ארכיון | 20:27

מה לא עושים בשביל הילד?

7 אוג

יש הרבה דרכים להביע אהבה.

לומר "אני אוהב אותך" זו רק דרך אחת. יש עוד. למשל, בשיר "איסלנד" של שלמה ארצי כתוב "ושואל 'תרצי קפה?' ומתכוון לומר 'אני אוהב'" – זו הסיבה שבכל פעם שאני מציע לאשתי קפה, היא מסכימה. גם אם לא באמת בא לה. ואז שוכחת לשתות אותו.

אבל הפעם אני כותב דווקא על יהונתן.

אני לא אוהב ים. אני לא אוהב בריכה. באופן כללי אני סולד ממים שלא נובעים מברז או מבקבוק. ק' נוהגת לספר שכשרק הכרנו, ואני גרתי בכרם התימנים בתל אביב, דקה מהים – היא נהגה לבוא אלי וללכת לים לבדה. בכל פעם שהזמינה אותי להצטרף, סירבתי או מצאתי תירוץ. כזה אני, לא אוהב ים. חול. מלח. מדוזות. אנשים. שמש. לא אוהב.

אבל כשהגיע הזמן לקחת את יהונתן לים – התייצבתי. מה לא עושים בשביל הילד, נכון?

וגם כשהוא רצה ללכת לבריכה. ואני שונא כלור. שונא מים. מה לא עושים בשביל הילד, אה?

פעם ראשונה בים, יולי 2010 (יהונתן בן שנה וחודש)

אני גם לא אוהב מיונז. אני כל כך נגעל ממיונז, ברמה שאף אחד לא מבין. סיפור אמיתי מהימים העליזים בהם ניהלתי סניף מקדונלד'ס: הלכתי לנקות שירותים שהיו דוחים בצורה יוצאת דופן, והכל היה בסדר; אבל בדרך החוצה נגעתי בטעות עם האצבע במיונז – וזה מה שגרם לי לרצות להקיא. לא האסון שניקיתי בשירותים, אלא המיונז. אני בכלל לא יודע איך התחתנתי עם ק', רוסיה חובבת מיונז – אבל בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי שיהונתן! בני בכורי! בשר מבשרי! יגדל להיות חובב מיונז.

יום אחד הוא ביקש שאכין לו כריך. שניצל בלחמניה. קטשופ? ממש לא. הוא רוצה מיונז. אלוהים. איפה טעיתי בחינוך של הילד, שהוא מבקש מיונז. אבל מה לא עושים בשביל הילד?

עטיתי מסכה. כזאת של קורונה. אם אני זוכר נכון עטיתי גם כפפות חד פעמיות לפני שפתחתי את המקרר. הרחקתי את הצנצנת ככל שאורך הזרועות שלי איפשר לי (רק שלא להריח בטעות. אלוהים. אלוהים אלוהים) – ומרחתי לו מיונז בתוך הלחמניה. אלוהים. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי. אחר כך אמרתי לו "יהונתן, אם אי פעם יהיה לך איזשהו צל של ספק שאבא אוהב אותך – תיזכר ברגע הזה שבו מרחתי לך מיונז בלחמניה".

שתבינו, מגעיל אותי אפילו לכתוב את המילה הזו בבלוג שלי. איףףף.

ואז הגיע אתגר חדש.

אנחנו אוהבים לנסוע לחופשה משפחתית באילת. פעם במלון, פעם בווילה עם חברים, לא משנה; העיקר לבלות כמה ימים באילת. בכל פעם שאנחנו נוסעים לאילת, אנחנו הולכים להסתובב בטיילת. ובכל פעם שיהונתן רואה את הכדור הצבעוני הזה משוגר אל השמיים, מתנדנד מעלה ומטה באוויר – הוא משתוקק לעלות עליו.

ואנחנו לא רוצים, כמובן, אבל לא מחשש לילד. הוא יהיה בסדר, הילד. אלא מחשש לעצמנו.

בהתחלה אמרנו לו שצריך להיות מעל גיל מסוים. פעם שאלנו ואמרו לנו שמותר מגיל 12. בפעם אחרת אמרו שמותר מגיל 14. אני אפילו לא בטוח אם באמת שאלנו ואמרו לנו, או אולי המצאנו את זה רק כדי לתרץ את חוסר הרצון שלנו להרשות לו לעלות על זה. הרי מי יעלה איתך למתקן המפחיד הזה? אבא? אמא?! נו, אתה בטח לא תעלה על זה לבד. בוא נלך מכאן. אולי בשנה הבאה.

וכך שנה אחר שנה. עד שב-26 ביולי 2021, במהלך חופשה משפחתית באילת, ממש הלכנו פיזית לשאול את הבחורה בקופה למי מותר לעלות – והיא ענתה "מגיל 6 ומעלה".

שש?! זה הכל? אוי ואבוי. יהונתן שמע את זה ונדלקו לו העיניים. אבל מי יעלה איתו, מי?

ואז, אוטומטית, בקול הכי רגוע שיצא לי אי פעם, אמרתי "אני אעלה איתו".

בהתחלה ק' לא האמינה למה שהיא שמעה. אחר כך חששה לחיי בכנות אמיתית. לא ליהונתן, אגב. לו היא לא דאגה בכלל. אבל אני ויהונתן כבר נעמדנו בתור. ככל שהתקרבנו אל הכדור עצמו כך התגבר הספק שלי בעצמי. באמת, טל? באמת? זה מה שאתה צריך עכשיו? זה יום אחד לפני יום הולדת 42 שלך. זה הטיימינג האידיאלי שלך להתקף לב בין שמיים וארץ? באמת?

אבל… מה לא עושים בשביל הילד, אה?

נתבקשנו להסיר מעצמנו כל דבר שיכול להתנתק מאתנו. לרוקן כיסים, להוריד מכשירי שמיעה ומשקפיים. אפילו נעליים. עלינו לכדור. חיברו אותנו. השעינו לאחור – ואז ההמתנה לשיגור. אף אחד לא ספר לאחור, לא הייתה שום הכנה מוקדמת. רגע אחד אנחנו שוכבים על הקרקע, מסתכלים מעלה אל השמיים השחורים ורואים רק את קצה המתקן. הרמתי לרגע את הראש והסתכלתי עליו. איך הוא התרגש. כמה שנים הוא כבר רוצה לעלות לכדור האיום הזה.

יהונתן ואני, רגע לפני, על המסך הענק שליד המתקן. צילום: ק'

ופתאום – טרילילי טרללה – אנחנו בשמיים. האיברים הפנימיים מתבלבלים. עפים למעלה, ופתאום למטה. במקום שחור הלילה פתאום אורות הטיילת. לא הרגשתי צורך לצרוח באימה או לקלל בכל שפה שאני מכיר. רק קיוויתי שיהונתן נהנה. שזה היה שווה לו את זה.

הכדור שלנו התהפך פעם או פעמיים. צבעים היטשטשו. פתאום שמעתי את יהונתן אומר "וואי". ושוב "וואי". לא היה שום דבר אחר להגיד, אז הצטרפתי אליו, ושנינו יחד "וואי. וואי-וואי". היטלטלנו שם בין שמיים וארץ כמה שניות ואז הרגשתי שוב את כוח הכבידה. נמשכנו למטה. חזרנו לקרקע בטוחה.

ירדנו מהמתקן. התחבקנו. אספנו את כל מה שהיה לנו בכיסים, מכשירי השמיעה, המשקפיים והנעליים. ירדנו מהמתקן הישר לחיבוק של ק'. היא אמרה שאני נראה קצת חיוור, אז ישבתי לכמה דקות בצד – ואז ניגשתי אליו.

"איך היה?", שאלתי.

"וואי!", הוא ענה.

"אתה יודע מה?", אמרתי לו. "עדיין הקטע עם המיונז בלחמניה היה יותר גרוע".

%d בלוגרים אהבו את זה: