ארכיון | כללי RSS feed for this section

הסוד השלישי

4 יונ


Aizenman Family reimagined as elephants by talented Astrid Abreu via Fiverr

המטבח של אבא ומיכל האופים: עוגת ביסקוויטים וגבינה

28 מאי

יש לכם בבית ביסקוויטים, גבינה, שמן מתוקה ופודים?

הפעם במטבח של אבא ומיכל האופים – ספיישל שבועות!

הפרודוקטים:

500 מ"ל שמנת מתוקה
2 פודינג וניל
2 כוסות חלב (אנחנו השתמשנו בחלב סויה וניל)
1/2 כוס סוכר
500 גרם גבינה לבנה 9% שומן
בערך 200 גרם ביסקוויטים (תלוי בגודל הכלי והביסקוויטים)
1 כוס חלב (או חלב סויה וניל)
שוקולד חלב לקישוט

אופן ההכנה:

1. מקציפים את השמן המתוקה עם הפודים, החלב והסוכר.
2. מקפלים פנימה את הגבינה.
3. טובלים ביסקוויטים משני הצדדים בחלב ומניחים בכלי כשכבה ראשונה.
4. מורחים מחצית מה"מלה" על הביסקוויטים.
5. עוד שכבה של ביסקוויטים טבולים בחלב.
6. ושאר המלית.
7. מגרדים מלמעלה שוקולד חלב.
8. מכניסים למקרר לשעתיים או שלוש – ואוכלים!

 

 

המטבח של אבא ומיכל האופים: סמורז

14 מאי

ספיישל לוהט לרגל ל"ג בעומר!

הפרודוקטים:
ילדה חמודה
ביסקוויטים
מרשמלו
שוקולד חלב
נייר כסף
מדורה או תנור

אופן ההכנה:
על גבי פיסת נייר כסף מניחים ביסקוויט, מעליו קוביות שוקולד, מעליהן מרשמלו (רצוי לבן. משום מה, עם הורוד קיבלנו תוצאות פחות לעיסות), וסוגרים עם עוד ביסקוויט. ניתן, אם כי לא חובה, להיעזר לשם כך בילדה החמודה.
עוטפים היטב בנייר הכסף ומכניסים למדורה או לתנור שחומם מראש על, לא יודע, 180, 200 מעלות. בשלב הזה יש לוודא שהילדה החמודה נמצאת רחוק, בטמפרטורת החדר.
אחרי 4-5 דקות מוציאים, פותחים בזהירות (חם!), עושים "פוווו" וזוללים.

ל"ג שמח!

המטבח של אבא ומיכל האופים: דגל ישראל

3 מאי

לאור ההצלחה הפנומנלית של הפרק הקודם, ברוכים הבאים פעם נוספת אל המטבח של אבא ומיכל האופים, והפעם במהדורה חגיגית לרגל יום העצמאות: מכינים את דגל ישראל בעזרתו של אורח מיוחד.

הפרודוקטים:
250 מ"ל שמנת מתוקה
2 כפות אינסטנט פודינג וניל
מרשמלו בצבע כחול

אופן ההכנה:
מקציפים את השמנת המתוקה עם הפודינג עד לקצפת יציבה.
מרפדים תבנית גדולה בנייר אפייה, ומורחים את הקצפת בצורה של פחות או יותר מלבן.
מניחים את המרשמלו הכחול בצורה של שני פסים ומגן דוד.
אוכלים עם האצבעות.

המטבח של אבא ומיכל האופים: מצות

5 אפר

בשבועות האחרונים מיכל ואני ייסדנו מסורת אבא-בת חדשה: בכל יום שני אחר הצהריים, כאשר ק' בעבודה ויהונתן הולך לפעולה בתנועת כנפיים של קרמבו, אנחנו אופים משהו טעים ביחד.
רק אני והיא.

פעם אלה היו מאפינס, פעם עוגת שוקולד, פעם עוגיות שוקולד צ'יפס – תלוי במה שמתחשק למיכל באותו יום. או במה שאני משכנע אותה להכין, לפי מה שיש במזווה.

אנחנו קוראים למנהג הזה "המטבח של אבא ומיכל האופים". מיכל המציאה את השם.

בכל פעם אני מצלם את תהליך ההכנה ומעלה אותו כסטורי לאינסטגרם*.

והשבוע, כשמיכל ביקשה שנכין יחד מצות לכבוד פסח, היא הייתה במצב רוח מרומם אפילו יותר מהרגיל. היא שיתפה פעולה, חילקה הוראות בימוי, דרשה לעשות טייקים חוזרים עד שייצא מושלם, ובסוף הייתה מאוד מרוצה מהתוצאה – גם מהסרטון וגם מהמצות.

מה אתם חושבים, קרין גורן צריכה להתחיל לדאוג?

המתכון שבו השתמשנו כאן.

* בגלל זה הצילום האנכי, עמכם הסליחה.

עוגיות איי לאב יו

23 ינו

לפני שלוש שנים בדיוק העליתי ליוטיוב סרטון ששינה את חיי. הודות לו – וליתר דיוק, הודות למיליארדי התגובות הנהדרות שקיבלתי בזכותו – החלטתי ללכת וללמוד את תרגום שפת הסימנים כמקצוע.

הצטרפתי לתכנית ללימודי מתורגמנות שפת הסימנים של אוניברסיטת אריאל, ובמשך מעט יותר משנתיים למדתי המון דברים מרתקים על קהילת החירשים, תרבות חירשים (וגם קצת על אמנות חירשית) ועל שפת הסימנים עצמה; כולל, כמובן, אוצר מילים גדול ושימושי.

היום אני בעיצומו של הסטאז', מה שאומר שאני כבר מתרגם לכל מיני אנשים נחמדים בכל מיני סיטואציות מעניינות. יצא לי לתרגם פגישות של חירשים אצל רופאים, לתרגם הרצאות בכמה מוסדות אקדמיים לכמה סטודנטים וסטודנטיות, לתרגם פעילויות הסברה ועוד. ואני מרגיש טוב. אמנם שפת הסימנים שלי עדיין לא מושלמת (ואולי היא לעולם לא תהיה. אחרי הכל, כל יום לומדים משהו חדש), אבל לפי התגובות החיוביות שקיבלתי עד כה, יש סיכוי שאני לא גרוע כמו שחששתי. בחור חירש אחד אפילו המציא עבורי סימן-שם בהשראת אותו סרטון שהתחיל את הכל, מה שאומר שבכל פעם שאני מציג את עצמי אני נזכר בו…

אבל בכלל רציתי לספר לכם על העוגיות.

מדי פעם נהגתי להביא ללימודים כל מיני דברים טעימים שהכנתי בבית. שוקולדים, בעיקר, אבל גם דברים אחרים, כגון למונצ'לו קוקונאט פופס או קראנצ'י מייפל לוז משהו ואפילו טייגלעך. אבל את הדבר הכי מוצלח, לטעמי, שמרתי לסוף: ביום האחרון של הלימודים הבאתי לכיתה עוגיות טבעוניות בצורת הסימן המפורסם שמשמעותו "איי לאב יו".

ily

למה זה הסימן ל"איי לאב יו"? הסבר כאן: https://en.wikipedia.org/wiki/ILY_sign

את החותכן קניתי באיביי לפני כמה חודשים. הזמנתי שניים: אחד נתתי לקרין גורן כשיהונתן ואני נסענו לבקר אותה, כי לא מנומס להגיע בידיים ריקות אבל מה נותנים לקונדיטורית הנפלאה ביותר ביקום שבטוח יש לה כבר הכל, ואת השני שמרתי אצלי מתוך כוונה להשתמש בו ביום האחרון של הלימודים.

%d7%a2%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa_%d7%90%d7%99%d7%99_%d7%9c%d7%90%d7%91_%d7%99%d7%95_%d7%91%d7%a6%d7%a7_%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a6%d7%9f

לשמחתי, העוגיות היו להיט, החברים שלי לכיתה וסגל ההוראה התלהבו וטרפו אותן. למרות שבמקרה הזה מה שיותר חשוב היה הצורה שלהן ופחות הטעם, אני חושב שהן יצאו גם טעימות למדי.

אז אני מכנה אותן "עוגיות איי לאב יו", אבל אם אתם לא אני או קרין, יכול להיות שאין לכם בדיוק כזה חותכן. לא נורא, אפשר להשתמש בכל חותכן אחר ואפילו בסתם כוס עגולה. אתם גם יכולים לקרוא לזה איך שבא לכם. אתם גם יכולים להשתמש במתכון אחר. בקיצור, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, אתם ילדים גדולים.

עוגיות איי לאב יו

הפרודוקטים:

1.5 כוסות קמח רגיל (אפשר גם להחליף חצי מהכמות בקמח מלא)
כפית שטוחה של אבקת אפייה
רבע כפית קינמון
רבע כפית ג'ינג'ר טחון (אפשר גם בלי)
5 כפות סירופ מייפל (לא חייבים אמיתי, גם הפושטי סבבה)
חצי כוס שמן

אופן ההכנה:

1. מערבבים את היבשים.
2. מוסיפים את הרטובים ומערבבים.
3. נוצר בצק? מעולה. אם הוא קצת יבש מדי, אפשר להוסיף טיפונת שמן. אם הוא רטוב מדי, אפשר להוסיף טיפונת קמח.
4. מרדדים את הבצק בין שני ניירות אפייה עד לעובי של כחצי סנטימטר.
5. מכניסים למקפיא לרבע שעה לפחות. בינתיים אפשר להדליק תנור לטמפרטורה של 180 מעלות ולרפד תבנית בנייר אפייה.
6. מוציאים את הבצק השטוח מהמקפיא, קורצים צורות (נגיד, עם חותכן איי לאב יו) ומניחים אותן בתבנית שריפדנו קודם בנייר אפייה.
7. את שאריות הבצק אפשר לאסוף לכדור, לשטח שוב ולהמשיך לקרוץ צורות. לא חייבים להכניס שוב לפריזר בין לבין, אלא אם אתם רואים שהבצק כבר התעייף והתרכך.
8. אופים בין 10-12 דקות.
9. מוציאים ומצננים לגמרי.
10. מגישים לחברים לכיתה שעוד רגע מסיימים את לימודי המתורגמנות, ומצטלמים עם העוגיות.
11. אוכלים את העוגיות ומשתדלים לא לחשוב על זה שבעוד מספר שבועות יתקיימו שני ה-מבחנים ה-סופיים, ה-גדולים וה-מפחידים, אחד עיוני ואחד מעשי, שרק הם אלה שיקבעו האם נסיים את התכנית בהצלחה ונקבל תעודת מתורגמן מוסמך. תחזיקו לי אצבעות?
נניח, בצורת איי לאב יו?

בתיאבון!

%d7%a2%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%99-%d7%9c%d7%90%d7%91-%d7%99%d7%95-3

 

2016

30 דצמ

חג חנוכה שמח וסנובום גודום!

כולם מדברים על כמה ש-2016 הייתה שנה מחורבנת מכל מיני סיבות. אני מסכים שהיא לא הייתה משהו, אבל קרו בה גם כמה דברים טובים. לי, לפחות. והואיל ואנחנו חוגגים כרגע שני חגים – החג היהודי החביב עלי והחג הרוסי החביב על זוגתי – אז אציין כמה מהבולטים שבהם:

בקרוב בבועה של החדשות?

ממש בדקות שבהן הרשומה הזו התפרסמה (הודות לתזמון פרסום רשומות אוטומטי. היי תפוז!) הייתי באוניברסיטה, בשיעור האחרון של הלימודים. בחיי שלא האמנתי, כשהעליתי את "ילד של אבא בשפת הסימנים" לפני נצח או שניים, שיום אחד אסיים לימודי מתורגמנות שפת הסימנים. נכון, יש עוד כמה מבחנים, ובהנחה שאעבור אותם יקח עוד כמה חודשים עד שאקבל את התעודה באופן רשמי, אבל וואו, איך עפו להם ארבעה סמסטרים אקדמיים!

כמה למדתי, כמה נהניתי, כמה אנשים נהדרים יצא לי לפגוש. ובימים אלה אני בעיצומה של תקופת סטאז', במסגרתה התחלתי כבר בעבודה מעשית בתרגום מעברית לשפת הסימנים ומשפת הסימנים לעברית, וכמה נעימה התחושה שאולי סוף סוף מצאתי את מה שאני אמור לעשות.

(אגב – לא, אני לא מתכנן להופיע בבועה הקטנה של החדשות)

15697851_10211650975175119_913925283826912919_n

בוגרי מחזור א' של תכנית מתורגמנות שפת הסימנים, אוניברסיטת אריאל

משכיר לעצמאי

באוגוסט השנה נסגרה החברה שבה עבדתי כקופירייטר וכותב תוכן, כל העובדים פוטרו ואני ביניהם. מבאס, נכון, אבל מעז יצא מתוק. למשל, כי באותם ימים הייתי בעיצומו של הסמסטר הלפני-אחרון, כשרוב חבריי לכיתה כבר התחילו את הסטאז' ורק אני הייתי כבול לעבודה – והנה, פתאום השתחררתי מהכבלים האלה.

או כי החלטתי שכבר לא אחפש עבודה חדשה כשכיר אלא אצא לדרך עצמאית. זו הייתה החלטה קשה, כי מפחיד להתחיל משהו חדש בלי רשת בטחון כלכלית, ועוד כשיש לך משפחה להאכיל ולהלביש – אבל התחלתי לכתוב תוכן עבור לקוחות באופן פרטי. אני עדיין לא לגמרי מעכל את זה, אבל יש לי לקוחות קבועים, אני מקבל תשלום על טקסטים שאני כותב, ואמנם מרוויח הרבה פחות משהרווחתי כשכיר, אבל יא-אללה, כמה שאני נהנה מכל מילה שיוצאת לי מהמקלדת.

(אגב – רוצים שאכתוב עבורכם? מכירים מישהו שמחפש כותב תוכן? הנני!)

פורום הורים לילדים מיוחדים

מאז שהפסקתי להיות מחויב למנהלים והתחלתי להיות מחויב ללקוחות, התפנה לי יותר זמן להקדיש לקבוצה המדהימה שאני גאה להיות חלק ממנה: פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה. אני חבר בפורום כבר שנתיים וחצי, אבל לאחרונה מרגיש שיש לי יותר פנאי ומרץ לטובת פרוייקטים שונים ומעניינים שקשורים לילדים עם צרכים מיוחדים.

%d7%a7%d7%a9%d7%a8

רק השבוע, למשל, במהלך חופשת החנוכה יזמנו והפקנו הפנינג חנוכה חגיגי בשיתוף עם עמותת כנפיים של קרמבו, שהתקיים במקום נגיש עבור ילדים/ילדות ונערים/נערות עם מגוון מוגבלויות פיזיות וקוגנטיביות. היו שם משחקים, פינות יצירה, פינת ליטוף, סופגניות, מופע קרקס ועוד – וכמעט הכל אורגן בהתנדבות ובשיתוף פעולה עם מתנדבים ועסקים מטבריה. איזו גאווה עצומה להיות חלק מזה.

והיו עוד!

בנוסף להיילייטס שציינתי למעלה, ב-2016 ירדתי כמה קילוגרמים, נולד לי אחיין חדש, ולא ייאמן ששמונה חודשים אחרי שהייתי המודח הראשון בבייק אוף ישראל – עדיין יש מי שמזהים אותי ברחוב. כלומר, מישהו אמרה לי: "היי, אני מכירה אותך מהמאסטר שף!", אבל זה מספיק קרוב.

אז בין אם 2016 הייתה שנה מחורבנת או שהיו בה גם כמה דברים טובים – הלוואי שתהיה לנו 2017 הרבה יותר טובה ממנה.

למונצ'לו קוקונאט פופס

נסיים במתכון, כי החודש האחרון של 2016 הוא חודש הליקרים של פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר".

זה מתכון טבעוני ופשוט להפליא לכדורים קטנים שמכילים קוקוס, שקדים, מייפל ולימונצ'לו (ובמתכון המקורי גם שמן קוקוס, אבל פשוט השמטתי – ותראו מה זה, עדיין טעים!).

%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%9c%d7%95-%d7%a7%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%90%d7%98-%d7%a4%d7%95%d7%a4%d7%a1

למונצ'לו קוקונאט פופס

הפרודוקטים:
1 כוס קוקוס טחון
1 כוס שקדים טחונים
2 כפות לימונצ'לו
2 כפות סירופ מייפל
קורט מלח

אופן ההכנה:
1. שמים הכל בקערה, מערבבים עד שנוצר מעין בצק. אם הוא פירורי מדי, מוסיפים עוד טיפונת סירופ מייפל. אם הוא דביק מדי, מוסיפים עוד טיפונת קוקוס.
2. מכניסים למקרר לרבע שעה. בינתיים מכינים צלחת או קערית עם מעט קוקוס.
3. מכדררים כדורים ומגלגלים בקוקוס.
4. שומרים במקרר או במקפיא.
5. בתיאבון!

עיניים

31 אוק

9089236038_e70f029e7d_cליד תחנת האוטובוס ניגש אלי גבר מבוגר שאני לא מכיר. "סליחה, איפה הקניון?", הוא שאל. "שם", הצבעתי לכיוון הקניון והתכוונתי להמשיך ללכת. "אתה אולי במקרה הולך לשם?" עניתי שכן. "אני פשוט מתקשה בראייה" – ורק אז שמתי לב שהוא לא ממש הסתכל לי בעיניים – "תוכל אולי לעזור לי להגיע לשם?"

הלכנו.

בהתחלה הוא לא נגע. רק ביקש שאלך קצת יותר לאט ושאגיד לו אם יש עמודים או גדרות בדרך, כדי שיידע להיזהר. הסכמתי, אבל שכחתי. אני יותר בעניין של אוזניים, לא מיומן בעיניים. אחרי שהוא כמעט ונתקל בעמוד, הוא שאל האם אסכים שהוא יניח יד על הכתף שלי. שוב הסכמתי. בחור שהלך לפנינו וכנראה שמע את חילופי הדברים סובב אלי את הראש. "בן אדם טוב אתה", הוא אמר וחייך אלי. חייכתי אליו בחזרה.

הדרך לקניון הייתה רצופה במכשולים בגלל עבודות שיפוצים בכביש וסימון לא ברור שהוביל אותנו לא רק בין עמודים וחומרי בניין, אלא גם בין מכוניות נוסעות. אז הלכנו לאט מאוד ופטפטנו תוך כדי. הוא אמר שקוראים לו אלי. שאל איך קוראים לי. מה אני עושה. בגלל שהניח את היד שלו על הכתף שעליה הייתה רצועה של התיק שלי, הוא חשב שאני חייל ושזו רצועה של נשק. אמרתי לו שאני קופירייטר. הוא לא ידע מה זה. אמרתי שזה קשור לכתיבה, אבל זה לא משנה כי אני אוטוטו מתורגמן שפת הסימנים. "אה", הוא אמר, "מצאתי את מי לשאול".

שאלתי אותו לאן הוא צריך בקניון. "בית קפה", הוא נקב בשם של רשת. "קבעתי שם פגישה עם מישהי". ואני לא אמרתי כלום, אז הוא הוסיף: "יש לי בליינד דייט, תרתי משמע." חייכתי. אמרתי לו שאני מעריך את חוש ההומור. הוא שאל אם מה צבע החולצה שלו, ואז אם היא נקייה.

עברנו את הבדיקה הבטחונית ונכנסנו לקניון. הוא הוריד את היד מהכתף שלי. הנחתי שהוא לא רוצה שהבחורה שהוא פוגש לבליינד דייט תראה אותו ככה, והצעתי לו לשים אותה שוב אבל הוא לא ענה ולא הניח אותה. רק הלך לצידי בזהירות.

אחרי כמה דקות מצאנו את בית הקפה. "אני יכול לעשות עוד משהו בשבילך?" שאלתי, ולא באמת מיהרתי.

485120642_8df28d94bb_m"כן", הוא אמר. "אני רוצה להתקשר לבחורה שאני נפגש איתה, אבל אין לי שיחות יוצאות. תוכל בבקשה להתקשר מהטלפון שלך?" הוא הכתיב לי את המספר, ואני חייגתי, אבל משום מה לא היה צליל חיוג בצד השני אלא דממה מוחלטת. ניסיתי שוב. ושוב. ושוב, ולא הצלחנו להשיג את הבחורה. חשבנו שזה מוזר שאין צליל חיוג, אז הוא ביקש שאתקשר לטלפון שלו. התקשרתי, והפעם היה צליל חיוג אבל הטלפון שלו לא צלצל. משהו מוזר עבר על הרשת הסלולרית באותו רגע.

הוא ביקש שאוביל אותו לקופאית בבית הקפה. שוב שכחתי שהוא לא רואה, והוא התנגש בלקוחה שעמדה בתור. התנצל. גם אני התנצלתי. סימנתי לקופאית "הוא לא רואה", והיא סיימה עם הלקוחה ועברה אליו. "אפשר בבקשה לעשות שיחת טלפון?" הוא שאל, ובן רגע הקופאית הגישה לו טלפון אלחוטי. הוא לא ראה אותו. לקחתי אותו בעצמי. "אני אתקשר אליה שוב", אמרתי, והתקשרתי שוב. ושוב. ושוב. אין צליל חיוג.

עמדנו שם, שני אנשים זרים עם תקלה מוזרה בטלפונים. הוא לא רואה, אני לא יודע מה לעשות. שאלתי אם הוא יודע איך היא נראית או מה היא לובשת, כדי שאחפש אותה, אבל הוא ענה שלא. שאלתי איך עוד אני יכול לעזור לו. "אני רוצה להזמין אותך לקפה", הוא אמר, אבל אני חייכתי ועניתי "נראה לך? באת לבליינד דייט עם בחורה, לא איתי. אני בטוח שהיא נראית הרבה יותר טוב ממני." הוא התעקש אבל באמת לא רציתי קפה. "זה בסדר, אלי, יש לי מים", שלפתי בקבוק מהתיק ורשרשתי כדי שישמע את המים. "בוא, אני אשב איתך כמה דקות ונחכה לה." – והובלתי אותו לשולחן קטן ונחמד בכניסה.

ישבנו והמשכנו לפטפט, כשאני ממשיך לחייג לבחורה ומספר לו שהיא לא עונה, או שהטלפון שלה לא זמין, או שקרה משהו מוזר, או ש…

"או שהיא עבדה עלי." הוא אמר. אולי ראיתי עצב בעיניים שלו.

"מה זאת אומרת עבדה עליך?" שאלתי.

"זה לא פעם ראשונה שזה קורה. יש נשים כאלה. אתה יוצר קשר, אתם מתקרבים, אבל כשמגיע הזמן להיפגש הן נבהלות. נותנות לך מספר לא נכון, או מכבות את הטלפון ולא מגיעות לפגישה, או… לא יודע. זה כבר קרה לי כמה פעמים."

ואני לא ידעתי מה לענות.

"סליחה?" אישה נחמדה, מבוגרת, מטופחת, התקרבה לשולחן שלנו. "אולי במקרה אתה אלי?"

"כן!" צווחתי במקומו. "חיכינו לך!" כאילו שיש לי צד בעניין. "ניסינו להתקשר אליך אבל לא הצלחנו."

"גם אני ניסיתי להתקשר אליך", היא פנתה אליו, "אבל לא הצלחתי."

"נעים מאוד," הוא הושיט יד באוויר, ללחיצה. "אלי."

"נעים מאוד," היא חייכה ולחצה את היד שלו. "דניאלה."

8641008950_8e6bc7561d_mואני פשוט הסתכלתי עליהם ושמחתי.

"ומי אתה?" היא שאלה, "אתה עוזר לו?"

"אני?", אמרתי. "אני אף אחד. אני הולך עכשיו," לחצתי לו את היד. "תיהנו."

"תודה." הוא אמר לי, וכשהתרחקתי משם שמעתי אותו שואל אותה: "אפשר להזמין אותך לקפה?"

מחילה

9 אוק
חלק מהפרטים בסיפור שלהלן שונו, אבל הוא אמיתי מאוד.
פורסם לראשונה לפני שש שנים בבלוג הישן שלי בתפוז.

השעה הייתה מאוחרת, אמצע הלילה, אחרי שחזרנו מארוחת ראש השנה אצל קרובי משפחה. יהונתן נרדם עוד בדרך הביתה (ומיכל עוד לא הייתה בתכנון בכלל), אז כשהגענו השכבנו אותו במיטה ולא התחשק לנו ללכת לישון. לקחנו בקבוק יין ושתי כוסות, פתחנו את החלון בחדר שלו וירדנו למטה. שם ישבנו, אני וקטיה, על הספסל הירוק שמחוץ לבניין, מאזינים לשקט מהחלון של יהונתן ומוכנים לרוץ אליו אם יתעורר, והרמנו לחיים לכבוד השנה החדשה.

אמצע הלילה, הרחוב דומם ורק אנחנו יושבים שם – ופתאום הבחנו בבחורה צעירה שהחזיקה כלבה לבנה כשלג ורצה בכביש. היא התקרבה אלינו ושאלה אם אנחנו מדברים אנגלית. הנהנו. "אפשר להשתמש בטלפון שלכם?" היא דיברה במהירות, ידיה רעדו ופניה היו שטופי דמעות. הסיטואציה המוזרה הרתיעה אותנו בהתחלה, אבל שאלנו מה קרה. והיא, בפשטות מבהילה ובאנגלית אמריקאית רהוטה אמרה שדבר כזה אף פעם לא קרה לה, אבל היא לא רצתה והחבר שלה כן, והוא ניסה להכריח אותה והצמיד אותה אל המיטה, אז היא דחפה אותו בכוח וברחה מהבית כשהיא לוקחת את הכלבה איתה, והיא כבר התקשרה למספר החירום של הטלפון הסלולרי שלה והזעיקה משטרה, אבל אין לה שיחות יוצאות והיא חייבת להתקשר לאנשהו.

קטיה עלתה הביתה והביאה טלפון. אני בינתיים שוחחתי קצת עם הבחורה. שמה ג'ניפר, היא מאמריקה, ולכלבה קוראים סנואו. זה לא סתם חבר, הם מאורסים ועברו לגור יחד במורד הרחוב לפני שבועיים. קטיה חזרה והביאה לה טלפון ומים. היא חייגה, וכשנענתה מהצד השני הקול שלה נשבר והיא פרצה בבכי. מתברר שהחברה שאליה צלצלה מתגוררת בעיר אחרת, שעתיים או שלוש נסיעה מכאן. הן סיכמו שג'ניפר תיקח מונית והחברה תשלם עליה.

אילוסטרציה

אילוסטרציה

הבהובים כחולים על קירות הבניינים סביבנו סימנו שהמשטרה הגיעה. שתי שוטרות יצאו מניידת, ניגשו אל ג'ניפר, ביקשו מאיתנו להתרחק והתחילו לתשאל אותה, בזמן שאנחנו משחקים עם סנואו כדי שלא תפריע להן לדבר. ושוב היא סיפרה את הסיפור – איך הם ישבו לארוחת חג נחמדה, היא שתתה קצת יין אבל הוא שתה הרבה ואחר כך ניסה לשלוח ידיים למרות שסירבה. כשהן סיימו לדבר, אחת השוטרות הזעיקה ניידת נוספת והסבירה מה יקרה עכשיו: המשטרה תיכנס לדירה של הזוג ותיקח את החבר לתחנה לחקירה בניידת אחת. כשהדירה תהיה ריקה ג'ניפר תיכנס לשם, תיקח כמה חפצים ותיסע לתחנה להגיש תלונה בניידת השניה – ומשם במונית לעיר האחרת, אל בית החברה שלה.

כמה דקות אחר כך בחור רזה וגבוה יצא מהבניין ונכנס לניידת אחת, ואז ג'ניפר, בליווי אחת מהשוטרות, נכנסה פנימה. כשהיא יצאה משם עם מזוודה, רגע לפני שנכנסה לניידת, קטיה ניגשה אליה ואמרה לה שתתקשר אם היא צריכה משהו: אם היא רוצה שנבוא לתחנה כדי שיהיה לצידה מישהו ידידותי, אם היא צריכה מקום לישון בו, כל דבר, בכל שעה. אני לא שמעתי את השיחה, אבל ראיתי שג'ניפר חייכה סוף סוף, חיבקה אותה ונכנסה עם סנואו אל הניידת. ובזמן שזו התרחקה, מטילה עוד צללים כחולים על הרחוב, קטיה ואני תהינו האם נראה אותה שוב.

הערב, רגע לפני יום הכיפורים, חשבונות הנפש ובקשות הסליחה המסורתיות, יצאתי לטייל עם הכלב שלנו, דבש. כשהתקרבנו לעבר הבית הוא עצר לרחרח את הספסל הירוק שעליו ישבנו בדיוק לפני שבוע. ואז, מרחוק, שמעתי קול של גבר: "סנואו! סנואו! קאם היר!".

בצד השני של הרחוב, בחור רזה וגבוה טייל עם כלבה לבנה כשלג.

.

סופרמן

6 ספט

"כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות סינדרלה הנסיכה!" אמרה מיכל.
"כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות ספיידרמן!", הוסיף יהונתן, ושאל "אבא, מה אתה רצית להיות כשתהיה גדול?"

חשבתי לרגע. רציתי להיות הרבה דברים. "סופרמן", עניתי. "הכי רציתי להיות סופרמן."

…מה שהוביל לויכוח סוער בשאלה מי יותר חזק, ספיידרמן או סופרמן (כאילו, דאה, ברור שסופרמן, אבל יש מצב ששנינו ויתרנו לסינדרלה).

כן, כשהייתי ילד הכי רציתי להיות סופרמן, אבל רציתי להיות גם הרבה דברים אחרים. הייתה תקופה, למשל, שממש רציתי להיות בלש, כמו שרלוק הולמס וכמו הרקול פוארו. התחלתי להתאמן בלשים לב לפרטים קטנים ולנסות להקיש מהם פרטים גדולים, מה שלצערי די קלקל את תשומת הלב שלי לפרטים הגדולים עד עצם היום הזה. כלומר, אם נניח אשתי תיכנס הביתה בשמלה חדשה, אחרי תספורת וצבע, כשציפורניה משוחות בלק מבהיק ותכשיטי זהב מכסים את כולה, אפילו אם יש לה זנב ועל זרועה תלוי גבר אחר, סביר להניח שקודם כל אבחין בפטרוזיליה שתקועה לה בין השיניים.

ככל שגדלתי, החלומות שלי הפכו למיושבים יותר. רציתי להיות גם עורך דין (סליחה שלא, אמא), מורה למתימטיקה(!) ועוד כל מיני דברים, אבל אחרי הצבא הייתי בשלב שבו אני רוצה לעבוד בבנק, כמו סבתא שלי. זו הייתה תקופה שבה חשבתי שהעולם מתחלק לשניים: מספרים ומילים, וחשבתי שהולך לי יותר טוב עם מספרים מאשר עם מילים, אז רציתי לעשות משהו שקשור למספרים. הרי מה יותר מספרים מאשר בנק?

נרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב, עשיתי תואר בכלכלה וניהול, אבל עד שסיימתי אותו – החלום כבר השתנה. באותם ימים עדיין חשבתי שהעולם מתחלק למספרים ולמילים, אבל התחלתי לנטות לצד של המילים. התחלתי לחשוב שאולי, בעצם, כשאהיה גדול אני ארצה לכתוב.

נרשמתי ללימודי קופירייטינג במכללת ACC של תרצה גרנות. עשיתי כיף חיים. למדתי לשחק עם מילים, לכבד את השפה העברית, ליהנות ממילים נרדפות ולכתוב עד שייצא עשן. כשסיימתי, לשמחתי, התחלתי לעבוד בכתיבה בתחום השיווק המקוון, למדתי להיות יצירתי בין מגבלות, למצוא קשתות ססגוניות מתחת לגוונים של אפור ולעוף בתוך כלוב של כללים. במקביל פתחתי עוסק פטור והתחלתי לכתוב טקסטים עבור לקוחות פרטיים. איזה תענוג. עד היום אני לא מאמין שאנשים משלמים לי על המילים שלי.

בינתיים הספקתי לבנות לעצמי משפחה קטנה. איזה קטע, אשתי עובדת בבנק, כמו סבתא שלי.

ואז הגיע יהונתן.
הבן שלי, הילד המיוחד שלי.
ובדיקות השמיעה, ושפת הסימנים, וילד של אבא.

יום אחד הבנתי שהעולם לא מתחלק למספרים ולמילים. יש גם סימנים, והם יפהפיים ויצירתיים יותר מכל מספר ומילה. שוב החלום שלי השתנה. הלכתי ללמוד מתורגמנות משפת סימנים לעברית ומעברית לשפת סימנים. היום אני מתחיל את הסמסטר האחרון, ובקרוב אתחיל לעשות סטאז' בתרגום עבור חירשים. במקרה גם סיימתי לאחרונה לעבוד כקופירייטר בחברה שעבדתי בה בשנתיים האחרונות, אז נחמד שהגורל משתף פעולה.

הסתכלתי על יהונתן ומיכל. "אתם לא חייבים להחליט עכשיו, כן?", אמרתי, "אני רציתי להיות סופרמן, אבל אחר כך רציתי להיות משהו אחר, ואחר כך החלפתי עוד פעם ועוד פעם. זה בסדר לחלום להיות משהו כשתהיו גדולים, אבל אפשר גם לשנות את החלום הזה. אפילו אני עוד יכול לשנות את מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדול."

"אני לא רוצה לשנות", אמר הילד. "אני אהיה ספיידרמן!"
"גם אני לא רוצה לשנות!", קראה הילדה. "אני! אהיה! הנסיכה! סינדרלה!"

צחקנו.

""אתם יודעים מה?", אמרתי לילדים, "אי אפשר לדעת. אולי יום אחד אני באמת אהיה סופרמן."

סופרמן

 

%d בלוגרים אהבו את זה: