ארכיון | כללי RSS feed for this section

ארוחת ערב משפחתית

14 ספט

"ברוכים הבאים לארוחת ערב משפחתית", אני אומר.
"ברוכים הנמצאים", הילדים עונים.
"תודה לכולכם שבאתם", אני ממשיך. "מי רוצה לספר על היום שהיה לו היום?"

בכל ערב אנחנו יושבים לאכול יחד. רוב הזמן אנחנו ארבעה*, כי הילדים תמיד נמצאים בבית; אבל אם אבא לא נמצא כי הוא בתרגום או בישיבת עבודה של פורום הורים לילדים מיוחדים, או אמא לא נמצאת כי היא בלימודים או מתעכבת בעבודה, אז עושים את זה בשלושה.

KATIA_32

* בקרוב חמישה

מי שיש לו ילדים בוודאי יודע שבדרך כלל כששואלים אותם איך היה בבית הספר או בגן, התשובה היא "כיף" – אבל בזמן ארוחת הערב המשפחתית אנחנו מרחיבים ומפרטים. כל אחד בתורו מספר על היום שהיה לו היום. בזמן שאחד מדבר מותר לשאול אותו שאלות, אבל משתדלים לא להפריע לו, ואסור לדבר בפה מלא.

אם אף אחד מהילדים לא מתנדב להתחיל, אז אני מתחיל: "היום בבוקר פיזרתי אתכם לגן ולבית הספר. אחר כך חזרתי הביתה וכתבתי כמה מאמרים בשביל לקוחות, ואז יצאתי לתרגם לשפת הסימנים. כשסיימתי, אספתי את יהונתן, חזרנו הביתה, נחנו קצת והלכנו לאסוף את מיכל. ואז שלושתנו נסענו לדואר לאסוף חבילה וחזרנו הביתה. בזמן שאתם ראיתם טלוויזיה אני כתבתי עוד שני מאמרים, ואז הגיע הזמן לארוחת הערב."

ואז הילדים שואלים "ומה היה לך הכי הכי כיף?" – ואני צריך לחשוב על כל הדברים שעשיתי במהלך היום, לבחור מתוכם אחד שהיה לי הכי הכי כיף – רצוי (אבל לא חובה) בתוספת הסבר למה בחרתי דווקא בו.

לאחרונה מיכל אוהבת להיות האחרונה שמספרת על היום שלה, אז אין ויכוחים על סדר הדוברים, אבל הייתה גם תקופה שבה הילדים מאוד רצו להיות ראשונים. אז הנהגנו שיטת הגרלה: כתבתי על פתקים את המספרים 1,2,3,4, קימטתי אותם וזרקתי על השולחן בתפזורת. כל אחד, גם אבא ואמא, בחרו פתק אחד, פתחו אותו וראו מה המספר שלהם בתור. אם מישהו מהילדים לא מרוצה מהמספר שהוא קיבל, מותר להציע פעם אחת למישהו אחר להתחלף במספרים, אבל רק בהסכמה.

ואז יהונתן יכול לספר למשל: "היום, בבית הספר, למדנו חשבון. ציירנו בלונים וכתבנו בפנים מספרים. אחר כך למדנו על ראש השנה ושרנו שירים." ואני שואל: "איזה שירים למשל? תשיר שיר אחד." אז הוא מתחיל לשיר, וכולנו מצטרפים, ואז הוא ממשיך: "בהפסקה שיחקתי כדורגל, ואז היה שיעור שחמט, אז אבא אסף אותי, ואספנו את מיכל, ונסענו לדואר, וזהו." ואחרי רגע של שקט מישהו שואל "ומה היה לך הכי הכי כיף?" והוא עונה "לשיר שירים לראש השנה".

ומיכל, למשל: "היום הייתי בגן, ושיחקתי עם שירה בבובות, ואז שיחקתי עם שירה ונויה בקוביות, ואז הגננת קראה לנו סיפור. וגם עשיתי לכם סוד אבל אני לא יכולה לגלות אותו עד ראש השנה. רק ליהונתן אני מסכימה לגלות!" (רוכנת לעברו ולוחשת לו את הסוד, וממשיכה) "וגם אכלתי בננה ותפוח ושניצל, אבל אפונה לא אכלתי כי אני לא אוהבת. ואז אבא ויהונתן באו לאסוף אותי. והכי הכי כיף היה לי…" – היא לא מחכה שישאלו אותה – "לשחק עם שירה בבובות, כי שירה היא החברה הכי טובה שלי."

ואז אמא מספרת, למשל, שהיא הלכה לעבודה, והיו לה לקוחות, ובהפסקה היא הלכה לחנות וקנתה כל מיני דברים, ואחרי העבודה היא נפגשה עם סבתא לקפה בקניון, ואז חזרה הביתה. גם אמא בוחרת מה היה לה הכי הכי כיף היום, ובמקרה של יום ממש גרוע שבו נדמה שלא היה שום דבר כיפי, תמיד אפשר לומר "הכי הכי כיף היה לי לשבת איתכם לאכול ארוחת ערב."

בשלב הזה בדרך כלל כולם כבר סיימו לאכול – אגב, לא חייבים לאכול אם לא רוצים, אבל כן חייבים לשבת ליד השולחן – ואנחנו מדברים על מה שיקרה מחר. למשל: "מחר יש לנו יום רגיל. מיכל הולכת לגן, יהונתן הולך לבית הספר, אמא הולכת לעבודה. אבא צריך לקחת את האוטו למוסך כדי לעשות לו טיפול, אבל אחר כך הוא חוזר הביתה לכתוב או נוסע לתרגום. ובערב נלך כולנו לבקר את סבתא וסבא."

לבסוף, כדי לסכם, אני שואל: "מישהו רוצה להוסיף משהו? שאלות? בעיות? טענות?" – וזה הזמן להוסיף דברים שלא עלו קודם. אחרי שכל הדברים נאמרו וכל השאלות נשאלו, אני מסיים: "טוב, אז תודה רבה לכולם. יאללה, לצחצח שיניים."

ככה אנחנו עושים בכל ערב.

בימי שישי אנחנו לא קוראים לזה ארוחת ערב משפחתית אלא קבלת שבת: מיכל ואמא מדליקות נרות (אמא מחזיקה את האש ומיכל מזיזה את היד כדי להדליק את הנרות), אני קורא את הטקסט של הקידוש מהמסך של הסמארטפון (בכל זאת, אנחנו לא עד כדי כך שומרים), יהונתן מברך על היין (תירוש) ועל הלחם – ואז מספרים על היום שהיה.

גם במוצאי שבת אנחנו עושים את זה קצת אחרת: במקום שכל אחד יספר על היום שהיה לו היום (הואיל ובדרך כלל אנחנו מבלים יחד כל היום, יתקבלו ככה ארבעה סיפורים זהים) – כל אחד זורק לאוויר דבר אחד שעשינו היום, מדברים קצת על כל אחד מהם, שואלים שאלות ועונים תשובות, ובסוף כל אחד בוחר את מה שהיה לו – ניחשתם נכון – הכי הכי כיף.

זאת אחת מן המסורות המשפחתיות שלנו. הילדים נהנים לספר, אנחנו נהנים לשמוע על היום שלהם, וכל אחד מקבל הזדמנות לחלוק עם האחרים את החוויות שלו. לא מוותרים על ארוחת ערב משפחתית גם כשאנחנו יוצאים מדי פעם לאכול ארוחת ערב בקניון, ולפעמים אפילו כשאנחנו אוכלים אצל סבתא וסבא או כשיש לנו אורחים – ואז גם הם מוזמנים (אבל לא חייבים אם לא רוצים) להשתתף.

אז… איך היה היום שלכם, ומה היה לכם הכי הכי כיף?

מודעות פרסומת

שונים ושווים

1 ספט

שבועיים לפני תום החופש הגדול התקשרה אלי המחנכת של יהונתן. היא הציעה לי לשאת דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים כנציג ההורים וכאבא לילד עם לקות שמיעה שמשולב בכיתה רגילה, לרגל העובדה שהשנה נפתחת בבית הספר כיתה א' ייעודית לילדים עם לקויות שמיעה, שמצטרפת לכיתה דומה קיימת שהתלמידים בה עולים לכיתה ג'.

בנוסף סיפרה המחנכת שבמהלך הטקס יהיה שיר שהתלמידים עם לקויות השמיעה ישירו בשפת הסימנים והציעה שיהונתן ואני נצטרף אליהם על הבמה ונסמן יחד. כשהצעתי ליהונתן, שבדרך כלל לא מסמן, הוא דווקא הסכים בשמחה – וככה בילינו את השבועיים האחרונים של החופש הגדול בחזרות אינטנסיביות בבית, כשיהונתן למד את הסימנים כמעט בלי שום רקע.

הבוקר, ביום הראשון של שנת הלימודים, אלה הדברים שנשאתי בטקס (פחות או יותר. מרוב התרגשות סביר להניח ששכחתי משפט פה ומשפט שם):

בוקר טוב.
קוראים לי טל, ואני אבא של יהונתן.
היי יהונתן!

יהונתן עולה היום לכיתה ב', מה שאומר שלפני שנה בדיוק הוא עלה לכיתה א', ואנחנו ישבנו כאן כמוכם, ומאוד התרגשנו וגם קצת דאגנו. בטח גם אתם קצת דואגים: מה זה בית ספר? יהיה קל? יהיה קשה? מה זה שיעורי בית? אתם עוד תגלו.
אנחנו דאגנו קצת יותר, כי יהונתן לא שומע כל כך טוב. יש לו שני מכשירים על האוזניים, שעוזרים לו לשמוע, בצבע סגול מהמם שהוא בחר בעצמו. ודאגנו שיהיה לו קשה בבית הספר כי הוא נראה קצת שונה.
אבל… מה זה שונה? ילד זה ילד. 
האם ילד שלא שומע כל כך טוב לא יכול לשחק בהפסקה? בטח שהוא יכול. האם ילדה שלא רואה כל כך טוב לא יכולה ללמוד חשבון ושפה? בטח שהיא יכולה. אני מאמין שכל ילד וכל ילדה יכולים לעשות כל דבר.
בשנה שעברה, כשיהונתן למד בכיתה א', הוא אכן נתקל בקשיים. אבל הוא התמודד איתם – והצליח. בהרבה מקרים הוא הצליח להתמודד איתם לבד, לפעמים הוא קיבל עזרה מהצוות הנפלא שיש כאן. אפילו מילדים אחרים בכיתה שלו ובכיתות אחרות. מה שחשוב זה שהוא הצליח, ואני מאוד גאה בו.
אני חושב ששונה זה טוב. שונה זה מעניין. אני רוצה לחשוב שכמו שיהונתן למד הרבה בבית הספר, אולי גם מי שמסביבו למד משהו מיהונתן. לפחות לגבי, את הדברים הכי חשובים בחיים שלי למדתי ממנו, דווקא בזכות זה שהוא קצת שונה.
אני מאחל לכם, ילדים, שיהיה לכם כיף להגיע בכל בוקר לכיתה, לפגוש את החברים וללמוד דברים חדשים מהמורים והמורות שלכם. אבל שחוץ מללמוד אותיות ומספרים ולקרוא ולכתוב – אני מקווה שתפגשו ילדים שהם שונים מכם, ותלמדו דברים מעניינים גם מהם.
שתהיה לכם שנת לימודים נעימה ומוצלחת.

וזה חלק מן השיר שסימנו יחד עם התלמידים המסמנים (צילום של אחת האמהות בקהל):

 

הסוד השלישי

4 יונ


Aizenman Family reimagined as elephants by talented Astrid Abreu via Fiverr

המטבח של אבא ומיכל האופים: עוגת ביסקוויטים וגבינה

28 מאי

יש לכם בבית ביסקוויטים, גבינה, שמן מתוקה ופודים?

הפעם במטבח של אבא ומיכל האופים – ספיישל שבועות!

הפרודוקטים:

500 מ"ל שמנת מתוקה
2 פודינג וניל
2 כוסות חלב (אנחנו השתמשנו בחלב סויה וניל)
1/2 כוס סוכר
500 גרם גבינה לבנה 9% שומן
בערך 200 גרם ביסקוויטים (תלוי בגודל הכלי והביסקוויטים)
1 כוס חלב (או חלב סויה וניל)
שוקולד חלב לקישוט

אופן ההכנה:

1. מקציפים את השמן המתוקה עם הפודים, החלב והסוכר.
2. מקפלים פנימה את הגבינה.
3. טובלים ביסקוויטים משני הצדדים בחלב ומניחים בכלי כשכבה ראשונה.
4. מורחים מחצית מה"מלה" על הביסקוויטים.
5. עוד שכבה של ביסקוויטים טבולים בחלב.
6. ושאר המלית.
7. מגרדים מלמעלה שוקולד חלב.
8. מכניסים למקרר לשעתיים או שלוש – ואוכלים!

 

 

המטבח של אבא ומיכל האופים: סמורז

14 מאי

ספיישל לוהט לרגל ל"ג בעומר!

הפרודוקטים:
ילדה חמודה
ביסקוויטים
מרשמלו
שוקולד חלב
נייר כסף
מדורה או תנור

אופן ההכנה:
על גבי פיסת נייר כסף מניחים ביסקוויט, מעליו קוביות שוקולד, מעליהן מרשמלו (רצוי לבן. משום מה, עם הורוד קיבלנו תוצאות פחות לעיסות), וסוגרים עם עוד ביסקוויט. ניתן, אם כי לא חובה, להיעזר לשם כך בילדה החמודה.
עוטפים היטב בנייר הכסף ומכניסים למדורה או לתנור שחומם מראש על, לא יודע, 180, 200 מעלות. בשלב הזה יש לוודא שהילדה החמודה נמצאת רחוק, בטמפרטורת החדר.
אחרי 4-5 דקות מוציאים, פותחים בזהירות (חם!), עושים "פוווו" וזוללים.

ל"ג שמח!

המטבח של אבא ומיכל האופים: דגל ישראל

3 מאי

לאור ההצלחה הפנומנלית של הפרק הקודם, ברוכים הבאים פעם נוספת אל המטבח של אבא ומיכל האופים, והפעם במהדורה חגיגית לרגל יום העצמאות: מכינים את דגל ישראל בעזרתו של אורח מיוחד.

הפרודוקטים:
250 מ"ל שמנת מתוקה
2 כפות אינסטנט פודינג וניל
מרשמלו בצבע כחול

אופן ההכנה:
מקציפים את השמנת המתוקה עם הפודינג עד לקצפת יציבה.
מרפדים תבנית גדולה בנייר אפייה, ומורחים את הקצפת בצורה של פחות או יותר מלבן.
מניחים את המרשמלו הכחול בצורה של שני פסים ומגן דוד.
אוכלים עם האצבעות.

המטבח של אבא ומיכל האופים: מצות

5 אפר

בשבועות האחרונים מיכל ואני ייסדנו מסורת אבא-בת חדשה: בכל יום שני אחר הצהריים, כאשר ק' בעבודה ויהונתן הולך לפעולה בתנועת כנפיים של קרמבו, אנחנו אופים משהו טעים ביחד.
רק אני והיא.

פעם אלה היו מאפינס, פעם עוגת שוקולד, פעם עוגיות שוקולד צ'יפס – תלוי במה שמתחשק למיכל באותו יום. או במה שאני משכנע אותה להכין, לפי מה שיש במזווה.

אנחנו קוראים למנהג הזה "המטבח של אבא ומיכל האופים". מיכל המציאה את השם.

בכל פעם אני מצלם את תהליך ההכנה ומעלה אותו כסטורי לאינסטגרם*.

והשבוע, כשמיכל ביקשה שנכין יחד מצות לכבוד פסח, היא הייתה במצב רוח מרומם אפילו יותר מהרגיל. היא שיתפה פעולה, חילקה הוראות בימוי, דרשה לעשות טייקים חוזרים עד שייצא מושלם, ובסוף הייתה מאוד מרוצה מהתוצאה – גם מהסרטון וגם מהמצות.

מה אתם חושבים, קרין גורן צריכה להתחיל לדאוג?

המתכון שבו השתמשנו כאן.

* בגלל זה הצילום האנכי, עמכם הסליחה.

עוגיות איי לאב יו

23 ינו

לפני שלוש שנים בדיוק העליתי ליוטיוב סרטון ששינה את חיי. הודות לו – וליתר דיוק, הודות למיליארדי התגובות הנהדרות שקיבלתי בזכותו – החלטתי ללכת וללמוד את תרגום שפת הסימנים כמקצוע.

הצטרפתי לתכנית ללימודי מתורגמנות שפת הסימנים של אוניברסיטת אריאל, ובמשך מעט יותר משנתיים למדתי המון דברים מרתקים על קהילת החירשים, תרבות חירשים (וגם קצת על אמנות חירשית) ועל שפת הסימנים עצמה; כולל, כמובן, אוצר מילים גדול ושימושי.

היום אני בעיצומו של הסטאז', מה שאומר שאני כבר מתרגם לכל מיני אנשים נחמדים בכל מיני סיטואציות מעניינות. יצא לי לתרגם פגישות של חירשים אצל רופאים, לתרגם הרצאות בכמה מוסדות אקדמיים לכמה סטודנטים וסטודנטיות, לתרגם פעילויות הסברה ועוד. ואני מרגיש טוב. אמנם שפת הסימנים שלי עדיין לא מושלמת (ואולי היא לעולם לא תהיה. אחרי הכל, כל יום לומדים משהו חדש), אבל לפי התגובות החיוביות שקיבלתי עד כה, יש סיכוי שאני לא גרוע כמו שחששתי. בחור חירש אחד אפילו המציא עבורי סימן-שם בהשראת אותו סרטון שהתחיל את הכל, מה שאומר שבכל פעם שאני מציג את עצמי אני נזכר בו…

אבל בכלל רציתי לספר לכם על העוגיות.

מדי פעם נהגתי להביא ללימודים כל מיני דברים טעימים שהכנתי בבית. שוקולדים, בעיקר, אבל גם דברים אחרים, כגון למונצ'לו קוקונאט פופס או קראנצ'י מייפל לוז משהו ואפילו טייגלעך. אבל את הדבר הכי מוצלח, לטעמי, שמרתי לסוף: ביום האחרון של הלימודים הבאתי לכיתה עוגיות טבעוניות בצורת הסימן המפורסם שמשמעותו "איי לאב יו".

ily

למה זה הסימן ל"איי לאב יו"? הסבר כאן: https://en.wikipedia.org/wiki/ILY_sign

את החותכן קניתי באיביי לפני כמה חודשים. הזמנתי שניים: אחד נתתי לקרין גורן כשיהונתן ואני נסענו לבקר אותה, כי לא מנומס להגיע בידיים ריקות אבל מה נותנים לקונדיטורית הנפלאה ביותר ביקום שבטוח יש לה כבר הכל, ואת השני שמרתי אצלי מתוך כוונה להשתמש בו ביום האחרון של הלימודים.

%d7%a2%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa_%d7%90%d7%99%d7%99_%d7%9c%d7%90%d7%91_%d7%99%d7%95_%d7%91%d7%a6%d7%a7_%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a6%d7%9f

לשמחתי, העוגיות היו להיט, החברים שלי לכיתה וסגל ההוראה התלהבו וטרפו אותן. למרות שבמקרה הזה מה שיותר חשוב היה הצורה שלהן ופחות הטעם, אני חושב שהן יצאו גם טעימות למדי.

אז אני מכנה אותן "עוגיות איי לאב יו", אבל אם אתם לא אני או קרין, יכול להיות שאין לכם בדיוק כזה חותכן. לא נורא, אפשר להשתמש בכל חותכן אחר ואפילו בסתם כוס עגולה. אתם גם יכולים לקרוא לזה איך שבא לכם. אתם גם יכולים להשתמש במתכון אחר. בקיצור, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, אתם ילדים גדולים.

עוגיות איי לאב יו

הפרודוקטים:

1.5 כוסות קמח רגיל (אפשר גם להחליף חצי מהכמות בקמח מלא)
כפית שטוחה של אבקת אפייה
רבע כפית קינמון
רבע כפית ג'ינג'ר טחון (אפשר גם בלי)
5 כפות סירופ מייפל (לא חייבים אמיתי, גם הפושטי סבבה)
חצי כוס שמן

אופן ההכנה:

1. מערבבים את היבשים.
2. מוסיפים את הרטובים ומערבבים.
3. נוצר בצק? מעולה. אם הוא קצת יבש מדי, אפשר להוסיף טיפונת שמן. אם הוא רטוב מדי, אפשר להוסיף טיפונת קמח.
4. מרדדים את הבצק בין שני ניירות אפייה עד לעובי של כחצי סנטימטר.
5. מכניסים למקפיא לרבע שעה לפחות. בינתיים אפשר להדליק תנור לטמפרטורה של 180 מעלות ולרפד תבנית בנייר אפייה.
6. מוציאים את הבצק השטוח מהמקפיא, קורצים צורות (נגיד, עם חותכן איי לאב יו) ומניחים אותן בתבנית שריפדנו קודם בנייר אפייה.
7. את שאריות הבצק אפשר לאסוף לכדור, לשטח שוב ולהמשיך לקרוץ צורות. לא חייבים להכניס שוב לפריזר בין לבין, אלא אם אתם רואים שהבצק כבר התעייף והתרכך.
8. אופים בין 10-12 דקות.
9. מוציאים ומצננים לגמרי.
10. מגישים לחברים לכיתה שעוד רגע מסיימים את לימודי המתורגמנות, ומצטלמים עם העוגיות.
11. אוכלים את העוגיות ומשתדלים לא לחשוב על זה שבעוד מספר שבועות יתקיימו שני ה-מבחנים ה-סופיים, ה-גדולים וה-מפחידים, אחד עיוני ואחד מעשי, שרק הם אלה שיקבעו האם נסיים את התכנית בהצלחה ונקבל תעודת מתורגמן מוסמך. תחזיקו לי אצבעות?
נניח, בצורת איי לאב יו?

בתיאבון!

%d7%a2%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%99-%d7%9c%d7%90%d7%91-%d7%99%d7%95-3

 

2016

30 דצמ

חג חנוכה שמח וסנובום גודום!

כולם מדברים על כמה ש-2016 הייתה שנה מחורבנת מכל מיני סיבות. אני מסכים שהיא לא הייתה משהו, אבל קרו בה גם כמה דברים טובים. לי, לפחות. והואיל ואנחנו חוגגים כרגע שני חגים – החג היהודי החביב עלי והחג הרוסי החביב על זוגתי – אז אציין כמה מהבולטים שבהם:

בקרוב בבועה של החדשות?

ממש בדקות שבהן הרשומה הזו התפרסמה (הודות לתזמון פרסום רשומות אוטומטי. היי תפוז!) הייתי באוניברסיטה, בשיעור האחרון של הלימודים. בחיי שלא האמנתי, כשהעליתי את "ילד של אבא בשפת הסימנים" לפני נצח או שניים, שיום אחד אסיים לימודי מתורגמנות שפת הסימנים. נכון, יש עוד כמה מבחנים, ובהנחה שאעבור אותם יקח עוד כמה חודשים עד שאקבל את התעודה באופן רשמי, אבל וואו, איך עפו להם ארבעה סמסטרים אקדמיים!

כמה למדתי, כמה נהניתי, כמה אנשים נהדרים יצא לי לפגוש. ובימים אלה אני בעיצומה של תקופת סטאז', במסגרתה התחלתי כבר בעבודה מעשית בתרגום מעברית לשפת הסימנים ומשפת הסימנים לעברית, וכמה נעימה התחושה שאולי סוף סוף מצאתי את מה שאני אמור לעשות.

(אגב – לא, אני לא מתכנן להופיע בבועה הקטנה של החדשות)

15697851_10211650975175119_913925283826912919_n

בוגרי מחזור א' של תכנית מתורגמנות שפת הסימנים, אוניברסיטת אריאל

משכיר לעצמאי

באוגוסט השנה נסגרה החברה שבה עבדתי כקופירייטר וכותב תוכן, כל העובדים פוטרו ואני ביניהם. מבאס, נכון, אבל מעז יצא מתוק. למשל, כי באותם ימים הייתי בעיצומו של הסמסטר הלפני-אחרון, כשרוב חבריי לכיתה כבר התחילו את הסטאז' ורק אני הייתי כבול לעבודה – והנה, פתאום השתחררתי מהכבלים האלה.

או כי החלטתי שכבר לא אחפש עבודה חדשה כשכיר אלא אצא לדרך עצמאית. זו הייתה החלטה קשה, כי מפחיד להתחיל משהו חדש בלי רשת בטחון כלכלית, ועוד כשיש לך משפחה להאכיל ולהלביש – אבל התחלתי לכתוב תוכן עבור לקוחות באופן פרטי. אני עדיין לא לגמרי מעכל את זה, אבל יש לי לקוחות קבועים, אני מקבל תשלום על טקסטים שאני כותב, ואמנם מרוויח הרבה פחות משהרווחתי כשכיר, אבל יא-אללה, כמה שאני נהנה מכל מילה שיוצאת לי מהמקלדת.

(אגב – רוצים שאכתוב עבורכם? מכירים מישהו שמחפש כותב תוכן? הנני!)

פורום הורים לילדים מיוחדים

מאז שהפסקתי להיות מחויב למנהלים והתחלתי להיות מחויב ללקוחות, התפנה לי יותר זמן להקדיש לקבוצה המדהימה שאני גאה להיות חלק ממנה: פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה. אני חבר בפורום כבר שנתיים וחצי, אבל לאחרונה מרגיש שיש לי יותר פנאי ומרץ לטובת פרוייקטים שונים ומעניינים שקשורים לילדים עם צרכים מיוחדים.

%d7%a7%d7%a9%d7%a8

רק השבוע, למשל, במהלך חופשת החנוכה יזמנו והפקנו הפנינג חנוכה חגיגי בשיתוף עם עמותת כנפיים של קרמבו, שהתקיים במקום נגיש עבור ילדים/ילדות ונערים/נערות עם מגוון מוגבלויות פיזיות וקוגנטיביות. היו שם משחקים, פינות יצירה, פינת ליטוף, סופגניות, מופע קרקס ועוד – וכמעט הכל אורגן בהתנדבות ובשיתוף פעולה עם מתנדבים ועסקים מטבריה. איזו גאווה עצומה להיות חלק מזה.

והיו עוד!

בנוסף להיילייטס שציינתי למעלה, ב-2016 ירדתי כמה קילוגרמים, נולד לי אחיין חדש, ולא ייאמן ששמונה חודשים אחרי שהייתי המודח הראשון בבייק אוף ישראל – עדיין יש מי שמזהים אותי ברחוב. כלומר, מישהו אמרה לי: "היי, אני מכירה אותך מהמאסטר שף!", אבל זה מספיק קרוב.

אז בין אם 2016 הייתה שנה מחורבנת או שהיו בה גם כמה דברים טובים – הלוואי שתהיה לנו 2017 הרבה יותר טובה ממנה.

למונצ'לו קוקונאט פופס

נסיים במתכון, כי החודש האחרון של 2016 הוא חודש הליקרים של פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר".

זה מתכון טבעוני ופשוט להפליא לכדורים קטנים שמכילים קוקוס, שקדים, מייפל ולימונצ'לו (ובמתכון המקורי גם שמן קוקוס, אבל פשוט השמטתי – ותראו מה זה, עדיין טעים!).

%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%9c%d7%95-%d7%a7%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%90%d7%98-%d7%a4%d7%95%d7%a4%d7%a1

למונצ'לו קוקונאט פופס

הפרודוקטים:
1 כוס קוקוס טחון
1 כוס שקדים טחונים
2 כפות לימונצ'לו
2 כפות סירופ מייפל
קורט מלח

אופן ההכנה:
1. שמים הכל בקערה, מערבבים עד שנוצר מעין בצק. אם הוא פירורי מדי, מוסיפים עוד טיפונת סירופ מייפל. אם הוא דביק מדי, מוסיפים עוד טיפונת קוקוס.
2. מכניסים למקרר לרבע שעה. בינתיים מכינים צלחת או קערית עם מעט קוקוס.
3. מכדררים כדורים ומגלגלים בקוקוס.
4. שומרים במקרר או במקפיא.
5. בתיאבון!

עיניים

31 אוק

9089236038_e70f029e7d_cליד תחנת האוטובוס ניגש אלי גבר מבוגר שאני לא מכיר. "סליחה, איפה הקניון?", הוא שאל. "שם", הצבעתי לכיוון הקניון והתכוונתי להמשיך ללכת. "אתה אולי במקרה הולך לשם?" עניתי שכן. "אני פשוט מתקשה בראייה" – ורק אז שמתי לב שהוא לא ממש הסתכל לי בעיניים – "תוכל אולי לעזור לי להגיע לשם?"

הלכנו.

בהתחלה הוא לא נגע. רק ביקש שאלך קצת יותר לאט ושאגיד לו אם יש עמודים או גדרות בדרך, כדי שיידע להיזהר. הסכמתי, אבל שכחתי. אני יותר בעניין של אוזניים, לא מיומן בעיניים. אחרי שהוא כמעט ונתקל בעמוד, הוא שאל האם אסכים שהוא יניח יד על הכתף שלי. שוב הסכמתי. בחור שהלך לפנינו וכנראה שמע את חילופי הדברים סובב אלי את הראש. "בן אדם טוב אתה", הוא אמר וחייך אלי. חייכתי אליו בחזרה.

הדרך לקניון הייתה רצופה במכשולים בגלל עבודות שיפוצים בכביש וסימון לא ברור שהוביל אותנו לא רק בין עמודים וחומרי בניין, אלא גם בין מכוניות נוסעות. אז הלכנו לאט מאוד ופטפטנו תוך כדי. הוא אמר שקוראים לו אלי. שאל איך קוראים לי. מה אני עושה. בגלל שהניח את היד שלו על הכתף שעליה הייתה רצועה של התיק שלי, הוא חשב שאני חייל ושזו רצועה של נשק. אמרתי לו שאני קופירייטר. הוא לא ידע מה זה. אמרתי שזה קשור לכתיבה, אבל זה לא משנה כי אני אוטוטו מתורגמן שפת הסימנים. "אה", הוא אמר, "מצאתי את מי לשאול".

שאלתי אותו לאן הוא צריך בקניון. "בית קפה", הוא נקב בשם של רשת. "קבעתי שם פגישה עם מישהי". ואני לא אמרתי כלום, אז הוא הוסיף: "יש לי בליינד דייט, תרתי משמע." חייכתי. אמרתי לו שאני מעריך את חוש ההומור. הוא שאל אם מה צבע החולצה שלו, ואז אם היא נקייה.

עברנו את הבדיקה הבטחונית ונכנסנו לקניון. הוא הוריד את היד מהכתף שלי. הנחתי שהוא לא רוצה שהבחורה שהוא פוגש לבליינד דייט תראה אותו ככה, והצעתי לו לשים אותה שוב אבל הוא לא ענה ולא הניח אותה. רק הלך לצידי בזהירות.

אחרי כמה דקות מצאנו את בית הקפה. "אני יכול לעשות עוד משהו בשבילך?" שאלתי, ולא באמת מיהרתי.

485120642_8df28d94bb_m"כן", הוא אמר. "אני רוצה להתקשר לבחורה שאני נפגש איתה, אבל אין לי שיחות יוצאות. תוכל בבקשה להתקשר מהטלפון שלך?" הוא הכתיב לי את המספר, ואני חייגתי, אבל משום מה לא היה צליל חיוג בצד השני אלא דממה מוחלטת. ניסיתי שוב. ושוב. ושוב, ולא הצלחנו להשיג את הבחורה. חשבנו שזה מוזר שאין צליל חיוג, אז הוא ביקש שאתקשר לטלפון שלו. התקשרתי, והפעם היה צליל חיוג אבל הטלפון שלו לא צלצל. משהו מוזר עבר על הרשת הסלולרית באותו רגע.

הוא ביקש שאוביל אותו לקופאית בבית הקפה. שוב שכחתי שהוא לא רואה, והוא התנגש בלקוחה שעמדה בתור. התנצל. גם אני התנצלתי. סימנתי לקופאית "הוא לא רואה", והיא סיימה עם הלקוחה ועברה אליו. "אפשר בבקשה לעשות שיחת טלפון?" הוא שאל, ובן רגע הקופאית הגישה לו טלפון אלחוטי. הוא לא ראה אותו. לקחתי אותו בעצמי. "אני אתקשר אליה שוב", אמרתי, והתקשרתי שוב. ושוב. ושוב. אין צליל חיוג.

עמדנו שם, שני אנשים זרים עם תקלה מוזרה בטלפונים. הוא לא רואה, אני לא יודע מה לעשות. שאלתי אם הוא יודע איך היא נראית או מה היא לובשת, כדי שאחפש אותה, אבל הוא ענה שלא. שאלתי איך עוד אני יכול לעזור לו. "אני רוצה להזמין אותך לקפה", הוא אמר, אבל אני חייכתי ועניתי "נראה לך? באת לבליינד דייט עם בחורה, לא איתי. אני בטוח שהיא נראית הרבה יותר טוב ממני." הוא התעקש אבל באמת לא רציתי קפה. "זה בסדר, אלי, יש לי מים", שלפתי בקבוק מהתיק ורשרשתי כדי שישמע את המים. "בוא, אני אשב איתך כמה דקות ונחכה לה." – והובלתי אותו לשולחן קטן ונחמד בכניסה.

ישבנו והמשכנו לפטפט, כשאני ממשיך לחייג לבחורה ומספר לו שהיא לא עונה, או שהטלפון שלה לא זמין, או שקרה משהו מוזר, או ש…

"או שהיא עבדה עלי." הוא אמר. אולי ראיתי עצב בעיניים שלו.

"מה זאת אומרת עבדה עליך?" שאלתי.

"זה לא פעם ראשונה שזה קורה. יש נשים כאלה. אתה יוצר קשר, אתם מתקרבים, אבל כשמגיע הזמן להיפגש הן נבהלות. נותנות לך מספר לא נכון, או מכבות את הטלפון ולא מגיעות לפגישה, או… לא יודע. זה כבר קרה לי כמה פעמים."

ואני לא ידעתי מה לענות.

"סליחה?" אישה נחמדה, מבוגרת, מטופחת, התקרבה לשולחן שלנו. "אולי במקרה אתה אלי?"

"כן!" צווחתי במקומו. "חיכינו לך!" כאילו שיש לי צד בעניין. "ניסינו להתקשר אליך אבל לא הצלחנו."

"גם אני ניסיתי להתקשר אליך", היא פנתה אליו, "אבל לא הצלחתי."

"נעים מאוד," הוא הושיט יד באוויר, ללחיצה. "אלי."

"נעים מאוד," היא חייכה ולחצה את היד שלו. "דניאלה."

8641008950_8e6bc7561d_mואני פשוט הסתכלתי עליהם ושמחתי.

"ומי אתה?" היא שאלה, "אתה עוזר לו?"

"אני?", אמרתי. "אני אף אחד. אני הולך עכשיו," לחצתי לו את היד. "תיהנו."

"תודה." הוא אמר לי, וכשהתרחקתי משם שמעתי אותו שואל אותה: "אפשר להזמין אותך לקפה?"

%d בלוגרים אהבו את זה: