ארכיון | כללי RSS feed for this section

איך מגיעים אל רשות המיסים רעננה?

29 נוב

מהו המקום הקסום ביותר בעולם, אך גם שהכי קשה להגיע אליו?
האם זו פסגת הר האוורסט? מפעל השוקולד של ווילי וונקה? בית הספר לכישוף וקוסמות הוגוורטס?

הו, לא ולא ולא. המקום הקסום ביותר בעולם שהכי קשה להגיע אליו… הוא משרדי רשות המיסים ברעננה. כן, כן. ואני יודע את זה, כי דווקא הגעתי לשם הבוקר. וכעת אני עומד לגלות גם לכם איך להגיע לשם.

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להקליד בווייז את הכתובת, "הפנינה 2 רעננה" – ולנסוע לשם. אני מדלג על בעיות הפקקים והחניה, זה הרי טריוויאלי בימינו, אז נניח שהגענו וחנינו. בשלב הזה תגלו שזו אולי נשמעת כמו כתובת של בניין, אבל למעשה זו כתובת של מתחם שלם ובו לפחות 8 בניינים שונים, שעל כולם כתוב "אמדוקס" ועל אף אחד מהם לא כתוב "רשות המיסים".

טוב, אם זה היה כתוב על הבניין אז איפה הכיף, נכון?

האפשרות הראשונה היא לשאול את העוברים והשבים האם יש למישהו מושג איפה זה, אבל אף אחד לא יגלה לכם. סיכוי שבחורה אחת גם תקלל בפורטוגזית. לכן אני מציע לבחור באפשרות השניה: לעמוד בפינת רחוב, לכווץ את העיניים ולסקור היטב את כל הבניינים שבמתחם כאילו היו תמונה גדולה של "איפה אפי" – כדאי גם לנסות לזגג את המבט, ואם יש לכם פזילה אז בכלל הרווחתם – ואז לפתע פתאום יתגלה שלט קטן שעליו כתוב "רשות המיסים" עם חץ שמצביע שמאלה, ישירות על גדר שעליה כתוב בגדול "אין מעבר".

נכון שהדרך להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים בסדרת הארי פוטר הייתה לרוץ ישירות אל הקיר? אז כמעט אותו דבר גם כאן: צריך לרוץ ישירות אל הגדר שעליה כתוב בגדול "אין מעבר", רק שבשניה האחרונה צריך לפנות שמאלה אל מעבר זמני שמיועד להולכי רגל וכסאות גלגלים, ולהיכנס לחניון תת קרקעי.

מצאתם? ברוכים הבאים למבוך של בטון, אפלולית וחריקות צמיגים. כל עוד תישארו על הנתיב הכתום המסומן, כמעט בטוח שתגיעו לעיר הברקת לפגוש את הקוסם. אה, סליחה למשרדי רשות המיסים ברעננה. אבל לאן עכשיו?

למזלי בשלב הזה קיבלתי מסרון מידידי ושותפי דויד, לפיו מחוז חפצי נמצא בבניין E קומה 7. אז הנה אני מגלה גם לכם. ואם נדמה שהמידע הזה עוזר לכם להגיע, אז ממש לא.

כי מה שקורה עכשיו הוא כזה: נכנסים לבניין שמסומן E, מתפלאים על כך שאין מעלית, אבל מושכים בכתפיים ועולים קומה אחת. לכאורה זו אמורה להיות קומת הכניסה, אבל זה עוד חניון.
טוב, אין מצב שנעלה עכשיו 7 קומות ברגל. בקומה הבאה בטוח תהיה מעלית! אבל לא רק שאין מעלית, גם אין ידית בדלת היציאה מחדר המדרגות. כלומר יש שתי אפשרויות: או למעלה, או למטה. ולמטה כבר היינו.
יאללה, עוד קומה. יש ידית אבל הדלת נעולה.
עוד קומה: יש ידית, אבל גם מתקן כזה שצריך לקרב אליו כרטיס עובד כדי להיכנס. אני לא עובד שם, אז לא היה לי כרטיס. אם גם לכם אין כרטיס עובד, אז עולים עוד קומה.
ועוד קומה עם כרטיס עובד. ועוד אחת.והנה הגענו לקומה 7. וואו. יחד עם שני החניונים זה יוצא איזה, לא יודע, 13 קומות או משהו. ההתנשפויות האלה מקשות עלי לעשות מתימטיקה. אלא שגם הדלת הזאת נעולה וצריך כרטיס עובד. מוזר. דפיקות בדלת? צעקות? אין קול ואין עונה.

נוותר? מה פתאום. נרד את כל זה בחזרה? אין מצב בעולם. יאללה, נו, כבר הגענו עד כאן. בטח נצליח לצאת מחדר המדרגות בקומה 8 ואז פשוט נרד קומה למטה וניצחנו.
עולים לקומה 8, מדלגים מעל גופה של יונה – וסוף סוף מוצאים דלת שנפתחת! הצלחנו לצאת מחדר המדרגות! הידד! רגע, מה זה פה? דודי שמש? מדחסים של מזגנים? אנטנות? איזה רשות מיסים, איזה. זה הגג.

יורדים בחזרה את כל 34 הקומות שכבר טיפסנו, ומגלים שממול לבניין E יש כניסה שמסומנת E1.
נכנסים. יש מעלית. לוחצים על קומה 7. הדלת נפתחת וחושפת את לוגו רשות המיסים על הקיר. בכניסה עומד מאבטח. "למה הגעתם?", הוא נוהם וחושף שיניים, "מה אתם צריכים?"

הו, כן. הגענו ליעד. 📍

…אז.

אם קראתם עד כאן, יתכן שאתם עייפים ומתנשפים בדיוק כמוני אחרי עליה וירידה של 95 קומות ברגל. מתנצל על זה. אבל אם כבר הגעתם, מישהו יכול לבוא רגע לחלץ אותי? אני לא יודע איך יוצאים מפה ואין לי כרטיס עובד.

(פורסם במקור כפוסט בפייסבוק)

מה לא עושים בשביל הילד?

7 אוג

יש הרבה דרכים להביע אהבה.

לומר "אני אוהב אותך" זו רק דרך אחת. יש עוד. למשל, בשיר "איסלנד" של שלמה ארצי כתוב "ושואל 'תרצי קפה?' ומתכוון לומר 'אני אוהב'" – זו הסיבה שבכל פעם שאני מציע לאשתי קפה, היא מסכימה. גם אם לא באמת בא לה. ואז שוכחת לשתות אותו.

אבל הפעם אני כותב דווקא על יהונתן.

אני לא אוהב ים. אני לא אוהב בריכה. באופן כללי אני סולד ממים שלא נובעים מברז או מבקבוק. ק' נוהגת לספר שכשרק הכרנו, ואני גרתי בכרם התימנים בתל אביב, דקה מהים – היא נהגה לבוא אלי וללכת לים לבדה. בכל פעם שהזמינה אותי להצטרף, סירבתי או מצאתי תירוץ. כזה אני, לא אוהב ים. חול. מלח. מדוזות. אנשים. שמש. לא אוהב.

אבל כשהגיע הזמן לקחת את יהונתן לים – התייצבתי. מה לא עושים בשביל הילד, נכון?

וגם כשהוא רצה ללכת לבריכה. ואני שונא כלור. שונא מים. מה לא עושים בשביל הילד, אה?

פעם ראשונה בים, יולי 2010 (יהונתן בן שנה וחודש)

אני גם לא אוהב מיונז. אני כל כך נגעל ממיונז, ברמה שאף אחד לא מבין. סיפור אמיתי מהימים העליזים בהם ניהלתי סניף מקדונלד'ס: הלכתי לנקות שירותים שהיו דוחים בצורה יוצאת דופן, והכל היה בסדר; אבל בדרך החוצה נגעתי בטעות עם האצבע במיונז – וזה מה שגרם לי לרצות להקיא. לא האסון שניקיתי בשירותים, אלא המיונז. אני בכלל לא יודע איך התחתנתי עם ק', רוסיה חובבת מיונז – אבל בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי שיהונתן! בני בכורי! בשר מבשרי! יגדל להיות חובב מיונז.

יום אחד הוא ביקש שאכין לו כריך. שניצל בלחמניה. קטשופ? ממש לא. הוא רוצה מיונז. אלוהים. איפה טעיתי בחינוך של הילד, שהוא מבקש מיונז. אבל מה לא עושים בשביל הילד?

עטיתי מסכה. כזאת של קורונה. אם אני זוכר נכון עטיתי גם כפפות חד פעמיות לפני שפתחתי את המקרר. הרחקתי את הצנצנת ככל שאורך הזרועות שלי איפשר לי (רק שלא להריח בטעות. אלוהים. אלוהים אלוהים) – ומרחתי לו מיונז בתוך הלחמניה. אלוהים. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי. אחר כך אמרתי לו "יהונתן, אם אי פעם יהיה לך איזשהו צל של ספק שאבא אוהב אותך – תיזכר ברגע הזה שבו מרחתי לך מיונז בלחמניה".

שתבינו, מגעיל אותי אפילו לכתוב את המילה הזו בבלוג שלי. איףףף.

ואז הגיע אתגר חדש.

אנחנו אוהבים לנסוע לחופשה משפחתית באילת. פעם במלון, פעם בווילה עם חברים, לא משנה; העיקר לבלות כמה ימים באילת. בכל פעם שאנחנו נוסעים לאילת, אנחנו הולכים להסתובב בטיילת. ובכל פעם שיהונתן רואה את הכדור הצבעוני הזה משוגר אל השמיים, מתנדנד מעלה ומטה באוויר – הוא משתוקק לעלות עליו.

ואנחנו לא רוצים, כמובן, אבל לא מחשש לילד. הוא יהיה בסדר, הילד. אלא מחשש לעצמנו.

בהתחלה אמרנו לו שצריך להיות מעל גיל מסוים. פעם שאלנו ואמרו לנו שמותר מגיל 12. בפעם אחרת אמרו שמותר מגיל 14. אני אפילו לא בטוח אם באמת שאלנו ואמרו לנו, או אולי המצאנו את זה רק כדי לתרץ את חוסר הרצון שלנו להרשות לו לעלות על זה. הרי מי יעלה איתך למתקן המפחיד הזה? אבא? אמא?! נו, אתה בטח לא תעלה על זה לבד. בוא נלך מכאן. אולי בשנה הבאה.

וכך שנה אחר שנה. עד שב-26 ביולי 2021, במהלך חופשה משפחתית באילת, ממש הלכנו פיזית לשאול את הבחורה בקופה למי מותר לעלות – והיא ענתה "מגיל 6 ומעלה".

שש?! זה הכל? אוי ואבוי. יהונתן שמע את זה ונדלקו לו העיניים. אבל מי יעלה איתו, מי?

ואז, אוטומטית, בקול הכי רגוע שיצא לי אי פעם, אמרתי "אני אעלה איתו".

בהתחלה ק' לא האמינה למה שהיא שמעה. אחר כך חששה לחיי בכנות אמיתית. לא ליהונתן, אגב. לו היא לא דאגה בכלל. אבל אני ויהונתן כבר נעמדנו בתור. ככל שהתקרבנו אל הכדור עצמו כך התגבר הספק שלי בעצמי. באמת, טל? באמת? זה מה שאתה צריך עכשיו? זה יום אחד לפני יום הולדת 42 שלך. זה הטיימינג האידיאלי שלך להתקף לב בין שמיים וארץ? באמת?

אבל… מה לא עושים בשביל הילד, אה?

נתבקשנו להסיר מעצמנו כל דבר שיכול להתנתק מאתנו. לרוקן כיסים, להוריד מכשירי שמיעה ומשקפיים. אפילו נעליים. עלינו לכדור. חיברו אותנו. השעינו לאחור – ואז ההמתנה לשיגור. אף אחד לא ספר לאחור, לא הייתה שום הכנה מוקדמת. רגע אחד אנחנו שוכבים על הקרקע, מסתכלים מעלה אל השמיים השחורים ורואים רק את קצה המתקן. הרמתי לרגע את הראש והסתכלתי עליו. איך הוא התרגש. כמה שנים הוא כבר רוצה לעלות לכדור האיום הזה.

יהונתן ואני, רגע לפני, על המסך הענק שליד המתקן. צילום: ק'

ופתאום – טרילילי טרללה – אנחנו בשמיים. האיברים הפנימיים מתבלבלים. עפים למעלה, ופתאום למטה. במקום שחור הלילה פתאום אורות הטיילת. לא הרגשתי צורך לצרוח באימה או לקלל בכל שפה שאני מכיר. רק קיוויתי שיהונתן נהנה. שזה היה שווה לו את זה.

הכדור שלנו התהפך פעם או פעמיים. צבעים היטשטשו. פתאום שמעתי את יהונתן אומר "וואי". ושוב "וואי". לא היה שום דבר אחר להגיד, אז הצטרפתי אליו, ושנינו יחד "וואי. וואי-וואי". היטלטלנו שם בין שמיים וארץ כמה שניות ואז הרגשתי שוב את כוח הכבידה. נמשכנו למטה. חזרנו לקרקע בטוחה.

ירדנו מהמתקן. התחבקנו. אספנו את כל מה שהיה לנו בכיסים, מכשירי השמיעה, המשקפיים והנעליים. ירדנו מהמתקן הישר לחיבוק של ק'. היא אמרה שאני נראה קצת חיוור, אז ישבתי לכמה דקות בצד – ואז ניגשתי אליו.

"איך היה?", שאלתי.

"וואי!", הוא ענה.

"אתה יודע מה?", אמרתי לו. "עדיין הקטע עם המיונז בלחמניה היה יותר גרוע".

כדורי טראפלס שוקולד לבן (4 מרכיבים בלבד!)

15 מאי

וואלה, לא הכי מתאים עכשיו להעלות מתכון לבלוג. הימים ימי לחימה בדרום, רקטות בשמיים והתפרעויות ברחובות. סך הכל תקופה די מבאסת, בלשון המעטה. מה מתכון עכשיו, מה.

אבל בכל זאת, חג שבועות לפנינו, ולפי המדד של Ynet וחברת קיימא נראה שרוב הישראלים עדיין יחגגו אותו.

בנוסף, הרבה לפני שהמצב הפך ל"המצב", הבלוגרים של פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" תכננו להכין לרגל שבועות שלל מתכונים נהדרים, קינוחים ו/או מאפים, שהפעם הקשר ביניהם לא אמור להיות חומר גלם ספציפי אלא המוטיב הלבן.

חוץ מזה, המתכון אולי מתפרסם בימים קשים, עצובים ומדאיגים, אבל אולי בכלל הגעתם לכאן בעתיד, דרך חיפוש של מתכוני קינוחים לשבועות בגוגל. ואם ככה, אז אצלכם הכל בעצם בסדר ואפשר להתפנות לחגיגות שבועות בלב שלם.

למתכונים לבנים נוספים לרגל שבועות ובכלל בקרו בעמוד הפייסבוק של מנטקה ו/או באינסטגרם של מנטקה.

כדורי טראפלס שוקולד לבן

פרודוקטים:

  • 300 גרם שוקולד לבן קצוץ
  • 20 גרם חמאה
  • 1/4 כוס שמנת מתוקה להקצפה (38%)
  • 1 כוס שבבי קוקוס

אופן ההכנה:

1. מערבבים את השוקולד הלבן (הקצוץ), החמאה והשמנת המתוקה בקערה שמתאימה למיקרוגל.

2. מחממים במיקרוגל 30 שניות ומערבבים.

3. חוזרים על החימום והערבוב בכל 30 שניות עד שהתערובת חלקה וקרמית.

4. מצננים מעט, מכסים בניילון נצמד ומכניסים למקרר לשעתיים לפחות כדי שתתייצב ותתקשה.

5. לאחר שהתערובת התייצבה, גורפים מעט בעזרת כפית ומגלגלים בידיים לכדור קטן.

6. מגלגלים את הכדור בקוקוס ומניחים בכלי ההגשה או בקופסה לאחסון. ניתן לאחסן במקפיא, אבל להוציא כמה דקות לפני ההגשה כדי שהטראפלס יתרככו מעט.

בתיאבון, חג שבועות שמח, ושיבואו כבר ימים שקטים.

פורים 2021 – אייזן של סיפור

22 אפר

המסורת המשפחתית נמשכת זו השנה הרביעית. אחרי שהיינו שוטרים וגנבים בפורים 2018, אחרי שנלחמנו כגיבורי על בנבלי על בפורים 2019, ואחרי שהתעופפנו בסערה הישר אל ארץ עוץ בפורים 2020 – הפעם החלטנו ללכת על משהו רגוע יותר.

החלטנו לשחק בצעצועים.

משפחת אייזנמן גאה להציג: אייזן של סיפור!

בהשתתפות

יהונתן אייזנמן בתפקיד וודי:

מיכל אייזנמן בתפקיד ג'סי:

איתמר אייזנמן בתפקיד באז שנות אור:

ואנחנו, בתפקיד מר וגברת תפוח אדמה:

ויאללה לשחק!

הלוקיישן: גינת שעשועים חביבה ברחוב שוהם בחריש, שנבחרה בזכות מתקן המגלשות והסולמות בצורת הטרקטור הצהוב ברקע.

התחפושות: חלק באדיבות עלי אקספרס וחלק בעבודת יד של גברת תפוח אדמה, הלא היא ק'. היא יצרה את הכנפיים של באז שנות אור מקרטון שמצאתי ברחוב; ואת כל חלקי הגוף של מר וגברת תפוח אדמה מ… אני אפילו לא יודע איך קוראים לחומרים האלה. איך היא מצליחה לעשות את זה כל כך מושלם שנה אחרי שנה?

מאחורי המצלמה, ניקול קוזנצוב המוכשרת והמהממת שצילמה אותנו גם בשנים קודמות.

תודה, ניקול!

ניקול היא צלמת, אמנית צילום ומנחת סדנאות צילום. לפייסבוק של ניקול | לאתר של ניקול

רעיון לתחפושת המשפחתית בפורים שנה הבאה? בטח שיש כבר.

אבל אני לא יכול לספר עדיין. נדמה לי שאני שומע את אנדי מגיע.

אחרי שהיינו שוטרים וגנבים, גיבורי על ונבלי על, וביקרנו בארץ עוץ - בפורים השנה החלטנו לשחק בצעצועים

עוד תמונות מ"אייזן של סיפור" בפייסבוק שלי.

חו"ל בקופסה

14 פבר

אשתי אוהבת לצאת לחופשות.

אני קצת פחות. טוב לי בבית. מצידי לראות נופים וארכיטקטורה בגוגל. אבל היא? חיה ממלון למלון. אני חושב שהדבר היחיד שעוזר לה להתעודד מהבאסה של חזרה מחופשה אחת הוא לתכנן את החופשה הבאה.

הואיל ואנחנו עדיין לא מיליונרים, ויש לנו מחויבויות כמו ילדים ועבודה, לפני כמה שנים קיבלנו החלטה משותפת: מדי שנה, לרגל יום הנישואין שלנו בתחילת פברואר, נצא לחופשה ביחד. רק שנינו. זה המינימום השנתי שלנו: בכל פעם שנחגוג יום נישואין זוגי, ניסע לחופשה בחו"ל; ובכל יום נישואין אי-זוגי, ניסע לחופשה בארץ. כך למשל יצא לנו לבקר בבודפשט ב-2017 (יום נישואין 8) וברומא ב-2019 (יום נישואין 10).

השנה – יום נישואין 12. כאילו לא מספיק שהשמיים סגורים ואי אפשר לטוס לשום חו"ל, בתחילת פברואר עדיין היינו תחת סגר שלישי וגם אי אפשר היה לנסוע לשום מקום בארץ. לפחות אפשר היה עדיין להחליף מתנות – אז בחרתי לתת לה חו"ל בקופסה.

בחזית הקופסה ציטוט מתוך "איסלנד" של שלמה ארצי, השיר שאיתו נכנסנו לחופה. סריקה של הקוד בסמארטפון מובילה לקליפ של השיר ביוטיוב.

ובפנים: 36 תמונות של שנינו מכל החו"לים שהיינו בהם יחד. מהחופשות של ימי הנישואין, אבל גם מהטיול לרומניה, מהחופשה המשוגעת בת 45 השעות באמסטרדם, משתי הנסיעות שלנו לניז'ני טאגיל, ואפילו תמונה אחת ששנינו שונאים ממש, מהפעם הראשונה שטסנו לחו"ל ואנחנו כל כך שמנים בה. אלוהים. כל כך. זו באמת תמונה איומה ונוראית – אבל היא של שנינו, והיא צולמה בברלין, והיא חלק מההיסטוריה שלנו, אז היא בפנים.

לכל תמונה סיפור, כל אחת היא זיכרון. ומאחור: ציטוט של משפט שקשור לזוגיות ואהבה, עם קוד שמעביר למידע נוסף אודות האדם שאמר את המשפט, מאופרה וינפרי ועד רלפי מיי.

הקופסה נוצרה בעבודת יד על ידי מיכל של זכרונות. זו בעצם קופסת זוגיות ואהבה, שאמורה להיות מלאה ב-36 תמונות שאפשר לבחור ולשלוח לה, ואני פשוט בחרתי תמונות מחו"ל. רוצים גם? יש לה מוצרים מהממים, והכל בעבודת יד. הנה קישור לחנות שלה.

והכי טוב? – בקופסה עדיין יש מקום לזכרונות חדשים!

(עכשיו רק שיפתחו את השמיים כדי שנוכל להוסיף לשם תמונות…)

ניצחון בהליכה

26 אוק

בשנה שעברה הורדתי לסמארטפון אפליקציה שסופרת צעדים. בהפעלה הראשונה היא שאלה אותי כמה שאלות, ועל סמך התשובות קבעה עבורי יעד יומי של 10,000 צעדים. ואני, אחד שמבלה את רוב הזמן בכתיבת תוכן בישיבה מול מסך המחשב (ובזמנו גם תרגמתי בישיבה שפת סימנים באקדמיה) – הסתכלתי על המספר הזה, צחקתי בקול רם וסגרתי את האפליקציה.

סגרתי, אבל לא מחקתי. אז מדי פעם הצצתי בה. במסך הראשי מוצג מספר הצעדים שעשיתי היום, מחצות עד חצות. בנגיעה קלה אפשר לעבור לתצוגה חודשית כדי לראות באילו ימים הצלחתי להגיע אל היעד. יום כזה מסומן בצבע כחול – אבל בהתחלה לא היו לי כאלה. בכלל. למעשה גיליתי שביום שגרתי אני עושה משהו כמו 4000, 5000 צעדים; אז להגיע ל-10,000 נשמע כל כך בלתי אפשרי, שאפילו לא טרחתי לנסות.

צריך להגיע ממקום למקום? יש רכב. צריך לטייל עם הכלב? יאללה כמה דקות ועולים הביתה. מה ללכת ברגל עכשיו, מה.

ב-2 במרץ התקיים בחריש אירוע ספורטיבי בסגנון המירוץ למיליון, ובמסגרתו כל מי שנרשם נדרש להתרוצץ הלוך ושוב בשדרה המרכזית של העיר, להיכנס לעסקים ולבצע משימות. אני באמת לא זוכר מה הוביל אותנו להירשם, אולי חשבנו שזו תהיה פעילות משפחתית טובה או משהו, אבל מה שבאמת חשוב הוא שבאותו יום עברתי לראשונה את היעד. כל מה שקיבלתי היה א לאוזי טי שרט – ויום כחול באפליקציה.

הפעמים הבאות בהן הגעתי ליעד קרו בטעות. אני לא זוכר את הנסיבות שהובילו אותי לצבוע בכחול את 15 במאי וכמעט את כל השבוע האחרון של החודש. אבל ב-31 במאי הצבתי בפני עצמי אתגר: חודש יוני הכחול, קראתי לו. להגיע ל-10,000 צעדים מדי יום בחודש יוני, כדי שכל כולו יהיה צבוע כחול באפליקציה.

זה היה קשה, כמובן. זה דבר אחד להגיע ליעד בטעות ודבר אחר לגמרי להזיז את עצמך מהספה בסוף יום כדי לצאת להליכה, שלא לדבר על להתעורר מוקדם יותר בבוקר.

אבל איכשהו כשיש מאחוריך כמה ימים כחולים, זה מדרבן אותך לעשות גם את היום כחול. ואת מחר. ומחרתיים. לאט-לאט, יום ביומו, חודש יוני נצבע כחול, וכשאני מסוחרר מההצלחה המשכתי ועשיתי גם את יולי כחול – ובאוגוסט החלטתי להרים לעצמי את הרף והצבתי לעצמי יעד חדש: 11,000 צעדים ביום. גם הוא היה כחול. גם ספטמבר. וביום הראשון של אוקטובר נזכרתי שעוד מעט חורף וגשם ואיך לעזאזל אצליח ללכת כל כך הרבה צעדים אז אולי כדאי לקחת צעד אחורה – אבל באותו יום עברתי את ה-12,000 וכך נקבע הרף החדש.

היום אני יוצא להליכות מדי בוקר עם אשתי והכלב. לעיתים אנחנו יוצאים יחד גם בערב. זה זמן האיכות שבו אנחנו מספרים זה לזו על היום שהיה, מתכננים תוכניות, מקשקשים על הא ודא. לפעמים אני יוצא להליכה גם לבד, וזה הזמן שבו עולים בדעתי הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבת תוכן. בחיי. ואם צריך לקפוץ לקנות משהו באיזו חנות, אז אני כבר לא לוקח את האוטו אלא פשוט הולך ברגל.

יכול להיות ש-12,000 צעדים ביום נשמע פשוט. אני לא יודע כמה ספורטיביים הקוראים כאן, אולי אתם עושים 12,000 עוד לפני ארוחת הבוקר; אבל עבורי זה היה ונשאר יעד כל כך רחוק עד שאין שום סיכוי שאצליח להשיג אותו – ומדי יום אני מצליח.

תוספת מאוחרת:
רבים פנו אלי בפרטי ושאלו באיזו אפליקציה אני משתמש. אז אני משתמש בגרסה החינמית של Pacer (הנה אתר הבית שלה עם קישורים לחנויות האפליקציות) – אבל יש המון אפליקציות שעושות דברים דומים.

רחש אגלים

8 אוק

(אם התחלתם לעקוב אחר הבלוג בחמש השנים האחרונות ואין לכם מושג מהי ההגיגית של טל, התחילו מכאן. פליטי הבלוגיה של תפוז, אתם יכולים לגלול למטה)

הסכיתו הסכיתו!

אתם נמצאים ב"רסיסי מילים", הבלוג האישי שלי (להבדיל מ"תוכן בעבודת יד", האתר המקצועי שלי); אבל לפני כן כתבתי בכל מיני פלטפורמות אחרות. אחד מהבלוגים שניהלתי, האהוב עלי מבין כולם, היה "ההגיגית של טל" בתפוז. שם מטופש, כן, אבל מדויק להפליא: כמו ההגיגית בספרי הארי פוטר, הבלוג היה לי מקום בו יכולתי לשמור זיכרונות ומחשבות כדי לחזור ולהסתכל בהם אחר כך.

כתבתי שם למעלה מעשור ואז עזבתי את תפוז, אבל תמיד נשאר לי מקום חם בלב עבור ההגיגית. היא הייתה עבורי משענת, פורקן ונחמה, מקום בו פגשתי אנשים נהדרים ומגרש אימונים בו תרגלתי כתיבה עד שהפכה למקצוע.

נשבעתי שלעולם לא אמחק אותה. הייתי משוכנע ששום דבר לעולם לא יקרה לה. שהיא תישאר לנצח אי שם במרחב הווירטואלי, מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי, ובו אוכל לבקר גם אחרי שנים רבות; אבל זה לא מה שקרה. לפני כמה חודשים גיליתי שבלוגים רבים בתפוז נפרצו ורשומות בהם נמחקו – ואמנם ההגיגית שלי לא הייתה ביניהם אבל אותה פריצה, כך הבנתי, הובילה את מנהלי תפוז להחלטה איומה: במקום לשחזר את הרשומות האבודות, נמחק את גם את אלה ששרדו.

ברגע ששמעתי התחלתי לגבות את התכנים שלי. בהיסטריה, לא פחות. עברתי רשומה-רשומה והעתקתי, פתחתי קובץ וורד והדבקתי. לא ידעתי מתי בדיוק הכל ייעלם, ומבחינתי זה יכול היה לקרות בכל רגע – אז אפילו לא קראתי. פשוט רפרפתי במהירות, כמו להסתכל על עצים דרך חלון רכבת נוסעת: הנה שיחה עם עכבר דמיוני והנה זיכרון מתוק על דבש, כאן רצף מביך למדי של "חייב לבחור", פה ספסל ירוק ושם הצעת הנישואין לק'.

הספקתי.

כמה ימים אחרי הקופי-פייסט האחרון, כל הבלוגים של תפוז נמחקו ונעלמו על תכניהם. ההגיגית האהובה שלי אבדה. וזה עצוב כל כך; אבל כל הרשומות שכתבתי בה, למעלה מ-700(!), ואפילו רשומות מכמה בלוגים אחרים שכתבתי שם, נמצאות במקום בטוח.

ומה עכשיו?

או. שמח ששאלתם.

נעים להכיר: "רחש אגלים", הפודקאסט החדש שלי. אפשר למצוא אותו בספוטיפיי ובכל מיני מקומות אחרים שבהם שומעים פודקאסטים בדרך כלל; ובו תוכלו לשמוע אותי, בקולי הערב, מספר חלק מאותם זיכרונות ומחשבות שהיו כתובים פעם שחור על גבי מסך.

טוב, פודקאסט זו אולי מילה גדולה. איכות הסאונד לא להיט כי אין לי באמת אולפן הקלטות אלא אפליקציה לאייפון בשם Anchor.fm; הפרקים מאוד קצרים, בין דקה וחצי לשש או שבע דקות; אני בדרך כלל מדבר לבד, אם כי באחד הפרקים כבר הייתה הופעת אורח וצפויות עוד בעתיד; ובסופו של דבר הנושא הוא בעצם, ובכן, דברים שקרו לי. לכן יש לי הרגשה שזה יעניין רק אותי ולא אף אחד אחר – אבל זה בדיוק מה שההגיגית הייתה: מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי.

הנה כמה דוגמאות לפרקים ב"רחש אגלים":

כדור גלידה: בחרתי עבור הפרק הראשון בפודקאסט את הטקסט האהוב עלי ביותר שכתבתי אי פעם: https://open.spotify.com/episode/2ackTtOxr2E3CHr6rPb9IL

איצטרובל: מוזר לספר סיפור על ילד בן שנה ו-5 חודשים כשבפועל הוא כבר בן יותר מ-11, אבל כן, זה פרק בכיכובו של יהונתן: https://open.spotify.com/episode/5ebGbsxkxJC156ONnm93SJ

עובדים על ילד: פרק שבו חוץ ממני אפשר לשמוע גם הופעת אורח של… טוב, לא מגלה: https://open.spotify.com/episode/7M2LPkfugor3NiLBdkvHXx

ויש גם פרקים נוספים שכבר עלו לאוויר, ופרקים חדשים יעלו מדי כמה ימים. איך תדעו מתי? ובכן, יש גם עמוד פייסבוק(!) ובו אעדכן בכל פעם שיעלה פרק חדש בפודקאסט. שם גם אפשר יהיה להגיב או ליצור קשר או להחליף מתכונים:

מוזמנים ומוזמנות להאזין.

(לא רחש הגלים, אמא. זה שם של צימר. רחש אגלים עם א'. כי אגל זה טיפה, וקוראים לי טל, שזה טיפות. ורחש כדי לרמז על קול, אז רחש אג… אוי תעזבי, אני אסביר לך בטלפון)

מה זה? שמעתם את הרחש הזה?

7 אוק

רמזים כאן.

שירות עצמי

13 יול

נכתב על פתק באייפון ב-30 במרץ 2019, נשכח, והתגלה עכשיו. 

נכנסנו הבוקר לגלריה קטנה של כלי קרמיקה בראש פינה.

בפנים היו שני חדרים ובהם מדפים עם המון כלים יפים, ובין היתר המון ספלי קרמיקה שעליהם נכתבו שמות. את השמות שלי ושל ק' לא מצאנו, אבל כן מצאנו שלושה ספלי קרמיקה עם שמות הילדים. אהבנו, רצינו לקנות –

אבל לא היה שם אף אחד.

אין את מי לשאול, אין למי לשלם. חוץ מאיתנו, הגלריה הייתה ריקה מאדם. יכולנו פשוט לקחת וללכת, אבל החלטנו לעשות סיבוב ולחזור אחר כך.

זה היה יום יפה, והסביבה הייתה פסטורלית וכיפית, אז טיילנו כשעה. בשלב מסוים השארתי את ק' והילדים בגינה קטנה וחזרתי לגלריה בעצמי, אבל היא הייתה סגורה ונעולה. על הדלת נתלה שלט: ״מעוניינים להיכנס? התקשרו ל-052…״

התקשרתי. ענתה בחורה והסבירה לי איפה החביאה את המפתח. מצאתי, פתחתי, נכנסתי. הדלקתי את האור. ראיתי את שלושת הספלים שרציתי לקנות. "אבל רגע", אמרתי לה בטלפון, "אני לא רק מסתכל, אני גם רוצה לקנות". "אין בעיה", ענתה, "יש שם נייר בועות ומספריים וכל מה שצריך כדי לעטוף. תתחיל, תסתדר, ותתקשר אלי שוב".

וכך, כשאני לבד בגלריה, הורדתי מהמדף את הספלים של יהונתן, מיכל ואיתמר, והתחלתי לעטוף בעצמי בניילון בועות ובנייר דבק. אנשים אחרים נכנסו. אמרו לי שלום. אמרתי שלום בחזרה והמשכתי לעטוף. אחרי כמה דקות מישהו ניגש אלי עם איזו צלחת מקרמיקה. "אני רוצה לארוז את זה למתנה", הוא אמר והושיט לי.

קרמיקה שירות עצמיפתאום הבנתי איך זה נראה מהצד שלו. "הו, לא לא לא, אני לא עובד פה", אמרתי. "אני לקוח כמוך, אין פה אף אחד. זה שירות עצמי". הוא חשב שאני מתלוצץ, אבל הפניתי אותו לטלפון שעל הדלת. כנראה שעשיתי רושם של מוכר קרמיקה גרוע למדי כשהוא התקשר למספר שעל הדלת, אבל הבחורה מהצד השני של הקו הסבירה לו את מה שהסבירה לי.

אלא שבניגוד אלי, הוא לא הסכים לעשות הכל בעצמו אלא דרש שהבחורה תגיע בעצמה.

בינתיים חשבתי שיכולתי בעצם לשבת פה ולקחת כסף מאנשים כמוהו.

בתוך כמה דקות הגיעה הבחורה בכבודה ובעצמה. אמרה שלום וסליחה שחיכינו אבל לא הייתה לה בעיה להסביר לנו בטלפון איך לשלם בעצמנו. הבחור ההוא שילם ראשון ויצא, ואז אני ניגשתי לשלם.

"מאיפה האמון הזה באנשים?" שאלתי אותה, "הרי כל אחד יכול להיכנס ולקחת וללכת". והיא חייכה ואמרה שלא שווה לה להחזיק עובד, ואף פעם לא היו לה בעיות, והרי גם כשהיא נמצאת שם עדיין אפשר לגנוב ומה בעצם כבר יקרה אם יגנבו.

"מה אם הייתי רוצה לשלם במזומן?" שאלתי כשאני מושיט לה כרטיס אשראי. "אז הייתי אומרת לך איפה הקופה עם העודף". "באמת היית אומרת לי איפה יש כאן מזומן בלי השגחה?!" – "כן", ענתה, "אפשר לחשוב כמה כבר יש שם…" והושיטה לי קבלה.

אמרתי תודה. לקחתי בעצמי שקית, הכנסתי לתוכה בעצמי את הספלים, ויצאתי בעצמי מהגלריה.

 

פורים 2020 – הקוסם מארץ עוץ

10 מרץ

זאת כבר מסורת אייזנמנית ותיקה בת שלוש שנים.

הקוסם מארץ עוץ ראשי

אחרי שהיינו שוטרים וגנבים בפורים 2018, ואחרי שהיינו גיבורי על ונבלי על בפורים 2019, השנה התעופפנו בסערה הישר אל ארץ עוץ. מיכל הייתה דורותי, איתמר היה טוטו שסירב ללבוש חצי מהתחפושת שלו, יהונתן היה האריה, ק' הייתה הדחליל ואני – איך יפה לי טייץ כסוף! – איש הפח.

איש הפח חלוד ודורותי משמנת אותו

כרגיל, הרעיון לתחפושת נולד כבר במוצאי פורים הקודם. אז עדיין גרנו בטבריה ורק תכננו מי יתחפש למה. אבל כשעברנו לחריש מצאנו גם את המיקום המושלם: על כיכר בכניסה לעיר, ממש ליד הקניון, המתין לנו שביל אבנים צהובות.

הקוסם מארץ עוץ בישיבה על דרך האבנים הצהובות

וכך, בסוף השבוע האחרון שלפני פורים, נהגים שנכנסו לחריש או יצאו ממנה הופתעו למצוא את עצמם בתוך סצינה מתוך הקוסם מארץ עוץ. רבים מהם האטו, עשו כמה סיבובים סביב הכיכר, נופפו וצעקו "חג שמח!". זה היה קסום.

דאעש

בהזדמנות זו אני מבקש להתנצל בפני רוכבי האופניים שחלפו על פנינו, על כך שצעקתי "זהירות, קופים מכונפים!" וניסיתי לשסות בהם אריה. סליחה. הייתי בדמות. אתם לא מכונפים.

האריה ואיש הפח

בניגוד לשנים קודמות בהן צילמה אותנו הצלמת המשפחתית הקבועה ניקול קוזנצוב, בגלל בעיות לוח זמנים בחרנו הפעם את הצלמת פטריסיה ספאייב. כמו שאפשר לראות, היא הצליחה לשלב יפה את הקסם של ארץ עוץ עם הקסם של משפחת אייזנמן. אנחנו מרוצים. 🙂

טוטו מתעצבן

אחרי הצילומים נפרדנו מפטריסיה והלכנו למקדונלד'ס בקניון הסמוך. אני אוהב לחשוב על זה ששילבנו ידיים, כל הדמויות של הקוסם מארץ עוץ, והלכנו יחד אל הקוס-M.

קחו רגע לחשוב על זה. קוסם. קוס-M. לא חשוב.

אצל הקוסM

כל אחד מהילדים ביקש ממנו ארוחת ילדים עם משהו אחר. בזמן שאכלנו החלטנו כבר מה תהיה התחפושת של שנה הבאה – ובסוף מיכל נקשה שלוש פעמים בעקבים ואמרה "אין כמו בבית" – והופ, הגענו הביתה. ככה חריש בשבילנו: There's no place like home.

כבכל שנה, גם הפעם כל הפרוייקט המשפחתי הזה לא היה יוצא לפועל אם לא הייתה לי המשפחה המגניבה ביותר בארץ ישראל, בארץ עוץ ובכל הארצות כולן – ובפרט אשתי המהממת, ק', שלא רק ישבה להזמין תחפושות מעלי אקספרס אלא אשכרה יצרה לנו את כל הפלא הזה, כולל תלבושות, אביזרים ואיפור – בין היתר איש פח מחולצה ישנה, צינור של מייבש כביסה והרבה מאוד תרסיס צבע אפור. כמה שאני אוהב אותך.

הדחליל ואיש הפח נחים

חג פורים שמח!

%d בלוגרים אהבו את זה: