Archive | כללי RSS feed for this section

המטבח של אבא ומיכל האופים: מצות

5 אפר

בשבועות האחרונים מיכל ואני ייסדנו מסורת אבא-בת חדשה: בכל יום שני אחר הצהריים, כאשר ק' בעבודה ויהונתן הולך לפעולה בתנועת כנפיים של קרמבו, אנחנו אופים משהו טעים ביחד.
רק אני והיא.

פעם אלה היו מאפינס, פעם עוגת שוקולד, פעם עוגיות שוקולד צ'יפס – תלוי במה שמתחשק למיכל באותו יום. או במה שאני משכנע אותה להכין, לפי מה שיש במזווה.

אנחנו קוראים למנהג הזה "המטבח של אבא ומיכל האופים". מיכל המציאה את השם.

בכל פעם אני מצלם את תהליך ההכנה ומעלה אותו כסטורי לאינסטגרם*.

והשבוע, כשמיכל ביקשה שנכין יחד מצות לכבוד פסח, היא הייתה במצב רוח מרומם אפילו יותר מהרגיל. היא שיתפה פעולה, חילקה הוראות בימוי, דרשה לעשות טייקים חוזרים עד שייצא מושלם, ובסוף הייתה מאוד מרוצה מהתוצאה – גם מהסרטון וגם מהמצות.

מה אתם חושבים, קרין גורן צריכה להתחיל לדאוג?

המתכון שבו השתמשנו כאן.

* בגלל זה הצילום האנכי, עמכם הסליחה.

עוגיות איי לאב יו

23 ינו

לפני שלוש שנים בדיוק העליתי ליוטיוב סרטון ששינה את חיי. הודות לו – וליתר דיוק, הודות למיליארדי התגובות הנהדרות שקיבלתי בזכותו – החלטתי ללכת וללמוד את תרגום שפת הסימנים כמקצוע.

הצטרפתי לתכנית ללימודי מתורגמנות שפת הסימנים של אוניברסיטת אריאל, ובמשך מעט יותר משנתיים למדתי המון דברים מרתקים על קהילת החירשים, תרבות חירשים (וגם קצת על אמנות חירשית) ועל שפת הסימנים עצמה; כולל, כמובן, אוצר מילים גדול ושימושי.

היום אני בעיצומו של הסטאז', מה שאומר שאני כבר מתרגם לכל מיני אנשים נחמדים בכל מיני סיטואציות מעניינות. יצא לי לתרגם פגישות של חירשים אצל רופאים, לתרגם הרצאות בכמה מוסדות אקדמיים לכמה סטודנטים וסטודנטיות, לתרגם פעילויות הסברה ועוד. ואני מרגיש טוב. אמנם שפת הסימנים שלי עדיין לא מושלמת (ואולי היא לעולם לא תהיה. אחרי הכל, כל יום לומדים משהו חדש), אבל לפי התגובות החיוביות שקיבלתי עד כה, יש סיכוי שאני לא גרוע כמו שחששתי. בחור חירש אחד אפילו המציא עבורי סימן-שם בהשראת אותו סרטון שהתחיל את הכל, מה שאומר שבכל פעם שאני מציג את עצמי אני נזכר בו…

אבל בכלל רציתי לספר לכם על העוגיות.

מדי פעם נהגתי להביא ללימודים כל מיני דברים טעימים שהכנתי בבית. שוקולדים, בעיקר, אבל גם דברים אחרים, כגון למונצ'לו קוקונאט פופס או קראנצ'י מייפל לוז משהו ואפילו טייגלעך. אבל את הדבר הכי מוצלח, לטעמי, שמרתי לסוף: ביום האחרון של הלימודים הבאתי לכיתה עוגיות טבעוניות בצורת הסימן המפורסם שמשמעותו "איי לאב יו".

ily

למה זה הסימן ל"איי לאב יו"? הסבר כאן: https://en.wikipedia.org/wiki/ILY_sign

את החותכן קניתי באיביי לפני כמה חודשים. הזמנתי שניים: אחד נתתי לקרין גורן כשיהונתן ואני נסענו לבקר אותה, כי לא מנומס להגיע בידיים ריקות אבל מה נותנים לקונדיטורית הנפלאה ביותר ביקום שבטוח יש לה כבר הכל, ואת השני שמרתי אצלי מתוך כוונה להשתמש בו ביום האחרון של הלימודים.

%d7%a2%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa_%d7%90%d7%99%d7%99_%d7%9c%d7%90%d7%91_%d7%99%d7%95_%d7%91%d7%a6%d7%a7_%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a6%d7%9f

לשמחתי, העוגיות היו להיט, החברים שלי לכיתה וסגל ההוראה התלהבו וטרפו אותן. למרות שבמקרה הזה מה שיותר חשוב היה הצורה שלהן ופחות הטעם, אני חושב שהן יצאו גם טעימות למדי.

אז אני מכנה אותן "עוגיות איי לאב יו", אבל אם אתם לא אני או קרין, יכול להיות שאין לכם בדיוק כזה חותכן. לא נורא, אפשר להשתמש בכל חותכן אחר ואפילו בסתם כוס עגולה. אתם גם יכולים לקרוא לזה איך שבא לכם. אתם גם יכולים להשתמש במתכון אחר. בקיצור, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, אתם ילדים גדולים.

עוגיות איי לאב יו

הפרודוקטים:

1.5 כוסות קמח רגיל (אפשר גם להחליף חצי מהכמות בקמח מלא)
כפית שטוחה של אבקת אפייה
רבע כפית קינמון
רבע כפית ג'ינג'ר טחון (אפשר גם בלי)
5 כפות סירופ מייפל (לא חייבים אמיתי, גם הפושטי סבבה)
חצי כוס שמן

אופן ההכנה:

1. מערבבים את היבשים.
2. מוסיפים את הרטובים ומערבבים.
3. נוצר בצק? מעולה. אם הוא קצת יבש מדי, אפשר להוסיף טיפונת שמן. אם הוא רטוב מדי, אפשר להוסיף טיפונת קמח.
4. מרדדים את הבצק בין שני ניירות אפייה עד לעובי של כחצי סנטימטר.
5. מכניסים למקפיא לרבע שעה לפחות. בינתיים אפשר להדליק תנור לטמפרטורה של 180 מעלות ולרפד תבנית בנייר אפייה.
6. מוציאים את הבצק השטוח מהמקפיא, קורצים צורות (נגיד, עם חותכן איי לאב יו) ומניחים אותן בתבנית שריפדנו קודם בנייר אפייה.
7. את שאריות הבצק אפשר לאסוף לכדור, לשטח שוב ולהמשיך לקרוץ צורות. לא חייבים להכניס שוב לפריזר בין לבין, אלא אם אתם רואים שהבצק כבר התעייף והתרכך.
8. אופים בין 10-12 דקות.
9. מוציאים ומצננים לגמרי.
10. מגישים לחברים לכיתה שעוד רגע מסיימים את לימודי המתורגמנות, ומצטלמים עם העוגיות.
11. אוכלים את העוגיות ומשתדלים לא לחשוב על זה שבעוד מספר שבועות יתקיימו שני ה-מבחנים ה-סופיים, ה-גדולים וה-מפחידים, אחד עיוני ואחד מעשי, שרק הם אלה שיקבעו האם נסיים את התכנית בהצלחה ונקבל תעודת מתורגמן מוסמך. תחזיקו לי אצבעות?
נניח, בצורת איי לאב יו?

בתיאבון!

%d7%a2%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%99-%d7%9c%d7%90%d7%91-%d7%99%d7%95-3

 

2016

30 דצמ

חג חנוכה שמח וסנובום גודום!

כולם מדברים על כמה ש-2016 הייתה שנה מחורבנת מכל מיני סיבות. אני מסכים שהיא לא הייתה משהו, אבל קרו בה גם כמה דברים טובים. לי, לפחות. והואיל ואנחנו חוגגים כרגע שני חגים – החג היהודי החביב עלי והחג הרוסי החביב על זוגתי – אז אציין כמה מהבולטים שבהם:

בקרוב בבועה של החדשות?

ממש בדקות שבהן הרשומה הזו התפרסמה (הודות לתזמון פרסום רשומות אוטומטי. היי תפוז!) הייתי באוניברסיטה, בשיעור האחרון של הלימודים. בחיי שלא האמנתי, כשהעליתי את "ילד של אבא בשפת הסימנים" לפני נצח או שניים, שיום אחד אסיים לימודי מתורגמנות שפת הסימנים. נכון, יש עוד כמה מבחנים, ובהנחה שאעבור אותם יקח עוד כמה חודשים עד שאקבל את התעודה באופן רשמי, אבל וואו, איך עפו להם ארבעה סמסטרים אקדמיים!

כמה למדתי, כמה נהניתי, כמה אנשים נהדרים יצא לי לפגוש. ובימים אלה אני בעיצומה של תקופת סטאז', במסגרתה התחלתי כבר בעבודה מעשית בתרגום מעברית לשפת הסימנים ומשפת הסימנים לעברית, וכמה נעימה התחושה שאולי סוף סוף מצאתי את מה שאני אמור לעשות.

(אגב – לא, אני לא מתכנן להופיע בבועה הקטנה של החדשות)

15697851_10211650975175119_913925283826912919_n

בוגרי מחזור א' של תכנית מתורגמנות שפת הסימנים, אוניברסיטת אריאל

משכיר לעצמאי

באוגוסט השנה נסגרה החברה שבה עבדתי כקופירייטר וכותב תוכן, כל העובדים פוטרו ואני ביניהם. מבאס, נכון, אבל מעז יצא מתוק. למשל, כי באותם ימים הייתי בעיצומו של הסמסטר הלפני-אחרון, כשרוב חבריי לכיתה כבר התחילו את הסטאז' ורק אני הייתי כבול לעבודה – והנה, פתאום השתחררתי מהכבלים האלה.

או כי החלטתי שכבר לא אחפש עבודה חדשה כשכיר אלא אצא לדרך עצמאית. זו הייתה החלטה קשה, כי מפחיד להתחיל משהו חדש בלי רשת בטחון כלכלית, ועוד כשיש לך משפחה להאכיל ולהלביש – אבל התחלתי לכתוב תוכן עבור לקוחות באופן פרטי. אני עדיין לא לגמרי מעכל את זה, אבל יש לי לקוחות קבועים, אני מקבל תשלום על טקסטים שאני כותב, ואמנם מרוויח הרבה פחות משהרווחתי כשכיר, אבל יא-אללה, כמה שאני נהנה מכל מילה שיוצאת לי מהמקלדת.

(אגב – רוצים שאכתוב עבורכם? מכירים מישהו שמחפש כותב תוכן? הנני!)

פורום הורים לילדים מיוחדים

מאז שהפסקתי להיות מחויב למנהלים והתחלתי להיות מחויב ללקוחות, התפנה לי יותר זמן להקדיש לקבוצה המדהימה שאני גאה להיות חלק ממנה: פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה. אני חבר בפורום כבר שנתיים וחצי, אבל לאחרונה מרגיש שיש לי יותר פנאי ומרץ לטובת פרוייקטים שונים ומעניינים שקשורים לילדים עם צרכים מיוחדים.

%d7%a7%d7%a9%d7%a8

רק השבוע, למשל, במהלך חופשת החנוכה יזמנו והפקנו הפנינג חנוכה חגיגי בשיתוף עם עמותת כנפיים של קרמבו, שהתקיים במקום נגיש עבור ילדים/ילדות ונערים/נערות עם מגוון מוגבלויות פיזיות וקוגנטיביות. היו שם משחקים, פינות יצירה, פינת ליטוף, סופגניות, מופע קרקס ועוד – וכמעט הכל אורגן בהתנדבות ובשיתוף פעולה עם מתנדבים ועסקים מטבריה. איזו גאווה עצומה להיות חלק מזה.

והיו עוד!

בנוסף להיילייטס שציינתי למעלה, ב-2016 ירדתי כמה קילוגרמים, נולד לי אחיין חדש, ולא ייאמן ששמונה חודשים אחרי שהייתי המודח הראשון בבייק אוף ישראל – עדיין יש מי שמזהים אותי ברחוב. כלומר, מישהו אמרה לי: "היי, אני מכירה אותך מהמאסטר שף!", אבל זה מספיק קרוב.

אז בין אם 2016 הייתה שנה מחורבנת או שהיו בה גם כמה דברים טובים – הלוואי שתהיה לנו 2017 הרבה יותר טובה ממנה.

למונצ'לו קוקונאט פופס

נסיים במתכון, כי החודש האחרון של 2016 הוא חודש הליקרים של פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר".

זה מתכון טבעוני ופשוט להפליא לכדורים קטנים שמכילים קוקוס, שקדים, מייפל ולימונצ'לו (ובמתכון המקורי גם שמן קוקוס, אבל פשוט השמטתי – ותראו מה זה, עדיין טעים!).

%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%9c%d7%95-%d7%a7%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%90%d7%98-%d7%a4%d7%95%d7%a4%d7%a1

למונצ'לו קוקונאט פופס

הפרודוקטים:
1 כוס קוקוס טחון
1 כוס שקדים טחונים
2 כפות לימונצ'לו
2 כפות סירופ מייפל
קורט מלח

אופן ההכנה:
1. שמים הכל בקערה, מערבבים עד שנוצר מעין בצק. אם הוא פירורי מדי, מוסיפים עוד טיפונת סירופ מייפל. אם הוא דביק מדי, מוסיפים עוד טיפונת קוקוס.
2. מכניסים למקרר לרבע שעה. בינתיים מכינים צלחת או קערית עם מעט קוקוס.
3. מכדררים כדורים ומגלגלים בקוקוס.
4. שומרים במקרר או במקפיא.
5. בתיאבון!

עיניים

31 אוק

9089236038_e70f029e7d_cליד תחנת האוטובוס ניגש אלי גבר מבוגר שאני לא מכיר. "סליחה, איפה הקניון?", הוא שאל. "שם", הצבעתי לכיוון הקניון והתכוונתי להמשיך ללכת. "אתה אולי במקרה הולך לשם?" עניתי שכן. "אני פשוט מתקשה בראייה" – ורק אז שמתי לב שהוא לא ממש הסתכל לי בעיניים – "תוכל אולי לעזור לי להגיע לשם?"

הלכנו.

בהתחלה הוא לא נגע. רק ביקש שאלך קצת יותר לאט ושאגיד לו אם יש עמודים או גדרות בדרך, כדי שיידע להיזהר. הסכמתי, אבל שכחתי. אני יותר בעניין של אוזניים, לא מיומן בעיניים. אחרי שהוא כמעט ונתקל בעמוד, הוא שאל האם אסכים שהוא יניח יד על הכתף שלי. שוב הסכמתי. בחור שהלך לפנינו וכנראה שמע את חילופי הדברים סובב אלי את הראש. "בן אדם טוב אתה", הוא אמר וחייך אלי. חייכתי אליו בחזרה.

הדרך לקניון הייתה רצופה במכשולים בגלל עבודות שיפוצים בכביש וסימון לא ברור שהוביל אותנו לא רק בין עמודים וחומרי בניין, אלא גם בין מכוניות נוסעות. אז הלכנו לאט מאוד ופטפטנו תוך כדי. הוא אמר שקוראים לו אלי. שאל איך קוראים לי. מה אני עושה. בגלל שהניח את היד שלו על הכתף שעליה הייתה רצועה של התיק שלי, הוא חשב שאני חייל ושזו רצועה של נשק. אמרתי לו שאני קופירייטר. הוא לא ידע מה זה. אמרתי שזה קשור לכתיבה, אבל זה לא משנה כי אני אוטוטו מתורגמן שפת הסימנים. "אה", הוא אמר, "מצאתי את מי לשאול".

שאלתי אותו לאן הוא צריך בקניון. "בית קפה", הוא נקב בשם של רשת. "קבעתי שם פגישה עם מישהי". ואני לא אמרתי כלום, אז הוא הוסיף: "יש לי בליינד דייט, תרתי משמע." חייכתי. אמרתי לו שאני מעריך את חוש ההומור. הוא שאל אם מה צבע החולצה שלו, ואז אם היא נקייה.

עברנו את הבדיקה הבטחונית ונכנסנו לקניון. הוא הוריד את היד מהכתף שלי. הנחתי שהוא לא רוצה שהבחורה שהוא פוגש לבליינד דייט תראה אותו ככה, והצעתי לו לשים אותה שוב אבל הוא לא ענה ולא הניח אותה. רק הלך לצידי בזהירות.

אחרי כמה דקות מצאנו את בית הקפה. "אני יכול לעשות עוד משהו בשבילך?" שאלתי, ולא באמת מיהרתי.

485120642_8df28d94bb_m"כן", הוא אמר. "אני רוצה להתקשר לבחורה שאני נפגש איתה, אבל אין לי שיחות יוצאות. תוכל בבקשה להתקשר מהטלפון שלך?" הוא הכתיב לי את המספר, ואני חייגתי, אבל משום מה לא היה צליל חיוג בצד השני אלא דממה מוחלטת. ניסיתי שוב. ושוב. ושוב, ולא הצלחנו להשיג את הבחורה. חשבנו שזה מוזר שאין צליל חיוג, אז הוא ביקש שאתקשר לטלפון שלו. התקשרתי, והפעם היה צליל חיוג אבל הטלפון שלו לא צלצל. משהו מוזר עבר על הרשת הסלולרית באותו רגע.

הוא ביקש שאוביל אותו לקופאית בבית הקפה. שוב שכחתי שהוא לא רואה, והוא התנגש בלקוחה שעמדה בתור. התנצל. גם אני התנצלתי. סימנתי לקופאית "הוא לא רואה", והיא סיימה עם הלקוחה ועברה אליו. "אפשר בבקשה לעשות שיחת טלפון?" הוא שאל, ובן רגע הקופאית הגישה לו טלפון אלחוטי. הוא לא ראה אותו. לקחתי אותו בעצמי. "אני אתקשר אליה שוב", אמרתי, והתקשרתי שוב. ושוב. ושוב. אין צליל חיוג.

עמדנו שם, שני אנשים זרים עם תקלה מוזרה בטלפונים. הוא לא רואה, אני לא יודע מה לעשות. שאלתי אם הוא יודע איך היא נראית או מה היא לובשת, כדי שאחפש אותה, אבל הוא ענה שלא. שאלתי איך עוד אני יכול לעזור לו. "אני רוצה להזמין אותך לקפה", הוא אמר, אבל אני חייכתי ועניתי "נראה לך? באת לבליינד דייט עם בחורה, לא איתי. אני בטוח שהיא נראית הרבה יותר טוב ממני." הוא התעקש אבל באמת לא רציתי קפה. "זה בסדר, אלי, יש לי מים", שלפתי בקבוק מהתיק ורשרשתי כדי שישמע את המים. "בוא, אני אשב איתך כמה דקות ונחכה לה." – והובלתי אותו לשולחן קטן ונחמד בכניסה.

ישבנו והמשכנו לפטפט, כשאני ממשיך לחייג לבחורה ומספר לו שהיא לא עונה, או שהטלפון שלה לא זמין, או שקרה משהו מוזר, או ש…

"או שהיא עבדה עלי." הוא אמר. אולי ראיתי עצב בעיניים שלו.

"מה זאת אומרת עבדה עליך?" שאלתי.

"זה לא פעם ראשונה שזה קורה. יש נשים כאלה. אתה יוצר קשר, אתם מתקרבים, אבל כשמגיע הזמן להיפגש הן נבהלות. נותנות לך מספר לא נכון, או מכבות את הטלפון ולא מגיעות לפגישה, או… לא יודע. זה כבר קרה לי כמה פעמים."

ואני לא ידעתי מה לענות.

"סליחה?" אישה נחמדה, מבוגרת, מטופחת, התקרבה לשולחן שלנו. "אולי במקרה אתה אלי?"

"כן!" צווחתי במקומו. "חיכינו לך!" כאילו שיש לי צד בעניין. "ניסינו להתקשר אליך אבל לא הצלחנו."

"גם אני ניסיתי להתקשר אליך", היא פנתה אליו, "אבל לא הצלחתי."

"נעים מאוד," הוא הושיט יד באוויר, ללחיצה. "אלי."

"נעים מאוד," היא חייכה ולחצה את היד שלו. "דניאלה."

8641008950_8e6bc7561d_mואני פשוט הסתכלתי עליהם ושמחתי.

"ומי אתה?" היא שאלה, "אתה עוזר לו?"

"אני?", אמרתי. "אני אף אחד. אני הולך עכשיו," לחצתי לו את היד. "תיהנו."

"תודה." הוא אמר לי, וכשהתרחקתי משם שמעתי אותו שואל אותה: "אפשר להזמין אותך לקפה?"

מחילה

9 אוק
חלק מהפרטים בסיפור שלהלן שונו, אבל הוא אמיתי מאוד.
פורסם לראשונה לפני שש שנים בבלוג הישן שלי בתפוז.

השעה הייתה מאוחרת, אמצע הלילה, אחרי שחזרנו מארוחת ראש השנה אצל קרובי משפחה. יהונתן נרדם עוד בדרך הביתה (ומיכל עוד לא הייתה בתכנון בכלל), אז כשהגענו השכבנו אותו במיטה ולא התחשק לנו ללכת לישון. לקחנו בקבוק יין ושתי כוסות, פתחנו את החלון בחדר שלו וירדנו למטה. שם ישבנו, אני וקטיה, על הספסל הירוק שמחוץ לבניין, מאזינים לשקט מהחלון של יהונתן ומוכנים לרוץ אליו אם יתעורר, והרמנו לחיים לכבוד השנה החדשה.

אמצע הלילה, הרחוב דומם ורק אנחנו יושבים שם – ופתאום הבחנו בבחורה צעירה שהחזיקה כלבה לבנה כשלג ורצה בכביש. היא התקרבה אלינו ושאלה אם אנחנו מדברים אנגלית. הנהנו. "אפשר להשתמש בטלפון שלכם?" היא דיברה במהירות, ידיה רעדו ופניה היו שטופי דמעות. הסיטואציה המוזרה הרתיעה אותנו בהתחלה, אבל שאלנו מה קרה. והיא, בפשטות מבהילה ובאנגלית אמריקאית רהוטה אמרה שדבר כזה אף פעם לא קרה לה, אבל היא לא רצתה והחבר שלה כן, והוא ניסה להכריח אותה והצמיד אותה אל המיטה, אז היא דחפה אותו בכוח וברחה מהבית כשהיא לוקחת את הכלבה איתה, והיא כבר התקשרה למספר החירום של הטלפון הסלולרי שלה והזעיקה משטרה, אבל אין לה שיחות יוצאות והיא חייבת להתקשר לאנשהו.

קטיה עלתה הביתה והביאה טלפון. אני בינתיים שוחחתי קצת עם הבחורה. שמה ג'ניפר, היא מאמריקה, ולכלבה קוראים סנואו. זה לא סתם חבר, הם מאורסים ועברו לגור יחד במורד הרחוב לפני שבועיים. קטיה חזרה והביאה לה טלפון ומים. היא חייגה, וכשנענתה מהצד השני הקול שלה נשבר והיא פרצה בבכי. מתברר שהחברה שאליה צלצלה מתגוררת בעיר אחרת, שעתיים או שלוש נסיעה מכאן. הן סיכמו שג'ניפר תיקח מונית והחברה תשלם עליה.

אילוסטרציה

אילוסטרציה

הבהובים כחולים על קירות הבניינים סביבנו סימנו שהמשטרה הגיעה. שתי שוטרות יצאו מניידת, ניגשו אל ג'ניפר, ביקשו מאיתנו להתרחק והתחילו לתשאל אותה, בזמן שאנחנו משחקים עם סנואו כדי שלא תפריע להן לדבר. ושוב היא סיפרה את הסיפור – איך הם ישבו לארוחת חג נחמדה, היא שתתה קצת יין אבל הוא שתה הרבה ואחר כך ניסה לשלוח ידיים למרות שסירבה. כשהן סיימו לדבר, אחת השוטרות הזעיקה ניידת נוספת והסבירה מה יקרה עכשיו: המשטרה תיכנס לדירה של הזוג ותיקח את החבר לתחנה לחקירה בניידת אחת. כשהדירה תהיה ריקה ג'ניפר תיכנס לשם, תיקח כמה חפצים ותיסע לתחנה להגיש תלונה בניידת השניה – ומשם במונית לעיר האחרת, אל בית החברה שלה.

כמה דקות אחר כך בחור רזה וגבוה יצא מהבניין ונכנס לניידת אחת, ואז ג'ניפר, בליווי אחת מהשוטרות, נכנסה פנימה. כשהיא יצאה משם עם מזוודה, רגע לפני שנכנסה לניידת, קטיה ניגשה אליה ואמרה לה שתתקשר אם היא צריכה משהו: אם היא רוצה שנבוא לתחנה כדי שיהיה לצידה מישהו ידידותי, אם היא צריכה מקום לישון בו, כל דבר, בכל שעה. אני לא שמעתי את השיחה, אבל ראיתי שג'ניפר חייכה סוף סוף, חיבקה אותה ונכנסה עם סנואו אל הניידת. ובזמן שזו התרחקה, מטילה עוד צללים כחולים על הרחוב, קטיה ואני תהינו האם נראה אותה שוב.

הערב, רגע לפני יום הכיפורים, חשבונות הנפש ובקשות הסליחה המסורתיות, יצאתי לטייל עם הכלב שלנו, דבש. כשהתקרבנו לעבר הבית הוא עצר לרחרח את הספסל הירוק שעליו ישבנו בדיוק לפני שבוע. ואז, מרחוק, שמעתי קול של גבר: "סנואו! סנואו! קאם היר!".

בצד השני של הרחוב, בחור רזה וגבוה טייל עם כלבה לבנה כשלג.

.

סופרמן

6 ספט

"כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות סינדרלה הנסיכה!" אמרה מיכל.
"כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות ספיידרמן!", הוסיף יהונתן, ושאל "אבא, מה אתה רצית להיות כשתהיה גדול?"

חשבתי לרגע. רציתי להיות הרבה דברים. "סופרמן", עניתי. "הכי רציתי להיות סופרמן."

…מה שהוביל לויכוח סוער בשאלה מי יותר חזק, ספיידרמן או סופרמן (כאילו, דאה, ברור שסופרמן, אבל יש מצב ששנינו ויתרנו לסינדרלה).

כן, כשהייתי ילד הכי רציתי להיות סופרמן, אבל רציתי להיות גם הרבה דברים אחרים. הייתה תקופה, למשל, שממש רציתי להיות בלש, כמו שרלוק הולמס וכמו הרקול פוארו. התחלתי להתאמן בלשים לב לפרטים קטנים ולנסות להקיש מהם פרטים גדולים, מה שלצערי די קלקל את תשומת הלב שלי לפרטים הגדולים עד עצם היום הזה. כלומר, אם נניח אשתי תיכנס הביתה בשמלה חדשה, אחרי תספורת וצבע, כשציפורניה משוחות בלק מבהיק ותכשיטי זהב מכסים את כולה, אפילו אם יש לה זנב ועל זרועה תלוי גבר אחר, סביר להניח שקודם כל אבחין בפטרוזיליה שתקועה לה בין השיניים.

ככל שגדלתי, החלומות שלי הפכו למיושבים יותר. רציתי להיות גם עורך דין (סליחה שלא, אמא), מורה למתימטיקה(!) ועוד כל מיני דברים, אבל אחרי הצבא הייתי בשלב שבו אני רוצה לעבוד בבנק, כמו סבתא שלי. זו הייתה תקופה שבה חשבתי שהעולם מתחלק לשניים: מספרים ומילים, וחשבתי שהולך לי יותר טוב עם מספרים מאשר עם מילים, אז רציתי לעשות משהו שקשור למספרים. הרי מה יותר מספרים מאשר בנק?

נרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב, עשיתי תואר בכלכלה וניהול, אבל עד שסיימתי אותו – החלום כבר השתנה. באותם ימים עדיין חשבתי שהעולם מתחלק למספרים ולמילים, אבל התחלתי לנטות לצד של המילים. התחלתי לחשוב שאולי, בעצם, כשאהיה גדול אני ארצה לכתוב.

נרשמתי ללימודי קופירייטינג במכללת ACC של תרצה גרנות. עשיתי כיף חיים. למדתי לשחק עם מילים, לכבד את השפה העברית, ליהנות ממילים נרדפות ולכתוב עד שייצא עשן. כשסיימתי, לשמחתי, התחלתי לעבוד בכתיבה בתחום השיווק המקוון, למדתי להיות יצירתי בין מגבלות, למצוא קשתות ססגוניות מתחת לגוונים של אפור ולעוף בתוך כלוב של כללים. במקביל פתחתי עוסק פטור והתחלתי לכתוב טקסטים עבור לקוחות פרטיים. איזה תענוג. עד היום אני לא מאמין שאנשים משלמים לי על המילים שלי.

בינתיים הספקתי לבנות לעצמי משפחה קטנה. איזה קטע, אשתי עובדת בבנק, כמו סבתא שלי.

ואז הגיע יהונתן.
הבן שלי, הילד המיוחד שלי.
ובדיקות השמיעה, ושפת הסימנים, וילד של אבא.

יום אחד הבנתי שהעולם לא מתחלק למספרים ולמילים. יש גם סימנים, והם יפהפיים ויצירתיים יותר מכל מספר ומילה. שוב החלום שלי השתנה. הלכתי ללמוד מתורגמנות משפת סימנים לעברית ומעברית לשפת סימנים. היום אני מתחיל את הסמסטר האחרון, ובקרוב אתחיל לעשות סטאז' בתרגום עבור חירשים. במקרה גם סיימתי לאחרונה לעבוד כקופירייטר בחברה שעבדתי בה בשנתיים האחרונות, אז נחמד שהגורל משתף פעולה.

הסתכלתי על יהונתן ומיכל. "אתם לא חייבים להחליט עכשיו, כן?", אמרתי, "אני רציתי להיות סופרמן, אבל אחר כך רציתי להיות משהו אחר, ואחר כך החלפתי עוד פעם ועוד פעם. זה בסדר לחלום להיות משהו כשתהיו גדולים, אבל אפשר גם לשנות את החלום הזה. אפילו אני עוד יכול לשנות את מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדול."

"אני לא רוצה לשנות", אמר הילד. "אני אהיה ספיידרמן!"
"גם אני לא רוצה לשנות!", קראה הילדה. "אני! אהיה! הנסיכה! סינדרלה!"

צחקנו.

""אתם יודעים מה?", אמרתי לילדים, "אי אפשר לדעת. אולי יום אחד אני באמת אהיה סופרמן."

סופרמן

 

45 שעות באמסטרדם

30 יונ

כבר הרבה זמן שק' רצתה שניסע רק שנינו לאמסטרדם, אבל תמיד היה חסר משהו: כסף, זמן, בייביסיטר… השנה, לרגל יום ההולדת שלה, נתתי לה במתנה את הסכמתי. ביקשתי חופש בעבודה, ההורים שלה שמרו על הילדים והכלב, שברנו קופת חיסכון קטנה (יאללה, נו, שהילדים יעשו ביניהם זוג או פרט מי ילך לאוניברסיטה) – וטסנו.

טסים לאמסטרדם

יום שישי, 22:30

אחרי שבע שעות בשני מטוסים, כולל קונקשן באיסטנבול, סוף סוף נחתנו בסכיפהול. לא לקחנו איתנו שום מזוודות אלא רק תיק גב, וגם הוא עלה איתנו למטוס, אז יצאנו מיד מהשדה וחיפשנו איך להגיע למלון. מונית משדה התעופה למרכז העיר עולה 40 יורו, אבל נסיעה באוטובוס (קו 197) עולה 5 יורו לכל אחד – שזה כרטיס יומי שמאפשר לך לנסוע כל היום בתחבורה הציבורית. לא משתלם במיוחד בלילה, אבל עדיין יותר זול ממונית.

יש אנשים שנוסעים לחו"ל בגלל הנופים, יש שנוסעים כדי לבקר במוזיאונים. יש שנוסעים כדי לאכול, ואם הבנתי נכון אז יש מקומות – כמו אמסטרדם, למשל – שיש שנוסעים אליהם כדי לעשות דברים שאסור לעשות בארץ אבל מותר שם. אבל אני? אצלי זה פשוט: אין דבר שאני אוהב בחו"ל יותר מאשר לשוטט ברחוב.

2016-06-26_1942

לראות בניינים אחרים, לשמוע שפה זרה, להריח את האוויר. להיכנס לחנויות שלא הייתי נכנס אליהן בישראל רק כדי לראות תגיות מחיר ביורו. לראות איך אנשים הולכים, מתלבשים, אוכלים, חוצים את הכביש. ובגלל זה, כאשר ירדנו מהאוטובוס במרכז העיר בשעה 23:30, ק' ואני פשוט עמדנו והסתכלנו סביב. למרות הזמן המוגבל, לא מיהרנו לשום מקום. פשוט עמדנו, הרגשנו את המדרכה הזרה מתחתינו, תהינו איך זה עובד כשיש שלושה סוגי רמזורים (מכוניות, הולכי רגל ואופניים) – והתחלנו ללכת.

זיהינו את המלון על פי התמונה באתר האינטרנט שלו. מלון "קוונטין אמסטרדם" (Quentin Amsterdam Hotel) שוכן על שפת תעלה נאה, אחת ממיליון שמפלחות את העיר להיקפה, אורכה ורוחבה. הביטו בנוף עוצר הנשימה שנשקף מחלון החדר שלנו:

2016-06-26_1923

כן, טוב, זה החדר הכי קטן והכי זול במלון, ואולי גם בכל אמסטרדם כולה, אבל ידענו את זה. הרי הזמן שלנו היה מצומצם ולא תכננו לבלות בחדר יותר מדי, אז כל מה שהיינו צריכים זה מקום לשים את הראש. זרקנו את תיק הגב, החלפנו בגדים – קיבלנו מפה כדי שלא נלך לאיבוד, למרות שזה דווקא מה שקיווינו שיקרה – וקצת אחרי חצות הליל יצאנו לקרוע את אמסטרדם.

אני מניח שאמסטרדם בשישי בערב די דומה לתל אביב בשישי בערב: המוני אנשים, כל המסעדות והפאבים מלאים עד אפס מקום ותורים עצומים משתרכים בכניסה, בהם עומדים אנשים שמקווים שיתפנה עבורם שולחן בעוד 45 דקות. אנשים נשענים על קירות בניינים אקראיים ושותים בירה, אחרים מתגודדים יחדיו ומעשנים סיגריה או משהו אחר…. מצד שני, חלף המון זמן מאז ביליתי בתל אביב בשישי בערב, אז אני לא יודע אם הדימוי שלי מדויק. הבה נסכם שזה מאוד לא טבריה בשישי בערב.

8756a7fc-0614-41dc-ab45-955f46f12177

אחרי שחיפשנו מקום לשבת ולא מצאנו, ואחרי שהתחשק לנו לאכול משהו ועמדנו במשך נצח קטן בתור של ברגר קינג, ק' ואני מצאנו את עצמנו ישובים על שפת מזרקה כבויה, זוללים דאפל וופר ושותים דיאט קולה מכוס בלי קש, כי שכחו לתת לנו ואין מצב שנחזור עכשיו את כל זה. הסצינה נראתה לנו סוריאליסטית. עבר כל כך הרבה זמן מאז בילינו יחד רק שנינו, בטח ובטח בארץ זרה ועל אחת כמה וכמה בשעות כל כך קטנות של הלילה.

אחרי ההמבורגר על המזרקה עוד המשכנו להסתובב, בלי מטרה מלבד ההסתובבות עצמה. מצאנו ספסל פנוי, מה שהיה מפתיע למדי כי זה נדמה כמו המקום היחיד בכל אמסטרדם בו יכולנו להניח את עכוזינו המפוארים. ומה שיותר מפתיע הוא שבהמשך חזרנו אל אותו ספסל כמה פעמים והוא תמיד היה פנוי, כאילו מחכה לנו.

שבת בבוקר, יום יפה, 9:06

אני זוכר את השעה המדויקת, כי ק' בדרך כלל אוהבת לישון עד מאוחר בבתי מלון ולהיכנס לארוחת הבוקר שניה לפני שסוגרים את המטבח – אבל לא הפעם. הו, הפעם היא זינקה מהמיטה ובתוך כמה דקות כבר התיישבנו בלובי לארוחת הבוקר. לא שהיא שווה אזכור מיוחד – קצת מאפים, קצת ריבה, קפה דלוח ומיץ תפוזים דווקא סבבה. אכלנו – ויצאנו.

כשהתחלנו לתכנן את הטיול, קראתי שלל המלצות על מקומות שווים באמסטרדם בבלוגים כמו זה של מורקייק ועוגיונט. עם זאת, החלטנו שלא להיצמד לרשימה אלא פשוט ללכת, ללכת וללכת. אם ניתקל באחד מן המקומות האלה – אז ניכנס, ואם ניתקל במקום שלא שמענו עליו – אז ניכנס, ומקסימום ייצא לי פוסט של דיס-המלצות על אמסטרדם, כי כזה בטוח אין עדיין לאף אחד.

התחלנו את היום בכוס בירה בפאב שלוש האחיות בכיכר רמברנדט. משם המשכנו ברחוב אקראי והרחנו ריח של שוקולד, אז נראה לנו הגיוני לקנות קופסה של כל מיני פרלינים, ואחרי עוד כמה צעדים הגענו לפארק ירוק ושקט שבו התיישבנו על ספסל וטרפנו הכל. הכל! איזו כמות פסיכית של שוקולד, בכל מיני מילויים וטעמים וצבעים!

2016-06-26_1925

כשכאב הבטן חלף, קמנו והמשכנו ללכת. הצצה במפה שקיבלנו במלון גילתה לנו שאנחנו קרובים לאחד המקומות שזכרתי שכדאי לבקר בהם – שוק אלברט קאופ. הסתובבנו שם בין חנויות ודוכנים, קנינו כמה מזכרות תיירותיות בדמות מגנטים עם טחנות רוח (אותם חילקנו למשפחה כשחזרנו, כדי שירגישו קצת ניחוח חו"ל), ואז הגענו לדוכן של השְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏. לא ידענו מה זה, אבל שתי סיבות גרמו לנו להחליט לטעום:

  1. ברגע שמצליחים להגיד שְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏, נורא כיף להגיד שְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏ שוב ושוב ושוב. נסו בעצמכם. שְטְרוּפְּוַואפֶל‏‏‏! נכון?! אם ככה, זה חייב להיות טעים.
  2. המוכר היה חתיך עוצר נשימה. ואת זה אני אומר, לא אשתי. ולא יוצא לי לראות הרבה גברים ולהגיד עליהם שהם חתיכים, אז כשזה כבר קורה – מגיע. ואז התחלתי לכתוב את הפוסט הזה וגיליתי תמונה שלו בויקיפדיה. יא אללה, איזה דפיקות לב מואצות.

בקיצור, קנינו, טעמנו, היה חם ומתוק וטעים ושווה את התור.

2016-06-26_1925_001

במורד השוק קנינו איזה שייק פירות שאני כבר לא זוכר מה היה ההרכב שלו, אבל שלי היה כתום ושלה היה ירוק – ואז יצאנו מהשוק, פנינו ימינה לרחוב שאני לא זוכר את שמו (אבל חזרנו אליו למחרת) ומצאנו את עצמנו עומדים מתחת למפעל של הייניקן. גם את המקום הזה זכרתי כהמלצה, כי אפשר לעשות שם סיור מודרך, אבל באותו רגע לא התחשק לנו (ולמחרת, כששקלנו את זה ברצינות, זה פשוט נשמע לנו יקר מדי). אבל ממול למפעל של הייניקן היה מעגן סירות ובו הוצע לקנות כרטיס לסירה שתיקח אותנו לאורך התעלה, תעצור מדי פעם בתחנות קבועות, כמו אוטובוס, ובמהלך 24 השעות הקרובות נוכל להשתמש בשירותיה באופן חופשי. אז קנינו כרטיסים, עלינו לסירה – התברר שגם יש שם הקלטה לתיירים בשלוש שפות שמספרת על הדברים שרואים בדרך, בניינים, היסטוריה וכאלה – ומיד התברר שהתחנה הבאה היא ממש ליד המלון שלנו, אז ירדנו.

נכנסנו למלון כדי לקחת משהו, אני כבר לא זוכר מה, כי ברגע שראינו את המיטה נפלנו עליה והתעלפנו לשעתיים שלוש.

…והתעוררנו בבהלה. אוי ואבוי, כבר חלפו בערך חצי מ-45 השעות שלנו ואנחנו מבזבזים את הזמן בשנ"צ? מהר מהר, התלבשנו ויצאנו מהמלון בדיוק בזמן כדי לתפוס סירה אחרת.

אחרי כמה תחנות, כולל הבית המפורסם של אנה פרנק, הצצנו במפה והחלטנו לרדת ולחפש זונות (אבוי, שמישהו יבדוק כמה פעמים בהיסטוריה נכתב שמה של אנה פרנק באותו משפט לצד המקצוע העתיק ביותר בעולם). כלומר, היי, אנחנו באמסטרדם, רובע החלונות האדומים הוא אטרקציה תיירותית, אז למה בעצם לא.

אז הלכנו לחפש זונות.

אבל קודם צ'יפס.

כי שמענו הרבה על הצ'יפס שמוכרים כאן בכל קרן רחוב, והוא היה טעים מאוד ולמה בעצם לא עושים כזה גם בארץ.

2016-06-26_1932

ואז סטארבאקס.

כי אין כזה בארץ, וחבל, כי משקה שוקו עם אגוזים וקרמל… הו, וואו.

2016-06-26_1933

אחרי עוד כמה דקות הליכה הגענו לרובע החלונות האדומים ונכנסנו למוזיאון הזנות.

2016-06-26_1934

שזה קטע, כי אני לא מעריץ גדול של מוזיאונים, ואני מודה שחשבתי שזה יהווה עלה תאנה תרבותי לטיול שלנו באמסטרדם ונוכל להגיד שלא בזבזנו את הזמן רק בשוטטות ואוכל אלא גם ביקרנו באיזה מוזיאון, אבל בוא'נה, זה היה אחד הדברים המעניינים. עברנו בין חדרים מעוצבים ומרהיבים, קראנו פרטים היסטוריים שתלויים על הקירות, ראינו איך רובע החלונות האדומים נראה מבחוץ ואיך הוא נראה מבפנים. אין שם פורנוגרפיה או טינופת, במוזיאון הזנות, אלא היסטוריה. כבוד, אפילו.

ואז הלכנו לחפש זונות. לא כדי להשתמש בשירותיהן, אלא בגלל הסקרנות. נכנסנו לאחת הסמטאות וראינו אחת. היא נראתה רגילה למדי. עמדה בדלת ושוחחה עם מישהו שנראה כמו ידיד ולא כמו לקוח, צעקה מדי פעם על עוברים ושבים שניסו לצלם אותה והצביעה על השלט "אסור לצלם" שמעליה. בהמשך הרחוב ראינו עוד אחת, גם היא נראתה רגילה לגמרי, שעמדה בבגדים תחתונים בחלון שלה עם שפריצר ונייר מגבת והבריקה אותו.

וזהו. סקרנותנו סופקה. החלטנו לחזור למלון. ק' ניווטה, אז זה לקח קצת זמן.

חזרנו למלון בשעה 23:00 בערך, תכננו לעשות איזו מקלחת מרעננת ולצאת שוב לתור את אמסטרדם, כי נותרו לנו פחות מ-24 שעות בעיר. אולי נצא לאכול משהו. כן, נלך לאכול משהו… ואז נכנסנו לחדר – והתעלפנו על המיטה. לילה טוב.

ראשון בבוקר, יום סגריר, 9:46

אחרי ארוחת הבוקר הקונטיננטלית עשינו צ'ק אאוט מהמלון, השארנו את תיק הגב בחדר שמירת החפצים ויצאנו לתפוס את הסירה. הפעם תפסנו קו אחר (יש כתום ויש ירוק, הם חופפים ברובם אבל אחד מהם עושה סיבוב טיפה יותר גדול) ופשוט נהנינו מהשיט עד שהגענו לתחנה שבה עלינו על הסירה לראשונה, כלומר מול המפעל של הייניקן. שם ירדנו מהסירה והתחלנו ללכת ברחוב שבו הלכנו אתמול, ושוב פתחנו את היום עם בירה, הפעם באודונל'ז.

2016-06-26_1936

ואז התחלנו ללכת. והלכנו המון. עברנו ברחובות ראשיים עם אטרקציות תיירותיות והמוני אנשים, ועברנו ברחובות צדדיים ושוממים. נכנסנו לחנויות ויצאנו, הלכנו בצד אחד של רחוב ואז חזרנו בצד השני. פה ושם אכלנו עוד צ'יפס, שתינו עוד סטארבאקס, אבל בעיקר הלכנו. עברנו על פני גשרים שחצו תעלות, ראינו בניינים ואנשים ועצים.

וזו הסיבה העיקרית שאם שואלים אותי "פחות מיומיים באמסטרדם? הספקתם לראות משהו?", אז התשובה היא כן. מראש תכננו לשוטט ברחובות, וכמה נהנינו לעשות את זה. זמן איכות, רק היא ואני, הולכים והולכים ועוצרים לנוח ולהצטלם וממשיכים ללכת, ומדברים וצוחקים וממשיכים ללכת. איזה כיף זה היה.

ואז הגענו לדאנג'ן. שכבר מהשם אפשר להבין שזה עומד להיות מפחיד.

והיא אומרת לי בוא ניכנס, ואני אומר לה שהיא בטח יצאה מדעתה אם היא חושבת שאכנס למקום המפחיד הזה, והרי ברור איך זה נגמר. נכנסנו. וזו התגלתה כחוויה אינטראקטיבית מפחידה ומצחיקה, כאשר המבקרים הם חלק מההצגה ודפיקות הלב הן חלק מהעניין. וואו, זה היה מסעיר. מומלץ בחום.

2016-06-26_1938

חזרנו למלון ולקחנו את תיק הגב שלנו. עוד ופל בלגי, עוד בירה, עוד כמה תמונות ברחובות היפים של אמסטרדם – ובשמונה וחצי עלינו לאוטובוס לשדה התעופה.

2016-06-26_1940

סה"כ מיום שישי ב-23:30 כשהגענו ועד יום ראשון ב-20:30 כשעלינו על האוטובוס בחזרה: 45 שעות שמוצו היטב, עם המון אוכל רחוב, ליטרים של בירה, 438 תמונות בטלפון שלי, והרגשה שיש דברים שלא הספקנו לראות אבל בלי שום תחושת החמצה. נחנו, נהנינו, היה מעולה.

 

כשקרין פגשה את יהונתן

13 אפר

אני אוהב את קרין גורן. הנה, אמרתי. אוהב אותה ברמה כזאת שגורמת לאשתי לקנא קצת, אבל אין מה לעשות, האישה הזאת גורמת לאפייה להיות נגישה ופשוטה גם אם יש לך בבית רק מזלג וטוסטר אובן, ועוד עושה את זה בכזאת שמחת חיים וקסם. איך אפשר שלא למות עליה?

כשניגשתי לאודישנים של בייק אוף ישראל לא ידעתי אם אזכה בתחרות או אפילו אם אתקבל לנבחרת. בסתר ליבי העזתי רק לקוות שאפגוש את קרין גורן – והנה, יום אחד מצאתי את עצמי עומד מולה באוהל האפייה הנהדר ההוא, כשהיא טועמת עוגת גבינה ועוגת יום הולדת שאפיתי עם עומרי, שותפי להרפתקה המדהימה הזו. הנה, הגשמתי חלום, מצידי אפשר ללכת הביתה עכשיו.

עוגת יום הולדת טל ועומרי צילום מסך

צילום מסך

אה, אוקיי, מסתבר שהעוגות לא היו מספיק טובות ובאמת הלכנו הביתה. אבל היי, לפחות זכיתי לקבל חיבוק מקרין! פעמיים! זה חלום שאפילו לא חשבתי עליו, אבל הגשמתי אותו!

טל ועומרי עם קרין גורן, מיד לאחר ההדחה

טל ועומרי עם קרין גורן, מיד לאחר ההדחה

אבל זה לא באמת נגמר שם.

קרין שמעה שסיפרתי בתכנית על יהונתן, על לקות השמיעה שלו, על כך שבזכותו התחלתי ללמוד שפת סימנים. במעמד ההדחה היא אפילו סימנה "תודה" ומחאה לנו כפיים בשפת הסימנים – ואחרי שהמצלמות כבו היא ביקשה לפגוש את יהונתן והזמינה אותנו לבקר אצלה בבית.

יהונתן וקרין חתולים נשיקה

יהונתן וקרין משחקים עם חתולים

ואכן, אחרי צילומי התכנית נסעתי עם יהונתן לבקר את קרין. ואיזה. כיף. היה.

יהונתן נכנס אליה הביתה והתחיל להסתובב כאילו המקום שייך לו: נכנס לחדרים, פתח דלתות, שאל שאלות שלא היו מביישות חוקר שב"כ מנוסה – ואני רציתי למות מבושה. "אלוהים אדירים, אתה עושה לי פאדיחות מול קרין גורן!" סיננתי לו, אבל קרין הייתה סבלנית, ענתה גם על השאלות הכי משונות שילד בן 6 יכול לשאול ואפילו הציעה לו עוגת גבינה – עליה הוא העדיף לוותר לטובת צנצנת עצומה של מטבעות שוקולד.

עטיפות מטבעות שוקולד

לא לדאוג, לא כאבה לו הבטן אחר כך

אני, לעומתו, שמחתי לפרוסה מעוגת הגבינה המדוברת. רגע רגע, אני אוהב להדגיש את זה: לא סתם אכלתי עוגת גבינה של קרין גורן, אלא את עוגת הגבינה של קרין גורן. עוד חלום שהתגשם! זהו, מצידי אפשר ללכת הבי… לא, רגע, עוד לא.

עוגת הגבינה של קרין גורן

הצילום רע, העוגה מעולה

קרין ויהונתן

קרין ויהונתן, חיבוק

קרין ובעלה רונן, ואני ויהונתן, דיברנו וצחקנו והשתטינו ואכלנו מתוק. היה ברור שגם יהונתן התאהב בקרין, וכאשר התבוננתי בשניהם משחקים יחד, היא הפכה מ"קרין גורן, כוהנת האפייה", לפשוט קרין. אנושית, מקסימה, מצחיקה ונהדרת.
איך אמרתי בתכנית, רגע אחרי ההדחה? אני אוהב אותה עוד יותר עכשיו, אם זה אפשרי בכלל.

אז נכון, לא נעים להיות המודחים הראשונים בתכנית הראשונה של העונה הראשונה של בייק אוף ישראל. אבל ביום בו קרין פגשה את יהונתן, ניצחתי לא רק את בייק אוף ישראל, אלא את בייק אוף כדור הארץ.

זהו, מצידי באמת אפשר ללכת הביתה עכשיו.

טל קרין יהונתן

 

 

בייק אוף ישראל: היה קצר ומתוק

10 אפר

בדיוק כמו שקרין, עודד ורן היו זקוקים רק לביס אחד כדי להבין טעם של עוגה שלמה – כך העובדה שהודחנו אחרי פרק אחד לא מפחיתה אפילו פירור מעוצמת החוויה.

זה היה מרגש, זה היה מצחיק, זה היה תענוג אמיתי.

טל ועומרי וקרין

תודה שצפיתם, מקווים שנהניתם לראות אותנו על המסך שלכם. שיהיה המון בהצלחה ליתר המתמודדים בתכנית. חכו חכו, איזה עוגות מדהימות הם הכינו. עוד לא ראיתם כלום.

אנחנו הולכים להוסיף "פליט ריאליטי" לקורות החיים – ויאללה, בחזרה למטבח.

טל ועומרי- צילום פיני סילוק

למתכונים מן התכנית, ביניהם גם עוגת הרד וולווט ועוגת יום ההולדת שלנו הקליקו כאן.

לצפייה בפרק המלא הקליקו כאן.

בייק אוף ישראל: במוצ"ש זה מתחיל

7 אפר

ערב אחד קיבלתי מסרון מזוגתי.

צילום מסך מתוך וואטסאפ

הצ'אט שהתחיל את הכל (צילום מסך מתוך וואטסאפ)

וזה מה שקרה בעקבותיו:

IMG_7534

מתוך בייק אוף ישראל, קטע ששודר בערב טוב עם גיא פינס

בטלו תכניות, כוונו הקלטות. אתם לא רוצים לפספס את זה…

מוצאי שבת, ערוץ 2, 21:00 אחרי החדשות – בייק אוף ישראל!

%d בלוגרים אהבו את זה: