ארכיון | סיפורי יהונתן RSS feed for this section

שונים ושווים

1 ספט

שבועיים לפני תום החופש הגדול התקשרה אלי המחנכת של יהונתן. היא הציעה לי לשאת דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים כנציג ההורים וכאבא לילד עם לקות שמיעה שמשולב בכיתה רגילה, לרגל העובדה שהשנה נפתחת בבית הספר כיתה א' ייעודית לילדים עם לקויות שמיעה, שמצטרפת לכיתה דומה קיימת שהתלמידים בה עולים לכיתה ג'.

בנוסף סיפרה המחנכת שבמהלך הטקס יהיה שיר שהתלמידים עם לקויות השמיעה ישירו בשפת הסימנים והציעה שיהונתן ואני נצטרף אליהם על הבמה ונסמן יחד. כשהצעתי ליהונתן, שבדרך כלל לא מסמן, הוא דווקא הסכים בשמחה – וככה בילינו את השבועיים האחרונים של החופש הגדול בחזרות אינטנסיביות בבית, כשיהונתן למד את הסימנים כמעט בלי שום רקע.

הבוקר, ביום הראשון של שנת הלימודים, אלה הדברים שנשאתי בטקס (פחות או יותר. מרוב התרגשות סביר להניח ששכחתי משפט פה ומשפט שם):

בוקר טוב.
קוראים לי טל, ואני אבא של יהונתן.
היי יהונתן!

יהונתן עולה היום לכיתה ב', מה שאומר שלפני שנה בדיוק הוא עלה לכיתה א', ואנחנו ישבנו כאן כמוכם, ומאוד התרגשנו וגם קצת דאגנו. בטח גם אתם קצת דואגים: מה זה בית ספר? יהיה קל? יהיה קשה? מה זה שיעורי בית? אתם עוד תגלו.
אנחנו דאגנו קצת יותר, כי יהונתן לא שומע כל כך טוב. יש לו שני מכשירים על האוזניים, שעוזרים לו לשמוע, בצבע סגול מהמם שהוא בחר בעצמו. ודאגנו שיהיה לו קשה בבית הספר כי הוא נראה קצת שונה.
אבל… מה זה שונה? ילד זה ילד. 
האם ילד שלא שומע כל כך טוב לא יכול לשחק בהפסקה? בטח שהוא יכול. האם ילדה שלא רואה כל כך טוב לא יכולה ללמוד חשבון ושפה? בטח שהיא יכולה. אני מאמין שכל ילד וכל ילדה יכולים לעשות כל דבר.
בשנה שעברה, כשיהונתן למד בכיתה א', הוא אכן נתקל בקשיים. אבל הוא התמודד איתם – והצליח. בהרבה מקרים הוא הצליח להתמודד איתם לבד, לפעמים הוא קיבל עזרה מהצוות הנפלא שיש כאן. אפילו מילדים אחרים בכיתה שלו ובכיתות אחרות. מה שחשוב זה שהוא הצליח, ואני מאוד גאה בו.
אני חושב ששונה זה טוב. שונה זה מעניין. אני רוצה לחשוב שכמו שיהונתן למד הרבה בבית הספר, אולי גם מי שמסביבו למד משהו מיהונתן. לפחות לגבי, את הדברים הכי חשובים בחיים שלי למדתי ממנו, דווקא בזכות זה שהוא קצת שונה.
אני מאחל לכם, ילדים, שיהיה לכם כיף להגיע בכל בוקר לכיתה, לפגוש את החברים וללמוד דברים חדשים מהמורים והמורות שלכם. אבל שחוץ מללמוד אותיות ומספרים ולקרוא ולכתוב – אני מקווה שתפגשו ילדים שהם שונים מכם, ותלמדו דברים מעניינים גם מהם.
שתהיה לכם שנת לימודים נעימה ומוצלחת.

וזה חלק מן השיר שסימנו יחד עם התלמידים המסמנים (צילום של אחת האמהות בקהל):

 

מודעות פרסומת

כשקרין פגשה את יהונתן

13 אפר

אני אוהב את קרין גורן. הנה, אמרתי. אוהב אותה ברמה כזאת שגורמת לאשתי לקנא קצת, אבל אין מה לעשות, האישה הזאת גורמת לאפייה להיות נגישה ופשוטה גם אם יש לך בבית רק מזלג וטוסטר אובן, ועוד עושה את זה בכזאת שמחת חיים וקסם. איך אפשר שלא למות עליה?

כשניגשתי לאודישנים של בייק אוף ישראל לא ידעתי אם אזכה בתחרות או אפילו אם אתקבל לנבחרת. בסתר ליבי העזתי רק לקוות שאפגוש את קרין גורן – והנה, יום אחד מצאתי את עצמי עומד מולה באוהל האפייה הנהדר ההוא, כשהיא טועמת עוגת גבינה ועוגת יום הולדת שאפיתי עם עומרי, שותפי להרפתקה המדהימה הזו. הנה, הגשמתי חלום, מצידי אפשר ללכת הביתה עכשיו.

עוגת יום הולדת טל ועומרי צילום מסך

צילום מסך

אה, אוקיי, מסתבר שהעוגות לא היו מספיק טובות ובאמת הלכנו הביתה. אבל היי, לפחות זכיתי לקבל חיבוק מקרין! פעמיים! זה חלום שאפילו לא חשבתי עליו, אבל הגשמתי אותו!

טל ועומרי עם קרין גורן, מיד לאחר ההדחה

טל ועומרי עם קרין גורן, מיד לאחר ההדחה

אבל זה לא באמת נגמר שם.

קרין שמעה שסיפרתי בתכנית על יהונתן, על לקות השמיעה שלו, על כך שבזכותו התחלתי ללמוד שפת סימנים. במעמד ההדחה היא אפילו סימנה "תודה" ומחאה לנו כפיים בשפת הסימנים – ואחרי שהמצלמות כבו היא ביקשה לפגוש את יהונתן והזמינה אותנו לבקר אצלה בבית.

יהונתן וקרין חתולים נשיקה

יהונתן וקרין משחקים עם חתולים

ואכן, אחרי צילומי התכנית נסעתי עם יהונתן לבקר את קרין. ואיזה. כיף. היה.

יהונתן נכנס אליה הביתה והתחיל להסתובב כאילו המקום שייך לו: נכנס לחדרים, פתח דלתות, שאל שאלות שלא היו מביישות חוקר שב"כ מנוסה – ואני רציתי למות מבושה. "אלוהים אדירים, אתה עושה לי פאדיחות מול קרין גורן!" סיננתי לו, אבל קרין הייתה סבלנית, ענתה גם על השאלות הכי משונות שילד בן 6 יכול לשאול ואפילו הציעה לו עוגת גבינה – עליה הוא העדיף לוותר לטובת צנצנת עצומה של מטבעות שוקולד.

עטיפות מטבעות שוקולד

לא לדאוג, לא כאבה לו הבטן אחר כך

אני, לעומתו, שמחתי לפרוסה מעוגת הגבינה המדוברת. רגע רגע, אני אוהב להדגיש את זה: לא סתם אכלתי עוגת גבינה של קרין גורן, אלא את עוגת הגבינה של קרין גורן. עוד חלום שהתגשם! זהו, מצידי אפשר ללכת הבי… לא, רגע, עוד לא.

עוגת הגבינה של קרין גורן

הצילום רע, העוגה מעולה

קרין ויהונתן

קרין ויהונתן, חיבוק

קרין ובעלה רונן, ואני ויהונתן, דיברנו וצחקנו והשתטינו ואכלנו מתוק. היה ברור שגם יהונתן התאהב בקרין, וכאשר התבוננתי בשניהם משחקים יחד, היא הפכה מ"קרין גורן, כוהנת האפייה", לפשוט קרין. אנושית, מקסימה, מצחיקה ונהדרת.
איך אמרתי בתכנית, רגע אחרי ההדחה? אני אוהב אותה עוד יותר עכשיו, אם זה אפשרי בכלל.

אז נכון, לא נעים להיות המודחים הראשונים בתכנית הראשונה של העונה הראשונה של בייק אוף ישראל. אבל ביום בו קרין פגשה את יהונתן, ניצחתי לא רק את בייק אוף ישראל, אלא את בייק אוף כדור הארץ.

זהו, מצידי באמת אפשר ללכת הביתה עכשיו.

טל קרין יהונתן

 

 

יום כיף יהונתן-אבא

29 דצמ

בבוקר של יום שני שעבר, נר שביעי של חנוכה, יהונתן ואני עשינו יום כיף. רק אני והוא.

אחרי שהורדנו את אמא בעבודה ואת מיכל בגן, נסענו לאכול ארוחת בוקר. יהונתן חיכה בקוצר רוח ליום הכיף הזה, אז היה לו מצב רוח מרומם כשנכנסנו לבית הקפה. הוא קיבל תפריט של ארוחות ילדים ובחר בעצמו על פי התמונה, אבל אז נתתי לו את התפריט הרגיל ושאלתי איזה קפה כדאי לי להזמין. הוא עיין בטקסט כאילו הוא כבר יודע לקרוא, הצביע על קפה הפוך – וואו, כמה שהוא מכיר אותי! – ואפילו אמר בעצמו למלצרית מה אנחנו רוצים להזמין: "אני רוצה טוסט, ואבא רוצה קפה". שוחחנו על הא ועל דא, צחקנו, עזבנו לרגע את השולחן כדי ללכת להסתכל בסקרנות על הדגים שבאקווריום… הוא היה חמוד מאוד, ואחרי ששילמנו וכבר קמנו לצאת, אמרתי למלצרית "תודה רבה!" והוא הוסיף "תודה רבה שעזרת לנו!"…

יהונתן ואבא אוכלים ארוחת בוקרואז קפצנו למאפייה וקנינו צידה לדרך, בורקס עם גבינה (שהוא מכנה "המבורגר משולש"…), ונסענו לפארק ברקו שבפאתי טבריה, שם התקיים הפנינג חנוכה חגיגי ומדליק שהייתה לי הזכות לסייע בהפקתו יחד עם חבריי לפורום הורים לילדים מיוחדים. מדובר בפארק שעשועים נגיש, שבכל השטח שלו היו דברים מגניבים שנתרמו על ידי עסקים מהאיזור ומתנדבים מהקהילה: מעגל מתופפים, פינת יצירה, פינת איפור וצמות, פינת טניס, פינת שחמט, פינת ליטוף ופינת בועות סבון. בין הפינות הסתובבו בובות ענק שבתוכן התחבאו חונכים של תנועת "כנפיים של קרמבו", במקום אחד הייתה עמדת צמר גפן מתוק ופופקורן ובשלב מסוים גם חילקו סופגניות – לא ששום דבר מכל אלה עניין את יהונתן, שלמרות הצעותיי החוזרות ונשנות ללכת לראות מה יש פה ומה יש שם, משום מה החליט לשחק שעתיים וחצי דווקא על מגלשה שנראתה לי סופר-משעממת…

יהונתן ואבא בפארק ברקואבל העיקר שהוא נהנה. למעשה, רק פעמיים או שלוש עזבנו את המגלשה כדי ללכת לשירותים – כאשר באחת הפעמים שבה ממש רצנו לשם כמעט נתקלנו באדם שנראה מוכר. אגב, אם ראש עיריית טבריה קורא את זה, אז סליחה שכמעט הפלנו אותך.

