45 שעות באמסטרדם

כבר הרבה זמן שק' רצתה שניסע רק שנינו לאמסטרדם, אבל תמיד היה חסר משהו: כסף, זמן, בייביסיטר… השנה, לרגל יום ההולדת שלה, נתתי לה במתנה את הסכמתי. ביקשתי חופש בעבודה, ההורים שלה שמרו על הילדים והכלב, שברנו קופת חיסכון קטנה (יאללה, נו, שהילדים יעשו ביניהם זוג או פרט מי ילך לאוניברסיטה) – וטסנו.

יום שישי, 22:30

אחרי שבע שעות בשני מטוסים, כולל קונקשן באיסטנבול, סוף סוף נחתנו בסכיפהול. לא לקחנו איתנו שום מזוודות אלא רק תיק גב, וגם הוא עלה איתנו למטוס, אז יצאנו מיד מהשדה וחיפשנו איך להגיע למלון. מונית משדה התעופה למרכז העיר עולה 40 יורו, אבל נסיעה באוטובוס (קו 197) עולה 5 יורו לכל אחד – שזה כרטיס יומי שמאפשר לך לנסוע כל היום בתחבורה הציבורית. לא משתלם במיוחד בלילה, אבל עדיין יותר זול ממונית.

יש אנשים שנוסעים לחו"ל בגלל הנופים, יש שנוסעים כדי לבקר במוזיאונים. יש שנוסעים כדי לאכול, ואם הבנתי נכון אז יש מקומות – כמו אמסטרדם, למשל – שיש שנוסעים אליהם כדי לעשות דברים שאסור לעשות בארץ אבל מותר שם. אבל אני? אצלי זה פשוט: אין דבר שאני אוהב בחו"ל יותר מאשר לשוטט ברחוב.

לראות בניינים אחרים, לשמוע שפה זרה, להריח את האוויר. להיכנס לחנויות שלא הייתי נכנס אליהן בישראל רק כדי לראות תגיות מחיר ביורו. לראות איך אנשים הולכים, מתלבשים, אוכלים, חוצים את הכביש. ובגלל זה, כאשר ירדנו מהאוטובוס במרכז העיר בשעה 23:30, ק' ואני פשוט עמדנו והסתכלנו סביב. למרות הזמן המוגבל, לא מיהרנו לשום מקום. פשוט עמדנו, הרגשנו את המדרכה הזרה מתחתינו, תהינו איך זה עובד כשיש שלושה סוגי רמזורים (מכוניות, הולכי רגל ואופניים) – והתחלנו ללכת.

זיהינו את המלון על פי התמונה באתר האינטרנט שלו. מלון "קוונטין אמסטרדם" (Quentin Amsterdam Hotel) שוכן על שפת תעלה נאה, אחת ממיליון שמפלחות את העיר להיקפה, אורכה ורוחבה. הביטו בנוף עוצר הנשימה שנשקף מחלון החדר שלנו:

כן, טוב, זה החדר הכי קטן והכי זול במלון, ואולי גם בכל אמסטרדם כולה, אבל ידענו את זה. הרי הזמן שלנו היה מצומצם ולא תכננו לבלות בחדר יותר מדי, אז כל מה שהיינו צריכים זה מקום לשים את הראש. זרקנו את תיק הגב, החלפנו בגדים – קיבלנו מפה כדי שלא נלך לאיבוד, למרות שזה דווקא מה שקיווינו שיקרה – וקצת אחרי חצות הליל יצאנו לקרוע את אמסטרדם.

אני מניח שאמסטרדם בשישי בערב די דומה לתל אביב בשישי בערב: המוני אנשים, כל המסעדות והפאבים מלאים עד אפס מקום ותורים עצומים משתרכים בכניסה, בהם עומדים אנשים שמקווים שיתפנה עבורם שולחן בעוד 45 דקות. אנשים נשענים על קירות בניינים אקראיים ושותים בירה, אחרים מתגודדים יחדיו ומעשנים סיגריה או משהו אחר…. מצד שני, חלף המון זמן מאז ביליתי בתל אביב בשישי בערב, אז אני לא יודע אם הדימוי שלי מדויק. הבה נסכם שזה מאוד לא טבריה בשישי בערב.

אחרי שחיפשנו מקום לשבת ולא מצאנו, ואחרי שהתחשק לנו לאכול משהו ועמדנו במשך נצח קטן בתור של ברגר קינג, ק' ואני מצאנו את עצמנו ישובים על שפת מזרקה כבויה, זוללים דאפל וופר ושותים דיאט קולה מכוס בלי קש, כי שכחו לתת לנו ואין מצב שנחזור עכשיו את כל זה. הסצינה נראתה לנו סוריאליסטית. עבר כל כך הרבה זמן מאז בילינו יחד רק שנינו, בטח ובטח בארץ זרה ועל אחת כמה וכמה בשעות כל כך קטנות של הלילה.

אחרי ההמבורגר על המזרקה עוד המשכנו להסתובב, בלי מטרה מלבד ההסתובבות עצמה. מצאנו ספסל פנוי, מה שהיה מפתיע למדי כי זה נדמה כמו המקום היחיד בכל אמסטרדם בו יכולנו להניח את עכוזינו המפוארים. ומה שיותר מפתיע הוא שבהמשך חזרנו אל אותו ספסל כמה פעמים והוא תמיד היה פנוי, כאילו מחכה לנו.

שבת בבוקר, יום יפה, 9:06

אני זוכר את השעה המדויקת, כי ק' בדרך כלל אוהבת לישון עד מאוחר בבתי מלון ולהיכנס לארוחת הבוקר שניה לפני שסוגרים את המטבח – אבל לא הפעם. הו, הפעם היא זינקה מהמיטה ובתוך כמה דקות כבר התיישבנו בלובי לארוחת הבוקר. לא שהיא שווה אזכור מיוחד – קצת מאפים, קצת ריבה, קפה דלוח ומיץ תפוזים דווקא סבבה. אכלנו – ויצאנו.

כשהתחלנו לתכנן את הטיול, קראתי שלל המלצות על מקומות שווים באמסטרדם בבלוגים כמו זה של מורקייק ועוגיונט. עם זאת, החלטנו שלא להיצמד לרשימה אלא פשוט ללכת, ללכת וללכת. אם ניתקל באחד מן המקומות האלה – אז ניכנס, ואם ניתקל במקום שלא שמענו עליו – אז ניכנס, ומקסימום ייצא לי פוסט של דיס-המלצות על אמסטרדם, כי כזה בטוח אין עדיין לאף אחד.

התחלנו את היום בכוס בירה בפאב שלוש האחיות בכיכר רמברנדט. משם המשכנו ברחוב אקראי והרחנו ריח של שוקולד, אז נראה לנו הגיוני לקנות קופסה של כל מיני פרלינים, ואחרי עוד כמה צעדים הגענו לפארק ירוק ושקט שבו התיישבנו על ספסל וטרפנו הכל. הכל! איזו כמות פסיכית של שוקולד, בכל מיני מילויים וטעמים וצבעים!

כשכאב הבטן חלף, קמנו והמשכנו ללכת. הצצה במפה שקיבלנו במלון גילתה לנו שאנחנו קרובים לאחד המקומות שזכרתי שכדאי לבקר בהם – שוק אלברט קאופ. הסתובבנו שם בין חנויות ודוכנים, קנינו כמה מזכרות תיירותיות בדמות מגנטים עם טחנות רוח (אותם חילקנו למשפחה כשחזרנו, כדי שירגישו קצת ניחוח חו"ל), ואז הגענו לדוכן של השְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏. לא ידענו מה זה, אבל שתי סיבות גרמו לנו להחליט לטעום:

1. ברגע שמצליחים להגיד שְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏, נורא כיף להגיד שְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏ שוב ושוב ושוב. נסו בעצמכם. שְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏! נכון?! אם ככה, זה חייב להיות טעים.
2. המוכר היה חתיך עוצר נשימה. ואת זה אני אומר, לא אשתי. ולא יוצא לי לראות הרבה גברים ולהגיד עליהם שהם חתיכים, אז כשזה כבר קורה – מגיע. ואז התחלתי לכתוב את הפוסט הזה וגיליתי תמונה שלו בויקיפדיה. יא אללה, איזה דפיקות לב מואצות.

בקיצור, קנינו, טעמנו, היה חם ומתוק וטעים ושווה את התור.

במורד השוק קנינו איזה שייק פירות שאני כבר לא זוכר מה היה ההרכב שלו, אבל שלי היה כתום ושלה היה ירוק – ואז יצאנו מהשוק, פנינו ימינה לרחוב שאני לא זוכר את שמו (אבל חזרנו אליו למחרת) ומצאנו את עצמנו עומדים מתחת למפעל של הייניקן. גם את המקום הזה זכרתי כהמלצה, כי אפשר לעשות שם סיור מודרך, אבל באותו רגע לא התחשק לנו (ולמחרת, כששקלנו את זה ברצינות, זה פשוט נשמע לנו יקר מדי). אבל ממול למפעל של הייניקן היה מעגן סירות ובו הוצע לקנות כרטיס לסירה שתיקח אותנו לאורך התעלה, תעצור מדי פעם בתחנות קבועות, כמו אוטובוס, ובמהלך 24 השעות הקרובות נוכל להשתמש בשירותיה באופן חופשי. אז קנינו כרטיסים, עלינו לסירה – התברר שגם יש שם הקלטה לתיירים בשלוש שפות שמספרת על הדברים שרואים בדרך, בניינים, היסטוריה וכאלה – ומיד התברר שהתחנה הבאה היא ממש ליד המלון שלנו, אז ירדנו.

נכנסנו למלון כדי לקחת משהו, אני כבר לא זוכר מה, כי ברגע שראינו את המיטה נפלנו עליה והתעלפנו לשעתיים שלוש.

…והתעוררנו בבהלה. אוי ואבוי, כבר חלפו בערך חצי מ-45 השעות שלנו ואנחנו מבזבזים את הזמן בשנ"צ? מהר מהר, התלבשנו ויצאנו מהמלון בדיוק בזמן כדי לתפוס סירה אחרת.

אחרי כמה תחנות, כולל הבית המפורסם של אנה פרנק, הצצנו במפה והחלטנו לרדת ולחפש זונות (אבוי, שמישהו יבדוק כמה פעמים בהיסטוריה נכתב שמה של אנה פרנק באותו משפט לצד המקצוע העתיק ביותר בעולם). כלומר, היי, אנחנו באמסטרדם, רובע החלונות האדומים הוא אטרקציה תיירותית, אז למה בעצם לא.

אז הלכנו לחפש זונות.

אבל קודם צ'יפס.

כי שמענו הרבה על הצ'יפס שמוכרים כאן בכל קרן רחוב, והוא היה טעים מאוד ולמה בעצם לא עושים כזה גם בארץ.

ואז סטארבאקס.

כי אין כזה בארץ, וחבל, כי משקה שוקו עם אגוזים וקרמל… הו, וואו.

אחרי עוד כמה דקות הליכה הגענו לרובע החלונות האדומים ונכנסנו למוזיאון הזנות.

שזה קטע, כי אני לא מעריץ גדול של מוזיאונים, ואני מודה שחשבתי שזה יהווה עלה תאנה תרבותי לטיול שלנו באמסטרדם ונוכל להגיד שלא בזבזנו את הזמן רק בשוטטות ואוכל אלא גם ביקרנו באיזה מוזיאון, אבל בוא'נה, זה היה אחד הדברים המעניינים. עברנו בין חדרים מעוצבים ומרהיבים, קראנו פרטים היסטוריים שתלויים על הקירות, ראינו איך רובע החלונות האדומים נראה מבחוץ ואיך הוא נראה מבפנים. אין שם פורנוגרפיה או טינופת, במוזיאון הזנות, אלא היסטוריה. כבוד, אפילו.

ואז הלכנו לחפש זונות. לא כדי להשתמש בשירותיהן, אלא בגלל הסקרנות. נכנסנו לאחת הסמטאות וראינו אחת. היא נראתה רגילה למדי. עמדה בדלת ושוחחה עם מישהו שנראה כמו ידיד ולא כמו לקוח, צעקה מדי פעם על עוברים ושבים שניסו לצלם אותה והצביעה על השלט "אסור לצלם" שמעליה. בהמשך הרחוב ראינו עוד אחת, גם היא נראתה רגילה לגמרי, שעמדה בבגדים תחתונים בחלון שלה עם שפריצר ונייר מגבת והבריקה אותו.

וזהו. סקרנותנו סופקה. החלטנו לחזור למלון. ק' ניווטה, אז זה לקח קצת זמן.

חזרנו למלון בשעה 23:00 בערך, תכננו לעשות איזו מקלחת מרעננת ולצאת שוב לתור את אמסטרדם, כי נותרו לנו פחות מ-24 שעות בעיר. אולי נצא לאכול משהו. כן, נלך לאכול משהו… ואז נכנסנו לחדר – והתעלפנו על המיטה. לילה טוב.

ראשון בבוקר, יום סגריר, 9:46

אחרי ארוחת הבוקר הקונטיננטלית עשינו צ'ק אאוט מהמלון, השארנו את תיק הגב בחדר שמירת החפצים ויצאנו לתפוס את הסירה. הפעם תפסנו קו אחר (יש כתום ויש ירוק, הם חופפים ברובם אבל אחד מהם עושה סיבוב טיפה יותר גדול) ופשוט נהנינו מהשיט עד שהגענו לתחנה שבה עלינו על הסירה לראשונה, כלומר מול המפעל של הייניקן. שם ירדנו מהסירה והתחלנו ללכת ברחוב שבו הלכנו אתמול, ושוב פתחנו את היום עם בירה, הפעם באודונל'ז.

ואז התחלנו ללכת. והלכנו המון. עברנו ברחובות ראשיים עם אטרקציות תיירותיות והמוני אנשים, ועברנו ברחובות צדדיים ושוממים. נכנסנו לחנויות ויצאנו, הלכנו בצד אחד של רחוב ואז חזרנו בצד השני. פה ושם אכלנו עוד צ'יפס, שתינו עוד סטארבאקס, אבל בעיקר הלכנו. עברנו על פני גשרים שחצו תעלות, ראינו בניינים ואנשים ועצים.

וזו הסיבה העיקרית שאם שואלים אותי "פחות מיומיים באמסטרדם? הספקתם לראות משהו?", אז התשובה היא כן. מראש תכננו לשוטט ברחובות, וכמה נהנינו לעשות את זה. זמן איכות, רק היא ואני, הולכים והולכים ועוצרים לנוח ולהצטלם וממשיכים ללכת, ומדברים וצוחקים וממשיכים ללכת. איזה כיף זה היה.

ואז הגענו לדאנג'ן. שכבר מהשם אפשר להבין שזה עומד להיות מפחיד.

והיא אומרת לי בוא ניכנס, ואני אומר לה שהיא בטח יצאה מדעתה אם היא חושבת שאכנס למקום המפחיד הזה, והרי ברור איך זה נגמר. נכנסנו. וזו התגלתה כחוויה אינטראקטיבית מפחידה ומצחיקה, כאשר המבקרים הם חלק מההצגה ודפיקות הלב הן חלק מהעניין. וואו, זה היה מסעיר. מומלץ בחום.

חזרנו למלון ולקחנו את תיק הגב שלנו. עוד ופל בלגי, עוד בירה, עוד כמה תמונות ברחובות היפים של אמסטרדם – ובשמונה וחצי עלינו לאוטובוס לשדה התעופה.

סה"כ מיום שישי ב-23:30 כשהגענו ועד יום ראשון ב-20:30 כשעלינו על האוטובוס בחזרה: 45 שעות שמוצו היטב, עם המון אוכל רחוב, ליטרים של בירה, 438 תמונות בטלפון שלי, והרגשה שיש דברים שלא הספקנו לראות אבל בלי שום תחושת החמצה. נחנו, נהנינו, היה מעולה.