מפגש הורים

10 ספט

בגן של יהונתן, רוב הילדים מגיעים בהסעות מיישובי האיזור לא עם אחד ההורים אלא עם מלווה קבוע שהוצמד להם ע"י שירותי הרווחה של העירייה במקום מגוריהם או לפעמים סתם ככה עם נהג מונית. כשהחלטנו לגור בצפון ידענו שיהונתן כנראה לא יהיה זכאי למלווה, ולא רצינו להפקיד אותו בידיים של נהג מונית אקראי ומתחלף, ולכן החלטנו שאם כבר עוברים – אז נעבור לגור במרחק הליכה מהגן. ככה יוצא לאחד מאיתנו לקחת אותו בבוקר אל הגן ולאסוף אותו בצהריים, ואם במקרה אנחנו לא יכולים, אז גם סבתא ודודה גרים במרחק הליכה. תענוג!

באותו גן נערך מדי פעם "מפגש הורים": יום אחד, מתוכנן וידוע מראש, שאליו ההורים מוזמנים להגיע ביחד עם הילדים. זוגות זוגות, ילד והורה (בדרך כלל אני אבא יחיד בין אמהות) אנחנו משחקים, רוקדים, שרים ועושים איזושהי פעילות יצירה, ואחרי כשעה וחצי או שעתיים אנחנו נפרדים מהילדים ועולים למעלה – שם ערוכים עבורנו כיסאות במעגל עם כיבוד צנוע במרכזו, ומנהלת הגן יחד עם הפסיכולוגית הצמודה מנהלות איזהו מפגש, מעין דיון, אפילו סוג של שיעור, בו ההורים מוזמנים לחלוק מנסיונם ותחושותיהם לגבי כל מיני דברים שקורים עם וסביב הילד שלהם. יש גם מי שקרא לזה "קבוצת תמיכה", ואני לא כל כך אוהב את השם הזה אבל כקבוצת אנשים שבה המשותף לכולם הוא התמודדות, זה אולי השם המתאים ביותר. אני לא יודע אם בגנים אחרים (חינוך מיוחד או לא) יש משהו דומה למפגשי ההורים האלה, אבל זה די נחמד. בתקופה בה כבר גרנו בטבריה אבל אני עדיין עבדתי במהלך השבוע ברמת גן, זוגתי הייתה לוקחת בוקר חופש מהעבודה לשם כך. מאז שעברתי לעבוד מהבית ומן הסתם בתקופת האבטלה שלי, אני הפכתי לנציג המשפחה, וביני לבין ק' אני לא חושב שפספסנו אף מפגש.

כלומר, ההורים לא מחויבים להגיע למפגשים האלה. מודגש בפנינו שזה מאוד חשוב – לילד, להורים, לצוות הגן – אבל כולנו יודעים שזה לא פשוט לפנות לעצמך בוקר שלם באמצע שבוע עבודה, ויש הורים שמדי פעם לא מצליחים לעשות את זה. כי יש דברים דחופים, ויש תקלות, ויש פעמים שפשוט לא יוצא. זה בסדר, זה מתקבל בהבנה על ידי כולם, אפילו הילדים כבר למדו שמדי פעם אמא נאלצת לפספס מפגש הורים וזה מאוד מצער אבל אין מה לעשות.

היום היה מפגש הורים כזה, הראשון לשנת הלימודים הנוכחית. נוכחות ההורים הייתה גדולה באופן יוצא דופן, אני באתי עם יהונתן, כמובן, ויש ילדים שבאו עם אמא ואפילו כאלה שבאו עם שני ההורים. היו המון אנשים בגן הבוקר, ולדעתי זו הפעם הראשונה שהגננות היו צריכות לצאת החוצה ולחפש עוד כסאות כדי שלכולם יהיה איפה לשבת. המון חיוכים, המון "נעים מאוד" ו"אוי, כמה רזית!"… וביניהם, קצת מתחת לגובה המותן של רוב הנוכחים, נותרו שלושה ילדים שאף הורה לא הגיע איתם. לאחת לא היה אכפת, כי אמא שלה נורא עסוקה וממילא לא מצליחה להגיע לרוב המפגשים האלה. לשני גם לא היה אכפת, כי הוא ראה שהרוב מחולקים לזוגות של ילד והורה, אז הוא פשוט ניגש לילדה הראשונה והפך לזוג שלה. אבל השלישית, שאני מכיר משנה שעברה ויודע שבדרך כלל מישהו מההורים שלה כן מצליח להגיע, קלטה שהיא נותרה לבד – ופשוט פרצה בבכי.

בכי של ילדה בגן ילדים הוא לא דבר חריג, כמובן, אבל משום מה דווקא מהבכי הזה אי אפשר היה להתעלם. "אמא לא יכלה לבוא", אמרה לה הגננת, "היא ניסתה אבל לא הצליחה", אבל זה לא באמת מעודד וממש לא עזר. אחת הסייעות ניגשה אליה ואמרה "אני אהיה בת הזוג שלך!", אבל גם זה לא עזר. מישהי אחרת מהצוות אמרה לה "בואי, תבחרי את – מי את רוצה שיהיה הזוג שלך?", אבל היא המשיכה לבכות, רוצה רק את אמא או את אבא שלה כמו שלשאר הילדים יש לצידם את אמא או אבא שלהם. ויש כאלה שניסו להתרכז במשחק ויש כאלה שניסו לא להסתכל, אבל הבכי שלה לא הפסיק ורק התגבר, עד שבסופו של דבר היא נרגעה איכשהו מעצמה ובחרה בגננת להיות בת הזוג שלה.

אז שיחקנו, ורקדנו ושרנו, והכנו ביחד קישוטים לסוכה. יהונתן ואני צבענו שלט "ברוכים הבאים" בטושים והדבקנו עליו מדבקות צבעוניות, וקישטנו באופן דומה גם שתי יונים מנייר, ואחר כך עברנו להכין שרשרת מרצועות נייר ארוכות, שהגננת אמנם ביקשה שנעצור כאשר יהיו בה שמונה חוליות אבל אותי היה צריך לעצור בצעקות כשכבר הגעתי לעשרים…

ואז היא התחילה לבכות שוב.

ופעם נוספת כל הראשים הסתובבו אליה, והפעם נראה היה שהבכי רם יותר מקודם. לרגע אף אחד לא ידע מה להגיד או מה לעשות. אבל אז הבנו שהיא מסתכלת על פתח החדר, כי משם הסתערה עליה דמות מוכרת וחיבקה אותה חזק, ומתוך הבכי החנוק אפשר היה לשמוע בבירור את המילים "אני פה. הצלחתי".

.

Advertisements

16 תגובות to “מפגש הורים”

  1. חוטהשני 10 בספטמבר 2013 בשעה 21:58 #

    איזה מרגש.
    לעתים באמת התחושה שאתה לא יכול להגיע למפגשי הורים זה דבר מתסכל… טוב שלפחות אתם יכולים לעשות זאת – אבל לעתים (ביחוד לעובדי הוראה בתחילת שנה) אין שום אפשרות להגיע למפגש – גם אם מאד רוצים.

    שיהיה לכם המון בהצלחה

    • טל 11 בספטמבר 2013 בשעה 21:35 #

      ומצד שני, עצוב לחשוב שיש הורים שרואים במפגשים האלה מטלה או כורח מיותר, ולא ממש עושים מאמצים כדי לשנות תכניות ולהצליח להגיע… כן, יש גם כאלה. 😦

  2. ע נ נ ת 10 בספטמבר 2013 בשעה 23:25 #

    מרגש מאד… אני מאד מבינה את האמא, שבטח נתקעה וממש רצתה להגיע בזמן…
    יפה שהיא הצליחה להגיע בסופו של דבר!

    • טל 11 בספטמבר 2013 בשעה 21:37 #

      אחר כך גם התברר שהיא ניסתה להתקשר מהדרך אבל בתוך כל ההמולה בגן הגננת לא שמעה את הטלפון. אפשר היה לחסוך כמה דמעות שם, אבל העיקר שהסוף טוב. 🙂

  3. חתולי8 10 בספטמבר 2013 בשעה 23:42 #

    אוי טל, כמה שזה מרגש!
    איזה יופי שהאמא הצליחה להגיע! ואיזה יופי איך שאתה כותב!!!
    ו…אתה סקראפר! תמיד ידעתי את זה….

    • טל 11 בספטמבר 2013 בשעה 21:37 #

      סקראפר? אלוהים, לא. את ממש לא רוצה לראות את השלט והיונים שיהונתן ואני צבענו. פאדיחה…

  4. anguly 11 בספטמבר 2013 בשעה 0:32 #

    מרגש שבסופו של דבר היא הצליחה להגיע
    אתה יודע מה שהחמיץ לי את הלב יותר זה דווקא שני הילדים האחרים, שאפילו כבר לא בוכים שאמא לא באה – כי הם רגילים. 😦

    • טל 11 בספטמבר 2013 בשעה 21:38 #

      וואו, בכלל לא חשבתי עליהם, לא תוך כדי הכתיבה ולא בזמן שהכל קרה מול העיניים שלי. כן, הלב באמת נחמץ עליהם…

  5. חיה שורץ 11 בספטמבר 2013 בשעה 7:10 #

    סוף טוב הכל טוב,סיפרתי לך שהייתי "מוצבת" בתור סטודנטית שנה שלמה המיח"א ת"א ? התמחיתי בהוראת ילדים לקויי שמיעה, ואח"כ עוד שנה בגן-משולב בפ"ת, אני כל כך מכירה את הסיטואציה.במקרה כזה אנחנו הסטודנטיות היינו "בת-זוג".יישר כח לך ולק' – כל השקעה שאתם משקיעים נותנת פירות עם ריבית גדולה. מניסיון.

    • טל 11 בספטמבר 2013 בשעה 21:40 #

      כן, סיפרת לי. כמה סבלנות יש לכן, להן, זה לא יאומן ממש.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 11 בספטמבר 2013 בשעה 10:13 #

    בגוף שלי צמרמורת

  7. motior 11 בספטמבר 2013 בשעה 12:06 #

    סוף טוב…
    הזכרת לי את כל המפגשים בגן והילדים שההורים שלהם לא הגיעו.
    ואפילו ילדים בבי"ס יסודי מודאגים כשההורים שלהם לא מגיעים.

    • טל 11 בספטמבר 2013 בשעה 21:41 #

      ביסודי זה בטח אפילו קשה יותר, אה?

      אוף, הלוואי שתמיד אצליח להגיע לכל אירוע כזה של כל אחד מהילדים שלי.
      (נאיבי, אה?)

  8. ImaShel 11 בספטמבר 2013 בשעה 16:15 #

    גם אני התחלתי לבכות בסוף הרשומה, ונזכרתי ביומולדת שלוש עם עוד שתי בנות שהן בוכות בתמונות ואני לא כי אחת אמא שלה לא באה והשניה אמא שלה באה והלכה. ורק אני מחייכת מאוזן לאוזן כי אמא שלי ואבא שלי באו וגם לקחו אותי אחרי היומולדת הביתה. אני יודעת שלפעמים זה קשה, אבל גם כשהפכתי אמא לבד (אני לא חד הורית, לילדיי יש אבא הוא פשוט לא חי בארץ) לא החמצתי שום פעילות רק מהזכרון של הבכי ההוא.

    • טל 11 בספטמבר 2013 בשעה 21:43 #

      תודה ששיתפת בזיכרון שלך. אני מקווה שגם אותן שתי בנות אחרות, רק מהזיכרון של הבכי ההוא, גם הפכו לאמהות שלא מחמיצות שום פעילות…

  9. דּוֹדָשְלָהּ 16 בספטמבר 2013 בשעה 15:54 #

    וואלה, בסוף גם אני הייתי בדמעות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s