חגיגה נחמדת

למרות שהכנו אותו מראש שנחגוג לו ביום שישי יום הולדת בגן, ושאבא ואמא ומיכלי יבואו ואפילו סבא וסבתא ודודה, ושתהיה עוגה ומתנות ומשחקים ושירים – יהונתן בכל זאת הופתע לראות את כולנו שם. רגע אחד הוא חייך וצחק עם הילדים, ואז ראה אותנו ופתאום הסתגר, נאלם דום, כאילו משהו האט אותו. הוא לא כל כך שיתף פעולה עם המשחקים שהגננת ניסתה לשחק איתו, והבעת הפנים שלו נשארה אטומה כמעט לחלוטין. זה בסדר, הוא גבר, ואנחנו הגברים לא מחצינים רגשות. רק מי שהתקרב אליו ממש קרוב, כדי לחבק או לנשק, יכול היה להבחין בשובל רטוב על הלחי שלו, עדות קטנה לדמעה או שתיים שברחו לו והעידו על ההתרגשות שבתוכו.

ובכל זאת, יהונתן וק' ישבו במרכז הגן ושרו שירים, ושיחקו ורקדו וקפצו. אני עמדתי בצד וצילמתי. בשלב מסוים הוזמנתי גם אני לאיזשהו שיר-משחק בו יהונתן חילק לכל ילדי הגן האחרים פרחים, ומטייפ ענק בקעו צליליו של שיר ילדים שלא הכרתי. בהנחיית הגננת, הילדים הושיטו ליהונתן את הפרחים שלהם, והוא "קטף" חצי מהם והגיש זר לאמא וחיבק אותה. אחר כך "קטף" את החצי השני והגיש את הזר לי – חיבק אותי – והלך לחבק את אמא. בסדר, אנחנו גברים, אנחנו לא מחצינים רגשות. סבתא שלו, בינתיים, התייפחה מספיק עבור כולם.

ועוד משחקים ועוד שירים, וקיבלנו מתנה מצוות הגן והסתכלנו על תמונות שלו לאורך השנים – כאן הוא בן 3, וכאן הוא בן 2, וכאן… מי זה כאן? לא, זו לא מיכל, יהונתן, זה אתה! היית תינוק קטן! – ואז שרנו את "איפה העוגה", והעוגה שק' ואני הכנו לו נכנסה וסחטה מהילדים קריאות התפעלות:

לפני כמעט שלושה עשורים, כשחגגתי יום הולדת 5, אמא שלי הכינה לי עוגה בצורת מיקי מאוס (בתמונה הגדולה, משמאל למעלה). השנה, כשיהונתן בן 4, ק' ואני הכנו לו מיקי מאוס משלו. אני הכנתי את העוגה וק' קישטה. נכון שיצא יפה? יהונתן ביקש לאכול את הלשון האדומה (מרציפן טבול בסוכריות אדומות), שאר הילדים נהנו מעוגת שוקולד רגילה (קרין גורן) עם סוכריות חומות (האוזניים) או שוקולד אמיתי (תווי הפנים)

כל החגיגה הזו נמשכה משהו כמו שעה וחצי, ובסופו של דבר השארנו אותו שם והלכנו. שתינו קפה, עשינו כמה סידורים. כשבאנו לאסוף אותו בצהריים, הגננת סיפרה לנו בסוד שיהונתן הצליח להתאפק עד שהלכנו, אבל ברגע שיצאנו משם הוא ניגש אליה ופרץ בבכי, מרשה סוף סוף לכל ההתרגשות שאצר בתוכו לצאת החוצה.

לא מחצינים רגשות, עאלק.

.