ארכיון | ספטמבר, 2013

101

27 ספט

לפעמים נדמה לי שאם קרה משהו בחיי ולא כתבתי עליו בבלוג – אז הוא לא באמת קרה.

מכירים את זה? כאילו הכתיבה הופכת את זה לממשי יותר, והפרסום הוא סוג של הכרזה רשמית על כך שהמאורע אכן התרחש. זה נכון גם לטוב וגם לרע – כשכתבתי למשל על לקות השמיעה של יהונתן, זמן קצר אחרי שגילינו על קיומה, זה היה אחד הדברים הקשים שיצא לי לכתוב – בדיוק בגלל שהייתי עדיין בסוג של אבל והכתיבה הפכה את זה לאמיתי וכואב עוד יותר. גם עניינים איזוטריים יותר שאני חווה, סתם אנשים שראיתי באוטובוס או זיכרון ישן שצף פתאום, חשוב לי להעלות על הכתב ולו למען התיעוד. איך אומרים, "תמונה או שזה לא קרה"? אז הבלוג הוא סוג של אלבום תמונות כזה, ויום אחד אקרא רשומות ישנות ואוכל להיזכר בדברים שקרו לי בעבר וכבר הספיקו להיטשטש מהזיכרון.

טופס 101, שוב

הקיצר, התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. זה קרה לפני כמה שבועות, באיזור ראש השנה, אבל לא יצא לי עד עכשיו לכתוב על זה; בין היתר כי המרחבים העצומים של הזמן הפנוי שעמדו לרשותי עד לא מזמן הפכו לפתע לזמן עבודה, והותירו לי רק מטר צוונציק על מטר צוונציק שאני יכול לבחור האם לכתוב בו או, נניח, להדיח כלים. ככה יצא שהנושא הפעוט הזה של חזרתי למעגל העבודה התמסמס לו בין מתכון לקרם רימונים ובין בעל הבית המנוול והדירה החדשה, אז הרשומה הזו היא בעיקר סוג של החזר חוב לעצמי, כדי לסדר את ההיסטוריה כמו שצריך. וכן, עצם העובדה שאני כותב עכשיו אומרת שיש בכיור כמה כוסות שמחכות שאואיל בטובי לשטוף.

אז עבודה חדשה. אחד מהבוסים שלי לשעבר הציע לי לבוא לעבוד בחברה שבה הוא עובד עכשיו, ואני הסכמתי בשמחה. בגדול אפשר לומר שאני עובד כמנהל קריאייטיב בחברה שמשווקת לחו"ל, כך שאני בעצם כותב טקסטים שיווקיים באנגלית שתראו רק אם אתם גרים מחוץ לישראל (אהלן עופר, היי עירית, גוטן מורגן אדולף!). לשמחתי, בגלל שאני והבוס שלי מכירים כבר כמה שנים והוא יודע שאפשר לסמוך עלי ומכיר בערך הטקסטים שאני כותב – אני עובד מהבית ורק מדי פעם מגיע למשרדים שנמצאים בתל אביב. די דומה לפורמט העבודה שלי בתפוז מאז המעבר לטבריה, אלא ששם היה מדובר ביומיים עד חמישה ימים בשבוע ועכשיו מדובר בגיחה נקודתית של יום אחד, הלוך וחזור. בפעם האחרונה אפילו הספקתי לבקר באיקאה בדרך חזרה. קניתי שידה ופלאפל. השידה מהממת, הפלאפל היה טעות. מי קונה פלאפל באיקאה?

רגע, על מה דיברנו? אה, עבודה. כן, אני עובד עכשיו. זה בדיוק מה שעשיתי בשלוש השנים שלפני ניהול הבלוגיה, אז מצד אחד יש תחושה שכאילו חזרתי אחורה בזמן. מצד שני, בדיוק חגגנו את ראש השנה ועברנו לגור בדירה המהממת הנוכחית, אז יחד עם העבודה שבאה אחרי כמה חודשים בהם ישבתי בבית עם הילדים – יש גם תחושה של התחלה באוויר, של משהו חדש ומגניב בדרך.

חג שמח.

רגע, נגמרו החגים, לא?

לעזאזל, ביום ראשון צריך כבר לחזור לעבודה.

עוברים דירה

17 ספט

יש הרבה סיבות שבגללן מעבר הדירה הזה משמח את ק' ואותי. חלקן אולי יישמע טיפשי, ועל כן מן הראוי שאכתוב עליהן רשומה.

1. בראש ובראשונה הברור מאליו – העובדה שאנחנו עוברים לדירה גדולה ומרווחת יותר (ובאותו שכר דירה, מה שרק מוכיח כמה פראיירים היינו כששכרנו את הדירה הקודמת, אבל אז היינו ממש לחוצים למצוא דירה במהירות, מה ששיחק לטובתו של בעל הבית המנוול). יש לנו עכשיו חנייה משלנו, מחסן פרטי, חדר נוסף שמוגדר "חדר נחיצות" ומשמש לי כמשרד(!), ועכשיו גם תהיה לנו מרפסת גדולה ואמיתית, כזאת שאפשר לפתוח בה שולחן ולעשות על האש כשבאים אורחים או סתם לשבת יחד בערב סתווי נעים ולקשקש. כמה מקום יהיה לילדים להתרוצץ פה!

נראה שדבש דווקא קצת פחות מתלהב

2. גם העובדה שאנחנו עושים את זה יחד משמחת אותנו, ואני מתכוון לכך שבשני מעברי הדירה הקודמים בחרנו להתפצל: אני ליוויתי את החבר'ה של ההובלה בזמן ההעמסה בדירה הישנה, שלחתי אותם לדרכם וזוגתי קיבלה אותם והשגיחה על הפריקה בדירה החדשה. אני לא ממש יודע למה בחרנו להתפצל בזמנו, אולי כי המעברים היו מעיר לעיר, אבל זה לא משנה – הפעם נעשה את זה יחד גם כאשר נתבונן בהתרגשות בסבלים שלוקחים את כל הרכוש שצברנו יחד ומשליכים אותו לתוך משאית חבוטה וגם כאשר נחסיר פעימה בזמן שהם פורקים כל רהיט וצלחת.

והנה זה מתחיל להיות משונה:

3. הדירה שבה הכי נהנינו לגור בה הייתה בכפר סבא, ברחוב שאול המלך. גרנו שם שלוש או ארבע שנים, עם בעלת בית מטורללת באופן חינני ונהדר. אחר כך עברנו לגור בשתי דירות שנמצאו ברחובות שהמשיכו את הקו של "שמות של אנשים", פעם אחת ברחוב על שם סופר רוסי כלשהו ופעם שניה ברחוב על שם אחד ממייסדי טבריה. שתי הדירות הללו נחשבות אצלנו כפלופים נוראים שהיינו רוצים למחוק מהזיכרון. מאידך, הדירה שאליה אנחנו עוברים היום חוזרת במובן מסוים להמשיך את הקו של שאול המלך אבל לכיוון אחר, של "מתוך התנ"ך". עכשיו, כשאנחנו גרים ברחוב הקרוי על שם אחד מספרי התנ"ך, אנחנו קצת מרגישים כאילו יש לנו הזדמנות להמשיך את הקו החיובי שהתחלנו בכפר סבא, של דירות שממש נהנינו לגור בהן.

4. אני אוהב מתימטיקה ומספרים, וגם מאוד אוהב דברים מצחיקים. משעשע אותי שהבניין שאליו אנחנו עוברים הוא מספר 19, אבל אם תרצו להגיע לבקר תצטרכו לחפש אותו בין בניינים 21 ו-23. כן, ככה זה בטבריה, אני מניח. גם לא מזיק שבפתח הבניין ככל הנראה נשברה בעבר מדרגה ומישהו תיקן אותה בעזרת יציקת בטון, שעליה מישהו חרט לדראון עולם "בלוק מנייק".

1098390_10151641770889506_2073576650_n

נו, זה בניין שמבטיח סיפורים נפלאים או מה?

5. אני לא מת על טבריה, בלשון המעטה, אבל יש בה דבר אחד שאני מאוד מאוד אוהב: הכנרת. אני לא יודע להסביר את זה, אבל המראה שלה פשוט עושה לי טוב. אם אני עצבני, עצוב או עייף, אני רק צריך להעיף מבט במים הכחולים שלה – ומיד מצב הרוח משתפר. מזל שמהרבה מקומות בעיר אפשר לראות אותה (אבל לא מהדירה שאותה אנחנו עוזבים), ולכן כשהתחלנו לחפש דירה אמרתי לק': "לא אכפת לי באיזו שכונה, לא אכפת לי באיזו קומה או כמה חדרים יהיו בדירה הבאה. רק דבר אחד אני רוצה: לראות את הכנרת. לא אכפת לי גם אם אצטרך להוציא את הראש מהחלון, להפנות אותו הצידה ולהתמתח כדי לראות רצועה קטנה של כנרת בין עצים וגגות, העיקר שתהיה לי קצת כנרת".

ביקשתי – וקיבלתי.

נוף לכנרת

זה הנוף מהסלון. האמת שגזרתי החוצה כמה דודי שמש וחבלי כביסה, אבל העיקר שיש לי קצת כנרת

6. קוראיי הותיקים יזכרו אולי שכתבתי פעם בבלוג הישן שלי רשומה בשם הספסל הירוק. אחת הרשומות החביבות עלי. כאשר עברנו משם דירה והתברר שגם ליד החדשה-דאז יש ספסל ירוק, חשבתי שיהיה משעשע אם תמיד אעבור לגור ליד ספסלים ירוקים. ובכן, במעבר לטבריה זה לא קרה, ואין ספסל ירוק ליד הדירה שאנחנו עוזבים בימים אלה. אבל יש, ועוד איך יש, ספסל ירוק ליד הדירה החדשה. נו? יותר סימן מזה?!

ואפילו צופה אל הכנרת בצילו של עץ נחמד!

ואפילו צופה אל הכנרת בצילו של עץ נחמד!

בקיצור, לא חסרות לנו סיבות להתלהב מהמעבר. 🙂

ואני מקווה שהוא יהיה האחרון. לפני הרבה שנים הבטחתי לק' שבדירה הזו נישאר לפחות שלושים שנה. מאז הפרתי את ההבטחה שלוש פעמים. הלוואי שלא אפר אותה יותר. אנחנו רוצים לגור בה מהשניה הראשונה שראינו אותה ויש לנו תחושה מאוד טובה לגביה. הלוואי שנישאר פה המון זמן, ושיהיה לנו טוב, ושנוכל באמת לקרוא לדירה הזאת "בית", ושאם כבר נצטרך לעבור מכאן, שזה יהיה לבית משלנו.

חג סוכות שמח, חברים.

.

מפגש הורים

10 ספט

בגן של יהונתן, רוב הילדים מגיעים בהסעות מיישובי האיזור לא עם אחד ההורים אלא עם מלווה קבוע שהוצמד להם ע"י שירותי הרווחה של העירייה במקום מגוריהם או לפעמים סתם ככה עם נהג מונית. כשהחלטנו לגור בצפון ידענו שיהונתן כנראה לא יהיה זכאי למלווה, ולא רצינו להפקיד אותו בידיים של נהג מונית אקראי ומתחלף, ולכן החלטנו שאם כבר עוברים – אז נעבור לגור במרחק הליכה מהגן. ככה יוצא לאחד מאיתנו לקחת אותו בבוקר אל הגן ולאסוף אותו בצהריים, ואם במקרה אנחנו לא יכולים, אז גם סבתא ודודה גרים במרחק הליכה. תענוג!

באותו גן נערך מדי פעם "מפגש הורים": יום אחד, מתוכנן וידוע מראש, שאליו ההורים מוזמנים להגיע ביחד עם הילדים. זוגות זוגות, ילד והורה (בדרך כלל אני אבא יחיד בין אמהות) אנחנו משחקים, רוקדים, שרים ועושים איזושהי פעילות יצירה, ואחרי כשעה וחצי או שעתיים אנחנו נפרדים מהילדים ועולים למעלה – שם ערוכים עבורנו כיסאות במעגל עם כיבוד צנוע במרכזו, ומנהלת הגן יחד עם הפסיכולוגית הצמודה מנהלות איזהו מפגש, מעין דיון, אפילו סוג של שיעור, בו ההורים מוזמנים לחלוק מנסיונם ותחושותיהם לגבי כל מיני דברים שקורים עם וסביב הילד שלהם. יש גם מי שקרא לזה "קבוצת תמיכה", ואני לא כל כך אוהב את השם הזה אבל כקבוצת אנשים שבה המשותף לכולם הוא התמודדות, זה אולי השם המתאים ביותר. אני לא יודע אם בגנים אחרים (חינוך מיוחד או לא) יש משהו דומה למפגשי ההורים האלה, אבל זה די נחמד. בתקופה בה כבר גרנו בטבריה אבל אני עדיין עבדתי במהלך השבוע ברמת גן, זוגתי הייתה לוקחת בוקר חופש מהעבודה לשם כך. מאז שעברתי לעבוד מהבית ומן הסתם בתקופת האבטלה שלי, אני הפכתי לנציג המשפחה, וביני לבין ק' אני לא חושב שפספסנו אף מפגש.

כלומר, ההורים לא מחויבים להגיע למפגשים האלה. מודגש בפנינו שזה מאוד חשוב – לילד, להורים, לצוות הגן – אבל כולנו יודעים שזה לא פשוט לפנות לעצמך בוקר שלם באמצע שבוע עבודה, ויש הורים שמדי פעם לא מצליחים לעשות את זה. כי יש דברים דחופים, ויש תקלות, ויש פעמים שפשוט לא יוצא. זה בסדר, זה מתקבל בהבנה על ידי כולם, אפילו הילדים כבר למדו שמדי פעם אמא נאלצת לפספס מפגש הורים וזה מאוד מצער אבל אין מה לעשות.

היום היה מפגש הורים כזה, הראשון לשנת הלימודים הנוכחית. נוכחות ההורים הייתה גדולה באופן יוצא דופן, אני באתי עם יהונתן, כמובן, ויש ילדים שבאו עם אמא ואפילו כאלה שבאו עם שני ההורים. היו המון אנשים בגן הבוקר, ולדעתי זו הפעם הראשונה שהגננות היו צריכות לצאת החוצה ולחפש עוד כסאות כדי שלכולם יהיה איפה לשבת. המון חיוכים, המון "נעים מאוד" ו"אוי, כמה רזית!"… וביניהם, קצת מתחת לגובה המותן של רוב הנוכחים, נותרו שלושה ילדים שאף הורה לא הגיע איתם. לאחת לא היה אכפת, כי אמא שלה נורא עסוקה וממילא לא מצליחה להגיע לרוב המפגשים האלה. לשני גם לא היה אכפת, כי הוא ראה שהרוב מחולקים לזוגות של ילד והורה, אז הוא פשוט ניגש לילדה הראשונה והפך לזוג שלה. אבל השלישית, שאני מכיר משנה שעברה ויודע שבדרך כלל מישהו מההורים שלה כן מצליח להגיע, קלטה שהיא נותרה לבד – ופשוט פרצה בבכי.

בכי של ילדה בגן ילדים הוא לא דבר חריג, כמובן, אבל משום מה דווקא מהבכי הזה אי אפשר היה להתעלם. "אמא לא יכלה לבוא", אמרה לה הגננת, "היא ניסתה אבל לא הצליחה", אבל זה לא באמת מעודד וממש לא עזר. אחת הסייעות ניגשה אליה ואמרה "אני אהיה בת הזוג שלך!", אבל גם זה לא עזר. מישהי אחרת מהצוות אמרה לה "בואי, תבחרי את – מי את רוצה שיהיה הזוג שלך?", אבל היא המשיכה לבכות, רוצה רק את אמא או את אבא שלה כמו שלשאר הילדים יש לצידם את אמא או אבא שלהם. ויש כאלה שניסו להתרכז במשחק ויש כאלה שניסו לא להסתכל, אבל הבכי שלה לא הפסיק ורק התגבר, עד שבסופו של דבר היא נרגעה איכשהו מעצמה ובחרה בגננת להיות בת הזוג שלה.

אז שיחקנו, ורקדנו ושרנו, והכנו ביחד קישוטים לסוכה. יהונתן ואני צבענו שלט "ברוכים הבאים" בטושים והדבקנו עליו מדבקות צבעוניות, וקישטנו באופן דומה גם שתי יונים מנייר, ואחר כך עברנו להכין שרשרת מרצועות נייר ארוכות, שהגננת אמנם ביקשה שנעצור כאשר יהיו בה שמונה חוליות אבל אותי היה צריך לעצור בצעקות כשכבר הגעתי לעשרים…

ואז היא התחילה לבכות שוב.

ופעם נוספת כל הראשים הסתובבו אליה, והפעם נראה היה שהבכי רם יותר מקודם. לרגע אף אחד לא ידע מה להגיד או מה לעשות. אבל אז הבנו שהיא מסתכלת על פתח החדר, כי משם הסתערה עליה דמות מוכרת וחיבקה אותה חזק, ומתוך הבכי החנוק אפשר היה לשמוע בבירור את המילים "אני פה. הצלחתי".

.

מעשה במזגן מקולקל ובעל בית מנוול

8 ספט

זהו סיפור על מזגן שהתקלקל לו בבוקר חם של תחילת אוגוסט, ועל בעל בית מנוול שחיפש דרכים לחסוך ולקמבן עד שבסוף הכל עלה לו ביוקר. ידידיי בפייסבוק כבר נתקלו בסטטוסים ספק-ציניים-ספק-מיואשים שכתבתי בימים בהם התגלגלו העניינים, ועכשיו כשהפיאסקו עומד בפני סיום החלטתי לספר את הסיפור מתחילתו ועד סופו (לעת עתה), למקרה שזה נכון מה שאומרים, ואולי יום אחד אסתכל על זה ואצחק.

אז.

לפני מספר שבועות התעוררתי כהרגלי לבוקר טברייני לוהט של אוגוסט ומיד רצתי להדליק את המזגן בסלון. המזגן התעורר, אמר לי יפה בוקר טוב, עשה לי קצת רוח על הפרצוף – ומת. וב"מת" אני מתכוון "עשה קצר שהקפיץ את הפקק בחוץ וכיבה את החשמל בכל הבית". כזה מת. מיד צלצלתי לבעל הבית (שלא ענה לטלפון) ושלחתי לו SMS שיחזור אלי בדחיפות כי הדירה עומדת להפוך לכבשן ואני עם שני ילדים שלא עשו שום עוול לאף אחד, אבל רק אחרי שעות ארוכות הוא חזר אלי. אמר שהטלפון לא היה עליו עד עכשיו אבל גם ציין שהשעה כבר מאוחרת והוא כנראה לא יספיק להביא היום מישהו שיבדוק את המזגן. בנוסף, "הערבים יצאו היום לשלושה ימים של חג", הוא אמר, רומז כנראה שרק ערבים מבינים במיזוג אוויר וכבר מכין את הקרקע לסיכוי שהמזגן לא יתוקן במהרה.

2

זה היה יום חמישי. למחרת, שישי, הגיעו שני טכנאים (יהודים, לא ערבים, הם הרי בחג) ואבחנו את הבעיה במזגן: המדחס מקצר וצריך להחליף אותו.

3

בסוף השבוע שלחנו את הילדים לסבתא וסבא שלהם ואנחנו נשארנו להזיע בבית. אני כבר התחלתי לחשוש שבעל הבית לא ימהר להחליף מדחס, כי הוא עולה כמעט כמו מזגן חדש, ובעל הבית כבר הוכיח בעבר שהוא מעדיף לחפש ולקמבן פתרונות עוקפי-הוצאות.

4

זה אותו סוף שבוע בו שר האוצר יאיר לפיד השווה את מצביעיו המאוכזבים לשנאוצרים בגשם. אהה, הלוואי עלינו גשם.

5

ואז הגיע יום ראשון. סבא וסבתא היו צריכים ללכת לעבודה אז הילדים חזרו אל הבית החם. הצבתי מאוורר בסלון וניסינו להתעלם מטמפרטורות הצהריים הטברייניות, אבל פתאום הסתכלתי על הבת שלי וראיתי שהיא נוטפת באקטים של זיעה. משהו בתוכי התפוצץ. לשמחתי, ממש במקרה, בדיוק באותו רגע התקשר בעל הבית כדי להודיע שגם היום לא יתוקן המזגן, כי החג של הערבים אמנם נגמר, אבל הם עדיין בחופש. וזה מוזר – כשאני מתרגז אני בדרך כלל לא מרים את הקול אלא נעשה מאוד מאוד ציני. הפעם, עם התמונה הזאת של מיכל רטובה כולה כאילו יצאה עכשיו ממקלחת, פשוט צעקתי עליו כמו שבחיים שלי לא צעקתי. ק' אמרה אחר כך שזה באמת לא היה טל שצעק בטלפון, אלא אבא של מיכל: שמילא אני, אבל הילדה שלי לא עשתה לו שום דבר רע, ושלא מגיע לה לסבול מהחום. שבזמן שהוא מחפש איך לחסוך כסף אנחנו אלה שסובלים, שזאת אחריות שלו, שהחוזה מציין בפירוש שאם הוא לא מתקן בזמן סביר אז זכותי לתקן בעצמי ולנכות את זה משכר הדירה (כאן הוא הרים את הקול וצעק עלי בחזרה שלא אעז ושהוא יטפל בזה ממש למחרת).

השיחה הסתיימה כך:

6

כן, בעל הבית "פיטר" אותנו, בערך חודש לפני תום חוזה השכירות על הדירה, מהסיבה שאנחנו מעזים להתלונן יותר מדי. הבעיה היחידה שהייתה לי עם זה הייתה שהוא זכה לדחוף לי בפרצוף שהוא לא רוצה להאריך איתנו את החוזה, ובכך מנע מאיתנו את העונג בלדחוף לו לפרצוף שאנחנו לא רוצים להאריך איתו את החוזה.

7 וחצי

יום שני הפציע, ואיתו הגיעו על הבוקר צמד טכנאי מזגנים ערבים. יש, ערבים! סוף סוף מישהו שמבין פה במיזוג! אלא שבמפגן נדיר של דו-קיום שהיה גורם אושר רב לידידינו במרצ, הדיאגנוזה שלהם הייתה זהה לזו שנקבעה ביום שישי על ידי צמד טכנאי המזגנים היהודים: צריך להחליף מדחס.
ועכשיו חידה: מה יעשה בעל הבית, אחרי שארבעה טכנאי מזגנים אמרו לו שצריך להחליף מדחס? ברצינות, נסו לנחש לפני שתמשיכו.
.
.
.

8

ניחשתם נכון, הוא ביקש חוות דעת נוספת. שלישית (או חמישית, או שישית, תלוי אם סופרים לפי בני אדם או לפי צמדים).

9

אנחנו כבר ביום שלישי, 5 ימים ללא מזגן. סוף סוף בעל הבית הבין שצריך להחליף מדחס ובישר לנו: בעוד שבועיים, פלוס מינוס, אני שם לכם מזגן חדש מהניילונים.
ולפי העובדה שנותר לנו כחודש עד שחוזה השכירות מסתיים, זה נותן לנו בערך שבועיים ממוזגים לפני שבעל הבית מעיף אותנו מהדירה, נכון? לאו דווקא, כי יש טוויסט מפתיע בעלילה:10

כאן באמת נפל לי האסימון שמדובר לא בטרגדיה אלא בקומדיה.
כלומר, עכשיו הוא כן מעוניין לדון בחידוש החוזה, אבל יש לו כמה תנאים. קבענו שהוא יקפוץ אלינו בהזדמנות כי זה לא דבר שמדברים עליו בטלפון – והמשכנו לסבול מהחום בבית.

11

ואז, אחרי כמה ימים, הוא באמת קפץ אלינו כדי לדון בחידוש החוזה.

12

לא, אין מילים לתאר את החוצפה. שכר הדירה שלנו בשנה הראשונה גם ככה גבוה בהרבה מהממוצע בשכונה, ועכשיו הוא רוצה להעלות לנו אותו, ועוד להפיל עלינו את עלות התיקונים שייעשו מעתה בנכס שלו… כמובן שלא הסכמנו, וכך זכינו אנחנו להיות אלה שמודיעים לו שאנחנו לא מעוניינים לחדש איתו את החוזה תחת התנאים האלה. "ואתה יודע מה?", ק' הוסיפה, "אל תביא מזגן חדש. חכה שנעזוב ואז תתחיל לקדוח ולחצוב פה בקירות, אנחנו לא רוצים לנקות את זה". ואני אומר לכם, כשהוא יצא מהדירה אני וק' התחבקנו חזק, ולמרות הזיעה הרגשנו ממש ממש טוב.

אני לא יודע אם זה קשור, אבל דווקא למחרת הפגין בעל הבית סימן ראשון של אנושיות וניסה לשפר את המצב.