כל הזמן הסתכלנו למעלה כדי לבחון את מצב השמיים. על אף קרני השמש הבודדות שהצליחו לחדור מבעד לשכבת העננים המאיימת, חששנו שגשם יתחיל לרדת ויאלץ אותנו ואת שאר משתתפי ההפנינג להימלט לפני הסיום המתוכנן, בשעה 13:00. אבל גם מזג האוויר היה לצידנו, והגשם התחיל לרדת בדיוק בשעה 12:58… איזה יופי של תזמון. יהונתן ואני החזקנו ידיים ורצנו לאוטו, וכאשר נכנסנו פנימה נתתי לו עוד המבורגר משולש אחד והתחלנו לנסוע.

"היה לי כיף איתך, אבא", הוא אמר.

"גם לי היה כיף איתך, יהונתן", עניתי, וחייכתי כל הדרך הביתה.

את יום הכיף יהונתן-אבא קינחנו בארוחת צהריים משותפת שאליה הצטרפה גם אמא. אחר כך אספנו את מיכל מהגן ולקחתי אותם לסבתא, שם יהונתן המשיך את הבילוי עם אחותו ואני חזרתי הביתה כדי להמשיך את הבילוי בנמנום על הספה…

זה היה יום כיף מושלם. מושלם, מושלם.

 

 

בסך הכל אבא

11 דצמ

התיכון השש שנתי המקיף ו' ע"ש קוהל בבאר שבע הוא בית ספר שכמותו טרם פגשתי. מכיתות ז' עד י"ב משולבים בו עשרות תלמידים בעלי לקויות שמיעה, חלק מצוות המורים משתמש בשפת סימנים, יש בו אגף מיוחד לתלמידי לקויי שמיעה בשם "בית הלב השומע", ופעם בשנה מתקיים בבית הספר אירוע שכולו סביב נושא לקויות השמיעה – "שבוע הדממה" – ובשיאו מועלית הצגה בהשתתפות תלמידים חירשים וכבדי שמיעה (תראו, למשל, מה הם עשו לפני שנתיים).

לאחרונה פנו אלי מבית הספר והזמינו אותי להגיע לבאר שבע ולחלוק עם חברי המועצה הפדגוגית ומוזמנים אחרים – סה"כ 180 איש!!! – את חווייותיי כאבא לילד עם לקות שמיעה. "אבל חשוב לי להבהיר," אמרתי לדליה, רכזת לקויי השמיעה, "שאני לא מתורגמן ולא באמת יודע את כל שפת הסימנים. אני בסך הכל אבא לילד עם לקות שמיעה…" והיא אמרה שכן, זה בדיוק מה שהם רוצים: אבא. אמנם יש להם תלמידים עם לקויות שמיעה שמן הסתם יש להם אבות, אבל התלמידים האלה בכיתה ז', והם מתעניינים באבא לילד צעיר יותר – כמו יהונתן, למשל, בן החמש וחצי – ורוצים שאבוא לספר להם את הסיפור שלי.

ואני, שרק תנו לי הזדמנות לדבר על יהונתן, הסכמתי בשמחה. השבוע לקחתי יום חופש מהעבודה והפלגתי לבאר שבע כדי לבקר בתיכון מקיף ו'. דווקא לא נורא כל כך, רק חמש שעות בתחבורה ציבורית והופ – סלפי גרוע עם בית ספר!

סלפי במקיף ו

תחילה הוזמנתי לצפות בהצגה "מסכות" שהעלו התלמידים, בבימויה של תהילה שדה. במרתון הופעות שלא היה מבייש את מיטב הפסטיגלים לדורותיהם, התלמידים מעלים את ההצגה מספר פעמים ביום בפני עשרות או מאות תלמידים אחרים, מורים, מוזמנים מהקהילה ואבא אחד שהגיע מטבריה. ומה אני אגיד לכם, כמה שאני התרגשתי מההצגה הזאת! התלמידים מסמנים וגם מדברים, כולל הפגמים בדיבור שיש לחלקם, על נערים לקויי שמיעה שמרגישים כאילו הם חובשים מסכה כשהם בין שומעים ויכולים להסיר אותה ולהיות הם עצמם רק כשהם בין לקויי שמיעה אחרים, ולחלופין יש שחובשים את המסיכה דווקא בקרב לקויי השמיעה, ויש כאלה שכלל לא זקוקים לשום מסכה בשום מקרה. זו הצגה על שוויון, נגישות, סובלנות. יש גם קטעי שירה (מלווים בשפת הסימנים) וריקוד, ואפילו הסבר על מבנה האוזן כחלק אינטגרלי מההצגה.

ישבתי שם, חשבתי על יהונתן, אולי אפילו הזלתי דמעה או שתיים.

IMG_9324IMG_9330

רגע לפני תחילת ההצגה, מנהלת בית הספר, הגב' מתי מינדלין, עלתה על הבמה ונשאה דברים קצרים. בין היתר היא הציגה גם אותי. הצלחתי לצלם את זה בסתר:

אחרי ההצגה עשינו סיור קצר בבית הספר וראינו תערוכת צילומים של תלמידים המשלבת סימנים בשפת הסימנים. הנה דוגמה:

תרבות

הפסקה קטנה, כיבוד קל – וחזרנו לאולם בו צפינו קודם בהצגה. התיישבתי בשורה הראשונה, בכוונה לא מסתכל לאחור כדי לא לראות עד כמה האולם מתמלא, כאילו שזה יעזור להקטין את פחד הקהל… אחרי כמה מילים מפי המורות עדי ורונית אודות לקויות שמיעה ושפת הסימנים, הוקרן הסרטון הצנוע שלי, שממש יום לפני הביקור שלי במקיף ו' חצה את מאה אלף הצפיות. אמאל'ה.

IMG_9363ואז הגיע תורי. הלב שלי הלם, הראש שלי התפוצץ – אבל רק כשאחזתי במיקרופון הסתובבתי לראשונה אל הקהל ונאלמתי דום. וואו! כמה אנשים! מזל שביומיים לפני עשיתי כמה חזרות בסלון, כי הצלחתי איכשהו לגמגם כמה משפטים, ולאט לאט השתחררתי ואפילו התחלתי ליהנות מהסיטואציה. סיפרתי על יהונתן מהלידה ועד היום, על איך גילינו את לקות השמיעה ואיך התמודדנו איתה, על אנשי המקצוע שפגשנו לאורך הדרך, על למה הלכתי ללמוד שפת סימנים ומה אני מתכנן לעשות איתה בעתיד… והקהל שיתף איתי פעולה – צחקו במקומות הנכונים, שאלו שאלות, העירו הערות, אפילו החמיאו קצת.

וואו. איזו חוויה. אין סיכוי שאצליח להעביר את התחושה הנפלאה הזו למילים.

אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות גדולה להגיע לבאר שבע ולעשות משהו חשוב כל כך. לדבר, להעלות מודעות. ומה בעצם עשיתי? רק סיפרתי על המשפחה שלנו – ומשום מה אנשים רצו לשמוע, ושאלו והתעניינו ורצו לדעת עוד. ושוב מלמלתי תודה רבה ואמרתי שאני נבוך ומתרגש, ועוד אנשים באו ולחצו לי את היד, ועוד תלמידים זיהו אותי והצביעו, ומכל הכיוונים שמעתי "כל הכבוד", ו"זה בכלל לא מובן מאליו שלמדת שפת סימנים", למרות שזה נראה לי כל כך טריוויאלי… והיו מי שאמרו שהסרטון מרגש עד דמעות והיו כאלה שהזמינו אותי לבוא לדבר בפני עוד כל מיני פורומים (ואני אשמח מאוד, באמת, אבל אני כבר לא זוכר עם מי דיברתי על מה, אז אם זה עדיין רלוונטי – צרו קשר!).

בסוף גם מחאו לי כפיים ונתנו לי תעודת הוקרה. מוזר. אני בסך הכל אבא.

מסכות

מכוניות

17 פבר

לפעמים, כשאני אוסף את יהונתן מהגן או מסבתא, אני לוקח אותו יד ביד אל מגרש החניה, עומד וסוקר את המכוניות שעומדות שם.

"באיזה אוטו בא לך לנסוע הביתה?" אני שואל אותו.
"באיזה אוטו ניסע?" הוא חוזר בשקט ומתחיל לבחון את האפשרויות.
"אולי בזה?" אני מצביע על רכב שלא שייך לנו.
"לא בזה!" הוא גוער בי.
"אולי בזה? תראה איזה יפה זה."
"לא."
"אולי בא לך משהו אדום הפעם? תראה, יש פה אוטו אדום!"
"לא!"
"אולי במונית? תראה, עוברת כאן מונית. בוא נעצור אותה ו…"
"לא!"
"משאית? אוטובוס?"
"לא!!!"
"טוב, אז אני לא יודע. אתה תבחר."
ואז הוא מצביע על האוטו שלנו. "בזה ניסע!"
"זה?!" אני מרים את הקול בפליאה, "באוטו הזה?!"
"כן, כן, בזה!" הוא ממשיך להצביע ומתחיל למשוך.
"אבל זה האוטו הכי מטונף פה! אולי ניקח את זה?"
"לא, לא ניקח את זה! ניסע באוטו הזה!" אני נותן לו לגרור אותי לרכב.
"אתה בטוח?"
"בטוח."
"טוב, נו, אם אתה רוצה דווקא בזה…"
רק אז אני מכניס את היד לכיס, מוציא את המפתח היחיד שיש שם – ואנחנו נוסעים הביתה.

עלאאאאפ!

25 נוב

ביום חמישי יהונתן חזר הביתה מהגן עם חיוך רחב על השפתיים ושיר חדש בלב.

ממה שהצלחנו להבין, שמו של השיר הוא "עלאאאאפ!", ומילותיו הן:

עלאאאאפ!

וזהו.
זה, לפי יהונתן, כל השיר. ניסינו להוציא ממנו עוד מידע – איך השיר ממשיך? מה קורה אחר כך? רגע, מה זה בכלל "עלאאאאפ!"? אבל יהונתן רק חזר שוב ושוב על "השיר הזה, עלאאאאפ!", ובכל פעם שביקשנו ממנו לשיר הוא צווח את מילות השיר.

טוב, מילת השיר.

העליתי את הוידאו הנ"ל לאינסטגרם ולפייסבוק וקיבלתי כמה השערות מעניינות. אולי התחילו ללמוד בגן את האלף בית, ו"עלאאאאפ!" הוא בעצם "אלף"? אולי זה "הלב" מהסדרה על מרקו שמחפש את אמא, או "עלש" של שלמה ארצי ושמעון בוסקילה? ניחושים רבים וכולם מוצלחים, אבל אף אחד לא נשמע מספיק נכון…

כשאני כמעט מתפוצץ מסקרנות, הלכתי למחרת לגן יחד עם יהונתן ושאלתי מה זה הדבר הזה. שוב עלו כל מיני ניחושים, אבל דווקא הגננת מאתמול לא הייתה שם. אז במשך כל סוף השבוע יהונתן שיגע את כל הסובבים: עלאאאאפ! לסבתא, עלאאאאפ! לדודה, עלאאאאפ! למיכל, עלאאאאפ! בארוחת הערב, עלאאאאפ! במקלחת ואפילו כמה עלאאאאפ! נשמעו מחדר השינה של הילדים הרבה אחרי שהשכבנו אותם לישון.

עלאאאאפ!

ביום ראשון הלכתי שוב לגן. תפסתי את הגננת והתחננתי לדעת מה זה השיר בן המילה האחת שמשגע אותנו כבר כמה ימים. היא חשבה כמה דקות – ולבסוף אורו עיניה. "אני יודעת מה זה!" היא חייכה וניגשה אל מערכת הסאונד המתוחכמת שניצבת בפינת הגן (רדיו דיסק פשוט, אבל עם רמקולים עצומים בגודלם). היא חיפשה בין הדיסקים והסבירה תוך כדי:

"יש לנו דיסקים עם כל מיני שירים שאנחנו שרים מדי פעם עם הילדים. שיר למפגש בוקר, שירי חגים…", היא שלפה דיסק אחד והכניסה למערכת, "אבל לפעמים יש שירים שאני מדלגת עליהם. אחד מהם מתחיל ככה:" – והיא לחצה על כפתור ההפעלה והריצה כמה קטעים, עד שמתוך הרמקולים הגדולים בקע קול של ילד, שצעק "עלה! עלה!!!" על רקע מנגינה עליזה.

עלה!

"זה שיר על עלים של עצים בשלכת", אמרה, "אבל אנחנו בקושי שומעים אותו. כמעט תמיד כשהוא מתחיל לצעוק "עלה!" אני מעבירה לשיר הבא. בגלל זה יהונתן חושב שזה שיר נפרד…"

אבל רגע, יש עוד – התברר שכאשר לוחצים במערכת על אחורה או קדימה, בוקע מן הרמקולים מעין שיהוק מתכתי קטן, שנשמע ממש כמו… "P!". כנראה שהרדיו-דיסק הזה ראה ימים יפים יותר, אבל סוף סוף התפוגג המסתורין: "עלאאאאפ!" הוא בעצם "עלה!"+השיהוק של המערכת. מאיפה ליהונתן לדעת שה"עלה!" הוא רק תחילת השיר, אם בדרך כלל הגננת מעבירה לשיר הבא? ומאיפה לו לדעת שהשיהוק המתכתי ההוא איננו חלק מהשיר?

וכך נפתרה התעלומה. שמחים כמוני? הצטרפו אלי ונשיר יחדיו: עלאאאאפ!

בעיית הדג-מיכל

12 נוב

לפני זמן מה קנינו ליהונתן איזשהו משחק. אני כבר לא זוכר מה שמו ומה מטרתו, משום שרוב חלקיו כבר התפזרו לכל רוח. מה שנותר ממנו הם שלושה דגי פלסטיק שמנמנים וצבעוניים שיהונתן שיחק בהם בזמנו והדביק להם את השמות הבאים:

מימין לשמאל: דג-אבא, דג-אמא, דג-יהונתן

מימין לשמאל: דג-אבא, דג-אמא, דג-יהונתן

הכל היה בסדר ואף אחד לא ראה בזה שום בעיה. אחרי הכל, גם אני נוהג לכנות את הצעצועים שלי בשמות, כגון אמ.ג'יי הלפטופ וקימברלי הקיימיקס (ואני עדיין מחפש שם צונן למכונת הגלידה שקיבלתי במתנה ליום ההולדת האחרון. הצעות תתקבלנה בברכה). עם הזמן יהונתן עבר לשחק בצעצועים אחרים ושכח מהדגים, אבל כשעברנו דירה ועשינו סדר בארגז הצעצועים שלו הוא גילה אותם מחדש וחזר לשחק בהם.

עד שיום אחד יהונתן שם פתאום לב למחדל איום ונורא:
"אבא!!!", הוא צווח ונשמתי כמעט פרחה מבהלה, "אין דג-מיכל!"

מיכל סובבה אליו את הראש, איבדה עניין בתוך שבריר שנייה והמשיכה ללעוס חתיכת לגו.
"איפה דג-מיכל?" יהונתן שאל בתימהון, כאילו תמיד הם היו ארבעה.
"אין", עניתי, "יש רק דג-אבא ודג-אמא ודג-יהונתן. למיכל אין דג."
"למה אין דג-מיכל?" הוא שאל.
"כי כשקנינו לך את הדגים מיכל עוד לא הייתה, היינו רק אבא ואמא ויהונתן."
"אההה…", יהונתן נאנח, אבל בראשו הבריק פתאום הפתרון: "צריך לקנות דג-מיכל!" הוא הכריז, ובכך סימן את תורי להיאנח.
"בסדר", אמרתי, "נחפש דג-מיכל."

קצת קיוויתי שהוא ישכח מהעניין למחרת, אבל מאז שהוא שם לב לחסרונו של דג-מיכל הוא שאל עליו כל הזמן. איפה דג-מיכל, איפה דג-מיכל, צריך לקנות דג-מיכל… בקיצור, לא הייתה ברירה אלא לצאת ולחפש דג-מיכל.

נכנסנו להמון חנויות צעצועים, שאלנו וחיפשנו. מכיוון שלא זכרנו את מקור הדגים התקשינו בחיפוש אחר גרסה זהה של אותו משחק, וממילא לא החלטנו האם באמת נקנה משחק שלם חדש רק בשביל חלק אחד ממנו. כן מצאנו דגים אחרים – כאלה שמשחקים איתם באמבטיה, בובות רכות שאפשר לחבק ולמעוך, אפילו משהו רובוטי על סוללות הצענו לו, אבל יהונתן דחה את כל הדגים שהונחו בפניו. הוא רוצה שדג-מיכל יהיה בדיוק כמו דג-אבא, דג-אמא ודג-יהונתן. אין דבר כזה "דג-מיכל יהיה קצת שונה משאר הדגים".

מיכל בינתיים לא הביעה שום עניין בשום דג, כן?

לפני כמה ימים נכנסנו לעוד חנות צעצועים. השעה הייתה מאוחרת, היינו עייפים וכבר ידענו מראש שלא נמצא פה דג, אבל נכנסנו בכל זאת. כצפוי, יהונתן דחה את כל הדגים שהראינו לו – אבל אז, באותה שניה ממש, גם אני וגם זוגתי חשבנו על רעיון פשוט וגאוני.

מימין לשמאל: ברווז-אבא, ברווז-אמא, ברווז-יהונתן, ברווז-מיכל

מימין לשמאל: ברווז-אבא, ברווז-אמא, ברווז-יהונתן, ברווז-מיכל

כשיצאנו מהחנות, כל אחד עם הברווז החדש שלו, אמרנו ליהונתן שכשהיינו רק שלושתנו, היו לנו שלושה דגים; עכשיו אנחנו ארבעה, אז יש לנו ארבעה ברווזים. ומאז, בכל פעם שהוא מציין שאין דג-מיכל, אנחנו עונים "נכון, אבל יש ברווז-מיכל! וגם ברווז-יהונתן וברווז-אבא וברווז-אמא."

.

מונו

12 אוק

לפני כמה ימים מכשיר השמיעה השמאלי של יהונתן הפסיק לעבוד. כדי לתקן מכשיר שמיעה צריך לגשת לסניף המקומי של הרשת בה הוא נקנה ולשלוח אותו למעבדה, עניין של כשבועיים פלוס שבמהלכם אין שום תחליף למכשיר. לא באיזור שלנו, בכל אופן; במקומות אחרים קיים משהו שנקרא "בנק מכשירים" שממנו אפשר לשאול מכשיר שמיעה לכמה ימים בדיוק במקרים כאלה, אבל לא בטבריה, כמובן.

במקום לשלוח את המכשיר לתיקון ולהמתין שיחזור, הציעו לי בסניף המקומי של הרשת לנסוע בעצמי למעבדה שנמצאת בחיפה. מזל שאנחנו גרים בצפון – תוך שעתיים המכשיר תוקן, ואני נפרדתי לשלום מכמה מאות שקלים כי כמובן שהרכיב שהיה צריך להחליף הוא היקר ביותר מכל חלקי המכשיר ותוקף האחריות פג לפני פחות מחודש. אלא שאז נאמר לי שהתיקון איפס את המכשיר וצריך לכוון אותו מחדש, מה שלקח עוד כמה ימים, כך שבסה"כ יהונתן נאלץ לבלות משהו כמו עשרה ימים כשהוא שומע רק במכשיר הימני.

בזמן שממתינים לתיקון, מצלמים את גדר המעבדה לאינסטגרם

כששואלים אותי "איך יהונתן שומע בלי המכשירים?", אני נוהג לענות שהוא שומע בערך כמו שאני שומע, רק שהכל נשמע לו דרך כרית; שהוא שומע הכל חלש יותר, עמום, כאילו הצליל עובר דרך משהו לפני שהוא מגיע אליו. זה הסבר פשוט למדי, אבל האמת שזה לא ממש מדויק – שמיעה לקויה היא לא רק עניין של ווליום, אלא גם צלילים שלמים שהולכים לאיבוד, עיצורים מסוימים, תדרים מסוימים. לא מזמן מצאתי קישור מרתק שממחיש איך לקויי שמיעה שומעים ללא מכשירים, על ידי סימולציה שמציגה צלילים יומיומיים – ציוץ ציפורים, נגינת פסנתר ועוד – בשלושה מצבים: שמיעה רגילה, לקות שמיעה קלה ולקות שמיעה בינונית. הקליקו כאן להדגמה וגללו מטה עד סימני ה"PLAY". יהונתן, אגב, סובל מלקות שמיעה בינונית, וכששמעתי לראשונה את הסימולציה הזו קצת טולטלתי רגשית כשנכנסתי לרגע לנעליים שלו.

יהונתן לא רק לא שומע טוב בלי המכשירים, אלא הוא לגמרי "מתפזר" כשהוא בלעדיהם. הוא לא מפוקס, דעתו מוסחת בקלות. היום הוא כבר גדול מספיק כדי להגיד "אבא, תראה! אין לי מכשירים!", אבל עד לא מזמן יכולנו (אנחנו, ההורים שלו) להבחין בשינויי התנהגות של ממש כשהוא לא שומע טוב.

בדיקת שמיעה

בעצם צולם בבדיקת שמיעה של מיכל בבי"ח זיו בצפת (שיצאה תקינה! הידד!)

יהונתן של לפני המכשירים היה ילד מאושר. הוא לא ידע מה זה לשמוע היטב, אז זה לא חסר לו. גם יהונתן עם המכשירים הוא ילד מאושר, ששומע כל הזמן צלילים מעניינים ומגלה סקרנות לגבי כל מה שקורה מסביב. אבל יהונתן של מכשיר אחד בלבד, בעשרה הימים האלה עד שהשני תוקן, היה ילד שונה לחלוטין. הוא הפך רגזן, סרבן וחצוף. בגן הוא דווקא התנהג די כרגיל, אבל בבית הוא היה לא ממושמע, סירב להיצמד לשגרה המוכרת ובקיצור, לא נעים לומר, הפך לילד מעצבן לאללה. סירב ללכת לישון, סירב לאכול, סירב להיכנס לאוטו ואז סירב לצאת ממנו… גם לא עזר שזוגתי נעדרה לכמה ימים, אבל היה ברור שמפריע לו שהוא שומע רק בצד אחד: שוב ושוב הוא הצביע על האוזן העירומה ושאל איפה המכשיר השני, כולל ערב אחד לפני השינה בו הוא עשה את זה בדמעות ובקול חנוק במיוחד שבבת אחת הציף בי כל מיני רגשות ותחושות מהימים הראשונים שאחרי שגילינו שהוא לא שומע טוב. זה לא היה נעים במיוחד.

מי שכיוונו מחדש את המכשיר המתוקן היו אנשי הצוות בגן. לשמחתי, בתור ההורה היחיד שלא משתמש בשירותי ההסעה של העירייה אלא מביא ואוסף את הילד מהגן, הזדמן לי להיות שם כאשר קלינאית התקשורת הושיטה לו את המכשיר השמאלי, המתוקן והמכוון, והודיעה לו בשמחה שהוא יכול להרכיב אותו. הוא סירב, מן הסתם, ואני כבר פחדתי שהוא התרגל להרכיב רק מכשיר אחד ועכשיו יצטרך להתרגל מחדש למכשיר הנוסף. אבל כמה דקות לבד עם הקלינאית בצירוף סוכריית טופי (אף פעם לא מזיק!) עשו את שלהם, וזכיתי לראות אותו מרכיב את המכשיר השמאלי – ומחייך.

לא, אמא, זאת לא אוזן אמיתית (צולם במיח"א ת"א)

כשיהונתן רק התחיל להרכיב מכשירי שמיעה הוא עדיין לא ידע לדבר, אז בכל פעם שהוא הרכיב את המכשירים והתחיל לשמוע הוא נהג לחייך חיוך גדול של אושר, של ילד שחש פתאום משהו שנראה לי ולרובכם כל כך מובן מאליו. כשהיינו שואלים אותו "שומעים?", הוא היה מחייך עוד יותר ומצביע על שתי האוזניים שלו.

היום הוא כבר לא מחייך ולא מתלהב אלא מרכיב את המכשירים באותה טבעיות בה אני מרכיב משקפיים, אבל באותו יום בו הוא שוב שמע באוזן שמאל הוא פתאום חייך שוב את אותו חיוך של פעם. אוטומטית שאלתי אותו – "שומעים?", והוא חייך עוד יותר והצביע על שתי האוזניים שלו ואמר "בשניהם!"…

יצאנו מהגן וירדנו במדרגות. כשפתחתי עבורו את דלת האוטו שאלתי אותו "נו, יהונתן, נכון שזה כיף לשמוע שוב בסטריאו?" – והוא, שאני בספק שהוא יודע בכלל מה פירוש המילה סטריאו, ענה לי "כן!" נלהב וזינק פנימה בלי שבכלל אבקש ממנו. חגרתי אותו, סגרתי אחריו את הדלת, וכשניגשתי למושב הנהג לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי כמה כיף זה שלקח רק עשרה ימים, במקום שבועיים פלוס, לתקן לי את הילד.

.

המתמחה

11 אוג

הפעם הראשונה שנכנסתי למטבח הייתה כשאמא שלי ביקשה שאעזור לה להכין עוגה, ואני פשוט עמדתי והחזקתי מיקסר ידני בזמן שהיא הוסיפה פרודוקטים לקערה. בעוגות הבאות כבר למדתי להוסיף קמח וסוכר, להפריד ביצים וכן הלאה. מאז חלפו כמה שנים טובות, עזבתי את הבית אבל המשכתי לאפות, והתחביב הזה התרחב כבר מעבר לעוגות: אני מטמפרר שוקולד, מכין גלידות ביתיות, אפילו נגעתי כבר בפיצות ופוקאצ'ות ובקיצור – אוהב להכין דברים טעימים. 🙂

היום אין דבר שאני אוהב לעשות יותר מאשר לבלות עם יהונתן ביחד במטבח. אנחנו לוקחים את השרפרף הירוק כדי שהוא יגיע אל השיש, והוא לא סתם עומד ומסתכל אלא באמת-באמת עוזר: אני מקלף שוקולד מהעטיפה ונותן לו לשבור אותו לקוביות; אני מודד פרודוקטים בכוסות או כפות והוא שופך אותם לקערת הערבול; אם אנחנו משתמשים במיקסר הידני אז הוא זה שמדליק ומכבה, מגדיל מהירות או מקטין, ואפילו מחזיק לי את היד שמחזיקה את המיקסר, תומך בי.

וואו, איזה עוזר קטן ונפלא יש לי.

מאז שהתמונה צולמה התווספו לרשימה-על-פי-יהונתן גם קמח ירוק (מלא) וקמח כתום (שמרים)

וכמה הוא גאה ביצירות הקולינריות שלנו! בכל פעם ששואלים אותו "מי הכין את העוגה הזאת?" הוא עונה בקריאת ניצחון מאושרת "אבא ויהונתן!" ולפעמים אפילו לוקח לעצמו בחוצפה את הקרדיט הראשון – "יהונתן ואבא!" וצוחק…

כן, זה תענוג אמיתי להכין איתו אוכל, אבל יש דבר אחד שיהונתן לא עושה בדרך כלל: הוא כמעט ולא טועם ממה שאנחנו מכינים יחד. אני עדיין לא כל כך מבין למה. לרוב הוא פשוט אומר "אני לא רוצה" ומסתלק מהמטבח, לעיתים רחוקות לוקח ביס ומסרב לקחת יותר, ואני בכלל לא זוכר שהוא ביקש אי פעם תוספת. הדבר היחיד שהצלחתי איכשהו להבין הוא שיש לו העדפה מסוימת, אם כי לא אבסולוטית, למאכלים בצבע חום, לעומת סוג של סלידה ממאכלים בצבע לבן. כלומר, אם מה שאנחנו מכינים יחד ייצא בהיר, רוב הסיכויים שיסרב לטעום. אם זה ייצא חום, יש סיכוי 50/50 שהוא יסכים לעשות ביס קטן, ורוב הסיכויים שזה יהיה הביס האחרון.

מצויד בתובנה הרעועה הזאת, החלטתי באחד מימי החופש הגדול להכין עם יהונתן עוגיות חומות עם סוכריות עדשים צבעוניות. היו לנו כמה עדשים כאלה בבית שהוא קיבל לקראת סוף השנה בגן, מצאתי מתכון נחמד בבלוג שלא הכרתי קודם (קליק!), התייעצתי עם הבלוגרית יעל לגבי הפיכת העוגיות לחומות- והלכנו על זה.

כוס חלב, מישהו?

כוס חלב, מישהו?

כרגיל, היה תענוג. מדדתי קמח, סוכר וקקאו בכוסות כדי שיהונתן ישפוך אותן לקערה. הוא שאל אם להוסיף ביצה ואמרתי לו שכן, רק את הצהוב, והוא ענה "בסדר!" ושפך את החלמון פנימה. הוא עזר לי להפעיל את המיקסר וכאשר היה לנו בצק כדררתי כמה כדורים והדגמתי לו: "אתה רואה, יהונתן? עכשיו אתה תקשט את העוגיות. תראה איך אבא עושה…" – קישטתי עוגיה אחת בשלוש עדשים צבעוניות – "ואתה תעשה אותו דבר עם שאר העוגיות. בסדר?" הוא הנהן והתחיל לקשט. אמנם במקום להניח את הסוכריות למעלה וללחוץ אותן בעדינות על העוגיה הוא תחב אותן פנימה לתוך הבצק עד שהגיעו לתבנית; ובמקום להניח עדשים זו לצד זו הוא הניח אותן זו על גבי זו; ובמקום לשים 2-3 עדשים לעוגיה הוא קישט את חלקן ב-8-9 סוכריות… אבל אני לא התערבתי, והוא? כמה שהוא נהנה. הוא אפילו הסכים לטעום עוגיה אחת כשהתבנית יצאה מהתנור, ולא הסתפק בביס אחד אלא חיסל עוגיה שלמה. עבור יהונתן, זה שיא מטורף.

יהונתן בפעולה

והדבר הכי משמעותי בעיני לגבי העוגיות הללו: אם את הבצק יהונתן ואני הכנו ביחד, ואת רוב הקישוט (פרט לעוגיית ההדגמה) הוא זה שעשה, המשמעות היא שזהו הדבר הראשון שהכנו יחד והוא זה שעשה יותר ממני. גאווה גדולה! והיי – ואם אני כל כך נהנה להכין דברים טעימים ביחד עם יהונתן, אז רק חכו חכו שמיכלי הקטנה תגדל מספיק כדי לעמוד על שרפרף משלה ליד השיש. אוהו, אילו דברים טעימים נכין ביחד, שלושתנו!

שלושת הדובים

13 יול

חיבר וסיפר: יהונתן אייזנמן

יהונתן: "יש דוב-אבא, דוב-אמא ודוב-בובון."
אני: "דוב-דובון?"
יהונתן: "דוב-בובון."
אני: "אה, דוב-בובון. ומה איתם?"
יהונתן: "דוב-אבא ודוב-אמא נתנו לדוב-בובון דייסה."
אני: "ומי אכל את הדייסה?"
יהונתן: "רק דוב-בובון אכל דייסה!"
אני: "למה דוב-אבא לא אכל דייסה ודוב-אמא לא אכלה דייסה?"
יהונתן: "הם אוכלים דייסה עכשיו!"
אני: "אה, הם אוכלים דייסה עכשיו ודוב-בובון אכל דייסה קודם?"
יהונתן: "כן!"
אני: "הבנתי."
יהונתן: "ודוב-אבא ודוב-אמא ודוב-בובון הלכו לישון במיטה."

– ס ו ף –

%d בלוגרים אהבו את זה: