ובשנת 2023… יצאנו למלחמה ביער האסור שליד הוגוורטס.
הנה הדמות הראשית, הקוסם המפורסם יהונתן פוטר –
עם חברתו הטובה, החכמה והחרוצה, מיכל גריינג'ר –
וכמובן החבר הג'ינג'י (נו, יחסית), השלומיאל בעל הלב הטוב, איתמר וויזלי –
שנלחמו באוכלת המוות המפחידה, המכשפה קטיה לסטריינג' –
ובאדון האופל בכבודו ובעצמו, זה שאין לומר את שמו – טלדמורט.
הו, איזה קרב התחולל שם! כמה ניצוצות התעופפו באוויר!
אגב, לא רבים ידועים שאדון האופל, טלדמורט, בדרך כלל מרכיב משקפיים. אבל הוא השתולל ביער האסור לכל אורך הצילומים כשהוא בלעדיהם כדי להישאר בדמות – מה שלא הפריע לו להתרוצץ הלוך ושוב ולהטיל כשפים שאין עליהם מחילה על מוגלגים שנקלעו לסביבה במקרה.
איזה כיף היה!
כתמיד, אשתי המופלאה על רוב הביצוע, כולל התחפושות והאיפור.
הצלמת הקבועה שלנו, ניקול, לא יכלה לצלם אותנו הפעם עקב תקופת מבחנים באוניברסיטה; אז מאחורי המצלמה – הדר אדמוני. תודה רבה, הדר, היה סשן צילומים מכושף! 🙂
מהו המקום הקסום ביותר בעולם, אך גם שהכי קשה להגיע אליו? האם זו פסגת הר האוורסט? מפעל השוקולד של ווילי וונקה? בית הספר לכישוף וקוסמות הוגוורטס?
הו, לא ולא ולא. המקום הקסום ביותר בעולם שהכי קשה להגיע אליו… הוא משרדי רשות המיסים ברעננה. כן, כן. ואני יודע את זה, כי דווקא הגעתי לשם הבוקר. וכעת אני עומד לגלות גם לכם איך להגיע לשם.
הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להקליד בווייז את הכתובת, "הפנינה 2 רעננה" – ולנסוע לשם. אני מדלג על בעיות הפקקים והחניה, זה הרי טריוויאלי בימינו, אז נניח שהגענו וחנינו. בשלב הזה תגלו שזו אולי נשמעת כמו כתובת של בניין, אבל למעשה זו כתובת של מתחם שלם ובו לפחות 8 בניינים שונים, שעל כולם כתוב "אמדוקס" ועל אף אחד מהם לא כתוב "רשות המיסים".
טוב, אם זה היה כתוב על הבניין אז איפה הכיף, נכון?
האפשרות הראשונה היא לשאול את העוברים והשבים האם יש למישהו מושג איפה זה, אבל אף אחד לא יגלה לכם. סיכוי שבחורה אחת גם תקלל בפורטוגזית. לכן אני מציע לבחור באפשרות השניה: לעמוד בפינת רחוב, לכווץ את העיניים ולסקור היטב את כל הבניינים שבמתחם כאילו היו תמונה גדולה של "איפה אפי" – כדאי גם לנסות לזגג את המבט, ואם יש לכם פזילה אז בכלל הרווחתם – ואז לפתע פתאום יתגלה שלט קטן שעליו כתוב "רשות המיסים" עם חץ שמצביע שמאלה, ישירות על גדר שעליה כתוב בגדול "אין מעבר".
נכון שהדרך להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים בסדרת הארי פוטר הייתה לרוץ ישירות אל הקיר? אז כמעט אותו דבר גם כאן: צריך לרוץ ישירות אל הגדר שעליה כתוב בגדול "אין מעבר", רק שבשניה האחרונה צריך לפנות שמאלה אל מעבר זמני שמיועד להולכי רגל וכסאות גלגלים, ולהיכנס לחניון תת קרקעי.
מצאתם? ברוכים הבאים למבוך של בטון, אפלולית וחריקות צמיגים. כל עוד תישארו על הנתיב הכתום המסומן, כמעט בטוח שתגיעו לעיר הברקת לפגוש את הקוסם. אה, סליחה למשרדי רשות המיסים ברעננה. אבל לאן עכשיו?
למזלי בשלב הזה קיבלתי מסרון מידידי ושותפי דויד, לפיו מחוז חפצי נמצא בבניין E קומה 7. אז הנה אני מגלה גם לכם. ואם נדמה שהמידע הזה עוזר לכם להגיע, אז ממש לא.
כי מה שקורה עכשיו הוא כזה: נכנסים לבניין שמסומן E, מתפלאים על כך שאין מעלית, אבל מושכים בכתפיים ועולים קומה אחת. לכאורה זו אמורה להיות קומת הכניסה, אבל זה עוד חניון. טוב, אין מצב שנעלה עכשיו 7 קומות ברגל. בקומה הבאה בטוח תהיה מעלית! אבל לא רק שאין מעלית, גם אין ידית בדלת היציאה מחדר המדרגות. כלומר יש שתי אפשרויות: או למעלה, או למטה. ולמטה כבר היינו. יאללה, עוד קומה. יש ידית אבל הדלת נעולה. עוד קומה: יש ידית, אבל גם מתקן כזה שצריך לקרב אליו כרטיס עובד כדי להיכנס. אני לא עובד שם, אז לא היה לי כרטיס. אם גם לכם אין כרטיס עובד, אז עולים עוד קומה. ועוד קומה עם כרטיס עובד. ועוד אחת.והנה הגענו לקומה 7. וואו. יחד עם שני החניונים זה יוצא איזה, לא יודע, 13 קומות או משהו. ההתנשפויות האלה מקשות עלי לעשות מתימטיקה. אלא שגם הדלת הזאת נעולה וצריך כרטיס עובד. מוזר. דפיקות בדלת? צעקות? אין קול ואין עונה.
נוותר? מה פתאום. נרד את כל זה בחזרה? אין מצב בעולם. יאללה, נו, כבר הגענו עד כאן. בטח נצליח לצאת מחדר המדרגות בקומה 8 ואז פשוט נרד קומה למטה וניצחנו. עולים לקומה 8, מדלגים מעל גופה של יונה – וסוף סוף מוצאים דלת שנפתחת! הצלחנו לצאת מחדר המדרגות! הידד! רגע, מה זה פה? דודי שמש? מדחסים של מזגנים? אנטנות? איזה רשות מיסים, איזה. זה הגג.
יורדים בחזרה את כל 34 הקומות שכבר טיפסנו, ומגלים שממול לבניין E יש כניסה שמסומנת E1. נכנסים. יש מעלית. לוחצים על קומה 7. הדלת נפתחת וחושפת את לוגו רשות המיסים על הקיר. בכניסה עומד מאבטח. "למה הגעתם?", הוא נוהם וחושף שיניים, "מה אתם צריכים?"
הו, כן. הגענו ליעד. 📍
…אז.
אם קראתם עד כאן, יתכן שאתם עייפים ומתנשפים בדיוק כמוני אחרי עליה וירידה של 95 קומות ברגל. מתנצל על זה. אבל אם כבר הגעתם, מישהו יכול לבוא רגע לחלץ אותי? אני לא יודע איך יוצאים מפה ואין לי כרטיס עובד.
לומר "אני אוהב אותך" זו רק דרך אחת. יש עוד. למשל, בשיר "איסלנד" של שלמה ארצי כתוב "ושואל 'תרצי קפה?' ומתכוון לומר 'אני אוהב'" – זו הסיבה שבכל פעם שאני מציע לאשתי קפה, היא מסכימה. גם אם לא באמת בא לה. ואז שוכחת לשתות אותו.
אבל הפעם אני כותב דווקא על יהונתן.
אני לא אוהב ים. אני לא אוהב בריכה. באופן כללי אני סולד ממים שלא נובעים מברז או מבקבוק. ק' נוהגת לספר שכשרק הכרנו, ואני גרתי בכרם התימנים בתל אביב, דקה מהים – היא נהגה לבוא אלי וללכת לים לבדה. בכל פעם שהזמינה אותי להצטרף, סירבתי או מצאתי תירוץ. כזה אני, לא אוהב ים. חול. מלח. מדוזות. אנשים. שמש. לא אוהב.
אבל כשהגיע הזמן לקחת את יהונתן לים – התייצבתי. מה לא עושים בשביל הילד, נכון?
וגם כשהוא רצה ללכת לבריכה. ואני שונא כלור. שונא מים. מה לא עושים בשביל הילד, אה?
פעם ראשונה בים, יולי 2010 (יהונתן בן שנה וחודש)
אני גם לא אוהב מיונז. אני כל כך נגעל ממיונז, ברמה שאף אחד לא מבין. סיפור אמיתי מהימים העליזים בהם ניהלתי סניף מקדונלד'ס: הלכתי לנקות שירותים שהיו דוחים בצורה יוצאת דופן, והכל היה בסדר; אבל בדרך החוצה נגעתי בטעות עם האצבע במיונז – וזה מה שגרם לי לרצות להקיא. לא האסון שניקיתי בשירותים, אלא המיונז. אני בכלל לא יודע איך התחתנתי עם ק', רוסיה חובבת מיונז – אבל בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי שיהונתן! בני בכורי! בשר מבשרי! יגדל להיות חובב מיונז.
יום אחד הוא ביקש שאכין לו כריך. שניצל בלחמניה. קטשופ? ממש לא. הוא רוצה מיונז. אלוהים. איפה טעיתי בחינוך של הילד, שהוא מבקש מיונז. אבל מה לא עושים בשביל הילד?
עטיתי מסכה. כזאת של קורונה. אם אני זוכר נכון עטיתי גם כפפות חד פעמיות לפני שפתחתי את המקרר. הרחקתי את הצנצנת ככל שאורך הזרועות שלי איפשר לי (רק שלא להריח בטעות. אלוהים. אלוהים אלוהים) – ומרחתי לו מיונז בתוך הלחמניה. אלוהים. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי. אחר כך אמרתי לו "יהונתן, אם אי פעם יהיה לך איזשהו צל של ספק שאבא אוהב אותך – תיזכר ברגע הזה שבו מרחתי לך מיונז בלחמניה".
שתבינו, מגעיל אותי אפילו לכתוב את המילה הזו בבלוג שלי. איףףף.
ואז הגיע אתגר חדש.
אנחנו אוהבים לנסוע לחופשה משפחתית באילת. פעם במלון, פעם בווילה עם חברים, לא משנה; העיקר לבלות כמה ימים באילת. בכל פעם שאנחנו נוסעים לאילת, אנחנו הולכים להסתובב בטיילת. ובכל פעם שיהונתן רואה את הכדור הצבעוני הזה משוגר אל השמיים, מתנדנד מעלה ומטה באוויר – הוא משתוקק לעלות עליו.
ואנחנו לא רוצים, כמובן, אבל לא מחשש לילד. הוא יהיה בסדר, הילד. אלא מחשש לעצמנו.
בהתחלה אמרנו לו שצריך להיות מעל גיל מסוים. פעם שאלנו ואמרו לנו שמותר מגיל 12. בפעם אחרת אמרו שמותר מגיל 14. אני אפילו לא בטוח אם באמת שאלנו ואמרו לנו, או אולי המצאנו את זה רק כדי לתרץ את חוסר הרצון שלנו להרשות לו לעלות על זה. הרי מי יעלה איתך למתקן המפחיד הזה? אבא? אמא?! נו, אתה בטח לא תעלה על זה לבד. בוא נלך מכאן. אולי בשנה הבאה.
וכך שנה אחר שנה. עד שב-26 ביולי 2021, במהלך חופשה משפחתית באילת, ממש הלכנו פיזית לשאול את הבחורה בקופה למי מותר לעלות – והיא ענתה "מגיל 6 ומעלה".
שש?! זה הכל? אוי ואבוי. יהונתן שמע את זה ונדלקו לו העיניים. אבל מי יעלה איתו, מי?
ואז, אוטומטית, בקול הכי רגוע שיצא לי אי פעם, אמרתי "אני אעלה איתו".
בהתחלה ק' לא האמינה למה שהיא שמעה. אחר כך חששה לחיי בכנות אמיתית. לא ליהונתן, אגב. לו היא לא דאגה בכלל. אבל אני ויהונתן כבר נעמדנו בתור. ככל שהתקרבנו אל הכדור עצמו כך התגבר הספק שלי בעצמי. באמת, טל? באמת? זה מה שאתה צריך עכשיו? זה יום אחד לפני יום הולדת 42 שלך. זה הטיימינג האידיאלי שלך להתקף לב בין שמיים וארץ? באמת?
אבל… מה לא עושים בשביל הילד, אה?
נתבקשנו להסיר מעצמנו כל דבר שיכול להתנתק מאתנו. לרוקן כיסים, להוריד מכשירי שמיעה ומשקפיים. אפילו נעליים. עלינו לכדור. חיברו אותנו. השעינו לאחור – ואז ההמתנה לשיגור. אף אחד לא ספר לאחור, לא הייתה שום הכנה מוקדמת. רגע אחד אנחנו שוכבים על הקרקע, מסתכלים מעלה אל השמיים השחורים ורואים רק את קצה המתקן. הרמתי לרגע את הראש והסתכלתי עליו. איך הוא התרגש. כמה שנים הוא כבר רוצה לעלות לכדור האיום הזה.
יהונתן ואני, רגע לפני, על המסך הענק שליד המתקן. צילום: ק'
ופתאום – טרילילי טרללה – אנחנו בשמיים. האיברים הפנימיים מתבלבלים. עפים למעלה, ופתאום למטה. במקום שחור הלילה פתאום אורות הטיילת. לא הרגשתי צורך לצרוח באימה או לקלל בכל שפה שאני מכיר. רק קיוויתי שיהונתן נהנה. שזה היה שווה לו את זה.
הכדור שלנו התהפך פעם או פעמיים. צבעים היטשטשו. פתאום שמעתי את יהונתן אומר "וואי". ושוב "וואי". לא היה שום דבר אחר להגיד, אז הצטרפתי אליו, ושנינו יחד "וואי. וואי-וואי". היטלטלנו שם בין שמיים וארץ כמה שניות ואז הרגשתי שוב את כוח הכבידה. נמשכנו למטה. חזרנו לקרקע בטוחה.
ירדנו מהמתקן. התחבקנו. אספנו את כל מה שהיה לנו בכיסים, מכשירי השמיעה, המשקפיים והנעליים. ירדנו מהמתקן הישר לחיבוק של ק'. היא אמרה שאני נראה קצת חיוור, אז ישבתי לכמה דקות בצד – ואז ניגשתי אליו.
"איך היה?", שאלתי.
"וואי!", הוא ענה.
"אתה יודע מה?", אמרתי לו. "עדיין הקטע עם המיונז בלחמניה היה יותר גרוע".
וואלה, לא הכי מתאים עכשיו להעלות מתכון לבלוג. הימים ימי לחימה בדרום, רקטות בשמיים והתפרעויות ברחובות. סך הכל תקופה די מבאסת, בלשון המעטה. מה מתכון עכשיו, מה.
אבל בכל זאת, חג שבועות לפנינו, ולפי המדד של Ynet וחברת קיימא נראה שרוב הישראלים עדיין יחגגו אותו.
בנוסף, הרבה לפני שהמצב הפך ל"המצב", הבלוגרים של פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" תכננו להכין לרגל שבועות שלל מתכונים נהדרים, קינוחים ו/או מאפים, שהפעם הקשר ביניהם לא אמור להיות חומר גלם ספציפי אלא המוטיב הלבן.
חוץ מזה, המתכון אולי מתפרסם בימים קשים, עצובים ומדאיגים, אבל אולי בכלל הגעתם לכאן בעתיד, דרך חיפוש של מתכוני קינוחים לשבועות בגוגל. ואם ככה, אז אצלכם הכל בעצם בסדר ואפשר להתפנות לחגיגות שבועות בלב שלם.
הלוקיישן: גינת שעשועים חביבה ברחוב שוהם בחריש, שנבחרה בזכות מתקן המגלשות והסולמות בצורת הטרקטור הצהוב ברקע.
התחפושות: חלק באדיבות עלי אקספרס וחלק בעבודת יד של גברת תפוח אדמה, הלא היא ק'. היא יצרה את הכנפיים של באז שנות אור מקרטון שמצאתי ברחוב; ואת כל חלקי הגוף של מר וגברת תפוח אדמה מ… אני אפילו לא יודע איך קוראים לחומרים האלה. איך היא מצליחה לעשות את זה כל כך מושלם שנה אחרי שנה?
מאחורי המצלמה, ניקול קוזנצוב המוכשרת והמהממת שצילמה אותנו גם בשנים קודמות.
אני קצת פחות. טוב לי בבית. מצידי לראות נופים וארכיטקטורה בגוגל. אבל היא? חיה ממלון למלון. אני חושב שהדבר היחיד שעוזר לה להתעודד מהבאסה של חזרה מחופשה אחת הוא לתכנן את החופשה הבאה.
הואיל ואנחנו עדיין לא מיליונרים, ויש לנו מחויבויות כמו ילדים ועבודה, לפני כמה שנים קיבלנו החלטה משותפת: מדי שנה, לרגל יום הנישואין שלנו בתחילת פברואר, נצא לחופשה ביחד. רק שנינו. זה המינימום השנתי שלנו: בכל פעם שנחגוג יום נישואין זוגי, ניסע לחופשה בחו"ל; ובכל יום נישואין אי-זוגי, ניסע לחופשה בארץ. כך למשל יצא לנו לבקר בבודפשט ב-2017 (יום נישואין 8) וברומא ב-2019 (יום נישואין 10).
השנה – יום נישואין 12. כאילו לא מספיק שהשמיים סגורים ואי אפשר לטוס לשום חו"ל, בתחילת פברואר עדיין היינו תחת סגר שלישי וגם אי אפשר היה לנסוע לשום מקום בארץ. לפחות אפשר היה עדיין להחליף מתנות – אז בחרתי לתת לה חו"ל בקופסה.
בחזית הקופסה ציטוט מתוך "איסלנד" של שלמה ארצי, השיר שאיתו נכנסנו לחופה. סריקה של הקוד בסמארטפון מובילה לקליפ של השיר ביוטיוב.
ובפנים: 36 תמונות של שנינו מכל החו"לים שהיינו בהם יחד. מהחופשות של ימי הנישואין, אבל גם מהטיול לרומניה, מהחופשה המשוגעת בת 45 השעות באמסטרדם, משתי הנסיעות שלנו לניז'ני טאגיל, ואפילו תמונה אחת ששנינו שונאים ממש, מהפעם הראשונה שטסנו לחו"ל ואנחנו כל כך שמנים בה. אלוהים. כל כך. זו באמת תמונה איומה ונוראית – אבל היא של שנינו, והיא צולמה בברלין, והיא חלק מההיסטוריה שלנו, אז היא בפנים.
לכל תמונה סיפור, כל אחת היא זיכרון. ומאחור: ציטוט של משפט שקשור לזוגיות ואהבה, עם קוד שמעביר למידע נוסף אודות האדם שאמר את המשפט, מאופרה וינפרי ועד רלפי מיי.
הקופסה נוצרה בעבודת יד על ידי מיכל של זכרונות. זו בעצם קופסת זוגיות ואהבה, שאמורה להיות מלאה ב-36 תמונות שאפשר לבחור ולשלוח לה, ואני פשוט בחרתי תמונות מחו"ל. רוצים גם? יש לה מוצרים מהממים, והכל בעבודת יד. הנה קישור לחנות שלה.
והכי טוב? – בקופסה עדיין יש מקום לזכרונות חדשים!
(עכשיו רק שיפתחו את השמיים כדי שנוכל להוסיף לשם תמונות…)
בשנה שעברה הורדתי לסמארטפון אפליקציה שסופרת צעדים. בהפעלה הראשונה היא שאלה אותי כמה שאלות, ועל סמך התשובות קבעה עבורי יעד יומי של 10,000 צעדים. ואני, אחד שמבלה את רוב הזמן בכתיבת תוכן בישיבה מול מסך המחשב (ובזמנו גם תרגמתי בישיבה שפת סימנים באקדמיה) – הסתכלתי על המספר הזה, צחקתי בקול רם וסגרתי את האפליקציה.
סגרתי, אבל לא מחקתי. אז מדי פעם הצצתי בה. במסך הראשי מוצג מספר הצעדים שעשיתי היום, מחצות עד חצות. בנגיעה קלה אפשר לעבור לתצוגה חודשית כדי לראות באילו ימים הצלחתי להגיע אל היעד. יום כזה מסומן בצבע כחול – אבל בהתחלה לא היו לי כאלה. בכלל. למעשה גיליתי שביום שגרתי אני עושה משהו כמו 4000, 5000 צעדים; אז להגיע ל-10,000 נשמע כל כך בלתי אפשרי, שאפילו לא טרחתי לנסות.
צריך להגיע ממקום למקום? יש רכב. צריך לטייל עם הכלב? יאללה כמה דקות ועולים הביתה. מה ללכת ברגל עכשיו, מה.
ב-2 במרץ התקיים בחריש אירוע ספורטיבי בסגנון המירוץ למיליון, ובמסגרתו כל מי שנרשם נדרש להתרוצץ הלוך ושוב בשדרה המרכזית של העיר, להיכנס לעסקים ולבצע משימות. אני באמת לא זוכר מה הוביל אותנו להירשם, אולי חשבנו שזו תהיה פעילות משפחתית טובה או משהו, אבל מה שבאמת חשוב הוא שבאותו יום עברתי לראשונה את היעד. כל מה שקיבלתי היה א לאוזי טי שרט – ויום כחול באפליקציה.
הפעמים הבאות בהן הגעתי ליעד קרו בטעות. אני לא זוכר את הנסיבות שהובילו אותי לצבוע בכחול את 15 במאי וכמעט את כל השבוע האחרון של החודש. אבל ב-31 במאי הצבתי בפני עצמי אתגר: חודש יוני הכחול, קראתי לו. להגיע ל-10,000 צעדים מדי יום בחודש יוני, כדי שכל כולו יהיה צבוע כחול באפליקציה.
זה היה קשה, כמובן. זה דבר אחד להגיע ליעד בטעות ודבר אחר לגמרי להזיז את עצמך מהספה בסוף יום כדי לצאת להליכה, שלא לדבר על להתעורר מוקדם יותר בבוקר.
אבל איכשהו כשיש מאחוריך כמה ימים כחולים, זה מדרבן אותך לעשות גם את היום כחול. ואת מחר. ומחרתיים. לאט-לאט, יום ביומו, חודש יוני נצבע כחול, וכשאני מסוחרר מההצלחה המשכתי ועשיתי גם את יולי כחול – ובאוגוסט החלטתי להרים לעצמי את הרף והצבתי לעצמי יעד חדש: 11,000 צעדים ביום. גם הוא היה כחול. גם ספטמבר. וביום הראשון של אוקטובר נזכרתי שעוד מעט חורף וגשם ואיך לעזאזל אצליח ללכת כל כך הרבה צעדים אז אולי כדאי לקחת צעד אחורה – אבל באותו יום עברתי את ה-12,000 וכך נקבע הרף החדש.
היום אני יוצא להליכות מדי בוקר עם אשתי והכלב. לעיתים אנחנו יוצאים יחד גם בערב. זה זמן האיכות שבו אנחנו מספרים זה לזו על היום שהיה, מתכננים תוכניות, מקשקשים על הא ודא. לפעמים אני יוצא להליכה גם לבד, וזה הזמן שבו עולים בדעתי הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבת תוכן. בחיי. ואם צריך לקפוץ לקנות משהו באיזו חנות, אז אני כבר לא לוקח את האוטו אלא פשוט הולך ברגל.
יכול להיות ש-12,000 צעדים ביום נשמע פשוט. אני לא יודע כמה ספורטיביים הקוראים כאן, אולי אתם עושים 12,000 עוד לפני ארוחת הבוקר; אבל עבורי זה היה ונשאר יעד כל כך רחוק עד שאין שום סיכוי שאצליח להשיג אותו – ומדי יום אני מצליח.
תוספת מאוחרת: רבים פנו אלי בפרטי ושאלו באיזו אפליקציה אני משתמש. אז אני משתמש בגרסה החינמית של Pacer (הנה אתר הבית שלה עם קישורים לחנויות האפליקציות) – אבל יש המון אפליקציות שעושות דברים דומים.
(אם התחלתם לעקוב אחר הבלוג בחמש השנים האחרונות ואין לכם מושג מהי ההגיגית של טל, התחילו מכאן. פליטי הבלוגיה של תפוז, אתם יכולים לגלול למטה)
הסכיתו הסכיתו!
אתם נמצאים ב"רסיסי מילים", הבלוג האישי שלי (להבדיל מ"תוכן בעבודת יד", האתר המקצועי שלי); אבל לפני כן כתבתי בכל מיני פלטפורמות אחרות. אחד מהבלוגים שניהלתי, האהוב עלי מבין כולם, היה "ההגיגית של טל" בתפוז. שם מטופש, כן, אבל מדויק להפליא: כמו ההגיגית בספרי הארי פוטר, הבלוג היה לי מקום בו יכולתי לשמור זיכרונות ומחשבות כדי לחזור ולהסתכל בהם אחר כך.
כתבתי שם למעלה מעשור ואז עזבתי את תפוז, אבל תמיד נשאר לי מקום חם בלב עבור ההגיגית. היא הייתה עבורי משענת, פורקן ונחמה, מקום בו פגשתי אנשים נהדרים ומגרש אימונים בו תרגלתי כתיבה עד שהפכה למקצוע.
נשבעתי שלעולם לא אמחק אותה. הייתי משוכנע ששום דבר לעולם לא יקרה לה. שהיא תישאר לנצח אי שם במרחב הווירטואלי, מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי, ובו אוכל לבקר גם אחרי שנים רבות; אבל זה לא מה שקרה. לפני כמה חודשים גיליתי שבלוגים רבים בתפוז נפרצו ורשומות בהם נמחקו – ואמנם ההגיגית שלי לא הייתה ביניהם אבל אותה פריצה, כך הבנתי, הובילה את מנהלי תפוז להחלטה איומה: במקום לשחזר את הרשומות האבודות, נמחק את גם את אלה ששרדו.
ברגע ששמעתי התחלתי לגבות את התכנים שלי. בהיסטריה, לא פחות. עברתי רשומה-רשומה והעתקתי, פתחתי קובץ וורד והדבקתי. לא ידעתי מתי בדיוק הכל ייעלם, ומבחינתי זה יכול היה לקרות בכל רגע – אז אפילו לא קראתי. פשוט רפרפתי במהירות, כמו להסתכל על עצים דרך חלון רכבת נוסעת: הנה שיחה עם עכבר דמיוני והנה זיכרון מתוק על דבש, כאן רצף מביך למדי של "חייב לבחור", פה ספסל ירוק ושם הצעת הנישואין לק'.
הספקתי.
כמה ימים אחרי הקופי-פייסט האחרון, כל הבלוגים של תפוז נמחקו ונעלמו על תכניהם. ההגיגית האהובה שלי אבדה. וזה עצוב כל כך; אבל כל הרשומות שכתבתי בה, למעלה מ-700(!), ואפילו רשומות מכמה בלוגים אחרים שכתבתי שם, נמצאות במקום בטוח.
ומה עכשיו?
או. שמח ששאלתם.
נעים להכיר: "רחש אגלים", הפודקאסט החדש שלי. אפשר למצוא אותו בספוטיפיי ובכל מיני מקומות אחרים שבהם שומעים פודקאסטים בדרך כלל; ובו תוכלו לשמוע אותי, בקולי הערב, מספר חלק מאותם זיכרונות ומחשבות שהיו כתובים פעם שחור על גבי מסך.
טוב, פודקאסט זו אולי מילה גדולה. איכות הסאונד לא להיט כי אין לי באמת אולפן הקלטות אלא אפליקציה לאייפון בשם Anchor.fm; הפרקים מאוד קצרים, בין דקה וחצי לשש או שבע דקות; אני בדרך כלל מדבר לבד, אם כי באחד הפרקים כבר הייתה הופעת אורח וצפויות עוד בעתיד; ובסופו של דבר הנושא הוא בעצם, ובכן, דברים שקרו לי. לכן יש לי הרגשה שזה יעניין רק אותי ולא אף אחד אחר – אבל זה בדיוק מה שההגיגית הייתה: מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי.
ויש גם פרקים נוספים שכבר עלו לאוויר, ופרקים חדשים יעלו מדי כמה ימים. איך תדעו מתי? ובכן, יש גם עמוד פייסבוק(!) ובו אעדכן בכל פעם שיעלה פרק חדש בפודקאסט. שם גם אפשר יהיה להגיב או ליצור קשר או להחליף מתכונים:
מוזמנים ומוזמנות להאזין.
(לא רחש הגלים, אמא. זה שם של צימר. רחש אגלים עם א'. כי אגל זה טיפה, וקוראים לי טל, שזה טיפות. ורחש כדי לרמז על קול, אז רחש אג… אוי תעזבי, אני אסביר לך בטלפון)
רסיסי מילים 
תגובות אחרונות