13

זה ממש לא תחליף למזגן נורמלי, כמובן, בעיקר משום שמזגן נייד פולט קור מצד אחד אבל חום מצד שני, כמו מייבש כביסה. מכיוון שאין לנו פתח מסודר עבור צינור האוויר החם, אנחנו נאלצים לפתוח בשבילו חלון. נוצר מצב אבסורדי של מזגן שעובד בכל הכוח עם חלון פתוח, וכולנו יודעים כמה זה יעיל… נו, זה לפחות עדיף על פני מאוורר. ובכל מקרה זה כבר היה מאוחר מדי מבחינתו של בעל הבית. כי באותו ערב בו הוא הציב לנו את התנאים שלו להארכת החוזה, אנחנו כבר ידענו משהו שהוא עדיין לא ידע.14

וזה המצב כרגע (הרשומה מתפרסמת כארבעה שבועות אחרי שהמזגן התקלקל): עדיין חם בבית, אבל מסתבר שאפשר להתרגל. המזגן הנייד הופך את החיים לנסבלים, ובעל הבית כבר הבהיר שאם תתחיל מלחמה עם סוריה הוא ייאלץ לקחת ולהחזיר אותו למקלט ממנו נלקח. הילדים מבלים המון זמן בבית הממוזג של ההורים של ק' (הרווח כולו שלהם). ק' ואני משוכנעים במיליון אחוזים – וגם קצת מקווים – שהדירה הזו תעמוד ריקה עוד כמה שבועות טובים (בטח כל עוד בעל הבית ימשיך לדרוש שכ"ד גבוה ולנסות לגלגל עלויות על הדיירים). אנחנו? פנינו המזיעות נשואות אל הדירה החדשה, הגדולה והיפה ששכרנו לשנה הבאה, והמזגנים בה עובדים מ-צו-ין! 🙂

*

תמונה

לפני שאסיים, אני רוצה לנסות ולהביא גם את נקודת המבט של הצד השני. האמת שבעל הבית באמת השקיע הרבה כסף בדירה. הוא קנה חורבה עלובה ושיפץ אותה, אז אולי אפשר להבין שהוא מצפה שהדיירים יהיו אסירי תודה על הדירה הנאה ויתקשה להאמין שיש בה משהו לא תקין. כשנכנסנו לדירה, היה בה מזגן בודד בסלון, ובעל הבית בעצמו סיפר לנו שהוא עתיק מאוד. כמה חודשים אחר כך ביקשנו ממנו להתקין מזגן בחדר הילדים והוא הסכים (לא לפני שניסה לגלגל עלינו את דמי ההתקנה). אחרי כמה שבועות הוא הודיע פתאום: "הפתעה! בחדר של הבת שלי היה מזגן, יום אחד התחיל לעשות בעיות, אז שמתי לה חדש ואת זה הבאתי לחדר השינה שלכם!" (קראתם נכון: המזגן התחיל לעשות בעיות ואז הבאתי אותו אליכם). כמובן שהמזגן הזה עשה גם לנו בעיות, אבל בכל פעם שדיברנו על זה עם בעל הבית הדגשנו שזה לא מזגן שביקשנו ולכן ממש לא משנה לנו אם הוא יתוקן או לא. טוב, בסוף הוא תוקן, הרי בדירה שלנו צעדו יותר טכנאי מזגנים מאשר בועידת קירור וצינון בינ"ל.

בקיצור, אפשר להבין שבעל הבית מרגיש שהוא השקיע המון כסף בדירה הזאת, אבל זה סיכון שצריך לקחת כשמשכירים למישהו דירה. וחוץ מזה, עצם העובדה שיש בבית שני מזגנים קטנים ותקינים לא מחפה על העובדה שאין מזגן בסלון. הרי אי אפשר להישאר כל היום בחדר הילדים או בחדר השינה. לעיתים ניסינו להפעיל את שניהם בעוצמה מלאה, לסגור את כל החלונות בבית ולקוות שקצת קור יגיע לסלון, אבל הבית בנוי כך שזה פשוט לא עבד. בקיצור, עם כל האמפתיה והניסיון להסתכל על זה דרך העיניים שלו, אני עדיין חושב שהוא, ובכן, בעל בית מנוול.

שורה תחתונה: אם אתם מחפשים כרגע דירה להשכרה בטבריה, שלנו מתפנה בקרוב. אבל… אני ממליץ שלא לשכור אותה. אפילו, אפשר לומר, ממליץ בחום.

תהיה שנת עיתון דבר

4 ספט

(נראה אתכם מוצאים ראשי תיבות מוצלחים יותר לתשע"ד)

לקוראיי וידידיי, שתהיה שנה טובה וכל הדברים האלה שאומרים בדרך כלל. ובעיקר –

חג שמח, חברים