בחזרה לניז'ני טאגיל: הביקור בטיומן

7 אוג

לזוגתי יש בת דודה בשם ז'ניה, שגרה בעיר רוסית אחרת בשם טיומן (ככה זה כתוב בויקיפדיה, Tyumen, אבל פה כולם מבטאים את זה טיומיין), ולשתיהן מערכת יחסים קרובה מאוד על אף המרחק הגיאוגרפי ביניהן. בפעם שעברה שביקרנו בטאגיל, ז'ניה באה גם היא עם בעלה ועם הבת שלהם, כך שלמעשה כולנו גרנו יחד בדירה של הדודה של ק'. אבל בביקור הזה נבצר מז'ניה להגיע לטאגיל, בין היתר כי לפני חודשיים נולד אח קטן לבת שלה, ולכן נסענו אנחנו אליה – הפעם עם ג'יפיאס שקיבלנו בהשאלה מקרוב משפחה מקומי – וגרנו אצלה במשך שבוע.

הדרך לטיומיין

הדרך לטיומיין

הכבישים כאן רחבים וארוכים, גם אם חלקם מלאים במהמורות מרגיזות, ומהחלונות נשקפים מרחבים עצומים של ירוק – פעם שדות ופעם יערות ושוב שדות, שמדי פעם, כדי שלא יהיה משעמם מדי, נצבעו בגוון מסנוור של צהוב מרהיב. המהירות המותרת בכבישים בינעירוניים היא 80 קמ"ש בלבד (ובתוך העיר, אגב, 40 קמ"ש), אז לקח לנו בסביבות 7-8 שעות נסיעה, כולל אינסוף עצירות לפיפי בצידי הדרך. כן, תחנות דלק עם שירותים סבירים טרם הגיעו לרוסיה, אז מקובל כאן לעצור בצד ולהיכנס בין השיחים. רק צריך להיזהר לא לטבוע באיזו ביצה אקראית, אבל מתרגלים. ק' ואני התחלפנו בינינו בנהיגה מדי פעם, הילדים צפו בסרטים מצוירים באייפד במושב האחורי, כך שבסך הכל הנסיעה הייתה חוויה סבירה. כשהגענו, היו כמובן חיבוקים ונשיקות, הכרנו למיכל וליהונתן-מחדש את הבת של ז'ניה, שקטנה ממנו בשנה בלבד (אבל אף אחד מהם לא זכר את השני מהביקור הקודם). צ'יק צ'ק התמקמנו בחדר האורחים – ויצאנו לחקור את העיר.

כלומר, ניסינו.

טיומן משופעת לעייפה בגני שעשועים לילדים. מצד אחד זה מקסים – ממש בכל כמה מאות מטרים קיים מתקן משחקים מושקע עם מגלשות וסולמות ונדנדות ומה לא, כך שהילדים תמיד יכולים לשחק. הבעיה היא כשרוצים ללכת למקום אחר – נניח, סתם לאיזו מכולת כדי לקנות מים מינרלים – ובדרך יש לפחות גן אחד שכזה, אם לא יותר. הטיולים הרגליים הארוכים שכל כך חיבבתי בביקור הקודם הפכו כאן לבעייתיים למדי, פשוט כי הילדים כל הזמן רצו לשחק בכל מתקן שעשועים שהם ראו. וברגע שהם עלו על אחד כזה – לך תוריד אותם משם.

מה שעוד הקשה על הטיולים שלנו היה מזג האוויר. 12 מעלות וגשם כפו עלינו יציאות מאוחרות בבקרים או הכריחו אותנו לשנות תכניות ברגע האחרון. לא שאני מתלונן, שהרי כך למשל החלטנו ללכת יום אחד לקרקס והילדים מאוד נהנו. בכל אופן, כאשר העננים התפזרו והטמפרטורות קצת עלו מיהרנו לנצל את חלונות ההזדמנות האלה כדי לתור את העיר, לבקר בטיילת של נהר טורה ובפארקים יפים (עם מתקני שעשועים, מן הסתם), וכך גם כאשר נסענו לבקר קרובי משפחה רחוקים יכולנו לשבת קצת בחוץ ולא רק להיות תקועים בסלון חנוק.

מה שמזכיר לי, אפרופו סלון חנוק, שאנחנו צריכים לדבר על סווטה.

התמונה לא מחמיאה לה, אבל זו היחידה שיש לי

התמונה לא מחמיאה לה, אבל זו היחידה שיש לי

ובכן, בשעת כתיבת שורות אלו אני לא לגמרי בטוח בקשר המשפחתי של סווטה לאשתי. אם אני לא טועה, היא הבת של אחות של סבתא של ק', מה שלדעתי מקנה לה את התואר "דודה מדרגה שניה". היא אירחה אותנו לסעודה נאה באחד מן הימים, וכך פגשנו אותה ועוד כמה קרובי משפחה רחוקים. היא נשואה, מבוגרת ממני באיזה 20 שנה, וכשהיא ראתה אותי היא פשוט נמסה. "אוהו", היא אמרה בקול רם מדי אחרי כמה דקות של היכרות בה אני הייתי מאוד נבוך, "איפה היו גברים כמוך כשאני הייתי צעירה?"… עכשיו, אני לא יודע כמה מהקוראים פה ראו אותי במציאות. בואו נאמר שאני מודע היטב לכך שאני לא הגבר הראשון שהייתם שמים על לוח השנה שלכם, כן? אבל נראה שאני סחורה לוהטת בעיני סווטה הזו. אחרי שאכלנו מן המטעמים שהגישה לנו (באמת מטעמים! והם אפילו התחשבו במגבלות הקולינריות של המוזרים האלה מישראל שלא אוכלים בשר וחלב או חזיר), החמאתי לה ברוסית הדלה שלי על כל הטוב הזה. הצבעתי על הקדירות הריקות ואמרתי "זה היה טעים, זה היה טעים, זה היה טעים… הכל היה טעים!" והיא, בהתלהבות מופרזת, כל כך שמחה עד שהיא זינקה עלי בחיבוק עז, הדביקה לי נשיקה גדולה על הלחי – ואני נשבע, שככה יהיה לי טוב, אני בטוח שהיא נתנה לי שם לק באוזן. אני לא צוחק. לק באוזן.

וזה לא נגמר באותו יום. בערב שלפני שובנו לטאגיל סווטה הגיעה לדירה בה התגוררנו כדי להיפרד מאיתנו ושם לא נרשמו אירועים מיוחדים, אבל למחרת היא התקשרה לזוגתי ואמרה לה עלי דברים… איך לומר, שלא ממש נאה להעלות על הכתב ועל אחת כמה וכמה לא נאה להגיד לאשתי. כל מיני "אוי, מה הייתי עושה לו" וכאלה. תשמעו, זה עדיין לא קרה לי. זה מביך, זה הפך לנושא שיחה פה, ובעיקר לא ברור לי למה זה קרה ברוסיה אבל לא קורה בישראל. הסבירו לי נא! 

ביום אחר נסענו לבקר בביתה של קרובת משפחה אחרת, לוסיה (נדמה לי שזו אחותה של סווטה), ושם פגשתי את בעלה, אולג, שלהלן ייקרא לנצח נצחים "החבר החדש שלי אולג". למה? כי הוא קצת שתה (ואני לא, כי נהגתי), ובמשך כשלוש שעות הוא ישב איתי על הבלקון וסיפר לי סיפורי ניסים ונפלאות על תקופת שירותו באינטרפול. הוא היה קצין בכיר והיה במקומות רבים בעולם, ואפילו הפגין בקיאות בתפעול של טנק מרכבה ישראלי – או שלא, כי לא באמת הבנתי כל מה שהוא סיפר. מדהים כמה רחוק אפשר להגיע בשיחה חד כיוונית כאשר כל מה שאני עושה הוא להנהן בראשי ולומר "דה" מדי פעם. החבר החדש שלי אולג גם הציג בפני טלפון סלולרי מוזהב(!) שכמותו לא ראיתי מעולם, שבתוכו יש כפתור נסתר שעליו כתוב SOS. לטענתו, אם הוא ירגיש בסכנה – בכל זאת, קצין בכיר באינטרפול, לך תדע – ברגע שילחץ על הכפתור הזה תנחת בחצרו יחידה מיוחדת שנמצאת בכל רגע בסטנד ביי לחלץ אותו. מגניב! אבל לא העזתי ללחוץ.

רואים? החלק התחתון מחליק למטה וחושף כפתור שעליו כתוב באדום SOS. הייתם לוחצים לראות מה יקרה?

רואים? החלק התחתון מחליק למטה וחושף כפתור שעליו כתוב באדום SOS. הייתם לוחצים לראות מה יקרה?

בסוף גם החלפנו כתובות מייל, אני והחבר החדש שלי אולג. אני לא ממש יודע למה, ואני משער שכשהוא התעורר בבוקר שלמחרת גם הוא לא ממש יבין למה. אבל היי, תמיד טוב שיש לי ברשימת אנשי הקשר קצין בכיר באינטרפול.

היי, אולי הייתי צריך להחליף כתובות מייל גם עם סווטה.

טוב, לא משנה.

ביום האחרון שלנו בטיומן סוף סוף היה מזג אוויר מושלם לטיולים בחוץ, אז לקחנו את הילדים ונסענו לשוטט סתם כך בעיר. זה הבילוי החביב עלי בחו"ל – להתבונן ברחובות הזרים, באנשים, בחנויות, ברמזורים. טיילנו בפארקים, הצטלמנו ליד אינספור מזרקות ופסלים, נכנסנו לשבת בבית קפה קטן ולאחר מכן קנינו קופסה שלמה של טעימות מקונדיטוריה נחמדה (רחוב לנינה 46 בטיומן, קונדיטוריית בזה. כתבתי את זה בשבילי, לא בשבילכם, לי יש סיכוי ממשי להגיע לשם בעתיד). את מה שקנינו בקונדיטוריה לקחנו איתנו לפארק סמוך, התיישבנו על ספסל ורוד וטרפנו הכל באופן כזה שעוברים ושבים נעצו בנו עיניים. עד כדי כך זה היה טעים. כלומר, המאפים. הקפה היה גרוע. אין מה לעשות, רוסים זה עם של תה, לא קפה.

אז מה היה לנו שם? אקלייר ארוך עם קרם פטיסייר, עוגת שכבות שוקולד, מגוון מקרונים וקאפקייק וניל במילוי פירות יער. נותרו מחוץ לתמונה גם צמד כוסות הקפה ומשהו שנקרא "גלידה חמה", שהוא בעצם כוס גדולה ממולאת קצפת עם תוספות כגון סירופ תות, פירורי עוגיות ועוד. סך הכל עלה לנו 60 שקל, כל הסיפור הזה, והיה טעים מאוד מאוד

אז מה היה לנו שם? אקלייר ארוך עם קרם פטיסייר, עוגת שכבות שוקולד, מגוון מקרונים וקאפקייק וניל במילוי פירות יער. נותרו מחוץ לתמונה גם צמד כוסות הקפה ומשהו שנקרא "גלידה חמה", שהוא בעצם כוס גדולה ממולאת קצפת עם תוספות כגון סירופ תות, פירורי עוגיות ועוד. סך הכל עלה לנו 60 שקל, כל הסיפור הזה, והיה טעים מאוד מאוד

בכל אופן, למרות מזג האוויר הקודר בהתחלה וההעדפה הברורה של הילדים לשחק על פני לטייל, השבוע בטיומן הסתיים מהר מדי והיה נהדר. פגשנו אינסוף קרובי משפחה, הילדים שיחקו ונהנו, ואני יצאתי משם עם תמונות, זכרונות, סיפורים – ותנוך אוזן רטוב אחד. אהה, טיומן, נעמת לי מאוד. הגיע הזמן לחזור לניז'ני טאגיל ובקרוב לישראל, אבל יש לי תחושה שנתראה שוב בעתיד.

מודעות פרסומת

17 תגובות to “בחזרה לניז'ני טאגיל: הביקור בטיומן”

  1. איילת גזית 8 באוגוסט 2014 בשעה 11:38 #

    סווטה הזו שובבה, צחקתי בקול.
    הביקור המשפחתי הזה פשוט מטורף.
    המשיכו להנות, 12 מעלות זה סבבה לגמרי.

    • טל 17 באוגוסט 2014 בשעה 17:52 #

      הכי טוב 12 מעלות! אני באמת ובתמים מעדיף קור וגשם על פני חום ושמש, אז מזג האוויר היה טוב מאוד מבחינתי. קצת קלקל לנו תכניות, אבל העיקר שלא הזעתי כמו עכשיו, בבית. :-/

  2. חוטהשני 8 באוגוסט 2014 בשעה 12:20 #

    נשמע שהיה לכם באמת נהדר.
    ואתה כותב בצורה כל כך מוכשרת.

    • טל 17 באוגוסט 2014 בשעה 17:52 #

      תודה רבה. ובאמת היה נהדר. 🙂

  3. motior 8 באוגוסט 2014 בשעה 14:04 #

    חוויות מעניינות יש לך שם… אני תוהה מאוד לגבי הטלפון הזה. נראה כאילו הוא נקנה בחנות צעצועים 🙂

    • טל 17 באוגוסט 2014 בשעה 17:53 #

      אני די נוטה להאמין שהטלפון הזה אמיתי. בוא נאמר, מבלי להסגיר יותר מדי פרטים על אולג למקרה שמי יודע כבר קורא כאן, שהוא הראה לנו עוד כל מיני אמצעי ביטחון שאמורים להגן עליו מפני, הו, לא יודע, מישהו שירצה לפגוע בו. ואם שאר הדברים נראו לי אמיתיים, אז אני מניח שגם הטלפון הזה אמיתי…

      • טל 17 באוגוסט 2014 בשעה 17:54 #

        סליחה, מבלי להסגיר יותר מדי פרטים על החבר החדש שלי אולג וגו'.

      • motior 19 באוגוסט 2014 בשעה 8:14 #

        משום מה יש לי תחושה שאם הכל היה אמיתי הוא לא היה ממהר לספר לך על זה. אנשים אמיתיים כאלה לא אמורים לשמור על כך בסוד?
        מזכיר לי מורה מחליף שהיה לי ביסודי לפני הרבה שנים שסיפר לכל הכיתה שהוא בעצם סוכן מוסד. כבר אז ברור היה לי שהוא משקר, אבל הסיפור היה מרתק.

        • טל 19 באוגוסט 2014 בשעה 8:57 #

          מכיר את הפתגם הרוסי העתיק ״נכנסה וודקה, יצא סוד״? אז הייתה הרבה וודקה. הרבה הרבה. 🙂

          • motior 19 באוגוסט 2014 בשעה 9:46 #

            מכיר גם את הנטייה של שיכורים לדבר שטויות 🙂

  4. אפרת המפזזת 8 באוגוסט 2014 בשעה 20:39 #

    זה כמו הכפתור האדום של הבית הלבן? תמשיכו לעשות חיים!

    • טל 17 באוגוסט 2014 בשעה 17:54 #

      לא יודע, אבל אם אהיה יום אחד בבית הלבן ואראה את הכפתור האדום, אדע. 🙂

  5. oferdub 19 באוגוסט 2014 בשעה 8:37 #

    משעשע – תרבות שונה וחוויות שונות. כולל זו מהדודה הלוהטת..
    טוב שנהניתם. בהחלט מסקרן.

    • oferdub 19 באוגוסט 2014 בשעה 8:38 #

      אגב, יכול להיות שהחבר שלך בדה את הסיפור הזה של האינטרפול? נשמע קצת כמו משהו שלא מגלים לזר בכוסית הוודקה הראשונה או שניה..

      • טל 19 באוגוסט 2014 בשעה 8:59 #

        הוא גם נופף בתעודה שנראתה רשמית מאוד.
        והיו הרבה יותר מכוסית או שתיים. יותר לכיוון בקבוקים…

    • טל 19 באוגוסט 2014 בשעה 9:00 #

      לא לא, לא היא הלוהטת. זה אני שלוהט! 🙂

  6. ע נ נ ת 24 באוגוסט 2014 בשעה 9:55 #

    חחחחח 🙂
    מצוין, נהניתי מאד לקרוא – יופי של חוויות ואנשים מיוחדים 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s