ארכיון | מאי, 2014

וכמה טוב שבאת, ביחד זה שלם

31 מאי

טל ומוקי ביום שישי האחרון התקיימה פגישת מחזור חגיגית של בוגרי גן מיחא תל אביב. יהונתן הלך לגן הזה במשך שנה כשגרנו במרכז, אז היה מרגש מאוד לראות אותו משוטט במסדרונות אחרי שנתיים שלא היה שם, יודע בדיוק לאן ללכת ואפילו מזהה את אנשי הצוות. היה אוכל, היו סדנאות יצירה ומוסיקה להורים ולילדים, והייתה הפתעה להורים שנשמרה בסוד ממש עד הרגע האחרון ואף אחד (טוב, חוץ ממני ומזוגתי) לא ידע: הזמר מוקי פינה עבורנו את הבוקר שלו והגיע כדי לשיר לנו שיר אחד. נחשו איזה.

ניגשתי אליו, לחצנו ידיים, פטפטנו קצת. אמרתי לו שאני מאוד אוהב את השיר שלו ובטח אומרים לו את זה הרבה, אז הוא חייך ואמר שתמיד נחמד לשמוע שוב. סיפר קצת על הקשר האישי שלו לעולם לקויי השמיעה. הסכים להצטלם איתי למזכרת, אבל אני ממש לא היחיד – מוקי המשיך והצטלם עם ילדים, עם הורים, עם כל מי שרק רצה. הוא היה מקסים, סבלני, אדיב. כל כך לא מובן מאליו שהוא הגיע להופיע בגן.

רק יהונתן לא ממש הבין מי האיש הזה. הרי למיטב ידיעתו אני הזמר המקורי של השיר… 🙂

בסימן קפה

28 מאי

בסימן קפה 2

בשנה שעברה התקיים בבית עמותת "שמע" בתל אביב ערב נחמד שנקרא "בסימן קפה". מה זה "בסימן קפה"? שאלה מצוינת. לא הייתי שם, כי [הכנס כאן תירוץ בקשר למרחק טבריה-ת"א]. אבל חלפה שנה ואירוע "בסימן קפה 2" נקבע ליום אתמול שבו במקרה הייתי בתל אביב. אז הלכתי. ונהניתי. אוי, כמה שנהניתי. כל כך נהניתי, למעשה, שאני מבטיח חגיגית להשתדל להגיע גם לאירועי "בסימן קפה" הבאים, בלי קשר למרחק הגיאוגרפי מהם.

בסימן קפה 2 קפה ומאפה"בסימן קפה" הוא אירוע שמארגנת עמותת "שמע" ומיועד לדוברי שפת סימנים בכל הרמות. מלבד בית קפה מסמן עם קפה ועוגה ניצבו שם כמה דוכנים של אמנים חירשים, אבל העיקר עבורי היה לפגוש אנשים חדשים, לפטפט איתם בשפת הסימנים ולהשתתף במעגלי שיח בשפת הסימנים בהנחיית אנשים חירשים.

בהתחלה הייתי מאוד נבוך. לא הכרתי שם אף אחד ואני לא בדיוק הטיפוס שיגש לאדם זר ויפתח בשיחת חולין, אפילו לא בשפת סימנים. אבל להפתעתי ולמרבה מבוכתי שרק העמיקה – אנשים זרים ניגשו אלי ופתחו בשיחת חולין, שלרוב התחילה ב"אני מזהה אותך מהסרטון ילד של אבא", לעיתים התחילה ב"ראיתי את הסרטון שבו סימנת את האחת שלי" ואפילו אחת שניגשה ואמרה "אהבתי את המתכון שלך לקרמבו חלבה!"… 🙂

אחר כך התחלקנו לקבוצות על פי רמות הידע שלנו בשפת סימנים והתחלנו לפטפט בינינו – מי אתה, מאיפה אתה, איפה למדת שפת סימנים וכן הלאה. הופתעתי ושמחתי לגלות שאני לא חלוד כמו שחששתי, ושאני דווקא מסמן לא רע בכלל.

בחמישה איזורים ברחבי האולם בו התכנסנו הוכנו "תחנות", בכל אחת מהן עמד מדריך חירש והעביר מעין שיעור של 20 דקות. בסיומן מישהו כיבה והדליק את האור באולם, כדי לסמן למדריכים שהזמן תם, ואז כל הקבוצות התחלפו במקומותיהן ועברו ל"תחנה" אחרת.

1. הקבוצה שלי פתחה ב"ערים ומקומות" – תזכורת לשמות של ערים ומקומות בישראל, כולל כמה סימנים חדשים שלא הכרתי (איך חייתי עד היום בלי לדעת איך לסמן את העיר חדרה, אין לי מושג. אני לא מתלוצץ – בכל פעם שאני נוסע מתל אביב לטבריה אני חושב לעצמי כמה חדרה מעצבנת אותי, ולו רק בשל העובדה שאני תמיד בטוח שכבר עברתי אותה – ואז אני מגיע אליה).
2. המשכנו ל"שס"י עשירה" – דוגמאות למילים שיש להן כמה סימנים שונים, מתי משתמשים בסימן הזה ומתי בסימן אחר (למשל, "אני אוהב את אשתי" יסומן אחרת מ"אני אוהב שוקולד"; "אני חבר שלה" יסומן אחרת מ"אני חבר מועדון").
3. לאחר מכן עברנו ל"מהיחיד לקהילה" – שיעור הסטוריה קצר על תרבות החירשים: למדנו אודות משה במברגר, אחד מהאבות המייסדים של תרבות החירשים בארץ, ושמענו קצת על הקשיים שהיו לחירשים לתקשר לפני שהיו שיחות וידאו, סקייפ ומסרונים.

בסימן קפה 2 מעגלי שיחה

4. ואז עברנו לדבר על ספורט חירשים – הידעתם שקיים ארגון ספורט לחירשים? שבכל ארבע שנים נערכת אולימפיאדה לחירשים? שרק לא מזמן המציאו פטנט שיאפשר לחירשים "לראות" את שריקת השופט באמצעות אורות שנדלקים בארבע פינות המגרש? גם אני לא ידעתי. והיי, אפילו למדתי לסמן "ברצלונה" ו"ריאל מדריד" – אני בטוח שזה יהיה שימושי מתישהו.
5. ואז עברנו לדבר על ההבדלים בין שפת סימנים מסומלת לבין "פה" (FA) – מעין שפת סימנים מקוצרת וזורמת יותר. קצת קשה להסביר את זה, אבל מה שאני מסמן למשל בשירים שאני מעלה ליוטיוב – זה נקרא "שפה מסומלת", משום שאני ממש מסמן כל מילה שנכתבה. אבל אם חירש ירצה לומר את אותם משפטים לחירש אחר כחלק משיחת חולין רגילה, הוא בוודאי ישתמש בנוסח מקוצר יותר, ישמיט חלק מהמילים המיותרות או יחליפן במחוות גוף שונות (הצבעה, הבעות פנים…).

בסוף הערב הצצתי בשעון ולא האמנתי. שלוש שעות חלפו כשנדמה שאלה רק שלוש דקות. יצאתי משם עם המון סימנים חדשים לאוצר המילים שלי, עם מכרים חדשים ועם המחשבה הטורדנית שאני חייב למצוא דרך לתרגל יותר שפת סימנים בצפון הנידח, אולי להמשיך ולהעמיק עוד בלימודים במסגרות כלשהן. אני מקווה שאירוע "בסימן קפה 3" יגיע במהרה, אולי שאפילו יגדילו את התדירויות של המפגשים האלה. היי, ציינתי כבר שמאוד מאוד נהניתי?

 

הבית החדש

27 מאי

בפעם האחרונה בה עברנו דירה זה היה בתוך טבריה – עברנו מהדירה של בעל הבית הקודם (הידוע גם כ"בעל הבית המנוול") אל הדירה הנוכחית (של המכונים "בעלי הדירה הנחמדים"). עבור יהונתן זה יצר בלבול מסוים; מעברי דירה קודמים קרו בן רגע, ביום אחד, ובהם עברנו מעיר לעיר כך שכל הסביבה שלו השתנתה – דווקא אז לא הייתה לו בעיה להבין שקודם גרנו שם ועכשיו אנחנו גרים פה. אבל במעבר הדירה האחרון רק חלק מהסביבה שלו השתנה: הגן הוא אותו גן, הדרך כמעט אותה דרך, אפילו לסבתא וסבא מגיעים כמעט באותו אופן. מה גם שהייתה תקופת חפיפה קצרצרה בה החזקנו למעשה בשתי הדירות במקביל, לקחנו אותו פעם לדירה הזו ופעם לדירה ההיא, אז המושג "הביתה" קצת התערער אצלו.

מה נעשה? ישבנו וחשבנו ומצאנו פתרון פשוט: הגדרנו את הדירה החדשה כ"הבית החדש". כך, כדי שיהונתן יבין לאן אנחנו הולכים, אמרנו לו או שאנחנו הולכים "הביתה" או שאנחנו הולכים "לבית החדש".

נכון פשוט? כאלה אנחנו, אנשים של פתרונות פשוטים.

העניין הוא שהמושג "הבית החדש" נדבק חזק מדי. עד היום, הרבה אחרי שעזבנו את הדירה הקודמת והסברנו ליהונתן ש"הולכים הביתה" זה אותו דבר כמו "הולכים לבית החדש", יהונתן ממשיך לקרוא לדירה הזו "הבית החדש". כשאני אוסף אותו מהגן או מסבתא ולוקח אותו הביתה, הוא מיד מתקן: אבא, התבלבלת, אנחנו הולכים לבית החדש. למרות שאנחנו חוזרים שוב ושוב על כך שהמקום הקודם שבו גרנו הוא כבר לא הבית שלנו, ויש לנו רק בית אחד אז אין טעם לקרוא לו "חדש" – הוא בשלו. רק "הבית החדש".

ואין לנו עם זה בעיה. לא אכפת לנו לקרוא לדירה "הבית החדש" ככל שיהונתן ימצא לנכון. לפעמים שואלים אותי בגן "מה, שוב עברתם דירה?" ואני מושך בכתפיי ועונה "כן, באוקטובר!"

אבל… מה יקרה כשנעבור שוב? אם הדירה הנוכחית היא "הבית החדש", איך נסביר ליהונתן את הדירה הבאה? "הבית החדש-חדש"? לא, זה לא רעיון טוב.

אז מה נעשה? ישבנו וחשבנו ומצאנו פתרון פשוט: נקנה את הדירה הזו.

די לשכירות. אין יותר מעברים. אנחנו נהיה בעלי הבית, ושיהונתן ימשיך לקרוא לו "הבית החדש" כמה שרק ירצה. בכנות, אני לא מעלה בדעתי סיבה מוצלחת יותר לקנות דירה…

נכון פשוט? כאלה אנחנו, אנשים של פתרונות פשוטים.

.

כל הטפסים הוגשו, עורכי דין ושמאים ובנקים עשו את עבודתם והבוקר הגיעה ההודעה הרשמית: הדירה הזו, הבית החדש, שלנו.
עכשיו אפשר להגיד "בשעה טובה". 🙂

האחת שלי בשפת הסימנים

23 מאי

האחת שלי חוגגת היום יום הולדת. מזל טוב, ק'! 🙂

*תודה רבה רבה רבה למיכל נווה המקסימה.

על מה אתה חולם?

19 מאי

"ילד של אבא בשפת הסימנים" ממשיך לעשות טוב: אחרי תלמידי כיתה י' מר"ג, גם תלמידי כיתה ו' מן היישוב יודפת צילמו גרסה מסומנת משלהם – תראו תראו, הם מחקים אפילו את נפנוף היד המטופש שלי בהתחלה ואת הטבת המשקפיים על האף…! 🙂

נו, מקסימים או מה?

תודה רבה לילדים ועידן המדריך ששלח לי את הסרטון.

התביעה הקטנה הראשונה שלי (או: בעל הבית המנוול מכה שנית, אבל הפעם אנחנו מכים בחזרה)

14 מאי

זה אחד הדברים הארוכים יותר שכתבתי בבלוג. אם אין לכם כוח לקרוא – וזה בסדר, כתבתי את זה בעיקר עבורי – תמצתתי כל הרשומה הנוכחית ל-29 מילים כאן. אבל אם בא לכם בכל זאת לקרוא את הסיפור המלא, אז הנה זה בא:

חלק 1: בעל הבית המנוול מכה שנית

ההתחלה של הסיפור די מביכה מבחינתנו, כי כל הבלאגן נולד משתי טעויות שאנחנו עשינו:

  1. האחת היא טעות שאשתי עשתה בעת חתימת חוזה השכירות של הדירה הקודמת בה גרנו. החוזה נחתם ל-12 חודשים, וזוגתי הייתה אמורה לתת 12 צ'קים של שכר דירה, אבל היא נתנה בטעות 13 צ'קים. קורה. טועים.
  2. ואחרי שגילינו שנפלה טעות והודענו לבעל הבית מספר פעמים שיש לו צ'ק מיותר – סמכנו עליו שלא יפקיד אותו. גם אחרי תקרית המזגן המקולקל בה בעל הבית הרוויח את התואר "מנוול", עדיין סמכנו עליו שלא יפקיד את הצ'ק שניתן לו בטעות – ולא ביטלנו אותו.
    נאיביים שכמונו.

וכך קרה שבשלהי חודש ספטמבר 2013, שלושה ימים אחרי שעזבנו את הדירה שלו ולמחרת היום בו החזרנו לו את המפתחות – בעל הבית המנוול פרע את הצ'ק ה-13, ובעצם שלשל לכיסו שכר דירה על חודש נוסף למרות שכבר לא גרנו בדירה.

.

הימים הם ימי חול המועד סוכות. מצאנו עצמנו עם מינוס בלתי צפוי בבנק ובעל הבית המנוול סירב להחזיר את הכסף. טען שהוא רוצה לוודא שהצ'ק הזה אכן מיותר, כלומר לבדוק עם הבנק שלו שהופקדו 13 צ'קים ולא 12, אבל את זה הוא יכול לעשות רק אחרי חול המועד כי הבנקאי החביב עליו בחופשת חג, ובקיצור סירב להחזיר את הכסף עד שיבדוק – אבל לא מיהר לבדוק. רק לאחר תום חופשת החג בבנק הוא התקשר אלי והכריז "חדשות טובות, בדקתי ובאמת מגיע לך כסף. מה פרטי החשבון שלך, אני אעשה לך העברה!"… נתתי לו את הפרטים וקיוויתי שבזה יסתיים הסיפור, אבל אז הוא אמר "טוב, אני מעביר לך את הכסף בחזרה חוץ מ-200 שקלים שאני לוקח לך, סימלי, על הנזקים שהשארתם בדירה".

אה, כן, אני צריך להסביר כאן עוד משהו:
בעל הבית המנוול טוען שהחזרנו לו את הדירה עם מיליון נזקים שגרמנו לה. אנחנו, כמובן, דוחים את טענותיו על הסף. אם יש נזקים בדירה – ואמרתי לו את זה שוב ושוב – אז או שהם היו שם לפני שנכנסנו וככאלה אינם באחריותנו, או שהם "בלאי סביר", שגם בחוזה השכירות מוגדר שהוא לא באחריות השוכרים. ממש כמו, נניח, מזגן שהתקלקל כי הוא פשוט עתיק יומין.
מה שמצחיק הוא שבעל הבית המנוול, ביום האחרון של חוזה השכירות, בחר מיוזמתו (ולמרות שסירבנו להודות באחריות על שום נזק) להחזיר לנו את צ'ק הביטחון, זה שנועד להגן עליו במקרה שדיירים גורמים לו נזק או חוב ונעלמים מבלי לשלם. הוא החזיר לנו את הצ'ק – ואנחנו קרענו אותו והשלכנו לפח.
ועכשיו, משנפל לידיו סכום כסף ששייך לנו, הוא החליט להשתמש ב-200 ש"ח "סמליים" מתוכו כדי שנשלם על רשימת נזקים הזויה שלטענתו הם באחריותנו…? מיותר לציין שאם היה בדירה ההיא אפילו צל צילו של נזק שנגרם באשמתנו, בוודאי שהיינו מקבלים את האחריות ומשלמים, כן? אבל היות ואני לא מיליונר ולא מוסד צדקה, אני לא מתכוון לשלם על שום נזק שאינו באחריותי, ולכן הודעתי לבעל הבית המנוול שאני דורש את מלוא הסכום שניתן בטעות ואף לא אגורה מתחתיו, אחרת נתראה בבית משפט. ככה אמרתי לו. אולי אפילו קצת הרמתי את הקול. טוב, צעקתי, בסדר.
הוא ענה בעצבים "אז לך לבית משפט!" – ושנינו ניתקנו זה לזה בפרצוף בו זמנית.

יומיים לאחר מכן הלכתי לקנות חלב בקיוסק שנמצא לא רחוק מהדירה החדשה ששכרנו. במקרה אותו קיוסק נמצא ליד בית משפט השלום בטבריה, המשמש גם כבית משפט איזורי לתביעות קטנות, אז "על הדרך" קפצתי והגשתי כתב תביעה נגד בעל הבית המנוול, בו ביקשתי מבית המשפט שיורה לו להחזיר את מלוא הסכום שניתן לו בטעות. לא ביקשתי פיצוי, לא עוגמת נפש, לא ניפחתי שום דבר מעבר לסכום המדויק שהיה כתוב על הצ'ק שניתן לו בטעות. הגשתי טפסים וצילומי הוכחות, שילמתי אגרה, קיבלתי מספר תיק תביעה קטנה – ק' ואני נגד מנוול – והלכתי הביתה עם החלב שלי. בית המשפט כבר יודיע לבעל הבית המנוול שנפתחה נגדו תביעה קטנה וידרוש ממנו להגיש כתב הגנה. עכשיו אני ממתין.

התביעה הקטנה הראשונה שלי

התביעה הקטנה הראשונה שלי

חלק 2: מאתיים שקלי המריבה

חלפו מספר שבועות מהגשת כתב התביעה. יום אחד קיבלתי SMS מבעל הבית המנוול, בו הוא מודיע לי שהוא ביצע העברה לחשבון שלי של הסכום-פחות-200, כפי שאמר לי בשיחת הטלפון האחרונה בינינו, וזאת בגלל הנזקים שלכאורה גרמנו לו בדירה. עוד אני מעכל את הבשורה המפתיעה ופתאום הגיע SMS נוסף – "אני אשקול את המשך הדרך". מקסים. בדקתי את חשבון הבנק שלי ואכן הסכום-פחות-200 הופיע שם. לעולם לא נדע האם הוא העביר לנו את הסכום בגלל שבית המשפט הודיע לו על התביעה הקטנה נגדו או שסתם התחשק לו להיות נחמד (ואז ראוי לתהות למה הוא חיכה מספר שבועות עד שהעביר את הכסף…).

אבל עכשיו הוא חייב לנו 200 ש"ח בלבד. התביעה הקטנה נגדו כבר קיימת. מה לעשות?
האם לוותר ולמשוך את התביעה? הרי לא באמת יש לנו חשק להתעסק עם בתי משפט עכשיו, ואולי בכל זאת אפשר לוותר על ה-200 האלה? ומצד שני, האם בכזאת קלות ניתן למנוול לנצל את הטעות שלנו ולקחת מאיתנו כסף שלא מגיע לו?

בכנות, מה אתם הייתם עושים?

בהחלטה שעוררה עלינו לא מעט ביקורת בקרב משפחה וחברים, החלטנו לעמוד על שלנו ולהילחם עד השקל האחרון. ניגשתי לבית המשפט – סליחה, הלכתי לקנות עוד חלב ועל הדרך קפצתי לבית המשפט – והגשתי בקשה רשמית להוריד את סכום התביעה מגובה הצ'ק לגובה של 200 שקלים. אני אומר לכם, הייתי מאוד נבוך כשהגשתי את הטופס.

חלפו עוד מספר שבועות. נקבע לנו תאריך לדיון בבית המשפט – ויום אחד הגיע בדואר כתב ההגנה של המנוול. אני זוכר שירדתי לזרוק את הזבל, הוצאתי את המעטפה מתיבת הדואר ואחזתי בה, סגורה, כל הדרך עד לפח ובחזרה לפתח הבניין. אז התיישבתי על המעקה – וקראתי.

.

במסמך בן שני עמודים מודפסים צפוף-צפוף, בעל הבית קודם כל מודה שניתן לו צ'ק אחד מיותר ושהוא נפרע בטעות – אבל הוא מתעקש שאת הפרש המאתיים הוא לא מוכן להחזיר בגלל רשימה ארוכה של נזקים שהשארנו לו בדירה, הכוללת את כל מה שציין כבר בעבר בטלפון פלוס כמה נזקים חדשים שבדה במרוצת הזמן. הוא סיפר גם שהבת שלו עברה תאונת דרכים – שזה לא נעים אבל גם לא רלוונטי – ואת הכל הוא תיבל בציטוטים שאני כביכול אמרתי. איומים, לכאורה. אני! איומים!
ויש עוד: בכתב ההגנה הוא גם טוען שהשארנו חוב לעיריית טבריה ושהוא נאלץ לשלם אותו מכיסו (שקר שקל להפריך בעזרת נפנוף קליל של הקבלות שיש בידי, המוכיחות ששילמנו הכל), ולסיום הוא טוען שאני מנסה לנקום בו ושההתנהגות שלי היא – בחיי, זו מילה שהוא השתמש בה – נכלולית. אני מודה, פה כבר פרצתי בצחוק גדול.

מתוך כתב ההגנה של בעל הבית המנוול

הפיסקה המסכמת מתוך כתב ההגנה שלו

ועכשיו… שוב לחכות. על פי הליכי תביעות קטנות אין לי אפשרות להגיב בכתב על כתב ההגנה אלא רק להמתין לדיון בבית המשפט ולומר שם את דבריי. אז שיננתי לי נאום תגובה קצר, בררתי את המילים, התרכזתי בעיקר והשמטתי את הטפל. התכוננתי היטב, כדי שאוכל להתנסח כמה שיותר בבהירות ברגע האמת ולהקטין את הגמגומים וה"אהה…" למינימום. חיכיתי לדיון בקוצר רוח – יותר משבעה חודשים! – עד שסוף סוף, בשבוע שעבר, הגיע היום.

חלק 3: אובג'קשן, כבוד השופטת

בוקר, בית משפט השלום בטבריה. הגיע מועד הדיון.

ק' ואני (להלן: התובעים) הגענו מוקדם וראינו את בעל הבית המנוול (להלן: הנתבע) ממתין בחוץ כשבידיו ערימת ניירות נתונה בתוך ניילון מרופט של קלסרים. נחמד. עושה רושם שהוא התכונן. אבל אז שלפתי את הקלסר האדום והמבהיק שלי, ובו מסודרים כל המסמכים וההוכחות. כן, חביבי, גם אני התכוננתי.

לא החלפנו אף מילה, אפילו לא מבט. נכנסנו לאולם הדיונים בשקט מתוח – וחיכינו. סיכמתי מראש עם ק' שאני אייצג את שנינו, וגם אמרתי לה שאני לא מתכוון לדבר הרבה אלא לתת לו, לנתבע, לדבר כמה שיותר. הייתה לי הרגשה שהוא כבר יכרה לעצמו את הבור.

השופטת נכנסה לאולם בצעדים מהירים, התעלמה לחלוטין מאיתנו התובעים, פנתה ישירות לנתבע ואמרה לו שהיא לא מבינה את טענת ההגנה שלו. כצפוי, הוא התחיל שוב לספר סיפורים ארוכים ונפלאים שלא קשורים לכלום, ובשלב מסוים אף שלף תמונות וטען שאלה חלק מן הנזקים. היה לא קל להתאפק למשמע בליל הקשקושים שהוא תיאר שם, אבל לא התפרצתי לדבריו אלא חיכיתי בסבלנות לתורי.

כשסוף סוף פנתה אלי השופטת, אמרתי שכל נזק שעליו מדבר הנתבע הוא אחד משלושה: או שקרי (וכאן עצרתי לרגע כדי לוודא שהבחורה הנחמדה שמקלידה את הפרוטוקול מוסיפה את המילה הזו), או היה בדירה טרם כניסתנו ועל כן נותר שם בעת שיצאנו, או שקרה כתוצאה משימוש סביר ולכן מותר על פי תנאי החוזה. כמו כן למטרת כיסוי נזקים נועד צ'ק ביטחון שהוחזר לנו במעמד החזרת המפתח, ולכן אין שום סיבה שהנתבע ישתמש בכסף שניתן לו בטעות למטרה הזו. זה היה הדבר היחיד שיצא לי לומר מתוך הנאום שהכנתי מראש. כצפוי, זה רק הרגיז את הנתבע שהתחיל שוב להפליג בסיפורים – ק' כבר התקשתה להסתיר את הגיחוכים – אבל לשמחתי השופטת עצרה אותו במהרה, לא לפני שקלטתי אותה ממלמלת "יש לך פגם בהגנה שם, אבל בסדר, נו, תסיים."

ואז הוא טען שלא רק נזקים השארנו לו בדירה, אלא גם חשבונות שלא פרענו והוא נאלץ לשלם מכיסו. אמר שיש לו קבלות להציג, אז אמרתי שגם לי יש קבלות שמוכיחות ששילמתי. אבל השופטת אפילו לא ביקשה לראות. חבל, השקעתי בניילונים והכל.

אחרי עוד כמה שאלות הבהרה, השופטת הודיעה שפסק הדין יינתן בימים הקרובים וסיימה את הדיון. יצאנו מבית המשפט כשאנחנו מרגישים מנצחים. עבורנו, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, העניין הוא לא מאתיים שקלים. יהיה מה שיהיה עכשיו, אנחנו עמדנו על שלנו. זה מה שחשוב לנו.

חלק 4: טעם הניצחון

פסק הדין שהגיע בדואר משתרע על פני שלושה עמודים(!), ומה שחשוב מופיע בסוף:

פסק הדין

מתוך פסק הדין

הידד! הנתבע (בעל הבית המנוול) מחוייב להשיב לתובעים (אנחנו!) את יתרת סכום הצ'ק שניתן לו בטעות וכמו כן הוא מחוייב לשלם את הוצאות המשפט, כך שבסה"כ עליו לשלם אפילו יותר ממאתיים שקלי המריבה ההם…

באותו ערב החלטנו לחגוג באופן ספונטני: יצאנו מהבית עם הילדים, קנינו פיצה ושתיה קלה ונסענו אל הדירה ההיא. התיישבנו על הרצפה בכניסה לבניין, בשטח ציבורי שמותר לכל אדם להימצא בו, ואכלנו שם ארוחת ערב. שכנים נכנסו ויצאו והביטו בנו בתימהון, אבל לנו לא היה אכפת. להם זה נראה מוזר, לנו זה נראה הגיוני. סמלי, אפילו. וכשיהונתן שאל בפה מלא פיצה "למה באנו לבית הישן?" – ענינו לו שפשוט באנו לכאן פעם אחרונה כדי להגיד שלום כמו שצריך.

ואז ק' ואני השקנו כוסות פלסטיק מלאות תה קר וחייכנו זה לזו. לכל אורך הדרך לא היה ספק שאנחנו צודקים, אבל כמה טוב לקבל אישור רשמי. ניצחנו אותו. ניצחנו את המנוול.

פיצת ניצחון

לניצחון הזה היה טעם של פיצה עם זיתים. טעים!

נענע בננה

3 מאי

קרם בננה עם שברי בננות מיובשות ורוטב נענע

לא מזמן פרסמתי כאן מתכון לקרם רימונים בכוסיות שוקולד שהתחיל במילים: "אני לא משתגע על רימונים, באופן כללי. תנו לי בננה ואהיה מאושר."

"מאושר"? טוב, הגזמתי. אני לא עד כדי כך מחבב בננות. אני בסדר עם בננות. עובדה, הוספתי בננות מקורמלות לקאפקייקס תירס ופסטרמה בזמנו. אהה, גוד טיימז. אבל מנטקה הכריזו הפעם על בננה כחומר הגלם החודשי שממנו צריך להכין קינוח או מאפה – ואני, שלא כל כך אוהב לאכול קינוחי פירות ולכן לא כל כך אוהב להכין אותם, לא ממש ידעתי מה לעשות. קינוח על בסיס בננה? בננה, בננה… בננה. נה-נה-בננה. רגע, נה-נה-בננה? נענע-בננה! והופ, יש קינוח: קרם בננה עם שברי בננות מיובשות ורוטב נענע. נשמע מוזר? אולי, אבל השילוב התגלה כמוצלח מאוד.

רגע לפני המתכון, אתם מוזמנים להציץ בקינוחי הבננה הנהדרים של שאר המשתתפים בפרוייקט: עוגיות, אקליירים, קאפקייקס, שילובי בננה עם חמאת בוטנים ועם שוקולד ועם ריבת חלב ו… טוב, הקליקו כאן וזהו, אתם עוד תודו לי אחר כך.

נענע בננה

הפרודוקטים (ל-4 מנות):

50 גרם ביסקוויטים מפוררים
4-5 בננות בשלות בינוניות
2 כפות סוכר
250 מ"ל שמנת מתוקה
חופן בננות מיובשות (כאלה של ט"ו בשבט)
כ-30 גרם נענע (חצי שקית)
חצי כוס חלב
100 גרם שוקולד לבן (הוספתי, אבל הטעם לא מורגש כלל. לדעתי אפשר לוותר)
לקישוט: כמה עלי נענע

אופן ההכנה:

קרם הבננה:
מועכים את הבננות במזלג או בכזה של הפירה. היי, יודעים איך קוראים לכזה של הפירה? ממעך. וואו, מפתיע. עזבו, לכו על מזלג. למי יש כוח לשטוף ממעך אחר כך?
מוסיפים את הסוכר ואת השמנת המתוקה ומקציפים הכל יחד עד לקבלת קרם בננה. אפשר לטעום ולהוסיף עוד בננה אם הטעם הבנני לא מורגש מספיק (אני התחלתי מ-3 בננות ואז הוספתי עוד אחת ועוד אחת עד שהייתי מרוצה מהטעם).
מעבירים לשקית זילוף (לא חובה) ושומרים במקרר עד להגשה.

רוטב נענע:
למעשה פינטזתי על קרם נענע, אולי גנאש שוקולד לבן ונענע, אבל כמה נסיונות כושלים הובילו אותי למסקנה שבנענע יש יותר מדי מים(?) כי כל דבר שניסיתי לעשות איתה פשוט יצא נוזלי מאוד. אז בוא נקרא לזה רוטב נענע, מה כבר יכול לקרות?

30 גרם עלי נענע בחצי כוס חלב חם

30 גרם עלי נענע בחצי כוס חלב חם

לקחתי חצי כוס חלב (כי נגמרה לי השמנת המתוקה) וחיממתי אותה במיקרו. הוספתי לתוכה כחצי שקית נענע (כ-30 גרם), שזה נראה כמו המון עלים אבל איכשהו הם נדחסו היטב לתוך הכוס. נתתי לזה לשבת קצת, ערבבתי ומוללתי את העלים כדי שטעם הנענע יצא החוצה אל החלב החם. בינתיים שברתי 100 גרם שוקולד לבן לתוך קערה, ואז מזגתי את החלב מעליו, דרך מסננת. גם את עלי הנענע שנותרו במסננת סחטתי היטב כדי להוציא כל טיפת טעם נענעי. ואז ערבבתי הכל יחד. אם החלב התקרר בינתיים והוא לא ממיס את השוקולד, כמו שקרה לי, אפשר להכניס הכל לחימום קצר במיקרו ולהמשיך לערבב. העיקר שבסופו של דבר מתקבלת תערובת נוזלית מאוד וללא גושים, להלן רוטב נענע. שומרים במקרר עד להגשה.

עכשיו, תשמעו, שתי הערות לגבי רוטב הנענע:
1. במבט לאחור נראה לי שלא הייתי צריך בכלל את השוקולד הלבן. הטעם שלו לא מורגש כלל ונראה שנוכחותו ברוטב לא השפיעה על הנוזליות שלו. אם וכאשר אכין שוב נענע-בננה, אשתמש בשמנת מתוקה במקום בחלב ואוותר על השוקולד הלבן. ניסיתם? ספרו!
2. הרוטב שמתקבל הוא בהיר מאוד. כדי שיראו אותו בצילום הוספתי לו כמה טיפות צבע מאכל ירוק, אבל ממש לא צריך לעשות את זה.

 

מרכיבים את הנענע-בננה ממש דקה לפני ההגשה:
שמים כף ביסקוויטים מפוררים בתחתית הכוס.
מזלפים קרם בננה בנדיבות. אחרי הכל, בגלל הבננה התכנסנו כאן.
מוסיפים מעט בננות מיובשות שבורות בגסות.
ומעל הכל מזלפים מעט רוטב נענע.
מקשטים בכמה עלי נענע טריים – ומגישים מיד.

בתיאבון!

בתיאבון!