(אם התחלתם לעקוב אחר הבלוג בחמש השנים האחרונות ואין לכם מושג מהי ההגיגית של טל, התחילו מכאן. פליטי הבלוגיה של תפוז, אתם יכולים לגלול למטה)
הסכיתו הסכיתו!
אתם נמצאים ב"רסיסי מילים", הבלוג האישי שלי (להבדיל מ"תוכן בעבודת יד", האתר המקצועי שלי); אבל לפני כן כתבתי בכל מיני פלטפורמות אחרות. אחד מהבלוגים שניהלתי, האהוב עלי מבין כולם, היה "ההגיגית של טל" בתפוז. שם מטופש, כן, אבל מדויק להפליא: כמו ההגיגית בספרי הארי פוטר, הבלוג היה לי מקום בו יכולתי לשמור זיכרונות ומחשבות כדי לחזור ולהסתכל בהם אחר כך.
כתבתי שם למעלה מעשור ואז עזבתי את תפוז, אבל תמיד נשאר לי מקום חם בלב עבור ההגיגית. היא הייתה עבורי משענת, פורקן ונחמה, מקום בו פגשתי אנשים נהדרים ומגרש אימונים בו תרגלתי כתיבה עד שהפכה למקצוע.
נשבעתי שלעולם לא אמחק אותה. הייתי משוכנע ששום דבר לעולם לא יקרה לה. שהיא תישאר לנצח אי שם במרחב הווירטואלי, מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי, ובו אוכל לבקר גם אחרי שנים רבות; אבל זה לא מה שקרה. לפני כמה חודשים גיליתי שבלוגים רבים בתפוז נפרצו ורשומות בהם נמחקו – ואמנם ההגיגית שלי לא הייתה ביניהם אבל אותה פריצה, כך הבנתי, הובילה את מנהלי תפוז להחלטה איומה: במקום לשחזר את הרשומות האבודות, נמחק את גם את אלה ששרדו.
ברגע ששמעתי התחלתי לגבות את התכנים שלי. בהיסטריה, לא פחות. עברתי רשומה-רשומה והעתקתי, פתחתי קובץ וורד והדבקתי. לא ידעתי מתי בדיוק הכל ייעלם, ומבחינתי זה יכול היה לקרות בכל רגע – אז אפילו לא קראתי. פשוט רפרפתי במהירות, כמו להסתכל על עצים דרך חלון רכבת נוסעת: הנה שיחה עם עכבר דמיוני והנה זיכרון מתוק על דבש, כאן רצף מביך למדי של "חייב לבחור", פה ספסל ירוק ושם הצעת הנישואין לק'.
הספקתי.
כמה ימים אחרי הקופי-פייסט האחרון, כל הבלוגים של תפוז נמחקו ונעלמו על תכניהם. ההגיגית האהובה שלי אבדה. וזה עצוב כל כך; אבל כל הרשומות שכתבתי בה, למעלה מ-700(!), ואפילו רשומות מכמה בלוגים אחרים שכתבתי שם, נמצאות במקום בטוח.
ומה עכשיו?
או. שמח ששאלתם.
נעים להכיר: "רחש אגלים", הפודקאסט החדש שלי. אפשר למצוא אותו בספוטיפיי ובכל מיני מקומות אחרים שבהם שומעים פודקאסטים בדרך כלל; ובו תוכלו לשמוע אותי, בקולי הערב, מספר חלק מאותם זיכרונות ומחשבות שהיו כתובים פעם שחור על גבי מסך.
טוב, פודקאסט זו אולי מילה גדולה. איכות הסאונד לא להיט כי אין לי באמת אולפן הקלטות אלא אפליקציה לאייפון בשם Anchor.fm; הפרקים מאוד קצרים, בין דקה וחצי לשש או שבע דקות; אני בדרך כלל מדבר לבד, אם כי באחד הפרקים כבר הייתה הופעת אורח וצפויות עוד בעתיד; ובסופו של דבר הנושא הוא בעצם, ובכן, דברים שקרו לי. לכן יש לי הרגשה שזה יעניין רק אותי ולא אף אחד אחר – אבל זה בדיוק מה שההגיגית הייתה: מקום פומבי ששייך לי ומיועד עבורי.
הנה כמה דוגמאות לפרקים ב"רחש אגלים":
כדור גלידה: בחרתי עבור הפרק הראשון בפודקאסט את הטקסט האהוב עלי ביותר שכתבתי אי פעם: https://open.spotify.com/episode/2ackTtOxr2E3CHr6rPb9IL
איצטרובל: מוזר לספר סיפור על ילד בן שנה ו-5 חודשים כשבפועל הוא כבר בן יותר מ-11, אבל כן, זה פרק בכיכובו של יהונתן: https://open.spotify.com/episode/5ebGbsxkxJC156ONnm93SJ
עובדים על ילד: פרק שבו חוץ ממני אפשר לשמוע גם הופעת אורח של… טוב, לא מגלה: https://open.spotify.com/episode/7M2LPkfugor3NiLBdkvHXx
ויש גם פרקים נוספים שכבר עלו לאוויר, ופרקים חדשים יעלו מדי כמה ימים. איך תדעו מתי? ובכן, יש גם עמוד פייסבוק(!) ובו אעדכן בכל פעם שיעלה פרק חדש בפודקאסט. שם גם אפשר יהיה להגיב או ליצור קשר או להחליף מתכונים:
מוזמנים ומוזמנות להאזין.
(לא רחש הגלים, אמא. זה שם של צימר. רחש אגלים עם א'. כי אגל זה טיפה, וקוראים לי טל, שזה טיפות. ורחש כדי לרמז על קול, אז רחש אג… אוי תעזבי, אני אסביר לך בטלפון)
פתאום הבנתי איך זה נראה מהצד שלו. "הו, לא לא לא, אני לא עובד פה", אמרתי. "אני לקוח כמוך, אין פה אף אחד. זה שירות עצמי". הוא חשב שאני מתלוצץ, אבל הפניתי אותו לטלפון שעל הדלת. כנראה שעשיתי רושם של מוכר קרמיקה גרוע למדי כשהוא התקשר למספר שעל הדלת, אבל הבחורה מהצד השני של הקו הסבירה לו את מה שהסבירה לי.
ככה התוודעתי לראשונה למתכון של העוגה הזאת. ״עוגה עם קרם אפוי״, הייתה הכותרת שהיום נראית לי משונה ממש, אבל זה הוא שמה. אני זוכר שישבתי מול המחשב החדיש שלי דאז, אי שם באייטיז או תחילת הניינטיז, והקלדתי באצבע-אצבע את המתכון באיינשטיין או בקיוטקסט מבלי להבין באמת מה זה לגרר, מה ההבדל בין להקציף ללקפל או מה פתאום מרגרינה.
רסיסי מילים 
תגובות אחרונות