ארכיון | יולי, 2013

חדש בטבריה: קניון! אמיתי! עם חנויות ומיזוג והכל!

31 יול

תושבי טבריה באקסטזה: בשבוע שעבר נפתח הקניון הראשון בעיר לאחר שנים רבות בהן הקניון הקרוב ביותר היה רק בחיפה. קניון! חדש! טירוף! ההתרגשות מורגשת היטב, הנושא עולה כמעט בכל שיחת חולין בין טבריינים אקראיים – "היית? נו, כבר היית?" – והעיר מוצפת בדגלים אדומים ולבנים המבשרים בגאווה "פתוח! פתוח! פתוח!"

אתמול, אחרי שהצלחנו להתאפק כמה ימים, הלכנו לבקר בפלא החדש.

מיותר לציין שהמקום ממש לא נראה כמו בתמונת ההדמיה הזו. אולי רק צורת המבנה נראית בערך כמו במציאות, אבל הוא לא אדום ובטח שאינו טובל בצמחיה אלא נמצא בלב איזור תעשייה. אבל למה לדקדק בקטנות, העיקר שיש קניון בטבריה!

ק' מספרת שכבר היו בעבר כמה ניסיונות להקים קניון בטבריה, אבל כל פרוייקט כזה נתקע מסיבה כלשהי ולבסוף לא מילא את ייעודו. לדוגמה, מבנה אחד נבנה רק בחציו והפך לפיל לבן; מבנה אחר פשוט לא הצליח למכור את שטחי המסחר שבו והיום עומד שומם; בקיצור – לא הצליחו לסיים פה קניון כמו שצריך. עד שהגיע "קניון ביג פאשן דנילוף טבריה", בעל השם הלא-קליט במיוחד, אז נקרא לו פשוט "קניון טבריה". התחילו לבנות אותו בחודש מרץ 2008 והוא היה אמור להיפתח בתוך שנתיים ולכלול שלוש קומות. בפועל זה לקח קצת יותר מחמש שנים שבמהלכן מישהו ויתר על הקומה השלישית, אז יש רק שתיים. שזה מספיק, באמת: יש שם שילוב של חנויות שלא ראיתי מעולם בשום קניון אחר בארץ ("פונדו", חנות למוצרי מטבח ובישול, "פון בצפון", מעבדת תיקונים לסלולריים, "באגט ניר", מותג אוכל טברייני ידוע וכו') לצד מותגים מפורסמים שקשה להאמין שרק עכשיו מגיעים לטבריה לראשונה: התכשיטים של מגנוליה, המשקפיים של אופטיקנה, הסבונים של ללין, העוגות של רולדין! התאמינו שעד עכשיו המותגים האלה לא היו קיימים אצלנו?

נשק? לא.

בזמן שישבנו ואכלנו מקדונלד'ס – ברור שיש מקדונלד'ס – התבוננתי באנשים סביבי. שועשעתי להבחין שחלק ניכר מהמבקרים בקניון, ככל הנראה תושבי טבריה שעדיין אחוזים בהתרגשות של הפתיחה, ממש לבשו את מיטב מחלצותיהם כדי לבוא לקניון. זה ניכר במיוחד אצל הנשים שהתקשטו בשמלות מפוארות, נעלי עקב ואיפור מוקפד כאילו הן יוצאות לתיאטרון. ואני מדגיש שציינתי "חלק ניכר מהמבקרים" ולא "כולם", כי יש גם לא מעט שכבר הספיקו להירגע ויצאו מהבית בפיג'מה מוכתמת, כנהוג במחוזותינו.

ועוד דבר. אני מכיר את אשתי קצת יותר משמונה שנים, מתוכן אנחנו גרים ביחד כמעט שבע שנים. היא מעולם לא ראתה אותי משתין. עד שהגענו לבקר בקניון טבריה החדש. למה? כי מי שתכנן את השירותים הציבוריים שבקניון לא לקח בחשבון את העובדה שכשעומדים במסדרון שבחוץ ניתן לראות בקלות במראה את השתקפות כל המשתנות של הגברים. נסה אתה להשתין בקניון טבריה, מר ביג פאשן דנילוף, כשפתאום תשמע את אשתך אומרת "אז אני מחכה לך פ— הו, אני רואה אותך משתין." אוי ויי. אמנם לא רואים בדיוק את הפעולה עצמה, אבל גם לא כל כך נעים לדעת שאתה מטיל את מימיך כאשר באופן פוטנציאלי יש אפשרות שמישהו (או מישהי) בוהה באחוריך. שלא לדבר על אי הנעימות כשמגיע זמן הניעור, סליחה על המנטל-אימג'… בקיצור, באג איום בתכנון השירותים, מר ביג פאשן דנילוף, לתשומת ליבך.

איך אפשר להתרכז ככה? (אילוסטרציה)

אבל הקניון באמת נחמד. יש איזור של מסעדות מזון מהיר ובו אפשר לשבת ולהשקיף על הכנרת. יש מיזוג, שזה דבר שמאוד לא מובן מאליו בעיר הלוהטת הזו. יש תחנת אוטובוס בדיוק מול שער הכניסה לקניון, ואוטובוס עולה רק 2.80 ש"ח אז אפילו לא צריך לקחת את האוטו ולדאוג לחניה, למרות שיש בשפע ובחינם. ואמנם יהיה סגור בשבתות אבל היי, קניון בטבריה! אחרית הימים! באמת הגיע הזמן.

עכשיו רק שמישהו יפתח פה קולנוע ואפשר לסגור מבחינתנו את חיפה.

לקניון

"בשילוט הפנימי שלנו נשתמש בניילונים מהסוג הכי משובח!"

העניין הזה עם המים

25 יול

אני שונא מים.

לא כל מים. אני מתקלח, אני שותה, אני שוטף מזלג מדי פעם. אבל כשיש יותר מדי מים במקום אחד – זה כבר מלחיץ אותי. בריכה, ים, פארק מים, אקוויפר ההר… לא רק שאני לא אוהב לטבול בהם או לשוט מעליהם, אני בכלל לא אוהב להתקרב אליהם. רק המחשבה על מים עמוקים עושה לי רע, אני מיד מרגיש איך הריאות שלי נסגרות וקנה הנשימה מצטמק. הוסיפו לזה את העובדה שאני מהמתביישים להוריד חולצה בפומבי ואת הסלידה העזה שלי ממקומות הומי אדם, ותקבלו, ובכן, פשוט בחור יבש, תרתי משמע. אלא שקופידון חמד לו לצון ושידך לי את ק', חובבת הים והבריכה, ויד הגורל דנה אותי למגורים בסמוך לכנרת. אז ק' היא זו שלוקחת את הילדים לשחק בבריכה או בים. ואני – או נשאר במזגן בבית או מתלווה אליהם בלבוש מלא ונשאר במקום בטוח על היבשה עם חזיונות האימה שרצים לי בראש. כולכם ראיתם את הסרט מלתעות, נכון? כי זה לא סתם סרט על כריש, זה יכול לקרות באמת!

הו, שמע ישראל!

זה לא תמיד היה ככה. יש לי זכרונות בהירים מבילויים משפחתיים בהם אני צועד בבטחה על חול רך לעבר הגלים, אבא שלי נועץ שמשיה ואמא פותחת קופסת פלסטיק עם ענבים. אני זוכר את המתוק של הענבים מתערבב עם המלוח של הים כאשר יצאתי מטפטף מהמים. אני זוכר שאחותי ואני היינו שוחים בריכות שלמות בבריכה של כפר ויתקין, ואני אפילו זוכר את עצמי עוצר את הנשימה וצולל. אוי, המחשבה על זה היום ממש עושה לי רע.

בקיצור, אני לא יודע מה השתבש ככה בדרך, שעם השנים פיתחתי סוג של פחד ממים. אבל נראה שמשהו השתנה בחופשה האחרונה שלנו באילת: כבר בשלב ההכנות, כאשר ק' שאלה אותי בבדיחות הדעת האם סוף סוף נקנה לי בגד ים, הפתעתי אותה ועניתי שכן. שיהיה. וכאשר הגענו למלון והיא הציעה לרדת לבריכה, לא ניסיתי להתחמק. לבשנו בגדי ים, ירדנו לבריכה ההומה, התמרחנו בכל מיני משחות ותרסיסים נגד השמש – ונכנסתי עם יהונתן פנימה.

אחזנו ידיים בכוח – אני מפחד, הוא מהתרגשות – וירדנו מדרגה, ועוד מדרגה. המים היו קרים. יהונתן התחיל לצרוח בשמחה. הוא חיבק אותי, הוא צעק, הוא צחק, הוא שיחק והשפריץ לכל עבר, ואני החזקתי אותו, שיתפתי פעולה עם ההוראות שלו ("קח אותי לשם! ועכשיו לשם! ולשם!") ופשוט שכחתי מהכל. לא היו שם אנשים, לא היו שם מים, לא היה שם שום דבר רע, מעצבן או מפחיד. רק אני ויהונתן, ואז הצטרפו גם ק' ומיכל, שישבה בתוך גלגל ים מנופח לילדים. היינו רק ארבעתנו. במים. בתוך המים.

חתיכת בריכה

חתיכת בריכה

כל כך נהניתי לשחק עם יהונתן ומיכל במים, שכבר למחרת אני זה ששאל מתי כבר נלך שוב. וגם למחרת. אבל בין בריכה לבריכה יצא לנו גם לטייל קצת באילת, ובאחד מהסיבובים הרגליים שלנו שאלתי פתאום את ק' – למה לא נצא לשוט בסירה, ארבעתנו?

ק' כמעט נפלה מרוב הפתעה. אני? מציע לשוט? על פני מים?! קדימה, לפני שאתחרט – ניגשנו לאחת מהסירות שעוגנות מתחת לגשר האילתי המפורסם שבטיילת ונרשמנו להפלגה הבאה, שהייתה אמורה לצאת בעוד שעתיים. בזמן שהמתנו, הסתובבנו עוד קצת בטיילת והיה לי זמן לפתח מספיק חששות וחרדות מפני השיט הזה. כגון, הו, לא יודע, זה ששוב ושוב ראיתי את ליאונרדו די קפריו שוקע מת למצולות.

רגע, מה?

זמן לא רב לאחר מכן מצאתי את עצמי בלב ים סוף. יהונתן ואני ישבנו בירכתי הסירה ונופפנו לשלום לגולשים אמיצים, לספינות משא ולסירות טיולים כמו שלנו. לצידנו ישבה ק' והחזיקה את מיכל, שכבר עומדת יפה ואחזה במעקה וצפתה אל האופק. ישבנו ארבעתנו על הסיפון, נהנינו מהרוח הנעימה ומרעש הגלים וניסינו להתעלם מטרטור המנוע ומהמוסיקה המזרחית הכבדה שנוגנה ברמקולים. כשהסירה עברה מעל שונית האלמוגים, ויתרתי על הרעיון לרדת לבטן הסירה ולהתבונן מבעד לרצפה השקופה. יותר מדי בשבילי. אחר כך ראיתי מרחוק את דגל ירדן ושאלתי את יהונתן של מי הדגל הזה. "אממ, של הים!", הוא ענה. ואז ראיתי את דגל ישראל ושאלתי אותו של מי הדגל הזה. "אממ, של כוווולם!", הוא ענה.

קו החוף של ירדן, נדמה לי. צילמתי מסיפון הסירה אי שם בלב ים

אחרי שההפלגה הסתיימה חזרנו למלון וירדנו לבריכה. במילים אחרות, אחרי שהתמודדתי עם הפחד שלי לשוט מעל מים, חזרתי שוב להתמודד עם הפחד שלי לטבול בתוכם. שוב, ושוב, ושוב. והנה, לא רק שנהניתי, גם שרדתי כדי לכתוב על זה. ואני לא בטוח שאפשר להכריז בשמחה ש"נרפאתי!!!", ולא יודע אם נלך בקרוב לטבול בכנרת או אם הגיע הזמן לעשות מנוי לבריכה, אבל לכל מקרה – לא חושב שאצפה בעתיד בשידורים חוזרים של טיטאניק או מלתעות.

היי דרומה

23 יול

אני לא משתגע על אילת. היא לא מלהיבה אותי כמו שהיא מלהיבה רבים אחרים שאני מכיר. מאחר ואת רוב השירות הצבאי שלי ביליתי ועודני מבלה סמוך לה ואני מכיר אותה די טוב, לנסוע לחופשה באילת מרגיש לי קצת כמו לשכור חדר במלון בעיר מגוריי. מה גם שהדבר האחרון שאני זקוק לו כרגע הוא זמן בטלה; אבל זוגתי הייתה זקוקה לחופשה מהעבודה, והרעיון לבלות ארבעתנו יחד כמשפחה נשמע נחמד, ונתקלנו בהצעה אטרקטיבית דרך מקום העבודה שלה – אז יאללה, נו, בואו נרד לאילת.

התכוננו היטב, ערכנו תכניות. מה נעשה בדרך לשם, מה נעשה בחזרה, אילו צעצועים ניקח לילדים ומה נקנה בעיר ללא מע"מ. הכנו רשימה נאה – נהניתי לספר שאני מסתובב כבר שלושה שבועות בלי דאודורנט כי נגמר לי ואני רוצה לקנות באילת, ואיזה קטע, הוא נגמר בדיוק בבוקר הנסיעה. צירוף מקרים? – וביום ראשון בארבע לפנות בוקר נשאנו את הילדים לאוטו, כדי לנצל כמה שיותר את שעות השינה שלהם, ויצאנו לדרך. כביש 90, מטבריה לאילת. מהכנרת, דרך ים המלח ועד הים האדום. שלושה ימים ביום אחד, גם בהלוך וגם בחזור, ובאמצע חמישה ימים של חופשה.

אז, אולי בגלל מיעוט הציפיות שלי, יצא שהייתה לנו חופשה מוצלחת במיוחד. התבטלנו, ישנו, אכלנו, טיילנו, השתוללנו, הצטלמנו – וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים. תראו!

שלושת הדובים

13 יול

חיבר וסיפר: יהונתן אייזנמן

יהונתן: "יש דוב-אבא, דוב-אמא ודוב-בובון."
אני: "דוב-דובון?"
יהונתן: "דוב-בובון."
אני: "אה, דוב-בובון. ומה איתם?"
יהונתן: "דוב-אבא ודוב-אמא נתנו לדוב-בובון דייסה."
אני: "ומי אכל את הדייסה?"
יהונתן: "רק דוב-בובון אכל דייסה!"
אני: "למה דוב-אבא לא אכל דייסה ודוב-אמא לא אכלה דייסה?"
יהונתן: "הם אוכלים דייסה עכשיו!"
אני: "אה, הם אוכלים דייסה עכשיו ודוב-בובון אכל דייסה קודם?"
יהונתן: "כן!"
אני: "הבנתי."
יהונתן: "ודוב-אבא ודוב-אמא ודוב-בובון הלכו לישון במיטה."

– ס ו ף –

קרמבו של קיץ 3

9 יול
אני יודע, אני צריך להסתפר.

אוף, אני צריך להסתפר. ואני לא עוצם עיניים אלא מסתכל על יהונתן שעמד למטה כשזוגתי צילמה…

"כנפיים של קרמבו" היא תנועת נוער לצעירים עם צרכים מיוחדים. שמעתי עליה לראשונה כאשר פגשתי אחת מהמתנדבות בקורס שפת סימנים, ומאז אני עוקב מרחוק אחרי פעילות התנועה: הם עורכים כל מיני פעילויות מעניינות עם ילדים מוגבלים (פיזית, קוגנטיבית, תקשורתית ועוד), יוצרים מסגרת חברתית עבור החניכים ומעלים את המודעות לאוכלוסיות מיוחדות, לנגישות ולשילובם בחברה. והכל, כמובן, בהתנדבות.

ב-17/7 יתקיים מופע "קרמבו של קיץ" זו הפעם השלישית, אירוע מוסיקלי גדול בו ישתתפו אמנים כגון מוש בן ארי, נינט טייב, מוניקה סקס, אפרת גוש ועוד. כל ההכנסות ממכירת הכרטיסים (יש כל מיני, מ-100 ש"ח ועד 500 ש"ח) ישמשו להקמת ארבעה סניפים נוספים של התנועה. יש להם כבר 22 סניפים, שזה יפה, אבל ה-4 החדשים אמורים להיפתח באיזורי פריפריה, שזה אפילו עוד יותר יפה. וחשוב.

כדי לקדם את האירוע צולמו מפורסמים רבים – מאגם רודברג דרך צופית גרנט ועד פליטי כוכבי ריאליטי למיניהם – כשרובם יוצרים בידיהם את הסימן של "כנפיים של קרמבו" (רואים? הידיים בערך יוצרות צורה של קרמבו עם כנפיים) עם תאריך המופע. נחמד. אז אני לא מפורסם במיוחד, בלשון המעטה, אבל המטרה נאה בעיני אז חשבתי להפיץ את הבשורה הלאה:

למידע נוסף על "כנפיים של קרמבו" ועל אירוע "קרמבו של קיץ 3" ניתן להציץ באתר האינטרנט, בערוץ היוטיוב, בעמוד הפייסבוק או באינסטגרם. ו… אולי גם לכם יתחשק להצטלם ככה, עם סימן "כנפיים של קרמבו" והמספרים 17/7, ולספר לחבריכם על התנועה ועל האירוע? 🙂

הגיגית

7 יול

יום אחד יהונתן חזר הביתה מהקייטנה ובתיקו פתק מהגננת: "נבקש להביא לגן גיגית ללא חורים עבור פעילויות מים, ולשלוח איתו בגד ים ומגבת". זוגתי ואני החלפנו מבטים, הסתכלנו בעצב על גיגית הכביסה הסדוקה שיש לנו בבית וקבענו שניסע למחרת ונקנה ליהונתן גיגית חדשה ומפוארת בה יוכל לשחק עם מים. ואכן, קנינו לו גיגית מהממת בצבע ירוק מסנוור, וכאשר הבאתי אותה לגן לא הסתרתי את ההתלהבות – ממש כאילו אני זה שעומד לעשות פעילויות מים! יש!

הגיגיתאחת הסייעות ראתה שאני מתלהב והייתה נחמדה מאוד והציעה לשלוח לי במהלך היום כמה תמונות של יהונתן. כאשר הן הגיעו, מסתבר שצוות הגן הוריד את כל הגיגיות של הילדים אל החצר, מילאו בתוכן מעט מים, הלבישו את הילדים בבגדי ים ופשוט נתנו להם לשחק שם, להעביר מים מגיגית לגיגית, להשפריץ אחד על השני ובקיצור – על פי התמונות נראה שהיה ליהונתן ושאר הילדים ממש כיף לשחק במים.

אבל… עוד דבר נראה בתמונות. מתברר שהגיגית של יהונתן, שבלטה בצבע הירוק המסנוור שלה, הייתה הכי קטנה בין הגיגיות של הילדים. אמנם לא נראה שזה הפריע לו – בתמונה אחת הוא נראה כשהוא מתפוצץ מצחוק, בתמונה אחרת הוא משפריץ מים לגיגית אחרת, בתמונה נוספת הוא מחזיק משהו ומחייך – אבל אותי ואת ק' זה הטריד. לכן, כשבאתי לאסוף אותו נכנסתי לגן ואמרתי "ראיתי שיש ליהונתן את הגיגית הכי קטנה. נצטרך להביא גיגית אחרת".
"לא, לא, ממש לא צריך," מיהרה הגננת להשיב.
"בטח שצריך. אנחנו עכשיו נוסעים מפה לחנות וקונים לו חדש."
"אבל הוא ממילא לא יושב בפנים…"
"לא מעניין אותי", עניתי, "לבן שלי לא יהיה שום דבר הכי קטן בגן!"

ועל זה כבר לא היה לגננת מה לענות.

.

מעשה בצלחת חד פעמית

3 יול

לפני שבוע הוזמנו למסיבת סיום בית הספר של אחותה של ק', שהתקיימה בקיבוץ גינוסר שלחוף הכנרת. נסענו לשם, אבל למרות שזה משהו כמו עשרה ק"מ מהבית שלנו ורבע שעה נסיעה בלבד, מיכל כבר הספיקה להירדם באוטו ולא התחשק לנו להעיר אותה. אז התנדבתי להישאר איתה בזמן שיהונתן וק' נכנסים פנימה למסיבה. ק' ידעה שלא אכלתי שום דבר כל היום, אז היא הייתה חביבה מאוד והביאה לי לאוטו צלחת חד פעמית ובה אוכל (פסטה עם רוטב עגבניות, אולי בורקס), מעליה צלחת חד פעמית נוספת ששימשה כתקרה, ומזלג.

כשסיימתי לאכול מה שהיה שם, מיכל בדיוק התחילה להתעורר, אז החלטתי לצאת מהאוטו, להוציא את העגלה ולהיכנס עם מיכל למסיבה, אבל רציתי גם לזרוק את הכלים החד פעמיים. אלא שבטפשותי שמתי את הצלחות על גג האוטו – אחת שהתלכלכה ברוטב אדום, מעליה אחת נקייה ובאמצע מזלג – והפניתי את תשומת ליבי למיכל ולעגלה. כשסוף סוף הייתי מוכן לזרוק את הכלים החד פעמיים לפח, ראיתי שהם כבר לא על גג האוטו. אופס. משב רוח העיף אותן.

אבל לא נעים, כי איכות סביבה וזה, אז התנצלתי לרגע בפני מיכל והלכתי לחפש את הכלים. מצאתי את הצלחת ששימשה כתקרה (הנקייה יותר) ולצידה שכב המזלג, אבל לצערי לא מצאתי את הצלחת שהתלכלכה ברוטב האדום. זה מאוד הרגיז אותי, הרגשתי ממש מטומטם ששמתי אותן על הגג. אוף. התנצלתי בלב בפני כדור הארץ, זרקתי את הצלחת והמזלג לפח סמוך ונכנסנו פנימה.

אבל זה לא נגמר שם, מסתבר.

צלחות חד פעמיות, אילוסטרציה

לאחר שבוע, אתמול בערב מילאתי את אחריותי כאב המשפחה וירדתי לזרוק זבל. השלכתי שקית גדולה לפח המתכת הגדול שבמעלה הרחוב וחזרתי הביתה – ובכניסה לבניין הופתעתי לראות… צלחת חד פעמית מלוכלכת ברוטב אדום.

המחשבה הראשונה שלי הייתה "איכס, שכנים דוחים", אבל אז… רגע, יכול להיות שהצלחת מצאה אותי? הרי שומעים לפעמים בחדשות על כלב או חתול שחזר לבעליו אחרי זמן רב וממרחק גדול – האם גם צלחות פלסטיק חד פעמיות עושות את זה?

.