בחזרה לניז'ני טאגיל: מעגלים

30 יול

לפני שלוש שנים טסנו לראשונה לבקר קרובי משפחה של זוגתי בעיר ניז'ני טאגיל שברוסיה. זו לא עיר תיירותית, אין שם הרבה מה לראות, אבל אנחנו נהנינו מהדברים הקטנים והפשוטים (כגון הרחובות), היה כיף והבטחנו שנחזור – ובחלוף שלוש שנים סוף סוף טסנו לביקור נוסף, השני במספר. כמו אז, גם הפעם אני מנסה למצוא זמן להעלות את הזכרונות שלי מהטיול הזה כמה שיותר סמוך להיווצרם, אז אני כותב לכם כרגע מרוסיה הרחוקה. היוש!

כמו בפעם הקודמת, טסנו מנתב"ג למוסקבה ומשם בטיסה נוספת ליקטרינבורג. מכאן אפשר להגיע לטאגיל רק ברכב, מרחק נסיעה של כשלוש שעות, ובפעם שעברה מישהו בא לאסוף אותנו. הפעם החלטנו לא להטריח אף אחד (הפעם כבר הגענו ארבעה ולא שלושה) כך שהחלטנו לשכור רכב שילווה אותנו במהלך התקופה שלנו כאן. הזמנו אותו עוד לפני הטיסה וכשנחתנו ביקטרינבורג פשוט ניגשנו ואספנו אותו. נחמד. עכשיו איך מגיעים מכאן לטאגיל?

"אל תדאג!", זוגתי נופפה מולי בסמארטפון שלה, "הורדתי מראש תוכנת ניווט!"
"אבל זה בטח עובד על אינטרנט וזה יעלה לנו המון כסף כשנחזור לארץ", מלמלתי.
"לא!", היא חייכה חיוך ניצחון, "זה אוף ליין. הורדתי מפות מראש, רק צריך לעקוב אחרי הכבישים. שום אינטרנט!"

אלא שהתוכנה, הפתעה הפתעה, סירבה לעבוד.

10583900_10152323041389506_6412634053137366333_nזה הזכיר לי שלפני כמה שנים ניגשנו זוגתי ואני לאודישנים של הגרסה הישראלית ל"מירוץ למיליון". אני לא יודע מה חשבנו לעצמנו, ובדיעבד – אחרי שצפינו בעונה הראשונה – תודה לאל שלא התקבלנו. אבל הנה אנחנו חווים משהו דומה: אנחנו אי שם במדינה זרה, עייפים אחרי שתי טיסות עם שני ילדים שכבר הספיקו להירדם במושב האחורי, צריכים להגיע מעיר אחת לעיר אחרת כאשר כל מה שידוע לנו הוא שהמרחק ביניהן הוא שלוש שעות נסיעה. מה עושים עכשיו? טוב, להישאר כאן לא יקדם אותנו לשום מקום, אז יאללה, התחלנו לנסוע לכיוון אקראי.

מזל שזוגתי דוברת רוסית. עצרנו בתחנת דלק והיא נכנסה לשאול איך מגיעים לניז'ני טאגיל. כמובן שהקופאית לא שמעה מעולם על עיר כזו. למזלנו, אחד הנהגים האחרים בתחנת הדלק ידע לומר לנו שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך. מצוין – התחלנו לחפש מקום לעשות בו פרסה ופתאום ראינו יציאה ומעליה שלט: "ניז'ני טאגיל". מצוין! התחלנו לעקוב אחרי השלטים. איזה יופי של שלטים. ניז'ני טאגיל ישר, ניז'ני טאגיל ימינה… עד שלפתע שמנו לב שכבר זמן רב לא ראינו שום שלט המכוון לניז'ני טאגיל. ויותר מזה, נראה שאנחנו נוסעים ונוסעים ונוסעים כבר לפחות שעתיים(!) אבל לא מצליחים לצאת מיקטרינבורג.

מוזר.

ואז קרה עוד משהו מוזר. מכירים את זה שאתם בחו"ל והכל נראה לכם שונה, וזר ומוזר? כי שלטי החוצות בשפה אחרת, כי המכוניות נראות אחרת, הבניינים נראים אחרת… הגיוני, נכון? זה גם מה שאני חושב. אז תארו לעצמכם את התחושה כשאתם רואים פתאום משהו מוכר. זה הרי לא יכול להיות. הרי מעולם לא הייתי כאן קודם. לא יכול להיות שהבניין הזה נראה לי מוכר. הדרך היחידה שבה אני יכול לזהות בניין – ורגע, גם את כתובת הגרפיטי הזאת אני מזהה! אהמ. ובכן, הדרך היחידה שבה יכול להיות שאזהה בניין וכתובת גרפיטי ו… קיבינימט, הרי זו תחנת הדלק ליד שדה התעופה שבה עצרנו לשאול איך מגיעים לטאגיל!

וכך הבנו שאנחנו נוסעים במעגלים.

אז עוד פעם נסענו לפי השלטים. כנראה שפספסנו איזו יציאה ואיכשהו עשינו סיבוב סביב יקטרינבורג. איזו פאדיחה. אבל לא נורא. אנשים טועים, ואנחנו לא ממהרים לשום מקום. אז איבדנו שעתיים. באסה. העיקר שהפעם לא נפספס.

נסענו לאט, עקבנו אחרי כל שלטי ההכוונה. מכוניות רוסיות ובהן נהגים רוסים צפרו לנו ועקפו אותנו, אבל אנחנו היינו נחושים בדעתנו למצוא את היציאה שפספסנו בפעם הקודמת. פה ניז'ני טאגיל ישר, הנה ניז'ני טאגיל ימינה, ו… ו… אוי לא, זה שוב מרגיש כאילו אנחנו נוסעים כבר הרבה זמן בלי שום שלט. לא, לא יכול להיות שזה קורה לנו שוב!

ואז שוב אותו בניין, שוב אותה כתובת גרפיטי ושאלוהים יעזור לנו, הנה שוב תחנת הדלק.

כן, הגענו לשדה התעופה פעם נוספת.

הילדים כבר התעוררו ותבעו משהו לאכול. זוגתי ואני היינו שנינו על סף ייאוש. איך יוצאים מיקטרינבורג? ויותר גרוע מזה – בהנחה שנצליח למצוא את הדרך בסופו של דבר – איך נעמוד בפרצי הגיחוך של כל מי שמחכה לנו בטאגיל?

טוב, אין ברירה. יום אחד נצחק על זה, ובינתיים ממשיכים שוב באותו מסלול. כבר החלטנו להפעיל את הג'יפיאסים בסמארטפונים שלנו, ותעלה חבילת הגלישה כמה שתעלה – אבל הם לא זיהו את הכבישים באיזור הזה. נסענו אפילו יותר לאט וספגנו צפירות מאפילו יותר מכוניות – אה, זו גם הייתה שעת העומס כאן (ניסיתם לצאת פעם מתל אביב ביום חמישי בשש בערב? כזה!) – עד שבמקרה, ממש במקרה, המשכנו ישר באיזו צומת עירונית וזוגתי חדת העין העיפה מבט לכיוון הפניה ימינה, שם היא ראתה הרחק הרחק שלט "לניז'ני טאגיל". הופה! עכשיו רק היינו צריכים לעשות שוב פרסה ולעמוד בפקק של חצי שעה רק כדי לחזור אל הפניה הזאת, אבל זה מה שהציל אותנו מסיבוב מעגלי נוסף. אני אומר לכם, מישהו צריך לכתוב מכתב תלונה חריף ביותר לראש עיריית יקטרינבורג לגבי השילוט בעיר שלו.

מכאן – עוד שלוש שעות נסיעה (סה"כ שבע, נכון) – ובשעה טובה הצלחנו להגיע לניז'ני טאגיל. כאן, כצפוי, כולם די צוחקים עלינו, אבל העיקר שהגענו. תגידו, מתי פותחים אודישנים לעונה הבאה של המירוץ למיליון?

DSC07247

מודעות פרסומת

10 תגובות to “בחזרה לניז'ני טאגיל: מעגלים”

  1. ר"ש 30 ביולי 2014 בשעה 16:29 #

    גדול… רחמיי הכנים.
    בארה"ב אבא שלי ואני, הפרימיטיביים נטולי הטלפונים החכמים, לקחנו ג'יפיאס מקרוב משפחה.
    הוא עשה לנו את כל הנסיעה: בחורה שמדברת במבטא לא ברור, ובכל פעם שצריכה לחשב מסלול מחדש אומרת בחיתוך שמפליא שיש מי שמסוגל לבטא אותו – "ריקאלקולייטינג"…
    כשפחדנו שסטינו מהמסלול הקדוש התחלנו להיות בהיסטריה: "היא תקלקולייט אותנו!"

    • טל 17 באוגוסט 2014 בשעה 17:41 #

      תודה רבה על האמפתיה. 🙂
      בימים שאחרי פאדיחת המעגלים הזו לקחנו ג'יפיאס בהשאלה מקרוב משפחה מקומי שדיבר בקול גברי ותקיף. מאוד הקפדנו לנסוע לפי ההנחיות שלו אז אני לא סגור על איך אומרים "ריקאלקולייטינג" ברוסית – ובכל זאת הצלחתי לקלוט משהו: בכל פעם שהגענו לצומת דרכים (רגילה, לא כיכר), הוא אמר ברוסית "בכיכר פנה ימינה/שמאלה". זה כל כך הצחיק אותי שבעיני הג'יפיאס הרוסי הזה כל צומת היא כיכר, שלמדתי בעל פה איך אומרים כיכר.
      אני, כמובן, לא זוכר את זה עכשיו. אבל בנסיעות ההן זה היה ממש מצחיק.

  2. בצלאל 30 ביולי 2014 בשעה 17:15 #

    חכמה בדיעבד, אבל בפעם הבאה ששוכרים רכב שווה לשאול בסוכנות ההשכרה אם יש להם גם מכשירי GPS עם מפות מקומיות.

    • טל 17 באוגוסט 2014 בשעה 17:43 #

      חשבנו על זה, אבל למה שנצטרך לשכור ג'יפיאס אם לק' יש סמארטפון עם מפות?
      (או זה מה שחשבנו באותו זמן, בכל אופן)

  3. motior 31 ביולי 2014 בשעה 10:46 #

    חוויה לא נעימה כלל…
    יצא לי לטעות בדרך בחו"ל יותר מפעם – אני מאוד מנוסה בפניות פרסה – אבל סיבוב כזה גדול זה מאוד מדכא…
    פעם היינו משתמשים במפות נייר אמיתיות. היום גם אנחנו מסתמכים על GPS ולפעמים הוא גורם לתקלות מוזרות.

    • טל 17 באוגוסט 2014 בשעה 17:45 #

      או! מפות נייר אמיתיות! אין להן שום תחליף. ב"מירוץ למיליון" רואים שהזוגות נכנסים מדי פעם לאיזו חנות וקונים מפה של המקום – אמיתית! מנייר! – אבל כשאנחנו עצרנו בתחנת הדלק הראשונה ההיא לא היו להם. 😦

  4. איילת גזית 3 באוגוסט 2014 בשעה 19:40 #

    לא חשבתם לקחת ג׳יפיאס?
    הסיבוב במעגלים מזכיר לי שנסענו פעם שעתיים בורונה לחפש כתובת של מלון. וכל פעם חזרנו לכתובת הנכונה אך ללא מלון בה. שעתיים. לך תדע שיש בורונה שני רחובות בעלי אותו שם בדיוק…

    • טל 17 באוגוסט 2014 בשעה 17:48 #

      הוו, מוזר מאוד ולא נעים.
      תודה על הטיפ למקרה שאמצא את עצמי בורונה יום אחד. 🙂

  5. ע נ נ ת 24 באוגוסט 2014 בשעה 9:48 #

    אויויוי…. 7 שעות באוטו… ועם הילדים ככה, מסכנים…
    בפעם הבאה תשאלו איפה קונים מפה, כזו מנייר. הכי טוב, תאמינו לי.

    • טל 25 באוגוסט 2014 בשעה 18:56 #

      דווקא הילדים לא סבלו במיוחד. הנסיעה לטיומיין ובחזרה לקחה 7-8 שעות לכל כיוון והם לא התלוננו. פשוט הצטיידנו מראש במספיק שקיות צ׳יפס. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: