ארכיון | סיפורי יהונתן RSS feed for this section

שלושת הדובים

13 יול

חיבר וסיפר: יהונתן אייזנמן

יהונתן: "יש דוב-אבא, דוב-אמא ודוב-בובון."
אני: "דוב-דובון?"
יהונתן: "דוב-בובון."
אני: "אה, דוב-בובון. ומה איתם?"
יהונתן: "דוב-אבא ודוב-אמא נתנו לדוב-בובון דייסה."
אני: "ומי אכל את הדייסה?"
יהונתן: "רק דוב-בובון אכל דייסה!"
אני: "למה דוב-אבא לא אכל דייסה ודוב-אמא לא אכלה דייסה?"
יהונתן: "הם אוכלים דייסה עכשיו!"
אני: "אה, הם אוכלים דייסה עכשיו ודוב-בובון אכל דייסה קודם?"
יהונתן: "כן!"
אני: "הבנתי."
יהונתן: "ודוב-אבא ודוב-אמא ודוב-בובון הלכו לישון במיטה."

– ס ו ף –

הגיגית

7 יול

יום אחד יהונתן חזר הביתה מהקייטנה ובתיקו פתק מהגננת: "נבקש להביא לגן גיגית ללא חורים עבור פעילויות מים, ולשלוח איתו בגד ים ומגבת". זוגתי ואני החלפנו מבטים, הסתכלנו בעצב על גיגית הכביסה הסדוקה שיש לנו בבית וקבענו שניסע למחרת ונקנה ליהונתן גיגית חדשה ומפוארת בה יוכל לשחק עם מים. ואכן, קנינו לו גיגית מהממת בצבע ירוק מסנוור, וכאשר הבאתי אותה לגן לא הסתרתי את ההתלהבות – ממש כאילו אני זה שעומד לעשות פעילויות מים! יש!

הגיגיתאחת הסייעות ראתה שאני מתלהב והייתה נחמדה מאוד והציעה לשלוח לי במהלך היום כמה תמונות של יהונתן. כאשר הן הגיעו, מסתבר שצוות הגן הוריד את כל הגיגיות של הילדים אל החצר, מילאו בתוכן מעט מים, הלבישו את הילדים בבגדי ים ופשוט נתנו להם לשחק שם, להעביר מים מגיגית לגיגית, להשפריץ אחד על השני ובקיצור – על פי התמונות נראה שהיה ליהונתן ושאר הילדים ממש כיף לשחק במים.

אבל… עוד דבר נראה בתמונות. מתברר שהגיגית של יהונתן, שבלטה בצבע הירוק המסנוור שלה, הייתה הכי קטנה בין הגיגיות של הילדים. אמנם לא נראה שזה הפריע לו – בתמונה אחת הוא נראה כשהוא מתפוצץ מצחוק, בתמונה אחרת הוא משפריץ מים לגיגית אחרת, בתמונה נוספת הוא מחזיק משהו ומחייך – אבל אותי ואת ק' זה הטריד. לכן, כשבאתי לאסוף אותו נכנסתי לגן ואמרתי "ראיתי שיש ליהונתן את הגיגית הכי קטנה. נצטרך להביא גיגית אחרת".
"לא, לא, ממש לא צריך," מיהרה הגננת להשיב.
"בטח שצריך. אנחנו עכשיו נוסעים מפה לחנות וקונים לו חדש."
"אבל הוא ממילא לא יושב בפנים…"
"לא מעניין אותי", עניתי, "לבן שלי לא יהיה שום דבר הכי קטן בגן!"

ועל זה כבר לא היה לגננת מה לענות.

.

חגיגה נחמדת

22 יונ

למרות שהכנו אותו מראש שנחגוג לו ביום שישי יום הולדת בגן, ושאבא ואמא ומיכלי יבואו ואפילו סבא וסבתא ודודה, ושתהיה עוגה ומתנות ומשחקים ושירים – יהונתן בכל זאת הופתע לראות את כולנו שם. רגע אחד הוא חייך וצחק עם הילדים, ואז ראה אותנו ופתאום הסתגר, נאלם דום, כאילו משהו האט אותו. הוא לא כל כך שיתף פעולה עם המשחקים שהגננת ניסתה לשחק איתו, והבעת הפנים שלו נשארה אטומה כמעט לחלוטין. זה בסדר, הוא גבר, ואנחנו הגברים לא מחצינים רגשות. רק מי שהתקרב אליו ממש קרוב, כדי לחבק או לנשק, יכול היה להבחין בשובל רטוב על הלחי שלו, עדות קטנה לדמעה או שתיים שברחו לו והעידו על ההתרגשות שבתוכו.

ובכל זאת, יהונתן וק' ישבו במרכז הגן ושרו שירים, ושיחקו ורקדו וקפצו. אני עמדתי בצד וצילמתי. בשלב מסוים הוזמנתי גם אני לאיזשהו שיר-משחק בו יהונתן חילק לכל ילדי הגן האחרים פרחים, ומטייפ ענק בקעו צליליו של שיר ילדים שלא הכרתי. בהנחיית הגננת, הילדים הושיטו ליהונתן את הפרחים שלהם, והוא "קטף" חצי מהם והגיש זר לאמא וחיבק אותה. אחר כך "קטף" את החצי השני והגיש את הזר לי – חיבק אותי – והלך לחבק את אמא. בסדר, אנחנו גברים, אנחנו לא מחצינים רגשות. סבתא שלו, בינתיים, התייפחה מספיק עבור כולם.

ועוד משחקים ועוד שירים, וקיבלנו מתנה מצוות הגן והסתכלנו על תמונות שלו לאורך השנים – כאן הוא בן 3, וכאן הוא בן 2, וכאן… מי זה כאן? לא, זו לא מיכל, יהונתן, זה אתה! היית תינוק קטן! – ואז שרנו את "איפה העוגה", והעוגה שק' ואני הכנו לו נכנסה וסחטה מהילדים קריאות התפעלות:

לפני כמעט שלושה עשורים, כשחגגתי יום הולדת 5, אמא שלי הכינה לי עוגה בצורת מיקי מאוס. השנה, כשיהונתן בן 4, ק' ואני הכנו לו מיקי מאוס משלו. אני הכנתי את העוגה וק' קישטה. נכון שיצא יפה? יהונתן ביקש לאכול את הלשון האדומה (מרציפן טבול בסוכריות אדומות), שאר הילדים נהנו מעוגת שוקולד רגילה (קרין גורן) עם סוכריות חומות (האוזניים) או שוקולד אמיתי (תווי הפנים)

לפני כמעט שלושה עשורים, כשחגגתי יום הולדת 5, אמא שלי הכינה לי עוגה בצורת מיקי מאוס (בתמונה הגדולה, משמאל למעלה). השנה, כשיהונתן בן 4, ק' ואני הכנו לו מיקי מאוס משלו. אני הכנתי את העוגה וק' קישטה. נכון שיצא יפה? יהונתן ביקש לאכול את הלשון האדומה (מרציפן טבול בסוכריות אדומות), שאר הילדים נהנו מעוגת שוקולד רגילה (קרין גורן) עם סוכריות חומות (האוזניים) או שוקולד אמיתי (תווי הפנים)

כל החגיגה הזו נמשכה משהו כמו שעה וחצי, ובסופו של דבר השארנו אותו שם והלכנו. שתינו קפה, עשינו כמה סידורים. כשבאנו לאסוף אותו בצהריים, הגננת סיפרה לנו בסוד שיהונתן הצליח להתאפק עד שהלכנו, אבל ברגע שיצאנו משם הוא ניגש אליה ופרץ בבכי, מרשה סוף סוף לכל ההתרגשות שאצר בתוכו לצאת החוצה.

לא מחצינים רגשות, עאלק.

.

ארבע

14 יונ

נתתי ליהונתן כוס מיץ, לקחתי לעצמי כוס מים והתיישבתי על רצפת המטבח. ממש עכשיו סיימתי לבלות שלוש או ארבע שעות במטבח בהכנת ארבעה סוגי קינוחים שונים לארוחה החגיגית של מחר, אז הישיבה הזו פשוט נראתה לי הדבר ההגיוני לעשות.

יהונתן לגם מהמיץ והסתכל עלי.

"אתה רוצה לשבת לידי?", הזמנתי אותו להצטרף.

הוא הנהן. לקחתי לו את כוס המיץ, חיכיתי שיתיישב לצידי ונתתי לו אותה שוב.

"לחיים!", חייכתי אליו, הקשנו כוסות ושתינו יחד.

"אתה יודע מה קורה מחר?", שאלתי אותו. הוא חשב לרגע אבל לא ענה.

"מחר יש לך יום הולדת!"

"לא!", הוא ענה. זו התשובה הרגילה שלו בזמן האחרון לכל שאלה. זה בסדר, זה שלב כזה, פשוט מתעלמים.

"בן כמה תהיה מחר?", בחנתי אותו.

"בן שש!" הוא ענה ברוגז.

"לא, קטן. מחר תהיה בן ארבע", תיקנתי אותו. כבר שנה וחצי שבכל פעם ששואלים אותו בן כמה הוא, התשובה שלו היא…

"לא, שש!", הוא התעקש, ואני ידעתי שאין טעם להתווכח אז הנהנתי ושתקתי. בסלון, ק' צחקה ממשהו בטלוויזיה. יהונתן ואני הסתכלנו זה על זה וחייכנו.

וככה ישבנו שם, על רצפת המטבח, לוקחים מדי פעם שלוק מכוס המים או המיץ, הסתכלנו זה על זה, מדי פעם מחייכים ומדי פעם שותקים.

אני לא יודע כמה זמן ישבנו ככה, אבל בבת אחת חלפו המון שנים. פתאום ישבנו על כסאות בחצר או מרפסת, בצל של עץ כלשהו ביום שמש חם, והחזקנו כוסות אחרות. שתי בירות, אולי דיאט קולה. יהונתן היה מבוגר. בן עשרים וחמש, אולי עשרים ושבע. עלי העץ שבצילו ישבנו נעו ברוח והטילו מדי פעם קרן שמש תועה על פניו. הוא נראה בדיוק אותו דבר. ישבנו ושוחחנו על הא ועל דא. קולות של ילדים נשמעו מרחוק. מתרוצצים, משחקים. הוא הקשיב להם בתשומת לב, אבל זה בסדר, ק' משגיחה עליהם. איזה כיף שהם באו לבקר אותנו לרגל יום ההולדת שלו.

רציתי לשאול את יהונתן בן כמה הוא עכשיו. שיגיד שהוא בן שש, כרגיל. זו כבר הבדיחה הקבועה של המשפחה שלנו בכל השנים שחלפו מאז… אבל קולה של ק' נשמע פתאום: "יהונתן, אבא, הכל בסדר שם?"

"כן!" יהונתן בן הארבע ענה. ושוב היינו על רצפת המטבח.

.

אולי תאהב/י גם את: סיפור הלידה שלו | נסיעת חייו

.

"אבא, אל עובד"

26 מאי

פנים. סלון. שבת בבוקר.

בא לי לאפות משהו, אולי עוגת שמרים. חשבתי לחפש מתכון חדש בגוגל.
יהונתן ראה שאני ניגש למחשב.
"אבא, אל עובד", הוא אמר.
מאז התקופה בה עבדתי מהבית, הוא מקשר מחשב עם עבודה.
"אה, לא, קטן, אבא לא עובד," אמרתי לו, "אבא מחפש מתכון לעוגה."
הוא ניגש אלי, נעמד לצידי, הסתכל עלי ואמר שוב, "אבא, אל עובד."
לא עניתי. הקלדתי משהו בשורת החיפוש.
"בוא לשחק איתי", הוא אמר.
ופתאום לא יכולתי לנשום.
הסתכלתי עליו. חייכתי אליו.
"בסדר", אמרתי וסגרתי את המחשב.
אאפה משהו מחר.

השמיכה הזאת

14 מאי

לפעמים אני מספר פה סיפורים קטנים ונחמדים על יהונתן, אבל יש לו רגעים שבהם הוא לא כל כך קטן ונחמד. לפני כמה ימים, למשל, רגע לפני שהתחלנו לארגן אותו לשינה, הוא החליט שהוא רוצה לישון עם שמיכה, למרות שבד"כ הוא ישן בלי. ולא סתם שמיכה, אלא שמיכה ספציפית, עבה וחמה, שמאז ימי החורף הקרים נשמטה אל הרצפה והגיעה בדרך-לא-דרך אל מתחת למיטה שלו, מבלי שאף אחד ישים לב או ירים אותה, ובינתיים התמלאה בענני אבק ושימשה כמצע נעים לחתול ולכלב שלנו במשך אלוהים יודע כמה זמן. "לא," שמעתי את זוגתי אומרת ליהונתן, "אני מצטערת, אתה לא יכול לישון עם השמיכה הזאת. היא מלוכלכת. אני אתן לך שמיכה אחרת".

שמיכה מגוגל

אלא שהוא, עקשן כמו אמא שלו, לא היה מוכן בכלל לשמוע על אפשרות אחרת. הוא התעקש שהוא רוצה את השמיכה הזאת ולא אחרת. "אבל היא מלוכלכת!", היא ניסתה לשכנע אותו, בטונים הולכים וגוברים, "אתה לא יכול לישון איתה! צריך לכבס אותה!"

היא הרימה את השמיכה, לקחה את יהונתן שכבר היה על סף דמעות והלכה יחד איתו אל מכונת הכביסה. היא הכניסה פנימה את השמיכה והפעילה את המכונה – "רואה? עוד מעט היא תהיה נקייה, אבל אתה לא תוכל לישון איתה הלילה. בוא נמצא לך שמיכה אחרת" – אבל הוא המשיך להתעקש שהוא "רוצה את זאת! זאת!", ניסה לפתוח את מכונת הכביסה (אבל לא הצליח בגלל מנגנון נעילת ילדים שמונע פתיחה עד סוף התהליך) ופרץ בבכי קורע לב. הוא רצה את השמיכה הזאת, רק זאת, ולא אכפת לו מלכלוך או מכביסה.

זה לקח עוד דקות ארוכות של צרחות והשתוללויות, והיות והוא לא הסכים לישון עם שום שמיכה אחרת, הוא נשכב בסופו של דבר במיטה בלי שמיכה ובכה. במשך שעה ארוכה הוא מלמל "זאת! זאת!" – עד שנרדם כשכולו רטוב מדמעות. אנחנו, באופן טבעי, הלכנו באותו לילה לישון בטוחים שאנחנו ההורים המחורבנים ביותר בעולם.

אבל רגע, הילד שלנו עוד לא אמר את המילה האחרונה.

כבר סיפרתי בעבר על ההרגל של יהונתן להתעורר באמצע הלילה ולבוא למיטה הזוגית שלנו. בזמנו הוא היה עושה את זה עם שלישיית טרולים ענקיים, מאז הוא כבר הספיק להחליף צעצועים וכרגע אלה שתי קוביות לגו שהוא עקץ מהגן. כיום הוא גם ישן חזק יותר בלילות ומתעורר פחות, מה שאומר שיש לילות שבהם הוא בכלל לא בא אלינו (לצערי, כי אני כל כך אוהב לחבק אותו בזמן שאנחנו ישנים). אבל באותו לילה, הרבה אחרי שהוא נרדם בבכי בגלל השמיכה הארורה במכונת הכביסה וקצת אחרי שאנחנו נרדמנו מלאי רגשות אשם, הילד נקם את נקמתו:

אי שם לפנות בוקר התעוררתי פתאום כשמשהו רטוב נוגע לי ברגליים. התרוממתי בבהלה, הרגשתי שזוגתי מתעוררת לצידי, ומתוך החושך שמעתי לחישה: "זאת! זאת!"…

אימה בחדר השינה, אילוסטרציה

כן, יהונתן התעורר באמצע הלילה, ובמקום לבוא ישר אלינו למיטה הוא הלך אל מכונת הכביסה. מאחר ובשעות שחלפו היא הספיקה כבר לסיים את פעולתה, מנגנון נעילת הילדים כבר לא פעל והוא הצליח לפתוח את דלת המכונה, הוציא את השמיכה הרטובה וספק-לקח-ספק-גרר אותה אל חדר השינה שלנו. אני משער שהוא ניסה לכסות אותנו, אבל הצליח רק להשליך אותה על הרגליים שלנו… רק אז הוא טיפס פנימה, התכרבל לצד אמא שלו, וסוף סוף, כשהוא מרוצה ורגוע וכלל לא מכוסה מכיוון שהוא קצר מדי ורגליו לא הגיעו לשמיכה – נרדם.

חצוף? עקשן? שובב? באותו רגע לא חשבתי על זה. אני רק זוכר שכשחזרתי לישון, זה היה עם חיוך של גאווה: הבן שלי, כשהוא מחליט שהוא רוצה משהו, יעשה הרבה כדי להשיג אותו. אפילו להרטיב להבהיל את אמא ואבא באמצע הלילה… תכונה יקרת ערך לכשיגדל, לא?

חג שבועות שמח, חברים.

החלטות, החלטות

1 מאי

בכל פעם שאני עומד בפני צומת חשוב בחיי, כאשר אני מוצא את עצמי נאלץ לקבל החלטה גורלית שתשפיע באופן מכריע על העתיד, אני פונה אל יהונתן, הבן שלי, והוא עוזר לי להחליט. לגמרי ברצינות, למרות שהוא עדיין לא בן ארבע, הוא יועץ מצוין. איכשהו, לא יודע איך, הוא מסוגל לראות בעיני רוחו את היתרונות והחסרונות של כל אלטרנטיבה, לשקלל במהירות מדהימה את כל האפשרויות ולהכריע באופן חד משמעי במה כדאי לי לבחור.

כשאני הולך לקנות סבון, למשל.

היה בסופר מבצע של 2 ב-10, ועל המדף עמדו שלושה סוגים של סבון נוזלי: כחול, ורוד וצהוב. קודם כל הושטתי יד ולקחתי את הכחול, כי אני אוהב כחול. אבל אז הייתי צריך לבחור האם לקנות את חברו הצהוב או את חברו הורוד, וכל כך לא היה לי אכפת מה מהם לקחת, שעמדתי ופשוט בהיתי בשניהם דקה ארוכה.
עד שנזכרתי ביועץ הסתרים שלי.
"יהונתן!", ספקתי כפיים וזעקתי בדבקות, "אתה צריך לעזור לי להחליט!"
הוא ישב בעגלה ושיחק עם מנעול המתכת הזה שצריך להכניס לו 5 שקלים כדי לשחרר מטור העגלות, וכששמע אותי הרים אלי את עיניו כיודע שהגיעה שעת מבחן.
"צהוב או ורוד?" הצבעתי על המדף.
נדרש לו שבריר שניה. אולי פחות.
"צהוב", הוא בחר וחייך.
"צהוב! יופי, תודה רבה!" אמרתי ושמתי את הסבון הצהוב בעגלה, ליד הכחול.

כל כך פשוט. אני לא יודע איך הוא עושה את זה, בחיי.

%d בלוגרים אהבו את זה: