ארכיון | אפריל, 2014

כהלכתו, מקוצר ומצויר

21 אפר

עשרים ושניים אורחים, שבעה אפיקומנים ומארח שהחליף בגדים שלוש פעמים במהלך הארוחה (אני!) – זה היה ליל הסדר הראשון שלנו.

בשנים האחרונות חגגנו את ליל הסדר בארוחת ערב משפחתית אצל קרובי משפחה מהצד שלי. מדי פעם עוד נהגנו לקרוא חלקים נבחרים מההגדה או לשיר איזה שיר, אבל בעיקרון הגענו מהר מאוד לשלב של האוכל. כל כך מהר, למעשה, שהיינו מספיקים לסיים את הארוחה, לנסוע הביתה ולהספיק להגיע בדיוק בזמן שבו השכנים הגיעו ל"אחד מי יודע".

השנה, בפעם הראשונה, זוגתי ואני החלטנו שניקח את ליל הסדר על עצמנו. הזמנו אלינו הרבה אנשים, כולל את אותם קרובי משפחה שבדרך כלל מארחים אותנו, אבל לצערי דווקא הם לא הגיעו. מי כן הגיע? ההורים שלי ועוד הרבה אנשים שמעולם לא חגגו שום ליל סדר – כולל כמה ילדים להורים שבכלל לא שומרים פסח ואפילו אורחת מחו"ל שכל קשר בינה לבין מצות הוא מקרי בהחלט. בסך הכל התיישבו סביב השולחן בסלון שלנו 22 מסובין, שזה הכי הרבה אנשים שהבית הזה אי פעם ראה בבת אחת.

רצינו לייסד מסורת משפחתית של ליל סדר כהלכתו מצד אחד, יחד עם חוסר הסבלנות והרעבתנות שלנו מצד שני. רצינו שהילדים יידעו על אילו ארבעה בנים מדברת ההגדה, מה זה אפיקומן ואיך שרים חד גדיא. רצינו לתת לאורחת מחו"ל טעימה מהמסורת שלנו. רצינו להשוויץ בבית היפה שלנו, להרשים בכישורי הבישול של זוגתי ובקינוחים שלי.

והצלחנו.

הבית היה מצוחצח. שולחן ליל הסדר היה מרהיב, בעיצובה המושקע של זוגתי, וכלל אפילו קערת פסח כמו שצריך. קנינו הגדות מצוירות ומקוצרות, כאלה שמיועדות לילדים, אבל חילקנו אותם גם למבוגרים. האורחת מחו"ל קיבלה גרסה ברוסית ותרגום סימולטני שוטף.

שולחן ליל הסדר

שולחן ליל הסדר – סחט מחמאות אבל אף אחד לא טרח לצלם תמונה יותר טובה מזו

פתחתי את הסדר בנקישת מזלג על כוס יין, הודיתי לכל מי שהצפין עד טבריה, פרגנתי לזוגתי שעמלה רבות על הערב הזה והכרזתי שזו הפעם הראשונה מיני רבות בה הסדר ייערך אצלנו – עם כמה הנחות: קודם כל, מותר לאכול בזמן שאני קורא את ההגדה (אבל עדיין צריך להקשיב). ושנית – החבאנו ברחבי הבית לא פחות משבעה אפיקומנים, כמספר הילדים. המטרה היא שכל אחד מהילדים ימצא אפיקומן, ואם מישהו כבר מצא – הוא מוזמן לעזור לילדים אחרים בחיפושים. קאט לשורה התחתונה של עניין האפיקומן: יהונתן מצא אחד. לא היה מאושר ממני באותו רגע. אחר כך הוא מיהר לזלול את האפיקומן, חיסל עוד שלוש או ארבע מצות, ובזאת הסתיימה הארוחה עבורו. לא חשוב, העיקר שהוא נהנה.

חילקנו בינינו את קריאת ההגדה וכל מי שרצה קרא קטע. בכל פעם שהגענו לשיר – עודדתי את כולם לשיר בקולי קולות, למחוא כפיים או להכות בשולחן, זכר לא רק ליציאת מצרים אלא גם (ובעיקר) זכר לשירת השכנים שנהגנו לשמוע בכל פעם שחזרנו הביתה מארוחת חג. כן, הפעם אנחנו היינו השכנים ששרים בקול רם.

