ארכיון | מרץ, 2015

לעשות טוב בשפת הסימנים

22 מרץ

לרגל יום המעשים הטובים שחל השבוע, פרוייקט תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים של עמותת נגישות ישראל הזמינו את כווווולם לצלם את עצמם מסמנים את שיר יום המעשים הטובים, ולאחר מכן יצרו קליפ אחד שמורכב מעשרות (ואולי מאות, לא ספרתי) אנשים שמסמנים יחד.

זה הסרטון הסופי, בו מופיעים מדי פעם גם אני וזוגתי:

וזה הסרטון שלנו:

שיהיה לנו יום מעשים טובים שמח ומועיל. צאו ותעשו טוב. 🙂

המפגש בעירוני ד' ת"א ושיעור שס"י הראשון שלי כמורה

14 מרץ

כשחזרתי מבית החולים הדסה אחרי שנפגשתי עם צוות הרופאים, המתמחים והסטודנטים לרפואה של מחלקת הילדים שם, שמחתי למצוא בתיבת ההודעות שלי בפייסבוק הזמנה נוספת, הפעם משרית, מורה בבית הספר עירוני ד' בתל אביב, שהזמינה אותי להתארח בכיתה ז' שאותה היא מחנכת. הכיתה עומדת לבקר בקרוב בגן שמשלב ילדים שומעים עם ילדים בעלי לקויות בשמיעה, סיפרה שרית, והיא תשמח אם אוכל לפגוש את תלמידיה לפני הביקור ולספר להם את הסיפור האישי שלי כאבא לילד עם לקות שמיעה בגיל גן.

סלפי גרוע עם עירוני ד

כמיטב המסורת: סלפי גרוע

כמובן שמיד קיבלתי את ההזמנה, ולשמחתי הצלחנו לתאם ליום שבו אני ממילא בתל אביב והבוס שלי הסכים לשחרר אותי לשעתיים (לא הזיק שעירוני ד' היה בית הספר שבו הוא למד…) אלא שבניגוד לפעמים קודמות, הפעם החלטתי לעשות את זה קצת יותר מעניין: במקום להגיע לכיתה ופשוט לדבר בפני הנוכחים – הפעם גם הכנתי מצגת ואפילו, כמה מלהיב, מערך שיעור בשפת הסימנים.

אני! מורה לשפת הסימנים! יו, זה נהדר.

פתחתי בסיפור של יהונתן, הסברתי שהוא ילד רגיל בדיוק כמותם ופשוט מרכיב מכשירי שמיעה. צפינו יחד ב"ילד של אבא בשפת הסימנים". הוספתי גם את התמונה שלי עם מוקי – טוב, זה היה סתם כדי להשוויץ – וקישור להדגמה של ההבדל בין שמיעה תקינה לשמיעה לקויה, כדי שהתלמידים יוכלו לחוש איך יהונתן שומע כשהוא בלי מכשירי השמיעה שלו. ואז הגיע החלק הבאמת מענג: חילקתי לכולם דף עם סימני אותיות הא'-ב' בשפת הסימנים, תרגלנו ביחד כל אות, וכששאלתי "נו, אז מי רוצה לאיית לי את השם שלו?" המון ידיים הונפו לאוויר בהתלהבות.

שיעור שפת סימנים בכיתה ז עירוני ד

אוקיי, אין לי תמונה של המון ידיים מונפות, אבל יש לי תמונה של עצמי מלמד שס"י!

הזמן טס והשיעור הסתיים בדיוק אחרי ששאלתי האם יש למישהו שאלות, אבל גם כשנשמע הצלצול להפסקה – אף תלמיד לא זז. הם המשיכו לשאול עוד על יהונתן, על לקויות שמיעה, על מכשירי שמיעה, על שפת הסימנים, וגם אחרי ששרית אמרה שאני צריך ללכת ושיצאו כבר להפסקה, חלקם המשיך ושאל עוד. ואני עניתי, ושמחתי, והתרגשתי. לסיום הם גם נתנו לי שי צנוע: עותק מעיתון הכיתה (אמרתי שזה מגניב ושאלתי האם לכל כיתה יש עיתון, והם ענו "לא! רק לנו!", אז אמרתי שזה אפילו יותר מגניב!) ומשלוח מנות שכנראה נשאר להם מפורים, בשביל יהונתן.

אני מקווה שיהיה לתלמידים ביקור נפלא, מרתק ומעשיר בגן המשולב; מקווה שיפגשו ילדים עם לקויות שמיעה ויראו שהם ילדים רגילים; מקווה שעזרתי להשקות את זרע המודעות שהמורה שרית שתלה אצלם, וגם אם הילדים שיפגשו לא מסמנים – אני שמח שלפחות נתתי לתלמידים את האפשרות להציג את עצמם בשמם בשפת הסימנים.

תודה לשרית, תודה לתלמידי כיתה ז' בעירוני ד' ת"א. שמחתי להכיר אתכם ולהיות מורה לשפת סימנים לזמן קצר. עשיתם לי חשק לעוד. 🙂

המפגש במחלקת הילדים של הדסה

7 מרץ

אחרי שהוזמנתי לדבר עם ילדים בכיתה ב' בנתניה ועם הצוות הפדגוגי של מקיף ו' בב"ש, שמחתי לקבל הזמנה נוספת: הפעם מד"ר אורי אילן, רופא במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. הוא הזמין אותי להרצות בפני צוות המחלקה, אני קיבלתי את ההזמנה למרות שמוזר לי לחשוב על עצמי בתור "מרצה", וכך מצאתי את עצמי עומד מול רופאי ילדים, מתמחים וסטודנטים לרפואה – ומספר להם על יהונתן שלי.

במחלקת הילדים בהדסה, מול רופאים, מתמחים וסטודנטים לרפואה. צילום: ד"ר אורי אילן

מוזר, משום מה נדמה לי שהיו שם מיליון אנשים. מיליון! (צילום: ד"ר אורי אילן)

הוזמנתי להגיע בשמונה וחצי בבוקר, אז יצאתי ממש מוקדם מטבריה מתוך כוונה להקדים – ולא רק שאיחרתי להגיע, גם גיליתי שהדסה עין כרם היא מבוך משוגע כל כך, שלא רק שהסתבכתי עם ההגעה מהחניון למחלקת ילדים, אלא גם הסתבכתי בדרך חזרה כשפשוט לא מצאתי את החניון… אבל מה שחשוב הוא שהגעתי, נכנסתי אדום ומתנשף לחדר הישיבות שהיה מלא מפה לפה, עמדתי מול המון אנשים – וסיפרתי.

סלפי גרוע בהדסה!

סלפי גרוע בהדסה!

זה היה קצת שונה הפעם, כי בגלל אופי הקהל הרחבתי יותר על הגילוי של לקות השמיעה שלו ועל צדדים קצת יותר רפואיים, וגם חלק מהשאלות נשאו אופי דומה, אבל גם הפעם ציינתי את החשיבות הגדולה שאני מייחס לשפת הסימנים, סיפרתי על חיי היומיום של יהונתן ועל הקשר שלו עם מיכל, ואפילו התבדחתי קצת – למשל כשפנה אלי האדם הכי סמכותי בחדר בשאלה מסוימת בעלת אופי רפואי, כאשר רק עצם מיקומו בראש השולחן אמור היה להעיד על יראת הכבוד שכולם רוחשים לו, פתחתי את התשובה שלי ב"אנחנו לא כל כך מכירים, אבל אני מנחש שאתה רופא, כן?" – מה שהעלה חיוך על פניו ורחש מבודח בין האחרים. אחר כך, בחוץ, אחת הסטודנטיות הסבירה שזה היה מנהל המחלקה…

אחרי המפגש הנחמד עם הצוות הרפואי, ד"ר אילן עשה לי סיור קצר במחלקה והודה לי שהגעתי. "היית משב רוח רענן וחי בתוך יומנו", אמר, ואני עניתי שהעונג היה כולו שלי והתכוונתי לכל מילה. לא משנה לי אם אלה ילדים, מורים או רופאים, רק תנו לי סיבה לדבר על יהונתן ולעשות למען שפת הסימנים – ואני אהיה שם (אמנם עכשיו משהתחלתי ללמוד הלו"ז שלי צפוף מאי פעם, אבל אני עדיין מקווה שאצליח להגיע לכל מקום שיזמין אותי…).

מחשב מסלול מחדש

5 מרץ

מי שאינו חבר שלי בפייסבוק ונכנס לפרופיל שלי עלול לחשוב שאני מתעסק באפייה או בבישול. כבר נאמר לי בכמה הזדמנויות – "עם כל התמונות האלה של העוגות הייתי בטוח שאתה קונדיטור או משהו!"… אבל לא, זה רק תחביב.

מי שפגש בי וירטואלית יכול להניח שאני עושה משהו שקשור לשפת הסימנים. אני מקבל לפעמים פניות דרך פייסבוק, של אנשים שראו את "ילד של אבא בשפת הסימנים" ומבקשים להתייעץ איתי לגבי סימון כל מיני מילים, אבל אני נאלץ להשיב שאני בעצם לא מתורגמן אלא רק למדתי קורס רמה 1 וקורס רמה 2, שזה לא מעט אבל לא מספיק.

הייתה גם מי שסיפרה לי שהיא חשבה שאני עוסק איכשהו במוסיקה. שזה היה נחמד מצידה, כי אמנם למדתי חמש שנים פסנתר בסוף המאה הקודמת, אבל לא, גם לא.

ואם תשאלו את אשתי, וזה הכי מצחיק – גם אז לא תקבלו תשובה טובה. כי היא אמנם יודעת מה אני עושה, אבל היא תמיד מסתבכת בחינניות עם ההסבר: "הוא קופירייטר, והוא, אה… כותב דברים באינטרנט. באנגלית. ובאנרים." או משהו כזה.

התשובה היא כזאת: אני קופירייטר. אבל כשאומרים קופירייטר, בדרך כלל חושבים על משרדי פרסום ועל אנשים שממציאים פרסומות ואת הסלוגנים המגניבים של כל מיני מותגים… ולא, אני לא כזה קופירייטר. אני לא עובד במשרד פרסום אלא בחברה שמשווקת לחו"ל (ולכן אני כותב באנגלית ואם אתם גרים בישראל לא תראו את זה), ומה שאני כותב הוא לא תסריטי פרסומת או מודעות בעיתון – אלא באנרים פרסומיים באינטרנט, שאם אתם לוחצים עליהם אתם מגיעים לעמוד נחיתה שגם אותו אני כתבתי, ואם תשאירו שם את כתובת המייל שלכם אז סביר להניח שתתחילו לקבל דואר שיווקי שגם אותו כתבתי.

ברצינות, ק', אני לא מבין מה הבעיה לזכור את כל זה.

זו עבודה נחמדה ואני מסוגל לשלם בעזרתה חשבונות ולהניח לחם בצלחות של הילדים.
זו עבודה שמביאה לי סוג מסוים של סיפוק, כי נחמד לי לדעת שעשרות אלפי עיניים אי שם בעולם קוראות טקסט שאני כתבתי.
ואם בכל זאת להשוויץ קצת, אז זו עבודה שאני אפילו לא רע בה.

הבעיה שזו עבודה שנועדה לייצר כסף ותו לא. והרי ברור שכולנו אוהבים כסף וצריכים כסף, אבל יש דברים יותר חשובים מכסף.

משמעות, למשל.

מבין כל העבודות שאי פעם עבדתי בהן, העבודה שאני עדיין מכתיר כזו שהכי אהבתי, הכי נהניתי והכי מילאה אותי בסיפוק, הייתה בלוסט אנד פאונד בנתב"ג, בשכר מינימום. שם הרגשתי מדי יום שיש משמעות בעבודה שלי: כשחיפשתי מזוודות אבודות, כשהצלחתי להחזיר אותן לבעליהן. כשבגלל שכתבתי "איסטרן קוקיז עבאדי" בדו"ח בישראל ונוצרה התאמה לדו"ח המשלים ברומא, בעצם הבאתי לתייר הישראלי חובב העבאדי בגדים לטיול שלו באיטליה, או כשהסקתי שמספר הטלפון נטול הקידומת שעל המזוודה שמולי הוא ככל הנראה מספר טלפון בעיר מסוימת בישראל רק בגלל שהוא היה מאוד דומה לזה של אקסית שגרה באותה עיר, וככה מצאתי את בעליה והבאתי לילדיו את המתנות שכבר חשש שלא יראו.

אני מתגעגע לתחושה הזו, בה המשכורת היא לא הדבר הכי חשוב בעבודה. מתגעגע לעשות משהו עם משמעות אמיתית, מעבר לעשיית כסף.

שיעור ראשון במכינה לתכנית תרגום שפת הסימנים באוניברסיטת אריאל

וכך, השבוע התחלתי ללמוד תרגום שפת סימנים באוניברסיטת אריאל.

לימודים-לימודים, אמיתיים. סטודנט כמו פעם. בעוד קצת יותר משנתיים, בעזרת השם, חמסה חמסה טפו טפו טפו, אסיים את הלימודים כמתורגמן מוסמך מ/אל שפת הסימנים, ואני מקווה שאתחיל לעזור לאנשים חירשים וכבדי שמיעה – בראיונות עבודה, בבתי משפט, בבתי חולים, בכנסים ואירועים, באוניברסיטאות. ולך תדע, אולי גם בבועה הקטנה בטלוויזיה, למרות שמישהו שסיפרתי לו את זה השבוע סרק אותי במבטו, הניד את הראש, גיחך ואמר "לא, אין מצב שאתה נכנס לאליפסה הזאת".

כן, הכל בגלל שטף התגובות הנפלאות שקיבלתי ל"ילד של אבא בשפת הסימנים". וזה מעניין, משום שבמובן מסוים, המקצוע שאני מתכנן לרכוש הוא בדיוק ההיפך ממה שאני עושה היום: אם אני הופך מקופירייטר למתורגמן, זה אומר שבמקום לכתוב ולהמציא מילים משלי – אני רוצה להפוך להיות זה שיעביר מילים של אחרים. בדיוק 180 מעלות מהדרך שבה אני הולך היום…

העיקר הוא שאני מתרגש. מאוד מאוד מתרגש. אני לא יודע כמה כסף עושים בתרגום שפת סימנים. אני מקווה שבוחטות עצומות, אבל איכשהו נראה לי שלא. אני רק מקווה שאוכל להמשיך לשים לחם בצלחות של הילדים, כי אני בטוח שזו תהיה עבודה שאני אחבב. עבודה עם משמעות.

 

ריבועי תפוז

3 מרץ

שוב חלף חודש, ושוב הגיעה העת לפרסום המתכון החודשי במסגרת פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" של מנטקה. הפעם חומר הגלם שממנו צריך להכין קינוח או מאפה היה תפוזים.

ריבועי תפוז

לפני כמה ימים זוגתי חזרה הביתה מהעבודה עם שקית ענקית מלאה בלימונים דווקא, סיפרה שהם צמחו על עץ בחצר של מישהי מהעבודה וביקשה שאכין מהם משהו טעים. "לימונים? מה לימונים עכשיו, לא יכולת להביא לי תפוזים?", שאלתי, ולרגע חשבתי להכין שוב את עוגיות הלימון והפלפל השחור הטבעוניות שהכנתי לפני כמה חודשים, אבל מיהרתי לחפש בגוגל ומצאתי את המתכון הנהדר של מאיה מבצק אלים לריבועי לימון – וכבר למחרת שלחתי את זוגתי לעבודה עם קופסה גדושה בריבועי לימון מושלמים והתפניתי לחשוב איזה קינוח אכין מתפוזים.

ידה ידה ידה – הכנתי בדיוק את המתכון של ריבועי הלימון מחדש, אבל הפעם עם תפוזים – להלן: ריבועי תפוז. פשוט החלפתי את הלימון בתפוז (והשתמשתי בקצת פחות סוכר מאשר במתכון המקורי). יצא פחות חמצמץ, אבל עדיין מוצלח מאוד. הפעם כבר לא שלחתי אותם לעבודה של זוגתי, פשוט כי חיסלתי את רוב התבנית בעצמי…

למתכוני תפוזים נוספים – ביסקוטי תפוז ג'ינג'ר ושקדים! טראפלס תפוזים עם קליפות תפוזים מסוכרות! מרק תפוזים!!! – הקליקו כאן (הקישור לא תקין? נסו שוב בעוד כמה שעות)

ריבועי תפוז – מבוסס על המתכון הזה מתוך בצק אלים

הפרודוקטים:

לבסיס הבצק הפריך:
1.5 כוס קמח פחות 2 כפות
2 כפות קורנפלור
קורט מלח
רבע כוס סוכר ועוד כף סוכר
150 גרם חמאה קרה מהמקרר, חתוכה לקוביות

למלית התפוז:
4 ביצים
3/4 כוס סוכר
2/3 כוס מיץ תפוזים
קליפת מגוררת מתפוז אחד
רבע כוס קמח
חצי כפית אבקת אפייה

אופן ההכנה:

אני ממליץ להציץ במתכון המקורי להסברים המלאים ולתמונות המרהיבות, אבל התקציר הוא כזה –

1. שמים כוס וחצי קמח בקערה. מוציאים שתי כפות ושמים במקומן שתי כפות קורנפלור (במתכון של בצק אלים מצוין שזה לא חובה, אבל אני ממליץ להשקיע בכל זאת). מוסיפים את הסוכר והמלח, מערבבים קצת ומוסיפים את קוביות החמאה. לשים בידיים עד שמתקבל בצק פירורי ומשטחים בתבנית מרופדת בנייר אפייה. שולחים למנוחה של לפחות רבע שעה בפריזר, ולאחר מכן מעבירים את התבנית ישירות מהפריזר אל תנור שחומם מראש ל-180 מעלות.

2. באותה קערה(!) בה היה הבצק הפריך טורפים את הביצים עם הסוכר. המתכון המקורי אומר להשתמש במטרפה ידנית ולא במיקסר, ואני לא התווכחתי איתו. מוסיפים את גרידת התפוז ומיץ התפוזים ומערבבים, ואז מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה ומערבבים עד שאחיד.

ריבועי תפוז מלית גרידה

3. הבצק הפריך מוכן לאחר 11-13 דקות. מוציאים אותו מהתנור ומורידים את הטמפרטורה ל-150 מעלות. מוזגים את המלית על גבי הבצק הפריך ומחזירים לתנור לאפייה בחום הנמוך יותר למשך 20-25 דקות, עד שהמלית יציבה.

ריבועי תפוז תבנית

4. מצננים לגמרי על השיש, מעבירים למקרר להתייצבות סופית. חותכים לריבועים.

בתיאבון!

ריבועי תפוז

%d בלוגרים אהבו את זה: