ארכיון | פברואר, 2014

מכוניות

17 פבר

לפעמים, כשאני אוסף את יהונתן מהגן או מסבתא, אני לוקח אותו יד ביד אל מגרש החניה, עומד וסוקר את המכוניות שעומדות שם.

"באיזה אוטו בא לך לנסוע הביתה?" אני שואל אותו.
"באיזה אוטו ניסע?" הוא חוזר בשקט ומתחיל לבחון את האפשרויות.
"אולי בזה?" אני מצביע על רכב שלא שייך לנו.
"לא בזה!" הוא גוער בי.
"אולי בזה? תראה איזה יפה זה."
"לא."
"אולי בא לך משהו אדום הפעם? תראה, יש פה אוטו אדום!"
"לא!"
"אולי במונית? תראה, עוברת כאן מונית. בוא נעצור אותה ו…"
"לא!"
"משאית? אוטובוס?"
"לא!!!"
"טוב, אז אני לא יודע. אתה תבחר."
ואז הוא מצביע על האוטו שלנו. "בזה ניסע!"
"זה?!" אני מרים את הקול בפליאה, "באוטו הזה?!"
"כן, כן, בזה!" הוא ממשיך להצביע ומתחיל למשוך.
"אבל זה האוטו הכי מטונף פה! אולי ניקח את זה?"
"לא, לא ניקח את זה! ניסע באוטו הזה!" אני נותן לו לגרור אותי לרכב.
"אתה בטוח?"
"בטוח."
"טוב, נו, אם אתה רוצה דווקא בזה…"
רק אז אני מכניס את היד לכיס, מוציא את המפתח היחיד שיש שם – ואנחנו נוסעים הביתה.

משהו עם משמעות

9 פבר

אחת ממאות התגובות הנפלאות שקיבלתי בעקבות "ילד של אבא בשפת הסימנים" הגיעה מיונית, מורה בכיתה ב' בבית הספר בגין בנתניה: היא כתבה לי שהיא צפתה בסרטון, התרגשה, הראתה אותו לתלמידים שלה והם התלהבו והביעו עניין בשפת הסימנים, ואף הזמינה אותי לבקר בכיתה, אם במקרה אני באיזור. כשסיפרתי על זה בהיסוס לקטיה, אשתי, היא מיד ציינה שבסוף השבוע אנחנו באמת נמצאים במקרה בסביבה ועודדה אותי לקבל את ההזמנה של יונית ולבוא לפגוש את הילדים. "תוכל לעשות סוף סוף משהו עם משמעות", פרטה לי על נים רגיש, "נראה לי מגניב. אני הייתי עושה את זה בכיף ובשמחה גדולה."

ואני, עם הדחיפה שלה ומבלי להסתיר את ההתרגשות, עניתי למורה יונית וקיבלתי את ההזמנה. תיאמנו מועד. היא אמרה שתשוחח על הנושא עם התלמידים ויכינו לי שאלות. איזה יופי, חשבתי לעצמי, שהסרטון הביתי הקטן שלי היה בעצם חלוק נחל ששמטתי במקרה ללב אגם ויצר אדוות קטנות שמתפשטות אט אט על פני המים. והנה, אני עומד להשליך חלוק נחל נוסף, והפעם בכוונה. אני יכול לגלות לכם סוד? לא עצמתי עין בלילה שלפני. בחיי.

יום שישי, 8:55 בבוקר, הגענו לבית הספר. יהונתן לא יכול היה להצטרף, אז רק שנינו. פגשנו את יונית ומורה נוספת בשם מיכל, שמסייעת לתלמידים עם ירידה בשמיעה (יש שניים כאלה כרגע בבית הספר, שניהם בכיתות גבוהות יותר). ניגשנו לכיתה, ופתאום התברר שדרך קטע שקוף בקיר הכיתה אני יכול לראות את התלמידים שיושבים בפנים – ויותר מזה, הם יכולים לראות אותי במסדרון. תוך שבריר שניה כל הילדים זיהו אותי והתחילו להצביע, לצעוק ולהתלהב. איזה כיף. סף ההתרגשות עלה, הרגליים רעדו – ונכנסנו לכיתה.

התיישבנו על שורת כסאות שהוכנה עבורנו מבעוד מועד בקדמת הכיתה, ליד הלוח. המורה הציגה אותנו ואמרה שנתחיל בכך שנצפה שוב בסרטון על מסך גדול שנמתח על פני הלוח. הרגשתי שהפרצוף שלי בוער והבטן מתהפכת. אבל אז קרה משהו מופלא. הפתעה אמיתית: המורה לחצה "פליי", המוסיקה התחילה להתנגן, ראיתי את עצמי נכנס ומנופף לשלום, וברגע שמוקי התחיל לשיר ואני-שבסרטון התחיל לסמן – הילדים הצטרפו לתנועות. לא האמנתי למראה עיניי: שלושים תלמידי כיתה ב' ישבו במקומותיהם, שרו בקול וסימנו את הסימנים הנכונים, במדויק, בלי לפספס אף מילה. הו, אלוהים שבשמיים, תודה על הכוח שנתת לי לעצור בעצמי מלפרוץ בבכי ממש באותו רגע. קטיה לא טרחה אפילו לנסות לעצור את הדמעות. ואז הגיע הקטע שבו יהונתן מופיע ומסמן "אבא, אני אוהב אותך" – וכל הילדים קראו פתאום "הנה יהונתן!!!" כאילו הכירו אותו מאז ומעולם ורק ציפו להופעתו של הגיבור האמיתי של הסרטון…

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

הסרטון הסתיים. המורה הזמינה את הילדים לשאול אותי שאלות. קמתי, נעמדתי. הם שאלו אותי שאלות מקסימות, החל מ"איך התמודדתם עם זה שיהונתן לא שומע טוב?", דרך "האם יש לו חברים בגן?" ועד "למה היה חשוב לך לפרסם את הסרטון?" חלק מהשאלות הובילו לשאלות המשך, ואני נכנסתי במהירות לתפקיד המרצה-האורח. עניתי על הכל בכנות, נעזרתי קצת בשפת סימנים, התלוצצתי, שיתפתי קצת את אמא של יהונתן, אפילו העזתי ושאלתי בעצמי כמה שאלות. בשלב מסוים הצטרפה אלינו גם מנהלת בית הספר, אבל אני הייתי כל כך שקוע בדו-שיח עם התלמידים שלא שמתי לב מתי היא יצאה. לא נעים.

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

בהמשך צפינו בסרטון אחר בשפת סימנים, שגם אותו התלמידים ידעו לסמן, ולסיכום צפינו שוב ב"ילד של אבא". הפעם כבר לא הסתפקתי בצפייה דוממת בעצמי, אלא ממש קמתי וסימנתי יחד עם האני-שבסרטון ועם הילדים. בסופו של דבר סימנתי "להתראות", יצאנו מהכיתה והוזמנו לחדר המורים, שם שוחחנו ארוכות עם המורות שכבר הכרנו, יונית ומיכל, אבל גם עם מורות נוספות שנכנסו לחדר המורים ונשאבו לשיחה…

אני כל כך שמח שעשיתי את זה. כל כך שמח שיונית פנתה אלי ושקטיה עודדה אותי ושהילדים למדו לסמן את השיר. סילחו לי אם אני חוזר על עצמי – אבל אני אסיר תודה על הזכות שנפלה בחלקי לפגוש אנשים, לא משנה באיזה גיל, ואולי-אולי ללמד אותם משהו. לספר להם עלי, על יהונתן, על כך שילדים שלא שומעים כל כך טוב הם ילדים רגילים לגמרי ועל דרך התקשורת הנהדרת הזו שנקראת שפת סימנים; אני מקווה שלפחות חלק מהילדים האלה חזרו הביתה וסיפרו למשפחותיהם על השיעור עם האורח מהסרטון ביוטיוב; מקווה שההתעניינות בשפת הסימנים משמעה שהם יהיו פתוחים יותר לקבל כל מי ששונה מהם; ובעיקר אני מקווה שלפחות חלקם יעביר את זה הלאה כמו אדוות על פני האגם.

זו הייתה חוויה מדהימה ומרגשת. הלוואי וייצא לי לעבור חוויה דומה בעתיד.

(ובקטנה, בשקט בשקט, היו גם מי שאמרו שכשעמדתי שם ודיברתי עם הילדים – נראיתי כאילו נועדתי לעמוד בדיוק במקום הזה. היתכן?)

כדור גלידה

5 פבר

לא, זה לא מתכון.
זה אחד הטקסטים היותר אהובים עלי, אם לא ה, שכתבתי לפני חמש שנים.

לגלידריה קטנה, ריקה מלקוחות, נכנס ילד.
הוא נעמד מול הזכוכית השקופה של מקפיא הגלידות, ובעיניים קרועות לרווחה התבונן בעשרות הסוגים והצבעים שמאחוריה.
"אפשר לעזור?", מוכר יחיד ניגש אל צידו השני של המקפיא.
"יש לי כסף רק לכדור אחד", לחש הילד, "אז אני רוצה את הכדור הכי טעים שיש."
"רוצה לטעום?", הציע המוכר, "אפשר לטעום קצת מכל דבר, ולהחליט בסוף."
הילד הסמיק והנהן.
"מאיפה תרצה להתחיל?" חייך המוכר.
"זה!" הילד הצביע על מיכל מלא בגלידה ורודה. "באיזה טעם זה?"
"אולי תטעם, ותגיד לי אתה", אמר המוכר. הוא לקח כפית צבעונית קטנה, חפן בעזרתה מעט גלידה והגיש לו.
הילד הכניס את הכפית לפה. טעם מתוק התפשט בפיו. טעם לא מוכר, טעם של התחלה חדשה.
"טעים", אמר, "כזה אני רוצה."
"כבר? זה רק הראשון שטעמת! אתה בטוח שאתה רוצה לבחור כבר?"
הילד חשב לרגע. יש פה עוד כל כך הרבה טעמים. אולי באמת כדאי לחשוב עוד קצת.
"אתה צודק. אני יכול בבקשה לטעום מהגלידה ההיא, שליד?", הצביע.
המוכר נתן לו כפית צבעונית קטנה נוספת, גדושה בגלידה, והילד מיהר להכניסה לפה. איזה מזל שלא בחר בגלידה הראשונה. הרי הטעם הזה היה הרבה יותר… איך לומר? טעם מוכר וזר באותו זמן, טעם של ארץ רחוקה, טעם של ילדים גדולים ממש.
הוא עצם את עיניו, תוהה האם מצא את מבוקשו, או שתהיה זו חוצפה לבקש לטעום עוד.
"טעים, אה?", המוכר חייך אליו מהעבר השני של המקרר, והגיש לו כפית שלישית. "חכה עד שתטעם את זה!"
הילד הסמיק שוב, ולקח את הכפית. הפעם זה היה טעם של חלום שמתגשם, עם שברים קטנים של עצמאות… וואו, זה רק הולך ומשתפר!
אז הוא המשיך וטעם עוד.
קצת לילה קסום בתוך ים של חלב, קצת שכרון חושים, ואפילו קצת אכזבה, שהייתה חריפה עם נגיעה של הומור.
פתאום הוא הבחין, בצד, במיכל גלידה שסגור במכסה, והסתקרן. "מה זה?", שאל, "אפשר לטעום את זה?"
המוכר התבונן בו לרגע, ואמר בשקט "אני לא חושב שזה יהיה הטעם שלך. אולי זאת?" והצביע על גלידה בצבע חום בהיר במרכז המקרר.
אבל זה רק עורר יותר את סקרנותו של הילד. "אז אני לא יכול לטעום את זה?"
"זאת גלידה למבוגרים, אבל אני אתן לך לטעום, אם אתה ממש רוצה."
הילד היסס, אבל הסקרנות גברה עליו.
"רוצה."
המוכר משך בכתפיו והסיר את המכסה. מתחתיו, נתגלתה לעיני הילד גלידה בצבע כחול בהיר.
"איזה טעם זה?" שאל.
"זה…", ענה המוכר, "זה לא הטעם שלך". הוא הגיש לו את הכפית הצבעונית.
הילד, בחשש מסוים, הכניס לפה. ופתאום חש דברים שלא הכיר בעבר. טעם של טירוף, של בדידות, של…
מה זה, זאת באמת גלידה למבוגרים!
הוא בלע אותה מהר וראה את המוכר מתבונן בו בדאגה.
"טעים?"
הילד הנהן לאט. "כן, זה טעים מאוד. אבל צדקת, זה לא הטעם שלי."
"אולי בכל זאת ננסה את החומה הזאת פה באמצע?"
"אולי."
המוכר לקח כפית נוספת, מילא אותה בגלידה, הגיש… והילד טעם.
6227304-a-scoop-filled-with-delicious-chocolate-ice-creamלגלידה היה טעם משונה. כאילו היו בה הרבה מרכיבים, והילד לא ממש ידע להפריד ביניהם ולנקוב בשמות כולם.
היא הייתה טעימה, היא הייתה נהדרת. היא הייתה, עד עכשיו, הכי טעימה מכל הטעימות.
הוא הסתכל על כל סוגי הגלידות שלפניו.
כל כך הרבה צבעים, כל כך הרבה טעמים, כל כך הרבה אפשרויות.
הוא הישיר מבט אל המוכר.
"אני מניח שאני יכול להמשיך ולטעום", אמר, "אבל אני חושב שהחלטתי. זאת, החומה במרכז."
"אתה בטוח? אל תשכח, סיכמנו רק על כדור אחד. אתה עוד צעיר, ולי יש את כל הזמן שבעולם. תנסה, תטעם עוד. הרי ברגע שתבחר, לא תוכל לשנות את דעתך."
"אני לא רוצה לטעום יותר. אני בטוח."
"לגמרי?"
הילד היסס. האם לא מוקדם מדי לבחור? האם ניסה כבר מספיק טעמים אחרים, כדי להיות בטוח שזה מה שהוא רוצה?
הוא הסתכל על הגלידות שעדיין לא טעם. משום מה, אחרי שטעם את החומה שבמרכז, האחרות נראו בעיניו הרבה פחות צבעוניות, הרבה פחות מזמינות. והחומה הזאת… הוא עדיין יכול לחוש את טעמה על הלשון. והנה הצליח לזהות חלק מהמרכיבים שלה… הייתה שם עצמאות, התחלה חדשה, וארץ רחוקה מהולה בשכרון חושים, ואפילו קמצוץ של גלידה של מבוגרים. ועוד היה בה ניחוח של מזל, טיפ-טיפת בית, ורמז דק של נצח נצחים.
כן, הוא בטוח.
"לגמרי."
"אין בעיה. כוס או ופל?"
הילד חייך.
"כוס. אני חושב שאני אלך על כוס."
יום נישואין 5 שמח, ק'. בחרתי היטב.

 

אורשקי ערמונים

2 פבר

אורשקי ערמונים. מומלץ להגיש בליווי כוס תה וגעגועים לאמא רוסיה

לא מזמן נתנו למיכל בפעם הראשונה פלח של תפוז. היא בת כמעט-שנה-וחצי ומעולם לא טעמה תפוז בעבר, אז היא לקחה ביס קטן מהקצה והעוותה פרצוף. היה לה חמוץ, אבל לזכותה ייאמר שהיא לא ויתרה אלא המשיכה לנגוס בו עוד כמה פעמים לפני שניגשה אל דבש וניסתה לשכנע אותו לטעום… ואני בינתיים חשבתי לעצמי כמה נחמד זה לטעום משהו בפעם הראשונה, להכיר טעם ומרקם שלא הכרת. אולי זה טעים, אולי זה לא, אבל זו הרפתקה. ובעצם, זו הרפתקה שאני בעצמי כבר מזמן לא חוויתי ולך תדע מתי ייצא לי לחוות.

ואז מנטקה הכריזו על ערמונים כחומר הגלם הבא בפרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" וסגרו לי את הפינה הזאת. כי ערמונים, הפתעה-הפתעה, מעולם לא יצא לי לטעום. ולא רק שלא ידעתי מה הטעם, גם לא ידעתי מה המרקם ואפילו לא איך אוכלים אותם. קולים? מפצחים? מקלפים? אפילו כשראיתי בסופרמרקט שקיות ערמונים מוכנים לאכילה, לא קניתי כי לא חשבתי ש"בוא נטעם ונראה מה זה" היא סיבה מספיק טובה. אבל להכין קינוח מחומר גלם שאני לא מכיר? נו, אני לא יכול לחשוב על סיבה טובה יותר מזו!

וכך, סוף סוף העזתי וטעמתי ערמונים, קליתי ובישלתי וקילפתי וטחנתי וסתם נשנשתי תוך כדי שאני תוהה איזה קינוח אכין מהם. ואז חמותי חגגה יום הולדת, ובארוחה המשפחתית החגיגית הגישה לקינוח אורשקי שקנתה בחנות רוסית כלשהי. אורשקי = עוגיות רוסיות בצורת אגוז קטן (ומכאן שמן) שממולאות בדרך כלל בריבת חלב. אופים אותן על הכיריים במחבת מיוחדת, אבל גם מוכרים במשקל בחנויות רוסיות (טיב טעם ודומיהן). ובזמן שאכלתי את האורשקי ההן בסיום ארוחת יום ההולדת של חמותי שמתי פתאום לב לשני דברים:

  1. אני צריך להכין קינוח מערמונים, שזה סוג של אגוז.
  2. אני אוכל כרגע אורשקי, שזה עוגיה בצורת אגוז.

אגוז פה, אגוז שם – והופ, יש רעיון – אורשקי במילוי קרם ערמונים. נותר רק העניין הפעוט הזה של המחבת המיוחדת שלא הייתה לי, ואני כבר הנחתי שלעולם לא אמצא אחת כזו באיזור טבריה (אגב, לא מצאתי כאן ערמונים. שאלתי בכמה סופרמרקטים אבל הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. בסוף קניתי כשקפצתי למרכז. דבר דומה קרה כשחיפשתי פעם מסקרפונה. לא שמעו בעיר הזאת על דברים "אקזוטיים" כאלה) – אבל אז התברר שקיימת מחבת כזאת, אחת ויחידה ואחרונה, בחנות בקניון טבריה. או! כן! כן! כן!!!

על המחבת כתוב "מפעל הטרקטורים של וולגוגראד". זה באמת שוקל בערך כמו טרקטור

על המחבת כתוב ברוסית "מפעל הטרקטורים של וולגוגראד"

זה באמת שוקל בערך כמו טרקטור!

אני לא יודע למה, זה שוקל רק כמו חצי טרקטור

וכך נחתם העניין. קצת גוגל, הרבה נסיונות כושלים וטעימות תפלות – זוגתי האומללה לא תוכל לשאת טעמו של ערמון בשנים הקרובות – וכמובן שמי שירצה להכין את המתכון יצטרך להשיג את המחבת המיוחדת (שמעתי שראו אותה בשוק בנצרת ובחנויות בתל אביב. קדימה, העשירו את כלי המטבח שלכם!). מתקבלים המון המון אגוזים קטנים, שבנגיסה נשברים וממלאים את הפה בקרם בעל טעם מודגש מאוד של ערמונים. חשבתי להוסיף לקרם משהו אחר – אולי שוקולד, אולי קפה – אבל מאוד חיבבתי את טעם הערמונים אז השארתי את זה ככה. אם ניסיתם לערבב עם משהו אחר, ספרו לי.

ורגע לפני שניגש למתכון – אם לא בא לכם להשקיע במחבת מיוחדת לאורשקי, הקליקו כאן לעוד מתכונים מהממים עם ערמונים: קרם ברולה ערמונים, טראפלס ערמונים, קיש, מילפיי ועוד.

אורשקי ערמונים

מתכון לאלוהים יודע כמה, 40-50, אולי יותר.

לקרם הערמונים:

קרם ערמונים (צילום מגרסה מוקדמת עם קצת פחות שמנת מתוקה)

קרם ערמונים (צילום מגרסה מוקדמת עם קצת פחות שמנת מתוקה)

כ-200 גרם ערמונים קלופים ומוכנים לאכילה (אפשר לקנות את האגוזים עצמם, לקלות ולקלף לבד, או אפשר להשתמש באלה המוכנים)
כוס מים
2 כפות סוכר
כפית תמצית וניל
כחצי כוס שמנת מתוקה

בסיר קטן שמתי את הערמונים, המים, הסוכר ותמצית הוניל. בישלתי כ-15-20 דקות על אש קטנה. לקראת הסוף הוספתי את השמנת המתוקה. נתתי לזה להצטנן רגע וטחנתי את הכל יחד בעזרת בלנדר מוט. אם לא יוצא לכם מספיק חלק וקרמי, אפשר להוסיף עוד טיפה שמנת מתוקה. שמים במקרר וניגשים להכנת האורשקי.

לאורשקי:

השתמשתי במתכון שמצאתי בוואיינט, שהוביל לאורשקי שונים לחלוטין מאלה שהכרתי מהחנויות הרוסיות. בעוד הבצק של האורשקי הקנויות הוא עבה וקשיח יחסית, לי יצאו אורשקי דקיקות ופריכות. כל כך פריכות, למעשה, שבהתחלה הן פשוט התפוררו לי בידיים. אבל פתגם רוסי ידוע אומר "הבלינצ'יק הראשון תמיד מתפקשש", אז ממשיכים קדימה – ותופסים את העניין די מהר:

מחבת האורשקי בפעולה

מחבת האורשקי בפעולה

חצי כוס סוכר
2 ביצים מופרדות ללבנים וצהובים
250 גרם חמאה
3 כוסות קמח תופח

1 כפית תמצית וניל

בקערה אחת מערבבים את הצהובים של הביצה עם הסוכר. בקערה שניה טורפים את הלבנים. מאחדים את שתי הקערה ומוסיפים את החמאה, הקמח ותמצית הוניל. מתקבל בצק רך מאוד.
משמנים את המחבת בתרסיס שמן או בחמאה (אני שימנתי רק פעם אחת בהתחלה ופעם נוספת איפשהו באמצע, לא היה צורך ביותר מזה). שמים בכל שקע של המחבת כדור בצק קטנטן (לפי המתכון מדובר על גודל של גולת זכוכית. יותר גדול מזה – והבצק יגלוש החוצה מהמחבת, יטפטף על הכיריים ויעלה בלהבות. כן, מניסיון. לא, טרם ניקיתי). סוגרים את המחבת ומבשלים/אופים בערך שתי דקות מכל צד. אפשר לפתוח את המחבת מדי פעם לראות איך זה מתקדם.
כשזה זהוב – זה מוכן. פותחים את המחבת מעל צלחת ומחליקים את קליפות האגוז החוצה. שמים שוב כדורי בצק קטנטנים בשקעים ומחזירים את המחבת אל האש וכן הלאה. יוצאים המון המון המון חצאי קליפות אגוז. הראשונים בטח לא יצליחו לכם, ותוך כדי העבודה חלק בטח יתפרקו פה ושם. אבל זה טעים גם בתור פירורים. מיכל אהבה מאוד.

נותנים לקליפות האגוז זמן להצטנן, ואז אפשר לחבר את כל השמחה הזאת יחד:
לוקחים חצי קליפת אגוז, ממלאים בזהירות בקרם ערמונים. חסכו לעצמכם שקית זילוף, סתם כפית מספיקה כאן. כדאי למרוח מעט קרם על ההיקף, כדי שיידבקו זה לזה. מחברים כל שני חצאים לאורשק אחד שלם ומניחים בצלחת או כלי אחר. אני ממליץ להניח אותם כאשר החצאים ממוקמים זה מעל זה ולא זה לצד זה, להקטין את האפשרות שאחד החצאים "יברח" ממקומו.
לשמור בקירור, אבל לא יותר מדי זמן אחרת האורשקי מתרככים. אם נשארות קליפות אגוז ריקות, אפשר למלא גם בריבת חלב (המילוי הסטנדרטי, הכי טעים וכי משעמם), או אפילו בממרח לוטוס (לא ניסיתי, אבל וואי וואי, הפוטנציאל!).

אורשקי ערמונים. מומלץ להגיש בליווי כוס תה וגעגועים לאמא רוסיה

אורשקי ערמונים. מומלץ להגיש בליווי כוס תה וגעגועים לאמא רוסיה

בתיאבון!