הגדה מקוצרת ומאוירת לילדים. מספיק לפעם ראשונה

הגדה מקוצרת ומצוירת. אולי בשנה הבאה נלך על הנוסח המלא. לא, זה שקר

כמו כל מגישת אירוויזיון שמחליפה שלוש שמלות בערב אחד, גם בעל הבית שניהל ביד רמה את הסדר – דהיינו, אני – החלפתי חולצות שלוש פעמים. לא מתוך ראוותנות חלילה, אלא בגלל שהצלחתי לשפוך רוטב על החולצה הראשונה ואחר כך ניסיתי להכין סורבה תות שרובו מצא את עצמו על החולצה השניה (ובסופו של דבר לא הוגש לשולחן), אבל זה נתן לחלק מהאורחים משהו לצחוק עליו, אז מילא.

ואחרי ארבע כוסיות יין (או אולי יותר?) – נפרדנו מהאורחים ב"נתראה בשנה הבאה". כן, זה היה ליל סדר מוצלח וחג שמח מאוד.

הידד, אפילו המקרונים שלי יצאו מהממים!

לזרוח ולדעת ולגעת בהכל

17 אפר

ילד של אבא בשפת הסימנים עבר הבוקר את 30,000 הצפיות ביוטיוב – שוב תודה לכל מי שצפה – וזה תירוץ מצוין לספר על עוד שלושה דברים שקרו בעקבותיו:

לזרוח

בת דודתי, קרן, מפיקה תכנית ברדיו קול אחר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, והיא הזמינה אותי להתראיין ולספר קצת על יהונתן ועל הסרטון. ברור שהסכמתי. בכל זאת, משפחה. ומה, שאני אפספס הזדמנות לדבר על יהונתן? – והתוצאה היא ראיון טלפוני חביב שאני מתקשה להאזין לו כי אמרתי יותר מדי "אה…" ולמרבה המבוכה אמרתי עשרים ושבע אלף במקום עשרים ושבעה. אבל תסלחו לי, כן? לא כל יום אני מתראיין לרדיו.

תודה רבה לקרן!

ולדעת

ירון פנה אלי לא מזמן דרך הבלוג עם בקשה מעניינת – ללמוד לסמן את "ילד של אבא" כדי ללמד את ילדיו. לא שחשבתי שאתחיל לתת שיעורים פרטיים בשפת הסימנים, אבל הוא נשמע נחמד והנסיבות הסתדרו, אז קפצתי לבקר אותו: הבחור מעצב תעשייתי ויש לו סטודיו מרהיב בגבעת חן, שבו הוא מייצר כמעט כל דבר שתוכלו להעלות בדעתכם מפלסטיק ממוחזר, החל מקערות, דרך תכשיטים ועד רהיטים. הוא גם מעביר סדנאות בנושא, שווה להציץ. בקיצור, עשיתי לו שיעור קצר בו לימדתי אותו את הסימנים ואני מקווה שהוא יעביר את זה הלאה. איזה סיפוק אדיר! והיי, גם קיבלתי ממנו במתנה קערת פירות מפלסטיק ממוחזר. שווה!

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

תודה רבה לירון, ובהצלחה!

ולגעת בהכל

תלמידי כיתה י'1 בתיכון אהל שם ברמת גן עשו למורה שלהם (ולי, על הדרך) הפתעה מקסימה: הם צילמו גרסה משלהם ל"ילד של אבא בשפת הסימנים" והקדישו אותה למורה, רותם (שבמקרה היא גם אחותה של יונית, המורה שהזמינה אותי להתארח בכיתה ב' בנתניה). נראה שהם למדו את הסימנים מן הסרטון שלי, שבמקור לא נועד ללימוד סימנים ולכן פה ושם יש פספוסים, אבל היי, צמד המילים "העיקר הכוונה" מעולם לא היה מדויק כל כך. זו עדיין מחווה מרגשת שמבוצעת נהדר בעיני, ולכן צילמתי תגובת-סלפי-וידאו שלי עם יהונתן ושלחתי אליהם – אפשר לראות אותנו בסוף הסרטון שלהם:

תודה רבה וכל הכבוד, תלמידי י'1 בתיכון אהל שם בר"ג!

*

וחוץ מזה, אתמול לפני שנה פורסמה הרשומה הראשונה בבלוג הזה. מזל טוב לי!

אחד מי יודע בשפת הסימנים

9 אפר

זה סרטון שצילמתי לפני שנתיים (הרבה לפני "ילד של אבא בשפת הסימנים"), בעת שהייתי עדיין בקורס שפת סימנים רמה 1, כמה ימים אחרי השיעור בנושא חג הפסח.

כך שאם יתחשק לכם להפתיע את יתר המסובין בשולחן ליל הסדר ולשיר את "אחד מי יודע" גם בקול וגם בסימנים – יש לכם כמה ימים ללמוד! נכון, זה סרטון בן שבע ומשהו דקות ולמי יש זמן וכוח (ממש רואים מדי פעם בסרטון כמה אני מותש…), אז אתם יכולים פשוט לדלג לדקה 6:33 ולצפות ב"13 מי יודע" שמכיל גם את כל הסימנים שלפניו. 🙂

המוסיקה-באיכות-גרועה-ברקע: נקמת הטרקטור
המורה הנהדר לשס"י שלימד אותי את הסימנים: יהונתן שיוביץ

חג שמח!

עוגיות בטטה צ'יפס

1 אפר

שזה כמו עוגיות שוקולד צ'יפס, אבל עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס. וכן, הפוסט הזה מתפרסם באחד באפריל, אבל זהו לא בלוף ולא כזב אלא מתכון אמיתי ומוצלח מאוד.

שזה כמו עוגיות שוקולד צ'יפס, אבל עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס

עוגיות בטטה צ'יפס

יש כמה חילוקי דעות אצלנו בבית בשאלה מי העלה את הרעיון להכין עוגיות שוקולד צ'יפס עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס. זוגתי טוענת שהיא זו שאמרה "היי, אולי תכין עוגיות שוקולד צ'יפס, אבל עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס?" – ואני טוען שהרעיון צץ במוחי מיד לאחר שהיא אמרה "היי, אולי תכין עוגיות שוקולד צ'יפס, אבל עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס?"…

טוב, כנראה שלעולם לא נדע של מי היה הרעיון.

מה שבטוח, זה שקצת לפני הרעיון להכין עוגיות בטטה צ'יפס, מנטקה הכריזו על ירקות שורש כחומר הגלם החודשי באתגר "כחומר ביד הבלוגר". קולרבי, גזר, תפוח אדמה – הכל מותר, העיקר שישמש חומר גלם מרכזי בקינוח או מאפה. אני בחרתי כאמור בבטטה, ואתם חייבים לראות מה עשו חבריי לפרוייקט: מאפינס בטטה סגולה עם שטרויזל פקאן, רביולי במילוי חמאת גזר, סברינה סלק ועוד…
הקליקו כאן לרשימת המתכונים המלאה, וקדימה למתכון שלי (מבוסס על מתכון של אמא שלי לעוגיות שוקולד צ'יפס, אבל – רגע, אולי ציינתי את זה כבר? – עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס):

עוגיות בטטה צ'יפס

הפרודוקטים לכ-30 עוגיות:
1 בטטה בינונית
3 כפות סוכר לבן
150 גרם חמאה רכה (100+50)
כוס סוכר חום דמררה
1 ביצה
2 כפיות תמצית וניל (1+1)
כוס ושלושת-רבעי קמח
חצי כפית אבקת אפייה
חצי כפית סודה לשתייה
חצי כפית מלח (לנועזים – מלח גס!)

אופן ההכנה:
מקלפים את הבטטה וחותכים לקוביות של בין חצי סנטימטר לסנטימטר.
לוקחים 50 גרם מן החמאה וממיסים במחבת, מוסיפים 3 כפות סוכר לבן, כפית אחת של תמצית וניל ואז את קוביות הבטטה. מטגנים על אש נמוכה כמה דקות תוך כדי ערבוב בכף עד שהבטטה מתרככת. איך יודעים? או שטועמים קוביה או שמנסים לחתוך אותה עם הכף. חלק מן הקוביות ייחרך וזה בסדר. ברגע שקוביות הבטטה התרככו – מכבים את האש ונותנים להן להצטנן קצת.
בזמן שהבטטה מצטננת מקציפים יחד במיקסר חמאה וסוכר עד לקבלת מרקם אוורירי.
מוסיפים ביצה וכפית תמצית וניל וממשיכים להקציף עוד כמה שניות.
בקערה נפרדת מערבבים קמח, אבקת אפייה, סודה לשתייה ומלח. מוסיפים בהדרגה למיקסר במהירות נמוכה.
לבסוף מוסיפים את תוכן המחבת (קוביות הבטטה והנוזלים שנותרו בה, אם נותרו כאלה) אל המיקסר ומערבבים מעט.
בעזרת שתי כפיות יוצרים תלוליות על תבנית מרופדת בנייר אפייה ומשטחים מעט. שימו לב להשאיר רווח גדול מאוד בין עוגיה לעוגיה כי הן תשתטחנה באפייה.
אופים בתנור שחומם מראש ל-150 מעלות בערך 20 דקות. אם אתם אוהבים את העוגיות קצת יותר קריספיות, השאירו אותן שם לעוד 2-3 דקות.

בתיאבון!