המקרה המוזר של החתול בשעת לילה

19 ספט

שישה ימים לפני שעברנו מטבריה לחריש, בטון נעלם.

תמונה ישנה של בטון. יש להגות על משקל "חלון" או "מזון". הפירוש הוא "לחמניה" ברוסית

מוצ"ש. נינג'ה ישראל בטלוויזיה. הילדים ישבו וצפו בעוד מישהו נופל למים כששמעתי רעש מבחוץ. הצצתי מהחלון וראיתי את השכן מלמטה. "החתול שלך נפל מהמרפסת", הוא אמר והצביע ימינה. "ראיתי אותו רץ לשם. בוא קח אותו."

טסתי למטה. איזה חתול מטומטם. זאת כבר לפחות הפעם השניה שהוא נופל מהמרפסת הזאת. בפעם הקודמת הוא פשוט ישב וחיכה למטה. אני מקווה שגם הפעם.

בתוך כמה שניות הגעתי לחצר של השכן ששחזר מה קרה: הוא ישב בבית ושמע חבטה, יצא החוצה וראה את החתול שלנו רץ מצד אחד של החצר לצידה השני. "אולי הוא מתחבא שם מסביב", הוא הציע, אבל בטון לא היה שם. לא מסביב ולא בצד הראשון ולא בצד השני ולא בשום מקום.

הסתובבתי בחצר של השכן דקות ארוכות וקראתי לו. "בטון! קסס-קסס-קסס!" – ציפיתי שהוא יענה לי ביללה כמו שהוא תמיד עושה, אבל הוא לא ענה. לא חזר. פשוט נעלם.

*

ק' דאגה מאוד. בטון כבר לא חתול צעיר. יכול להיות שהוא נפצע. היא לא הייתה בבית כשזה קרה, אבל היא חזרה בתוך כמה דקות ויצאה למסע חיפושים בזמן שאני חזרתי אל הילדים.

היא חיפשה אותו חצי לילה. וגם יצאה לסבב נוסף מוקדם בבוקר. אבל לא מצאה.

הדאגה שלה העמיקה. הוא לא ישרוד שם בחוץ, היא אמרה. הוא חתול של בית. הוא לא יודע לצוד או להתמודד עם חתולים אחרים. ולמרות שהוא כבר הלך לאיבוד בעבר ותמיד חזר – הפעם היא ידעה עמוק בלב שהוא כבר לא יחזור.

והיא בכתה. הרבה. התאבלה ממש. האשימה איכשהו את עצמה. החתול הזה בן 16 בערך, היא מכירה אותו יותר משהיא מכירה אותי. "לא מגיע לו למות ככה בחוץ, ברחוב", היא אמרה מדי פעם.

*

אני דווקא המשכתי לחפש. קצת מורכב להסביר בכתב, אבל מאחורי הבניין שלנו בונים בניין חדש, כך שבין הבניינים הללו יש גדר גבוהה ומאחוריה מעין תהום עמוקה. זה מכשול בלתי עביר לשום חתול, במיוחד לא לחתול קשיש ומפונק כמו בטון, ולמרבה אי-הנוחות הדבר הזה מתקיים בשניים מתוך ארבעת הצדדים שמקיפים את הבניין. כלומר, למרות שהבניין שלנו מרובע וכביכול יש לו ארבעה צדדים – לבטון היו רק שני כיוונים ללכת אליהם אחרי שהוא נפל מהמרפסת: או שמאלה או למטה.

שם חיפשתי אותו. "בטון! קסס-קסס-קסס!" בבוקר, בצהריים ובלילה. בכל פעם שיצאתי לטיול עם הכלבים, בכל פעם שלקחתי או החזרתי את הילדים מאיפשהו לאנשהו, בכל פעם שירדתי לזרוק את הזבל. אפילו פעם אחת לקחתי איתי את איתמר הקטן, כשאני לוחש לו: "איתמר, כמה נפלא זה יהיה אם אתה תהיה זה שימצא את בטון" – אבל גם זה לא עבד.

*

ביום שני בערב, יומיים אחרי שהוא נפל מהמרפסת, הסברנו לילדים מה קרה. אמרתי להם את מה שחשבתי בכנות – ששמעתי שכאשר חתולים מרגישים שהקץ מתקרב, הם מתרחקים מהמקום שבו הם חיו כדי לחפש מקום שקט ונסתר למות בו בשקט. אולי זה מה שקרה לבטון, אמרתי. אולי הוא התרחק מאיתנו כדי שנזכור אותו כמו שהוא היה ולא נראה אותו מת.

מיכל לקחה את זה יותר ללב. "אני לא עוזבת את טבריה בלי בטון!" היא הכריזה עם עיניים רטובות, ואני לא ידעתי מה לענות לה. פשוט חיבקתי אותה.

*

אבל זאת ק' שהתאבלה באמת. היה לי קשה לראות אותה ככה. מאוד רציתי למצוא את בטון בשבילה. כל כך רציתי להביא לה אותו. גם אחרי שכבר הסברנו לילדים שהוא כנראה לא יחזור, גם אחרי שק' כבר התחילה להפגין השלמה עם המצב – המשכתי לקוות שאמצא אותו.

שוב ושוב יצאתי למרפסת וקראתי "בטון! קסס-קסס-קסס!", חיכיתי לשמוע איזה מיאו מרחוק – וכלום. ירדתי למטה, טיילתי שוב ושוב עם הכלבים ובלעדיהם (דבש כבר מצא את בטון פעם אחת אחרי היעלמות דומה) – וכלום.

בטון לא חזר.

ביום שלישי בערב, שלושה ימים אחרי שהחתול שלנו נעלם, גם אני איבדתי תקווה. באמצע טיול הערב עם הכלבים חשבתי לעצמי שאני לא איש של חתולים, אלא איש של כלבים; ובכל זאת, החתול הזה הגיע עם האישה שאני אוהב, אז הוא היה מעין חיית מחמד חורגת שלי. נזכרתי בכל הפעמים שהוא התיישב עלי ודחף את הזנב שלו לפה שלי, חייכתי ונפרדתי ממנו בלב.

בטון, כל הנראה שתוי, במסיבת נובי גוד סוערת לפני כמה שנים

ואז חזרתי הביתה.

הילדים כבר ישנו, ואני התיישבתי לעבוד קצת. ק' המשיכה לארוז את הבית לקראת המעבר. שנינו סיימנו את העיסוקים שלנו סביב אחת וחצי או שתיים בלילה. ק' אמרה שהיא הולכת לישון. אני אמרתי שאם אני כבר ער אז אצא עם הכלבים לעוד סיבוב קצר.

ירדתי למטה. לא היה שום טעם לקרוא לבטון. הרי אפילו אני כבר הבנתי שהוא לא יימצא. חלפו שלושה ימים שבהן הוא כנראה לא אכל ולא שתה, ומי יודע אילו סכנות אורבות שם בחוץ לחתול כמוהו. לא. זה אבוד. אין טעם לקרוא לו.

*

אבל קראתי לו.

*

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

נדמה לי שאני שומע יללה רחוקה.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

שקט. וואי, אני בטח מדמיין. אין מצב שזה הוא.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

טוב, אין מצב שזה הוא. מאיפה היללה הזאת מגיעה? לא הייתי בטוח אם זה דומה ליללה של בטון או לא. במקרה גם עמדתי באותו רגע בדיוק באיזור שבין הבניין שלנו לבין הבניין החדש, אליו קלושים הסיכויים שהוא יגיע. לא, זה לא יכול להיות הוא.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

מאיפה זה מגיע, קיבינימט?

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

קדימה, חתול מטומטם. אם זה אתה אז תראה לי איפה אתה נמצא. תבוא לכאן. תיילל שוב. תעשה משהו פרודוקטיבי, לעזאזל.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

אוקיי, יכול להיות שזה הוא. כל ההשלמה שלי עם האובדן נגוזה. התקווה שכבר כובתה פתאום מילאה אותי בבת אחת. אני נשבע לך, בטון, אני אהרוג אותך אם זה לא אתה.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה.

אלוהים. אלוהים. אלוהים. זה חייב להיות הוא. אבל איפה? ימינה. שמאלה. חושך מצרים. עמדתי על הגבול של אתר הבנייה, ואם בבניין שלי עוד היו כמה אורות אז בבניין החדש שעדיין לא גמור לא היה אפילו אור אחד.

הסתכלתי על הבניין הזה, החדש. סקרתי אותו מלמטה למעלה. העיניים שלי טיפסו על הקיר החיצוני של הקומה הראשונה, לשניה, לשלישית, עד הגג. ושם ראיתי שני פנסים קטנים מתבוננים בי בחזרה.

"בטון?"

יללה. הפנסים יללו. אלוהים שבשמיים. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. אלוהים. בטון על הגג. בטון על הגג של הבניין החדש. אני לא יודע איך הוא הגיע לשם. אני חייב להגיע לשם.

הרמתי טלפון לק' וקיוויתי שהיא לא נרדמה עדיין.

ענתה.

"תעזבי הכל ותרדי עכשיו", אני חושב שאמרתי לה, "מצאתי את בטון, אבל אני צריך שתבואי לקחת את הכלבים. מהר."

בתוך שניות ספורות ק' הגיעה כשהוא לבושה בשמלת ערב ונעלי עקב. ככה הלכת לישון? ענתה שכל הבית בארגזים, כולל רוב הבגדים שלה, אז היא אשכרה זרקה על עצמה את הדבר הראשון שהיא מצאה – שמלת ערב ונעלי עקב.

נתתי לה את הרצועות של הכלבים. אמרתי שאני כבר חוזר – וטסתי אל תוך חדר המדרגות החשוך של הבניין החדש.

*

הטיפוס היה מפחיד. זה אתר בנייה. חדר המדרגות לא גמור. אין אור, אין מעקה. אפילו לא הייתי בטוח שכל המדרגות קיימות. מהקירות מבצבצים כל מיני חוטים וצינורות, וכדי שיהיה מעניין אז יש פה ושם גם איזה סולם או דלי שהפועלים לא תכננו שיעמדו בדרכו של אף אחד שמנסה לטפס בשעת לילה מאוחרת לאור פנס של אייפון.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

לא שמעתי תשובה. הדם הלם לי ברקות והפריע לי לשמוע. או אולי בטון לא ענה? ואולי הוא שוב ברח? אולי זה בכלל לא היה הוא?

הלב דפק כל כך חזק. כל כך חזק.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

שקט. אלוהים, רק שיהיה שם. רק שיהיה שם.

טיפסתי. הזעתי. קיללתי. התפללתי. אלוהים אלוהים אלוהים. רק שיהיה שם.

הגעתי לגג הבניין.

"בטון! קסס-קסס-קסס!"

יללה. יש. מאיפה זה הגיע? "בטון! קסס-קס… הנה אתה. הנה אתה!"

הוא ישב על קצה הגג. זנב באוויר. ניגשתי אליו בזהירות. לרגע חשבתי שאולי בשלושת הימים האלה הוא הפך לחתול פרא ושכח מי אני. רק שלא אבהיל אותו, שלא יעשה תנועה לא נכונה וייפול למטה, או יברח, או יתקוף, או לא יודע מה.

"בוא, חתול מטומטם. בוא נלך הביתה" אמרתי לו והרמתי אותו. הוא היה קל משזכרתי. חיבקתי אותו חזק בשתי ידיים, דחפתי איכשהו את האייפון לכיס עם הפנס הדולק כדי שיפיץ מעט אור בחדר המדרגות בדרך למטה – וירדנו למטה דרך הדליים והסולמות והצינורות מהקירות.

ק' חיכתה למטה עם הכלבים. "שלום גבירתי, הזמנת חתול?", הושטתי לה אותו.

והיא לקחה את בטון ועמדה שם באמצע אתר בנייה חשוך בשמלת ערב ונעלי עקב, וחיבקה ונישקה אותו וליטפה ובכתה. ועלינו כולנו הביתה ונתנו לו לשתות. והערנו את הילדים כדי לספר להם שבטון חזר, וכל הבית שמחה וצהלה באחת וחצי או שתיים בלילה.

ואני אמרתי לעצמי שאת מה שהרגשתי באותו רגע, כשעמדתי שם באתר הבנייה והבנתי שמצאתי אותו, אני חייב לתעד. הלמות הלב באוזניים, הטיפוס המפחיד בחדר המדרגות החשוך והפנים של ק' כשהיא החזיקה את החתול שלה אחרי שכבר חשבה שזה לא יקרה.

מה קרה שם? כנראה שהוא נפל מהמרפסת לחצר של השכן, ואז עשה ברגל חתיכת טיול מטורף כדי להגיע לבניין ההוא שבונים מאחורה. ועוד לטפס עד לגג שלו.

הוא חזר בריא ושלם, לא פצוע ולא שום דבר, רק מעט יותר רזה וצמא. מאז כבר חלפו כמה ימים, הוא עבר איתנו לחריש, וממש כרגע אני כותב ומסתכל עליו מטייל להנאתו במרפסת.

רגע, אולי כדאי שארחיק אותו משם.

 

 

4 תגובות to “המקרה המוזר של החתול בשעת לילה”

  1. motior 19 בספטמבר 2019 בשעה 22:37 #

    איזה סיפור מותח ומדהים. העיקר שהסוף טוב…
    חיפשתח יותר מדי פעמים חתולים אבודים. לרוב גם עבורי היה סוף טוב.

  2. אורנה 20 בספטמבר 2019 בשעה 5:21 #

    אבא של יהונתן,עם כתבה כזו כנראה שלא אפסיק לאהוב אותך….
    שתהיה לך וליקיריך שנה מאושרת אורנה

  3. עינבלית 24 בספטמבר 2019 בשעה 8:13 #

    יא… דמעות בעיניים. אני ממש שמחה שמצאת אותו! ותהנו בחריש.

  4. ע נ נ ת 2 באוקטובר 2019 בשעה 16:17 #

    אני ממש שמחה שמצאתם אותו, ושלא קרה לו כלום. גם לי היו הרבה סיפורי חתולים שצריך היה לחפש בכל מיני מקומות, לא תמיד היה סוף טוב. אני שמחה שבטון חזר אליכם 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: