חרישניקים

בבוקר יום הולדת ארבעים שלי התעוררתי בדירה שלא הכרתי, ללא תחתונים, ועם גרב אחת ספוגה בשתן של כלב.

באופן טבעי נעמדתי על רגל אחת, היבשה – וחשבתי לעצמי שזה אולי אחד מימי ההולדת הטובים ביותר שהיו לי בארבעים השנים האחרונות.

לא שימי הולדת אחרים היו גרועים. זה המקום שבו הייתי.

מצב ששולחן האוכל החדש שלנו הוא היפה ביקום

אני חושב שברוב הפעמים בהן אנשים עוברים דירה, זה כי צריך. בגלל איזשהו אילוץ. כי חוזה השכירות הנוכחי עומד להיגמר, כי המצב הכלכלי מחייב להצטמצם או להתרחב, כי מפרקים את התא המשפחתי. מעטות הן הפעמים בהן מעבר דירה נעשה כי רוצים, בזמן שהאלטרנטיבה היא להישאר בתוך המוכר והידוע.

היציאה מבית ההורים כדי לגור לבד היא מעבר דירה כזה. כך גם כשעוברים לגור יחד עם בן או בת הזוג. עוברים לא כי צריכים, אלא כי רוצים. עוברים כי עצם המעבר מאיץ את הלב.

וזה המעבר שהיה לנו מטבריה לחריש.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אז הגענו (צילום מסך מתוך הסטורי של יום המעבר באינסטגרם שלי)

ההובלה עצמה הייתה יום לפני יום ההולדת שלי, כך שביום עצמו כל הבית היה עדיין בארגזים (הייתי צריך לחפש כמה דקות ארוכות כדי למצוא תחתונים וגרביים חלופיים).

ק' הזמינה שתי בחורות נחמדות שתעזורנה לה לסדר את כל הרכוש שלנו יפה יפה בדירה החדשה, ואני התבקשתי לקחת את הילדים ואת הכלבים מחוץ לבית. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר ארוך.

הנוף מהמרפסת שלנו. אין ספסל ירוק.

כשטיילנו ברחוב החדש שלנו, הגענו אל בית הספר שבו הם ילמדו. הם הסתכלו עליו, בחנו אותו מכל הכיוונים, ושאלו למה כתוב כאן בגדול "נשק וסע". אז הסברתי להם מה זה.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז דבש עשה את צרכיו על המדרכה, ואני שלפתי שקית והרמתי אחריו תוך כדי שאני מסביר לילדים שככה זה כאן בחריש, צריך להרים אחרי הכלב. גם כי אנחנו לא רוצים לקבל קנס, אבל בעיקר כי אנחנו לא רוצים ללכלך את העיר שלנו. זו הסיבה שבכל פינה יש תיבות צהובות ובהן שקיות שחורות – זה לאיסוף הצרכים של הכלבים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז סיפרתי להם שיש כאן בחריש גינת כלבים. שזה שטח גדול שבו אפשר לשחרר כלבים לרוץ בחופשיות ולשחק עם כלבים אחרים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז טיילנו ברחוב הראשי של חריש, שדרות דרך ארץ, ושאפנו עמוק פנימה את ניחוח צמחי התבלין שצומחים בכל פינה ברחוב.

והילדים – ניחשתם נכון.

טבריה היא עיר עתיקה. בשנה שעברה היא חגגה 2000 שנים. זה קילומטרז' יפה, ויש משהו נחמד במגורים בעיר שיש לה היסטוריה. אבל בטבריה, אם אין משהו – אז הוא כבר לא יהיה. בחריש, לעומת זאת, אם אין משהו – זה כי עדיין לא הקימו אותו.

וזה משהו שמאוד משמח אותי בעיר הזאת. ה"עדיין".

המתנ"ס החדש של חריש ניצב בגאון ליד שטח ריק עם הרבה פוטנציאל

יש הרבה סיבות למעבר שלנו לחריש. יש לנו כאן משפחה. התקרבנו למרכז, לחברים. מזג האוויר כאן הרבה יותר נעים לנו מאשר בטבריה, ולראיה אנחנו כבר לא נושמים רק מזגן בבית אלא ממש פותחים חלונות ונהנים מהרוח. חריש מישורית יחסית לעומת טבריה המשופעת. חריש נקייה לעומת טבריה המלוכלכת. חריש היא עיר צעירה ורעננה בניגוד לטבריה הקשישה והעייפה. בחריש יש שפע של פארקים ירוקים, מוצלים ומושקעים (רק השבוע גיליתי עוד אחד במרחק הליכה מהבית), ובטבריה יש מעטים, קטנים, חשופים לשמש ללא הצללה וללא מים.

אבל בעיני הדבר הטוב ביותר בחריש הוא האנשים.

למיטב הבנתי, ואנא אל תעירו אותי אם זה חלום בהקיץ, רוב התושבים בחריש עברו אליה כמונו – מתוך בחירה ולאו דווקא מתוך צורך. יש בזה משהו מן החלוציות. זו עיר בהקמה, יש הרבה דברים שאין בה, ואני חושב שצריך להיות אנשים מאוד מיוחדים כדי לעבור למקום כזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו, משפחת אייזנמן, אנשים מיוחדים כאלה. ואני רוצה לחשוב שהאנשים מסביבנו גם הם אנשים מיוחדים כאלה.

בפארק מול הבית צומחים רימונים על העצים

אני כותב את השורות הללו שלושה שבועות אחרי שעברנו לחריש. יכול להיות שאקרא את הדברים בעוד חודש, שנה או עשור ואצחק על הטמבל הנאיבי שהייתי אז, אבל כרגע אני מתלהב מאוד מהעיר. האווירה. הריח. הפוטנציאל.

אנחנו גרים בשכונת אבני חן, ברחוב טופז. המתנ"ס מעבר לכביש, ושלושה פארקים – בעצם כבר ארבעה –במרחק הליכה. הקריטריון היחיד שהיה לנו בבחירת הדירה הוא המרחק מבית הספר, ואכן מצאנו דירה שתאפשר לילדים לישון עד עשר דקות לפני השיעור הראשון ועוד ללכת לשם בנחת. הדירה אמנם מעט יותר קטנה מזו שיש בבעלותנו בטבריה, אבל היא מרגישה כמו בית כבר מהרגע הראשון שלנו בחריש.

רבי עקיבא היה בן ארבעים כשיצא לדרך חדשה בחיים. אני בן ארבעים וממש לא רבי עקיבא, אבל הסלוגן של חריש הוא "עיר חדשה, התחלה חדשה" – וזה בהחלט מרגיש כמו דף חדש. רענן. נקי. מלהיב.

*

פעם, כשסיפרתי לאנשים שאני גר בטבריה, קראו לי טברייני. לא אהבתי את זה.

אבל עכשיו אני גר בחריש, ובהחלט אפשר לקרוא לי חרישניק. זה מוצא חן בעיני.