דיס איז טבריה קולינג

3 אוק

הפעם הראשונה שאני זוכר שאבא שלי טס לחו"ל הייתה מזמן, הרבה לפני עידן האינטרנט והסמארטפונים. אני זוכר במעורפל שאמא אמרה שהוא אמור להתקשר בשעה מסוימת בערב מסוים, וכמה דקות לפני השעה המיועדת התאספנו כולנו סביב מכשיר טלפון ארכאי עם חוגת מספרים וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו… ופתאום הוא צלצל. אבא היה על הקו. נשמע רחוק כאילו הוא במדינה אחרת, קצת קטוע וקצת עם רעשי רקע. כל אחד דיבר איתו כמה דקות וההתרגשות הייתה גדולה, שהרי ברגע זה ביצענו שיחת טלפון בין לאומית, דיברנו עם אבא ממדינה אחת למדינה אחרת שרחוקה מאות ואלפי קילומטרים מאיתנו! וואי, הטכנולוגיה!

ק' טסה לחו"ל השבוע, לטיול מאורגן של מקום העבודה שלה במדינה שלא אנקוב בשמה אבל ארמוז ששם קוראים לגבינה בולגרית פשוט "גבינה". לא יודע, אני במקומה לא בטוח שהייתי טס. היי, גם כשגרתי בטבריה ועבדתי ברמת גן היה לי קשה להתרחק מהמשפחה ליומיים, אז המחשבה על התרחקות לארץ אחרת לכמה ימים ממש לא מושכת אותי. ובנוסף לעניין הגעגועים למשפחה, אני מתקשה לדמיין את עצמי אורז מזוודה וטס לבלות כמה ימים עם חבר'ה מהעבודה. כלומר, רוב הקולגות שאיתם חלקתי מקומות עבודה היו דווקא אנשים נחמדים והכל, אבל בין תשע שעות עבודה במשרד לבין לחלוק חדר במלון עם מישהו מהם לכמה ימים בארץ זרה? הממ… לא יודע. אני מניח שאדע אם וכאשר מישהו מהעבודה יזמין אותי לחו"ל…

ובכל אופן, ק' טסה ואני מפרגן. מגיע לה קצת חופש. שתתרחק, שתנוח, שתבלה בנעימים. אלא שהטכנולוגיה התקדמה אפילו יותר, והתחושה היא כאילו היא עדיין בעיר ותיכף חוזרת הביתה. מעבר לשיחת סקייפ בכל ערב כדי שהילדים יזכרו איך אמא שלהם נראית, אנחנו מסתמסים כל הזמן, ולא הודעה-שתיים פעם ביום אלא ממש כל הזמן:

התכתבות שגרתית כשהיא בחו"ל ואני פה

התכתבות שגרתית כשהיא בחו"ל ואני פה

אני מעדכן אותה בזמן אמת בכל דבר שקורה כאן ("יהונתן בגן", "אני מטייל עם דבש"), היא מספרת שהיום היא מטיילת פה ושם ושהיא קנתה ממש עכשיו עוד בגדים לילדים. כאילו שבגדים מהמדינה הספציפית הזאת זה מה שחסר לילדים שלנו. והיא שולחת לי כל הזמן מסרונים ותמונות של ארץ אחרת – נופים (לא מעניין), עוגות (מעניין!) ואפילו תמונה שצילמה בטלוויזיה בחדר שבמלון, ומה רואים בטלוויזיה, תשאלו? "הכוכב הבא", לא פחות ולא יותר. לתמונה התלווה הטקסט המחשיד "אני אצל השכנה, תיכף עולה"… אבל היא לא עלתה.

ריטה ורני רהב, לא רק בישראל

לא רק בישראל

ואני תוהה: איפה, איפה הם הימים שבהם כשמישהו טס לחו"ל היה לך שקט ממנו לכמה ימים. איך אפשר להתגעגע ככה?!

(סתם, אפשר. ועוד איך אפשר)

.

מודעות פרסומת

15 תגובות to “דיס איז טבריה קולינג”

  1. חתולי8 3 באוקטובר 2013 בשעה 19:36 #

    יש יתרונות ויש חסרונות…
    מקווה שלא תתגעגע הרבה (קצת זה טוב…), ושתהנו שניכם. היא מהטיול ואתה מהילדים 🙂

    • טל 9 באוקטובר 2013 בשעה 19:28 #

      אם הנאה היא המטרה, אז המטרה בהחלט הושגה לכל הצדדים. 🙂

  2. anguly 3 באוקטובר 2013 בשעה 19:39 #

    מעניין ההורים שלי חזרו השבוע בדיוק מהמדינה הזו בה הגבינה הבולגרית היא סתם גבינה, ולתקשר איתם היה סיוט מורט עצבים. הטלפון כל הזמן התנתק או בכלל לא התחבר. אבא שלי מחייג אלי אני עונה ומקבלת צליל תפוס :-0, וזה קרה שוב ושוב ושוב ושוב, עד שהייאשתי ועברנו לווייבר כי דווקא האינטרנט היה ממש מצוין.

    • טל 9 באוקטובר 2013 בשעה 19:30 #

      אנחנו בעיקר הסתמסנו. גם בארץ אנחנו בדרך כלל מסתמסים יותר מאשר מדברים, אז זה היה לנו הרבה יותר טבעי מלדבר. גם כשמדי פעם יצא לנו לדבר בסקייפ (ואכן היה אינטרנט מצוין), על מה כבר יכולנו לדבר, שהרי כבר הסתמסנו כל אותו יום בכל דבר ועניין… 😀

  3. יונה דורון 4 באוקטובר 2013 בשעה 10:37 #

    אני זוכרת שהיינו מתקשרים מחו"ל מטלפון ציבורי והיינו צריכים להכניס הרבה מטבעות ואחר כך הייתה התקדמות ואפשר היה להתקשר עם קוד ומספר בעל המון ספרות. היום מקושרים כל הזמן לטוב ולרע…
    שבת שלום 🙂

    • טל 9 באוקטובר 2013 בשעה 19:31 #

      אין, הטכנולוגיה הזאת זה משהו לא נורמלי, אה? עוד כמה שנים נקרא את הפוסט הזה ונגחך כמה שהשיטה הסלולרית הייתה מיושנת… 🙂

  4. motior 4 באוקטובר 2013 בשעה 17:54 #

    אכן הזמנים השתנו… ובכל זאת שאני בחו"ל מטעם העבודה אני ממעט יחסית בקשר עם המשפחה. אולי אני סתם מיושן.

    • טל 9 באוקטובר 2013 בשעה 19:32 #

      מצוין, הכי טוב להתגעגע!

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 5 באוקטובר 2013 בשעה 6:56 #

    פעם באמת יכולת להתנתק מכולם בחו"ל.
    האמת שפעם לא היית מקושר כמו היום כך שזה לא נראה שונה. גם כשיצאנו לטיול שנתי לגליל או לנגב לא דיברנו עם המשפחה כמה ימים ☺וזה ממש לא קריטי.
    העיקר שק' נהנית מהטיול ואני מקוה שמצאת את הפיליפס הכחול, אצלי הוא כתום (ולכן בולט).

    • טל 9 באוקטובר 2013 בשעה 19:33 #

      מצאתי אותו שתי דקות אחר כך, תודה רבה, ואז איבדתי את הבורג הארור. אבל זה כבר נושא לסיפור (משעמם) אחר…

      • nogamoon 10 באוקטובר 2013 בשעה 20:06 #

        פתאום ראיתי שלא זוהיתי ואני מקוה שהלביאה הקטנה גילתה לך שזו אני ☺
        סיפור על דברים שהולכים לאיבוד לא יכול להיות משעמם. נדמה לי שהיה פעם ספר על ילד שהלך לאיבוד כדי למצוא את הבובה שלו שהלכה לשם גם.

  6. ע נ נ ת 7 באוקטובר 2013 בשעה 15:52 #

    נהניתי לקרוא… אתם חמודים 🙂

    • טל 9 באוקטובר 2013 בשעה 19:33 #

      תודה רבה. 🙂

  7. דּוֹדָשְלָהּ 10 באוקטובר 2013 בשעה 2:43 #

    אהבתי 🙂

Trackbacks/Pingbacks

  1. מונו | רסיסי מילים - 12 באוקטובר 2013

    […] סירב להיכנס לאוטו ואז סירב לצאת ממנו… גם לא עזר שזוגתי נעדרה לכמה ימים, אבל היה ברור שמפריע לו שהוא שומע רק בצד אחד: שוב ושוב […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s