22:30

אחרי שבע שעות בשני מטוסים, כולל קונקשן באיסטנבול, סוף סוף נחתנו בסכיפהול. לא לקחנו איתנו שום מזוודות אלא רק תיק גב, וגם הוא עלה איתנו למטוס, אז יצאנו מיד מהשדה וחיפשנו איך להגיע למלון. מונית משדה התעופה למרכז העיר עולה 40 יורו, אבל נסיעה באוטובוס (קו 197) עולה 5 יורו לכל אחד – שזה כרטיס יומי שמאפשר לך לנסוע כל היום בתחבורה הציבורית. לא משתלם במיוחד בלילה, אבל עדיין יותר זול ממונית.

יש אנשים שנוסעים לחו"ל בגלל הנופים, יש שנוסעים כדי לבקר במוזיאונים. יש שנוסעים כדי לאכול, ואם הבנתי נכון אז יש מקומות – כמו אמסטרדם, למשל – שיש שנוסעים אליהם כדי לעשות דברים שאסור לעשות בארץ אבל מותר שם. אבל אני? אצלי זה פשוט: אין דבר שאני אוהב בחו"ל יותר מאשר לשוטט ברחוב.

2016-06-26_1942

לראות בניינים אחרים, לשמוע שפה זרה, להריח את האוויר. להיכנס לחנויות שלא הייתי נכנס אליהן בישראל רק כדי לראות תגיות מחיר ביורו. לראות איך אנשים הולכים, מתלבשים, אוכלים, חוצים את הכביש. ובגלל זה, כאשר ירדנו מהאוטובוס במרכז העיר בשעה 23:30, ק' ואני פשוט עמדנו והסתכלנו סביב. למרות הזמן המוגבל, לא מיהרנו לשום מקום. פשוט עמדנו, הרגשנו את המדרכה הזרה מתחתינו, תהינו איך זה עובד כשיש שלושה סוגי רמזורים (מכוניות, הולכי רגל ואופניים) – והתחלנו ללכת.

זיהינו את המלון על פי התמונה באתר האינטרנט שלו. מלון "קוונטין אמסטרדם" (Quentin Amsterdam Hotel) שוכן על שפת תעלה נאה, אחת ממיליון שמפלחות את העיר להיקפה, אורכה ורוחבה. הביטו בנוף עוצר הנשימה שנשקף מחלון החדר שלנו:

2016-06-26_1923

כן, טוב, זה החדר הכי קטן והכי זול במלון, ואולי גם בכל אמסטרדם כולה, אבל ידענו את זה. הרי הזמן שלנו היה מצומצם ולא תכננו לבלות בחדר יותר מדי, אז כל מה שהיינו צריכים זה מקום לשים את הראש. זרקנו את תיק הגב, החלפנו בגדים – קיבלנו מפה כדי שלא נלך לאיבוד, למרות שזה דווקא מה שקיווינו שיקרה – וקצת אחרי חצות הליל יצאנו לקרוע את אמסטרדם.

אני מניח שאמסטרדם בשישי בערב די דומה לתל אביב בשישי בערב: המוני אנשים, כל המסעדות והפאבים מלאים עד אפס מקום ותורים עצומים משתרכים בכניסה, בהם עומדים אנשים שמקווים שיתפנה עבורם שולחן בעוד 45 דקות. אנשים נשענים על קירות בניינים אקראיים ושותים בירה, אחרים מתגודדים יחדיו ומעשנים סיגריה או משהו אחר…. מצד שני, חלף המון זמן מאז ביליתי בתל אביב בשישי בערב, אז אני לא יודע אם הדימוי שלי מדויק. הבה נסכם שזה מאוד לא טבריה בשישי בערב.

8756a7fc-0614-41dc-ab45-955f46f12177

אחרי שחיפשנו מקום לשבת ולא מצאנו, ואחרי שהתחשק לנו לאכול משהו ועמדנו במשך נצח קטן בתור של ברגר קינג, ק' ואני מצאנו את עצמנו ישובים על שפת מזרקה כבויה, זוללים דאפל וופר ושותים דיאט קולה מכוס בלי קש, כי שכחו לתת לנו ואין מצב שנחזור עכשיו את כל זה. הסצינה נראתה לנו סוריאליסטית. עבר כל כך הרבה זמן מאז בילינו יחד רק שנינו, בטח ובטח בארץ זרה ועל אחת כמה וכמה בשעות כל כך קטנות של הלילה.

אחרי ההמבורגר על המזרקה עוד המשכנו להסתובב, בלי מטרה מלבד ההסתובבות עצמה. מצאנו ספסל פנוי, מה שהיה מפתיע למדי כי זה נדמה כמו המקום היחיד בכל אמסטרדם בו יכולנו להניח את עכוזינו המפוארים. ומה שיותר מפתיע הוא שבהמשך חזרנו אל אותו ספסל כמה פעמים והוא תמיד היה פנוי, כאילו מחכה לנו.

שבת בבוקר, יום יפה, 9:06

אני זוכר את השעה המדויקת, כי ק' בדרך כלל אוהבת לישון עד מאוחר בבתי מלון ולהיכנס לארוחת הבוקר שניה לפני שסוגרים את המטבח – אבל לא הפעם. הו, הפעם היא זינקה מהמיטה ובתוך כמה דקות כבר התיישבנו בלובי לארוחת הבוקר. לא שהיא שווה אזכור מיוחד – קצת מאפים, קצת ריבה, קפה דלוח ומיץ תפוזים דווקא סבבה. אכלנו – ויצאנו.

כשהתחלנו לתכנן את הטיול, קראתי שלל המלצות על מקומות שווים באמסטרדם בבלוגים כמו זה של מורקייק ועוגיונט. עם זאת, החלטנו שלא להיצמד לרשימה אלא פשוט ללכת, ללכת וללכת. אם ניתקל באחד מן המקומות האלה – אז ניכנס, ואם ניתקל במקום שלא שמענו עליו – אז ניכנס, ומקסימום ייצא לי פוסט של דיס-המלצות על אמסטרדם, כי כזה בטוח אין עדיין לאף אחד.

התחלנו את היום בכוס בירה בפאב שלוש האחיות בכיכר רמברנדט. משם המשכנו ברחוב אקראי והרחנו ריח של שוקולד, אז נראה לנו הגיוני לקנות קופסה של כל מיני פרלינים, ואחרי עוד כמה צעדים הגענו לפארק ירוק ושקט שבו התיישבנו על ספסל וטרפנו הכל. הכל! איזו כמות פסיכית של שוקולד, בכל מיני מילויים וטעמים וצבעים!

2016-06-26_1925

כשכאב הבטן חלף, קמנו והמשכנו ללכת. הצצה במפה שקיבלנו במלון גילתה לנו שאנחנו קרובים לאחד המקומות שזכרתי שכדאי לבקר בהם – שוק אלברט קאופ. הסתובבנו שם בין חנויות ודוכנים, קנינו כמה מזכרות תיירותיות בדמות מגנטים עם טחנות רוח (אותם חילקנו למשפחה כשחזרנו, כדי שירגישו קצת ניחוח חו"ל), ואז הגענו לדוכן של השְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏. לא ידענו מה זה, אבל שתי סיבות גרמו לנו להחליט לטעום:

  1. ברגע שמצליחים להגיד שְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏, נורא כיף להגיד שְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏ שוב ושוב ושוב. נסו בעצמכם. שְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏! נכון?! אם ככה, זה חייב להיות טעים.
  2. המוכר היה חתיך עוצר נשימה. ואת זה אני אומר, לא אשתי. ולא יוצא לי לראות הרבה גברים ולהגיד עליהם שהם חתיכים, אז כשזה כבר קורה – מגיע. ואז התחלתי לכתוב את הפוסט הזה וגיליתי תמונה שלו בויקיפדיה. יא אללה, איזה דפיקות לב מואצות.

בקיצור, קנינו, טעמנו, היה חם ומתוק וטעים ושווה את התור.

2016-06-26_1925_001

במורד השוק קנינו איזה שייק פירות שאני כבר לא זוכר מה היה ההרכב שלו, אבל שלי היה כתום ושלה היה ירוק – ואז יצאנו מהשוק, פנינו ימינה לרחוב שאני לא זוכר את שמו (אבל חזרנו אליו למחרת) ומצאנו את עצמנו עומדים מתחת למפעל של הייניקן. גם את המקום הזה זכרתי כהמלצה, כי אפשר לעשות שם סיור מודרך, אבל באותו רגע לא התחשק לנו (ולמחרת, כששקלנו את זה ברצינות, זה פשוט נשמע לנו יקר מדי). אבל ממול למפעל של הייניקן היה מעגן סירות ובו הוצע לקנות כרטיס לסירה שתיקח אותנו לאורך התעלה, תעצור מדי פעם בתחנות קבועות, כמו אוטובוס, ובמהלך 24 השעות הקרובות נוכל להשתמש בשירותיה באופן חופשי. אז קנינו כרטיסים, עלינו לסירה – התברר שגם יש שם הקלטה לתיירים בשלוש שפות שמספרת על הדברים שרואים בדרך, בניינים, היסטוריה וכאלה – ומיד התברר שהתחנה הבאה היא ממש ליד המלון שלנו, אז ירדנו.

נכנסנו למלון כדי לקחת משהו, אני כבר לא זוכר מה, כי ברגע שראינו את המיטה נפלנו עליה והתעלפנו לשעתיים שלוש.

…והתעוררנו בבהלה. אוי ואבוי, כבר חלפו בערך חצי מ-45 השעות שלנו ואנחנו מבזבזים את הזמן בשנ"צ? מהר מהר, התלבשנו ויצאנו מהמלון בדיוק בזמן כדי לתפוס סירה אחרת.

אחרי כמה תחנות, כולל הבית המפורסם של אנה פרנק, הצצנו במפה והחלטנו לרדת ולחפש זונות (אבוי, שמישהו יבדוק כמה פעמים בהיסטוריה נכתב שמה של אנה פרנק באותו משפט לצד המקצוע העתיק ביותר בעולם). כלומר, היי, אנחנו באמסטרדם, רובע החלונות האדומים הוא אטרקציה תיירותית, אז למה בעצם לא.

אז הלכנו לחפש זונות.

אבל קודם צ'יפס.

כי שמענו הרבה על הצ'יפס שמוכרים כאן בכל קרן רחוב, והוא היה טעים מאוד ולמה בעצם לא עושים כזה גם בארץ.

2016-06-26_1932

ואז סטארבאקס.

כי אין כזה בארץ, וחבל, כי משקה שוקו עם אגוזים וקרמל… הו, וואו.

2016-06-26_1933

אחרי עוד כמה דקות הליכה הגענו לרובע החלונות האדומים ונכנסנו למוזיאון הזנות.

2016-06-26_1934

שזה קטע, כי אני לא מעריץ גדול של מוזיאונים, ואני מודה שחשבתי שזה יהווה עלה תאנה תרבותי לטיול שלנו באמסטרדם ונוכל להגיד שלא בזבזנו את הזמן רק בשוטטות ואוכל אלא גם ביקרנו באיזה מוזיאון, אבל בוא'נה, זה היה אחד הדברים המעניינים. עברנו בין חדרים מעוצבים ומרהיבים, קראנו פרטים היסטוריים שתלויים על הקירות, ראינו איך רובע החלונות האדומים נראה מבחוץ ואיך הוא נראה מבפנים. אין שם פורנוגרפיה או טינופת, במוזיאון הזנות, אלא היסטוריה. כבוד, אפילו.

ואז הלכנו לחפש זונות. לא כדי להשתמש בשירותיהן, אלא בגלל הסקרנות. נכנסנו לאחת הסמטאות וראינו אחת. היא נראתה רגילה למדי. עמדה בדלת ושוחחה עם מישהו שנראה כמו ידיד ולא כמו לקוח, צעקה מדי פעם על עוברים ושבים שניסו לצלם אותה והצביעה על השלט "אסור לצלם" שמעליה. בהמשך הרחוב ראינו עוד אחת, גם היא נראתה רגילה לגמרי, שעמדה בבגדים תחתונים בחלון שלה עם שפריצר ונייר מגבת והבריקה אותו.

וזהו. סקרנותנו סופקה. החלטנו לחזור למלון. ק' ניווטה, אז זה לקח קצת זמן.

חזרנו למלון בשעה 23:00 בערך, תכננו לעשות איזו מקלחת מרעננת ולצאת שוב לתור את אמסטרדם, כי נותרו לנו פחות מ-24 שעות בעיר. אולי נצא לאכול משהו. כן, נלך לאכול משהו… ואז נכנסנו לחדר – והתעלפנו על המיטה. לילה טוב.

ראשון בבוקר, יום סגריר, 9:46

אחרי ארוחת הבוקר הקונטיננטלית עשינו צ'ק אאוט מהמלון, השארנו את תיק הגב בחדר שמירת החפצים ויצאנו לתפוס את הסירה. הפעם תפסנו קו אחר (יש כתום ויש ירוק, הם חופפים ברובם אבל אחד מהם עושה סיבוב טיפה יותר גדול) ופשוט נהנינו מהשיט עד שהגענו לתחנה שבה עלינו על הסירה לראשונה, כלומר מול המפעל של הייניקן. שם ירדנו מהסירה והתחלנו ללכת ברחוב שבו הלכנו אתמול, ושוב פתחנו את היום עם בירה, הפעם באודונל'ז.

2016-06-26_1936

ואז התחלנו ללכת. והלכנו המון. עברנו ברחובות ראשיים עם אטרקציות תיירותיות והמוני אנשים, ועברנו ברחובות צדדיים ושוממים. נכנסנו לחנויות ויצאנו, הלכנו בצד אחד של רחוב ואז חזרנו בצד השני. פה ושם אכלנו עוד צ'יפס, שתינו עוד סטארבאקס, אבל בעיקר הלכנו. עברנו על פני גשרים שחצו תעלות, ראינו בניינים ואנשים ועצים.

וזו הסיבה העיקרית שאם שואלים אותי "פחות מיומיים באמסטרדם? הספקתם לראות משהו?", אז התשובה היא כן. מראש תכננו לשוטט ברחובות, וכמה נהנינו לעשות את זה. זמן איכות, רק היא ואני, הולכים והולכים ועוצרים לנוח ולהצטלם וממשיכים ללכת, ומדברים וצוחקים וממשיכים ללכת. איזה כיף זה היה.

ואז הגענו לדאנג'ן. שכבר מהשם אפשר להבין שזה עומד להיות מפחיד.

והיא אומרת לי בוא ניכנס, ואני אומר לה שהיא בטח יצאה מדעתה אם היא חושבת שאכנס למקום המפחיד הזה, והרי ברור איך זה נגמר. נכנסנו. וזו התגלתה כחוויה אינטראקטיבית מפחידה ומצחיקה, כאשר המבקרים הם חלק מההצגה ודפיקות הלב הן חלק מהעניין. וואו, זה היה מסעיר. מומלץ בחום.

2016-06-26_1938

חזרנו למלון ולקחנו את תיק הגב שלנו. עוד ופל בלגי, עוד בירה, עוד כמה תמונות ברחובות היפים של אמסטרדם – ובשמונה וחצי עלינו לאוטובוס לשדה התעופה.

2016-06-26_1940

סה"כ מיום שישי ב-23:30 כשהגענו ועד יום ראשון ב-20:30 כשעלינו על האוטובוס בחזרה: 45 שעות שמוצו היטב, עם המון אוכל רחוב, ליטרים של בירה, 438 תמונות בטלפון שלי, והרגשה שיש דברים שלא הספקנו לראות אבל בלי שום תחושת החמצה. נחנו, נהנינו, היה מעולה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: