חרישניקים

14 אוג

בבוקר יום הולדת ארבעים שלי התעוררתי בדירה שלא הכרתי, ללא תחתונים, ועם גרב אחת ספוגה בשתן של כלב.

באופן טבעי נעמדתי על רגל אחת, היבשה – וחשבתי לעצמי שזה אולי אחד מימי ההולדת הטובים ביותר שהיו לי בארבעים השנים האחרונות.

לא שימי הולדת אחרים היו גרועים. זה המקום שבו הייתי.

עוגת יום הולדת בצורת לב, ועליה המספר 40 וכיתוב "לחי התחלות חדשות". העוגה מונחת על שולחן בצבע כחול שעליו קישוט דקורטיבי

מצב ששולחן האוכל החדש שלנו הוא היפה ביקום

אני חושב שברוב הפעמים בהן אנשים עוברים דירה, זה כי צריך. בגלל איזשהו אילוץ. כי חוזה השכירות הנוכחי עומד להיגמר, כי המצב הכלכלי מחייב להצטמצם או להתרחב, כי מפרקים את התא המשפחתי. מעטות הן הפעמים בהן מעבר דירה נעשה כי רוצים, בזמן שהאלטרנטיבה היא להישאר בתוך המוכר והידוע.

היציאה מבית ההורים כדי לגור לבד היא מעבר דירה כזה. כך גם כשעוברים לגור יחד עם בן או בת הזוג. עוברים לא כי צריכים, אלא כי רוצים. עוברים כי עצם המעבר מאיץ את הלב.

וזה המעבר שהיה לנו מטבריה לחריש.

צילום מתוך רכב ובו רואים דרך השמשה את שלט הכניסה לעיר חריש, ובו כתוב "חריש". בנוסף כיתוב "הגענו הביתה" ותיוג המיקום של חריש

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אז הגענו (צילום מסך מתוך הסטורי של יום המעבר באינסטגרם שלי)

ההובלה עצמה הייתה יום לפני יום ההולדת שלי, כך שביום עצמו כל הבית היה עדיין בארגזים (הייתי צריך לחפש כמה דקות ארוכות כדי למצוא תחתונים וגרביים חלופיים).

ק' הזמינה שתי בחורות נחמדות שתעזורנה לה לסדר את כל הרכוש שלנו יפה יפה בדירה החדשה, ואני התבקשתי לקחת את הילדים ואת הכלבים מחוץ לבית. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר ארוך.

הנוף מהמרפסת שלנו בחריש: שמיים, בניינים, כביש ופארק משחקים

הנוף מהמרפסת שלנו. אין ספסל ירוק.

כשטיילנו ברחוב החדש שלנו, הגענו אל בית הספר שבו הם ילמדו. הם הסתכלו עליו, בחנו אותו מכל הכיוונים, ושאלו למה כתוב כאן בגדול "נשק וסע". אז הסברתי להם מה זה.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז דבש עשה את צרכיו על המדרכה, ואני שלפתי שקית והרמתי אחריו תוך כדי שאני מסביר לילדים שככה זה כאן בחריש, צריך להרים אחרי הכלב. גם כי אנחנו לא רוצים לקבל קנס, אבל בעיקר כי אנחנו לא רוצים ללכלך את העיר שלנו. זו הסיבה שבכל פינה יש תיבות צהובות ובהן שקיות שחורות – זה לאיסוף הצרכים של הכלבים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז סיפרתי להם שיש כאן בחריש גינת כלבים. שזה שטח גדול שבו אפשר לשחרר כלבים לרוץ בחופשיות ולשחק עם כלבים אחרים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז טיילנו ברחוב הראשי של חריש, שדרות דרך ארץ, ושאפנו עמוק פנימה את ניחוח צמחי התבלין שצומחים בכל פינה ברחוב.

והילדים – ניחשתם נכון.

טבריה היא עיר עתיקה. בשנה שעברה היא חגגה 2000 שנים. זה קילומטרז' יפה, ויש משהו נחמד במגורים בעיר שיש לה היסטוריה. אבל בטבריה, אם אין משהו – אז הוא כבר לא יהיה. בחריש, לעומת זאת, אם אין משהו – זה כי עדיין לא הקימו אותו.

וזה משהו שמאוד משמח אותי בעיר הזאת. ה"עדיין".

צילום בשעת ערב. מקרוב הכלב שלנו, ברקע בניינים חדשים, ובאמצע משטח חול

המתנ"ס החדש של חריש ניצב בגאון ליד שטח ריק עם הרבה פוטנציאל

יש הרבה סיבות למעבר שלנו לחריש. יש לנו כאן משפחה. התקרבנו למרכז, לחברים. מזג האוויר כאן הרבה יותר נעים לנו מאשר בטבריה, ולראיה אנחנו כבר לא נושמים רק מזגן בבית אלא ממש פותחים חלונות ונהנים מהרוח. חריש מישורית יחסית לעומת טבריה המשופעת. חריש נקייה לעומת טבריה המלוכלכת. חריש היא עיר צעירה ורעננה בניגוד לטבריה הקשישה והעייפה. בחריש יש שפע של פארקים ירוקים, מוצלים ומושקעים (רק השבוע גיליתי עוד אחד במרחק הליכה מהבית), ובטבריה יש מעטים, קטנים, חשופים לשמש ללא הצללה וללא מים.

אבל בעיני הדבר הטוב ביותר בחריש הוא האנשים.

למיטב הבנתי, ואנא אל תעירו אותי אם זה חלום בהקיץ, רוב התושבים בחריש עברו אליה כמונו – מתוך בחירה ולאו דווקא מתוך צורך. יש בזה משהו מן החלוציות. זו עיר בהקמה, יש הרבה דברים שאין בה, ואני חושב שצריך להיות אנשים מאוד מיוחדים כדי לעבור למקום כזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו, משפחת אייזנמן, אנשים מיוחדים כאלה. ואני רוצה לחשוב שהאנשים מסביבנו גם הם אנשים מיוחדים כאלה.

עץ רימונים על רקע השמיים

בפארק מול הבית צומחים רימונים על העצים

אני כותב את השורות הללו שלושה שבועות אחרי שעברנו לחריש. יכול להיות שאקרא את הדברים בעוד חודש, שנה או עשור ואצחק על הטמבל הנאיבי שהייתי אז, אבל כרגע אני מתלהב מאוד מהעיר. האווירה. הריח. הפוטנציאל.

אנחנו גרים בשכונת אבני חן, ברחוב טופז. המתנ"ס מעבר לכביש, ושלושה פארקים – בעצם כבר ארבעה –במרחק הליכה. הקריטריון היחיד שהיה לנו בבחירת הדירה הוא המרחק מבית הספר, ואכן מצאנו דירה שתאפשר לילדים לישון עד עשר דקות לפני השיעור הראשון ועוד ללכת לשם בנחת. הדירה אמנם מעט יותר קטנה מזו שיש בבעלותנו בטבריה, אבל היא מרגישה כמו בית כבר מהרגע הראשון שלנו בחריש.

רבי עקיבא היה בן ארבעים כשיצא לדרך חדשה בחיים. אני בן ארבעים וממש לא רבי עקיבא, אבל הסלוגן של חריש הוא "עיר חדשה, התחלה חדשה" – וזה בהחלט מרגיש כמו דף חדש. רענן. נקי. מלהיב.

*

פעם, כשסיפרתי לאנשים שאני גר בטבריה, קראו לי טברייני. לא אהבתי את זה.

אבל עכשיו אני גר בחריש, ובהחלט אפשר לקרוא לי חרישניק. זה מוצא חן בעיני.

 

מודעות פרסומת

לא טבריינים

21 יול

בקרוב עוזבים את טבריה. ממש בעוד כמה ימים.

ואם שואלים אותנו למה, אז התשובה הקצרה היא שאנחנו לא אוהבים את טבריה.

תשובה ארוכה יותר היא שזה בכלל היה אמור להיות מעבר זמני, ככה הזכירה לי ק' כשתכנית העזיבה סיימה את שלב הדיבורים והתחילה לעבור לפסים אופרטיביים. עברנו לטבריה כאשר יהונתן היה בן 3 וחיפשנו עבורו מסגרת. ההורים של ק' גרים בטבריה, יש כאן סניף של מיחא, הכל נראה כאילו התאים.

אז הגענו. ואז נשארנו.

ועם הזמן השורשים שלנו העמיקו.

את הדירה ששכרנו – קנינו. אין יותר קבוע מזה. שיפצנו את המטבח כדי שיתאים כמו כפפת תנור לידיים המבשלות והאופות שלנו. הבאנו לעולם ילד שלישי בבית החולים פוריה. נראה היה שהזמני הפך קבוע.

ובכל זאת, טבריה… וכאן אני עובר ללשון יחיד כי אני לא רוצה להעיד בשם ק': אני, טל, לא התחברתי לעיר הזאת. למנטליות. לאנשים שאוכלים פיצה עם קטשופ. לאנשים שלא מדברים בכתובות נורמליות אלא הכל "ליד" משהו אחר. למוקד 106 העירוני שכשאתה מדווח לו על נדנדה שבורה בגן השעשועים של הרחוב – פשוט מסלקים את הנדנדה במקום לתקן אותה.

יש אנשים טובים בטבריה. חלק מהם פגשתי בפורום הורים לילדים מיוחדים – אנשים שפועלים למען ילדים עם צרכים מיוחדים ועם רצון אמיתי לעשות שינוי בעיר הזאת. יש את הכינרת, שאני כל כך אוהב להשקיף עליה (אבל לא לטבול בה). אוטובוס בתוך העיר עולה 2.50 ש"ח בלבד. אבל כאן מסתיימת רשימת הדברים הטובים שמצאו חן בעיני בטבריה.

צילום מסך מתוך פרק 1 של "בייק אוף ישראל": טל ועומרי מדברים למצלמה, טל אומר "אני לא טברייני, רק גר בטבריה"

אם אמרו את זה בפריים טיים של ערוץ 2 זה בטוח נכון

הרבה זמן רצינו לעזוב את טבריה. פחות או יותר מהרגע שעברנו אליה, אני חושב. ואני לא יודע מה היה הקש ששבר את הגב שלנו – אבל אנחנו סוף סוף עוזבים.

אנחנו מתקדמים. אנחנו מתים מפחד, ואנחנו מתרגשים.

אנחנו חוששים שהצעד הזה הוא טעות, אבל זה פשוט מרגיש נכון.

הדירה שרכשנו כאן מאפשרת לנו לחזור אם נרצה, אבל אנחנו מתפללים שלא נצטרך.

טבריה לא הייתה לנו בית. אולי חריש תהיה.

אבל על זה נדבר בפעם אחרת.

המצגת של יהונתן

30 מאי

השבוע יהונתן שלנו נעמד מול כל ילדי הכיתה שלו והרצה בפניהם על לקות שמיעה ועל עצמו.

זו הייתה מצגת שהוכנה בשיתוף פעולה עם ליאת, מורת השמע בבית הספר, שיהונתן מכיר גם מהמועדון של עמותת שמע שאליו הוא הולך פעם בשבוע כדי לפגוש ילדים אחרים עם מוגבלות בשמיעה.

יהונתן עם ליאת מורת שמע מסבירים אודות מבנה האוזן

יהונתן סיפר אחר כך שהוא התרגש מאוד כשהוא עמד מול כולם וסיפר על עצמו ועל החוזקות והחולשות שלו ועל לקות שמיעה ומכשירים ומבנה האוזן וכו'. הוא גם אמר שהילדים בכיתה שאלו שאלות והוא ענה עליהן.

יהונתן מול הכיתה

"יהונתן המקסים מושא לגאווה", כתבה לנו בוואטסאפ המורה שלו והוסיפה אמוג'י של לב.

ואנחנו מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד גאים בו – אז ביקשתי ממנו רשות לספר לכל החברים שלי והוא הסכים בתנאי שאקריא לו את כל התגובות.

יהונתן מספר על עצמו

פורים 2019 – גיבורים ונבלים

31 מרץ

פורים הגיע!

כמיטב המסורת (שהתחילה רק בשנה הקודמת עם שוטרים וגנבים), גם הפעם משפחת אייזנמן הלכה על תחפושת משפחתית ופרוייקט צילומים כיפי. ראו:

יהונתן הוא באטמן, מיכל היא וונדרוומן, איתמר הוא סופרמן, אני הג'וקר וק' היא הארלי קווין (הקליקו להגדלה)

הרעיון לתחפושת המשפחתית הנוכחית נולד כבר במוצאי פורים הקודם, ובמהלך השנה הרעיון עבר כמה גלגולים (בהתחלה הם רצו לערבב גיבורים ממארוול ודי.סי, שומו שמיים, אבל אני לא הסכמתי. הרי לא ידורו ספיידרמן עם וונדרוומן או באטמן עם הענק הירוק!) – וכך יצא שוב שיש לי את המשפחה המגניבה ביותר בעולם.

מעניין שכשירדנו לטייל בעיר בחג הפורים, היו סביבי עשרות באטמנים אבל אף לא ג'וקר אחד. למעשה, נראה שרבים מתושבי העיר לא יודעים מי זה הג'וקר ("מה זה, התחפשת לליצן?") ועוד פחות יודעים מי זו הארלי קווין. מצד שני, קבוצת תיירים יפנים עצרה לידי ואחד ביקש להצטלם איתי. מי יודע, אולי עכשיו אני איזה סלב ביפן!

הנה עוד תמונה שאני מאוד מחבב:

הבסתי את סופרמן בעזרת קריפטונייט!

כשידענו שנלך להצטלם ככה, חששתי שאיתמר יתעייף או לא ירצה לשתף פעולה – אז עלה בדעתי רעיון לקנות סטיקלייטים בצבע ירוק זוהר כדי שהם יהיו קריפטונייט שיהווה תירוץ לסופרמן להיות עייף או עצבני. ואכן, איתמר נרדם עוד במהלך הנסיעה ללוקיישן (תוך ארבע דקות נסיעה!), אז מזל שקניתי את כל הסטיקלייטים הירוקים בטבריה.

צילומים נוספים של משפחת הגיבורים והנבלים אפשר לראות כאן.

כמו בשנה שעברה, גם השנה תודה-תודה-תודה לצלמת היצירתית, המוכשרת והנהדרת, ניקול קוזנצוב; ולגיבורת העל האמיתית של המשפחה, ק', שהייתה אחראית על התחפושות והאיפור ועל הפיכת העולם לטוב יותר באופן כללי. 3>

 

פורים 2018 – שוטרים וגנבים

27 פבר

תכננו את זה במשך שנה שלמה.

הקליקו להגדלה. האם מצאתם את כל חמשת האייזנמנים בתמונה?

במוצאי פורים שעבר יהונתן הוריד את תחפושת הפיראט שלו והכריז שבשנה הבאה הוא רוצה להתחפש לשוטר. מיכל הודיעה שאם ככה אז גם היא רוצה להתחפש לשוטרת, ונדרשה בדיוק חצי שניה של מבטים ביני לבין אשתי כדי להחליט שאנחנו נתחפש לגנבים. והסיבה שהתלהבנו ממש מהרעיון הזה של תחפושת משפחתית היא שכבר ידענו אז שאנחנו בהריון, ועוד לא ידענו אם זה יהיה בן או בת אבל כן ידענו שהוא, או היא, יתחפשו לשק מלא בכסף. כן!

וכך, בסוף השבוע האחרון ניגשו שני גנבים לבושים בשחור, עם שקי כסף שבאחד מהם יושב תינוק, אל הש.ג. של תחנת משטרת טבריה. היינו מלווים בשני שוטרים נמוכי קומה, רב פקד יהונתן ורב פקד מיכל, שגנבו את ההצגה וסחטו חיוכים מהשוטר שבכניסה.

"כן, אין בעיה, אתם יכולים להצטלם בשטח התחנה. אבל רגע!" הוא סקר אותי. אף פעם לא נעים ששוטר מסתכל עליך יותר מדי זמן. "יש לכם נשק?"

ואני עניתי: "לי אין. אבל לילדים שלי יש אקדחים מפלסטיק."

והוא חייך. "יאללה, כנסו."

ואז התחיל הכיף האמיתי.

ואני חשבתי לעצמי שאיזה מזל שיש לי את המשפחה המגניבה ביותר ביקום, שזורמת ומשתוללת ומשתטה בהזדמנויות שבהן אנשים אחרים היו נמנעים בגלל מבוכה או מה.

ואז חשבתי שבעצם אין שום סיכוי שהייתה לי משפחה אחרת.

תודה סופר-ענקית לצלמת הבית שלנו, ניקול קוזנצוב, שהיא במקרה גם אחותה של אשתי, שביימה וצילמה וערכה. היא מצלמת כבר הרבה שנים, אבל לאחרונה גם התחילה לעסוק בזה כמקצוע. פרגנו לה בלייק, קחו אותה לצלם אתכם, היא מהממת.

לתמונות נהדרות נוספות של סשן צילומי השוטרים והגנבים בתחנת משטרת טבריה אפשר להקליק כאן על הקישור הזה (שמשתתף בתחרות פייסבוקית, אז אם תוכלו לפרגן בלייק או אפילו לשתף, זה יהיה ממש נחמד מצידכם):
https://www.facebook.com/groups/208347369562090/permalink/496240227439468/

חג פורים שמח ומבדח!

(אין לראות בפוסט זה המלצה להיכנס רעולי פנים אל תחנות משטרה)

איתמר

30 ינו

יום אחד ק' הודיעה לי שהיא בהריון.

למעשה, המילים המדויקות שלה היו "אני מרגישה כמו בימים הראשונים שהייתי בהריון עם יהונתן. אני חושבת שאני שוב בהריון." אני גיחכתי, כי חשבתי שהיא מתלוצצת,  אבל היא התעקשה לנסוע באותו רגע לקנות ערכה ביתית לבדיקת הריון – אז אמרתי לה שמצידי תיסע אבל אני הולך לישון.

היא כבר העירה אותי עם המקל ביד.

ימי הולדת

כל עוד מנינו ארבע נפשות, ימי ההולדת שלנו הסתדרו בשורה נאה של ארבעה חודשים רצופים: ק' במאי, יהונתן ביוני, אני ביולי, מיכל באוגוסט. לכן, באופן טבעי, אחת מן השאלות הראשונות שהטרידו אותנו כשהתברר שאנחנו עומדים להפוך לחמישה הייתה "האם יתקלקל לנו רצף החודשים?"

חישוב מהיר הביא את ק' להעריך שהיא תלד לקראת חג סוכות, ואז רופא קבע שהתאריך המשוער המדויק הוא 4 באוקטובר. שזה משמח, כמובן, כי תינוק והכל, אבל… מאי-יוני-יולי-אוגוסט-אוקטובר? לא, לא, לא, הרי זה אומר שנצטרך לעשות אחר כך עוד ילד כדי לחגוג יום הולדת למישהו בספטמבר! ואני עדיין מנסה לעכל את ה"אבא לשלושה" כך שאני לא מסוגל להתמודד כרגע אפילו עם התיאוריה של "אבא לארבעה".

מצד שני, אנחנו מדברים פה על 4 באוקטובר. אם הוא ירגיש שהוא מוכן לצאת לאוויר העולם קצת לפני התאריך המשוער שלו, רק כמה ימים…

הו, בבקשה ילד, בבקשה תגיע קצת קודם. אנחנו נאהב אותך בכל מקרה, אבל בחייאת, בוא קצת קודם.

ככל שאוקטובר התקרב, כך גדלה ההתרגשות.

ככל שסוף ספטמבר התקרב, כך גדל המתח.

ה-29 בספטמבר היה ערב יום הכיפורים. ק' ואני שלחנו את הילדים לסבתא וסבא ונשארנו לבד בבית. הכנתי עוגיות שיהיו לצאת הצום, אכלנו ארוחה מפסקת ויצאנו לסיבוב בעיר.

ילדים שיחקו סביבנו, נסעו באופניים, צחקו. עשינו טיול ארוך, הקפנו את כל השכונה. ראינו כמה רכבים נוסעים בכביש וכעסנו על האנשים חסרי ההתחשבות שנוסעים ברכב ביום כיפור, כי למרות שלא קיים חוק האוסר על נסיעה ביום הזה, עדיין מדובר במסורת שצריך להתחשב בה.

חזרנו הביתה. אפילו לא רמז לציר. הלכנו לישון.

ב-30 בספטמבר, היום האחרון של החודש, בוקר יום הכיפורים, התעוררתי מוקדם מדי ומצאתי את ק' מנשנשת את העוגיות שהכנתי לצאת הצום. מה קרה, שאלתי, והיא אמרה לי באגביות שבלילה ירדו לה המים, אז מבחינתה הצום נגמר.

באחת עשרה וחצי בבוקר נכנסנו לרכב. התנעתי כשאני חושב על האנשים חסרי ההתחשבות שעליהם כעסנו אתמול כי נסעו ברכב ביום כיפור. כשק' לצידי מתפתלת מצירים נהגתי לאט כדי לא לדרוס אף ילד על אופניים. ילדים עשו לנו תנועות מגונות וקיללו אותנו בדרך לבית החולים.

ואז הכל קרה נורא מהר. הגענו למחלקת יולדות. פגשנו את הדולה שתיאמנו מראש והזעקנו באמצע הצום. כמה בדיקות זריזות ועברנו לחדר לידה. ארבע שעות אחר כך, בלי אפידורל, נולד הילד השלישי שלנו, איתמר.

באמצע יום הכיפורים, י' בתשרי התשע"ח, אבל לא פחות חשוב – ב-30 בספטמבר 2017.

עכשיו משפחת אייזנמן יכולה לחגוג ימי הולדת בחודשים מאי-יוני-יולי-אוגוסט-ספטמבר. הרצף שלנו נשמר. איזה ילד טוב אתה, איתמר.

 

למה איתמר

יהונתן ומיכל התלהבו עד השמיים מהאח החדש הצפוי להם ומאוד רצו להשתתף בבחירה של השם שלו, אז במהלך כל ההיריון שיחקנו משחק: הם יכולים לבוא אלינו בכל רגע ולהציע שמות, ואנחנו נשתדל לבחור מתוכם את השם של התינוק.

מיכל אמנם הציעה שמות מדי פעם, אבל בשלב מסוים נמאס לה.

לעומתה, יהונתן ירה עלינו צרורות. בכל יום הציע חמישה או שישה שמות, בסופי שבוע יותר. שמות שהוא שמע בטלוויזיה, שמות של ילדים מהכיתה, שמות שהוא שמע ברחוב – הוא היה נחוש בדעתו להיות זה שיציע את השם הזוכה של הרך הנולד.

ואנחנו הקשבנו לכל הצעה, אמרנו ליהונתן שנחשוב על זה ואפילו הרכבנו רשימה קצרה של שמות מוצלחים שהוא הציע.

אבל האמת היא שהיו לנו תכניות אחרות.

יש כל מיני דרכים לבחור שמות לילדים, אבל אנחנו רצינו שלשמות של הילדים שלנו יהיה קונספט. רצינו מכנה משותף שיחבר לא רק את האנשים שהם יהיו כבני אותה משפחה, אלא משהו שיחבר גם את השמות שלהם, במעין רמה גבוהה יותר של קשר ביניהם.

אז יהונתן נולד יהונתן כי אלוהים נתן, וכשאחותו נולדה הענקנו לה את השם של אחותו של יהונתן התנ"כי, מיכל. גם תמיד שעשע אותנו שיש זן תפוח בשם יונתן וזן קלמנטינה בשם מיכל, כך ששמות הילדים שלנו חלקו שני קונספטים: מצד אחד אלה אח ואחות מקראיים, מצד שני שניהם סוגי פירות.

ועכשיו הגיע הזמן לבחור שם לילד השלישי.

המשמעות הייתה לזנוח אחד מהקונספטים: או לבחור שם מקראי שאיכשהו קשור ליהונתן ומיכל, או לבחור בזן של פרי. כי מה הסיכוי שנמצא עוד שם שהוא גם וגם.

אז התחלנו לחשוב.

התחלנו לחשוב על שם עוד לפני שידענו אם יש לנו ילד או ילדה.

למעשה, התחלנו לחשוב כשמשום מה היינו בטוחים שעומדת להיות לנו עוד ילדה.

וחשבנו שאם זו באמת תהיה בת, אז יש לנו את השם המושלם: תמר. מצד אחד זו הבת של דוד המלך (מושא אהבתה של מיכל וחברו הטוב של יהונתן); מצד שני – טוב, תמר זה בהחלט סוג של פרי.

יופי, פתרנו את זה! הולכת להיות לנו בת ואנחנו נקרא לה תמר!

ואז התברר שזה בן.

אז לא תמר.

לא-תמר.

אי-תמר.

איתמר.

אוקיי, זה לא בדיוק סוג של פרי, ולא קשור ליהונתן ומיכל המקראיים (אם כי כן קיים איתמר במקרא, בנו של אהרון הכהן), וסיפור השם נשמע קצת מפותל ועקום כי יום אחד נספר לו שאנחנו מאוד אוהבים את השם שלו למרות שתכלס קראנו לו ככה כי הוא לא-בת – אבל מבחינתנו זה עדיין הקונספט המקורי, הכפול, שפשוט הורחב קצת כדי להתאים לנסיבות.

וכך, כמו עם אחיו ואחותו, היה לנו שם מוכן בשבילו עוד לפני שהוא נולד.

הייתה רק בעיה קטנה אחת: יהונתן לא הציע עדיין את השם "איתמר" אפילו פעם אחת במהלך כל ההיריון. אמנם הסברנו לו שאנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לבחור שם מחוץ לרשימה שלו, אבל העדפנו שהוא איכשהו יעלה על האפשרות הזו ויציע את השם בעצמו.

יומיים לפני הלידה ק' לקחה את יהונתן לחוג שחייה. הם הקדימו, אז נאלצו לחכות עד שהילד הקודם יסיים את השיעור שלו. כשסיים, המדריכה נפנפה לו לשלום וצעקה "ביי, איתמר!" – ויהונתן שמע את זה והסתובב אל ק' בעיניים נוצצות.

"אמא, יש לי עוד הצעה לשם. מה דעתך על איתמר?"

לא ברור איך ק' הצליחה לשמור על פני פוקר. היא אמרה ליהונתן שזה שם יפה מאוד ונכניס אותו לרשימה המקוצרת של המוצלחים באמת. היא סימסה לי בהתרגשות שזה סוף סוף קרה. ובעצם, בגלל שלמחרת כבר התחילו יום הכיפורים והלידה והכל – יצא שזה השם האחרון שיהונתן הספיק להוסיף לרשימת ההצעות שלו.

חוץ מזה, איתמר זה שם נפלא. אף שם אחר לא מתאים לו כמו איתמר.

איתמר.

לקח לי ארבעה חודשים לכתוב את הכל, והיום, ממש היום, איתמר כבר בן שליש!

אז מה, נשחק "למי הוא דומה"? כי אמרו לי שהוא דומה ליהונתן ואמרו לי שהוא דומה למיכל ואמרו לי שהוא דומה לי ואמרו לי שהוא דומה לק', אבל אני לא רואה שום דבר חוץ מילד חמוד, השלישי שלנו. איתמר.

ארוחת ערב משפחתית

14 ספט

"ברוכים הבאים לארוחת ערב משפחתית", אני אומר.
"ברוכים הנמצאים", הילדים עונים.
"תודה לכולכם שבאתם", אני ממשיך. "מי רוצה לספר על היום שהיה לו היום?"

בכל ערב אנחנו יושבים לאכול יחד. רוב הזמן אנחנו ארבעה*, כי הילדים תמיד נמצאים בבית; אבל אם אבא לא נמצא כי הוא בתרגום או בישיבת עבודה של פורום הורים לילדים מיוחדים, או אמא לא נמצאת כי היא בלימודים או מתעכבת בעבודה, אז עושים את זה בשלושה.

KATIA_32

* בקרוב חמישה

מי שיש לו ילדים בוודאי יודע שבדרך כלל כששואלים אותם איך היה בבית הספר או בגן, התשובה היא "כיף" – אבל בזמן ארוחת הערב המשפחתית אנחנו מרחיבים ומפרטים. כל אחד בתורו מספר על היום שהיה לו היום. בזמן שאחד מדבר מותר לשאול אותו שאלות, אבל משתדלים לא להפריע לו, ואסור לדבר בפה מלא.

אם אף אחד מהילדים לא מתנדב להתחיל, אז אני מתחיל: "היום בבוקר פיזרתי אתכם לגן ולבית הספר. אחר כך חזרתי הביתה וכתבתי כמה מאמרים בשביל לקוחות, ואז יצאתי לתרגם לשפת הסימנים. כשסיימתי, אספתי את יהונתן, חזרנו הביתה, נחנו קצת והלכנו לאסוף את מיכל. ואז שלושתנו נסענו לדואר לאסוף חבילה וחזרנו הביתה. בזמן שאתם ראיתם טלוויזיה אני כתבתי עוד שני מאמרים, ואז הגיע הזמן לארוחת הערב."

ואז הילדים שואלים "ומה היה לך הכי הכי כיף?" – ואני צריך לחשוב על כל הדברים שעשיתי במהלך היום, לבחור מתוכם אחד שהיה לי הכי הכי כיף – רצוי (אבל לא חובה) בתוספת הסבר למה בחרתי דווקא בו.

לאחרונה מיכל אוהבת להיות האחרונה שמספרת על היום שלה, אז אין ויכוחים על סדר הדוברים, אבל הייתה גם תקופה שבה הילדים מאוד רצו להיות ראשונים. אז הנהגנו שיטת הגרלה: כתבתי על פתקים את המספרים 1,2,3,4, קימטתי אותם וזרקתי על השולחן בתפזורת. כל אחד, גם אבא ואמא, בחרו פתק אחד, פתחו אותו וראו מה המספר שלהם בתור. אם מישהו מהילדים לא מרוצה מהמספר שהוא קיבל, מותר להציע פעם אחת למישהו אחר להתחלף במספרים, אבל רק בהסכמה.

ואז יהונתן יכול לספר למשל: "היום, בבית הספר, למדנו חשבון. ציירנו בלונים וכתבנו בפנים מספרים. אחר כך למדנו על ראש השנה ושרנו שירים." ואני שואל: "איזה שירים למשל? תשיר שיר אחד." אז הוא מתחיל לשיר, וכולנו מצטרפים, ואז הוא ממשיך: "בהפסקה שיחקתי כדורגל, ואז היה שיעור שחמט, אז אבא אסף אותי, ואספנו את מיכל, ונסענו לדואר, וזהו." ואחרי רגע של שקט מישהו שואל "ומה היה לך הכי הכי כיף?" והוא עונה "לשיר שירים לראש השנה".

ומיכל, למשל: "היום הייתי בגן, ושיחקתי עם שירה בבובות, ואז שיחקתי עם שירה ונויה בקוביות, ואז הגננת קראה לנו סיפור. וגם עשיתי לכם סוד אבל אני לא יכולה לגלות אותו עד ראש השנה. רק ליהונתן אני מסכימה לגלות!" (רוכנת לעברו ולוחשת לו את הסוד, וממשיכה) "וגם אכלתי בננה ותפוח ושניצל, אבל אפונה לא אכלתי כי אני לא אוהבת. ואז אבא ויהונתן באו לאסוף אותי. והכי הכי כיף היה לי…" – היא לא מחכה שישאלו אותה – "לשחק עם שירה בבובות, כי שירה היא החברה הכי טובה שלי."

ואז אמא מספרת, למשל, שהיא הלכה לעבודה, והיו לה לקוחות, ובהפסקה היא הלכה לחנות וקנתה כל מיני דברים, ואחרי העבודה היא נפגשה עם סבתא לקפה בקניון, ואז חזרה הביתה. גם אמא בוחרת מה היה לה הכי הכי כיף היום, ובמקרה של יום ממש גרוע שבו נדמה שלא היה שום דבר כיפי, תמיד אפשר לומר "הכי הכי כיף היה לי לשבת איתכם לאכול ארוחת ערב."

בשלב הזה בדרך כלל כולם כבר סיימו לאכול – אגב, לא חייבים לאכול אם לא רוצים, אבל כן חייבים לשבת ליד השולחן – ואנחנו מדברים על מה שיקרה מחר. למשל: "מחר יש לנו יום רגיל. מיכל הולכת לגן, יהונתן הולך לבית הספר, אמא הולכת לעבודה. אבא צריך לקחת את האוטו למוסך כדי לעשות לו טיפול, אבל אחר כך הוא חוזר הביתה לכתוב או נוסע לתרגום. ובערב נלך כולנו לבקר את סבתא וסבא."

לבסוף, כדי לסכם, אני שואל: "מישהו רוצה להוסיף משהו? שאלות? בעיות? טענות?" – וזה הזמן להוסיף דברים שלא עלו קודם. אחרי שכל הדברים נאמרו וכל השאלות נשאלו, אני מסיים: "טוב, אז תודה רבה לכולם. יאללה, לצחצח שיניים."

ככה אנחנו עושים בכל ערב.

בימי שישי אנחנו לא קוראים לזה ארוחת ערב משפחתית אלא קבלת שבת: מיכל ואמא מדליקות נרות (אמא מחזיקה את האש ומיכל מזיזה את היד כדי להדליק את הנרות), אני קורא את הטקסט של הקידוש מהמסך של הסמארטפון (בכל זאת, אנחנו לא עד כדי כך שומרים), יהונתן מברך על היין (תירוש) ועל הלחם – ואז מספרים על היום שהיה.

גם במוצאי שבת אנחנו עושים את זה קצת אחרת: במקום שכל אחד יספר על היום שהיה לו היום (הואיל ובדרך כלל אנחנו מבלים יחד כל היום, יתקבלו ככה ארבעה סיפורים זהים) – כל אחד זורק לאוויר דבר אחד שעשינו היום, מדברים קצת על כל אחד מהם, שואלים שאלות ועונים תשובות, ובסוף כל אחד בוחר את מה שהיה לו – ניחשתם נכון – הכי הכי כיף.

זאת אחת מן המסורות המשפחתיות שלנו. הילדים נהנים לספר, אנחנו נהנים לשמוע על היום שלהם, וכל אחד מקבל הזדמנות לחלוק עם האחרים את החוויות שלו. לא מוותרים על ארוחת ערב משפחתית גם כשאנחנו יוצאים מדי פעם לאכול ארוחת ערב בקניון, ולפעמים אפילו כשאנחנו אוכלים אצל סבתא וסבא או כשיש לנו אורחים – ואז גם הם מוזמנים (אבל לא חייבים אם לא רוצים) להשתתף.

אז… איך היה היום שלכם, ומה היה לכם הכי הכי כיף?

שונים ושווים

1 ספט

שבועיים לפני תום החופש הגדול התקשרה אלי המחנכת של יהונתן. היא הציעה לי לשאת דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים כנציג ההורים וכאבא לילד עם לקות שמיעה שמשולב בכיתה רגילה, לרגל העובדה שהשנה נפתחת בבית הספר כיתה א' ייעודית לילדים עם לקויות שמיעה, שמצטרפת לכיתה דומה קיימת שהתלמידים בה עולים לכיתה ג'.

בנוסף סיפרה המחנכת שבמהלך הטקס יהיה שיר שהתלמידים עם לקויות השמיעה ישירו בשפת הסימנים והציעה שיהונתן ואני נצטרף אליהם על הבמה ונסמן יחד. כשהצעתי ליהונתן, שבדרך כלל לא מסמן, הוא דווקא הסכים בשמחה – וככה בילינו את השבועיים האחרונים של החופש הגדול בחזרות אינטנסיביות בבית, כשיהונתן למד את הסימנים כמעט בלי שום רקע.

הבוקר, ביום הראשון של שנת הלימודים, אלה הדברים שנשאתי בטקס (פחות או יותר. מרוב התרגשות סביר להניח ששכחתי משפט פה ומשפט שם):

בוקר טוב.
קוראים לי טל, ואני אבא של יהונתן.
היי יהונתן!

יהונתן עולה היום לכיתה ב', מה שאומר שלפני שנה בדיוק הוא עלה לכיתה א', ואנחנו ישבנו כאן כמוכם, ומאוד התרגשנו וגם קצת דאגנו. בטח גם אתם קצת דואגים: מה זה בית ספר? יהיה קל? יהיה קשה? מה זה שיעורי בית? אתם עוד תגלו.
אנחנו דאגנו קצת יותר, כי יהונתן לא שומע כל כך טוב. יש לו שני מכשירים על האוזניים, שעוזרים לו לשמוע, בצבע סגול מהמם שהוא בחר בעצמו. ודאגנו שיהיה לו קשה בבית הספר כי הוא נראה קצת שונה.
אבל… מה זה שונה? ילד זה ילד. 
האם ילד שלא שומע כל כך טוב לא יכול לשחק בהפסקה? בטח שהוא יכול. האם ילדה שלא רואה כל כך טוב לא יכולה ללמוד חשבון ושפה? בטח שהיא יכולה. אני מאמין שכל ילד וכל ילדה יכולים לעשות כל דבר.
בשנה שעברה, כשיהונתן למד בכיתה א', הוא אכן נתקל בקשיים. אבל הוא התמודד איתם – והצליח. בהרבה מקרים הוא הצליח להתמודד איתם לבד, לפעמים הוא קיבל עזרה מהצוות הנפלא שיש כאן. אפילו מילדים אחרים בכיתה שלו ובכיתות אחרות. מה שחשוב זה שהוא הצליח, ואני מאוד גאה בו.
אני חושב ששונה זה טוב. שונה זה מעניין. אני רוצה לחשוב שכמו שיהונתן למד הרבה בבית הספר, אולי גם מי שמסביבו למד משהו מיהונתן. לפחות לגבי, את הדברים הכי חשובים בחיים שלי למדתי ממנו, דווקא בזכות זה שהוא קצת שונה.
אני מאחל לכם, ילדים, שיהיה לכם כיף להגיע בכל בוקר לכיתה, לפגוש את החברים וללמוד דברים חדשים מהמורים והמורות שלכם. אבל שחוץ מללמוד אותיות ומספרים ולקרוא ולכתוב – אני מקווה שתפגשו ילדים שהם שונים מכם, ותלמדו דברים מעניינים גם מהם.
שתהיה לכם שנת לימודים נעימה ומוצלחת.

וזה חלק מן השיר שסימנו יחד עם התלמידים המסמנים (צילום של אחת האמהות בקהל):

 

גלידת בטטה לוטוס

2 אוג

חשוב לאכול ירקות. ירקות זה בריא.

קחו את הבטטה למשל. מסתבר שיש לה הרבה יתרונות בריאותיים, ובין היתר היא מהווה מקור לויטמיני B, שמחזקים ומאזנים את מערכת העצבים וכך מסייעים להרגעה, להורדת מתח ולשיפור מצב רוח.

אבל היי היי! מה עוד מסייע להרגעה, להורדת מתח ולשיפור מצב הרוח? נכון, גלידה!

אז גלידה, מבטטה, עם תוספת עוגיות לוטוס כדי שיהיה קצת יותר מעניין, ו… אפשר לחשוב על זה בתור סוג של אנטיפסטי, לא?

גלידת בטטה ולוטוס (ללא מכונה)

פרודוקטים

1 בטטה בינונית
1 פחית חלב מרוכז
1/4 כפית קינמון
1 כפית תמצית וניל
עוגיות לוטוס
500 מ"ל שמנת מתוקה

אופן ההכנה

1. מבשלים את הבטטה עד שהיא מתרככת. מקלפים ומועכים אותה למחית. אפשר עם מזלג ואפשר בבלנדר.

2. בקערה אחת מערבבים את מחית הבטטה עם החלב המרוכז, הקינמון (אפשר להוסיף גם 1/4 כפית ציפורן ו/או מוסקט) ותמצית הוניל.

3. מרסקים את עוגיות הלוטוס, אבל לא יותר מדי כדי שישארו כמה חתיכות גדולות, ומוסיפים לתערובת הבטטה.

4. בקערה נפרדת מקציפים את השמנת המתוקה עד לקבלת קצפת.

5. מאחדים את התערובות לקערה אחת באמצעות קיפול.

6. מעבירים לכלי שאפשר להקפיא ומכניסים לפריזר ללילה, או לפחות ל-8 שעות.

7. מוציאים 5-10 דקות לפני ההגשה כדי שהגלידה תתרכך.

8. אפשר לקשט בפירורים נוספים של עוגיות לוטוס או לתקוע בצד עוגיה שלמה.

9. בתיאבון!

 

למתכונים צוננים נוספים (לאו דווקא עם ירקות) הקליקו כאן.

 

הסוד השלישי

4 יונ


Aizenman Family reimagined as elephants by talented Astrid Abreu via Fiverr

%d בלוגרים אהבו את זה: