Tag Archives: אבטלה

101

27 ספט

לפעמים נדמה לי שאם קרה משהו בחיי ולא כתבתי עליו בבלוג – אז הוא לא באמת קרה.

מכירים את זה? כאילו הכתיבה הופכת את זה לממשי יותר, והפרסום הוא סוג של הכרזה רשמית על כך שהמאורע אכן התרחש. זה נכון גם לטוב וגם לרע – כשכתבתי למשל על לקות השמיעה של יהונתן, זמן קצר אחרי שגילינו על קיומה, זה היה אחד הדברים הקשים שיצא לי לכתוב – בדיוק בגלל שהייתי עדיין בסוג של אבל והכתיבה הפכה את זה לאמיתי וכואב עוד יותר. גם עניינים איזוטריים יותר שאני חווה, סתם אנשים שראיתי באוטובוס או זיכרון ישן שצף פתאום, חשוב לי להעלות על הכתב ולו למען התיעוד. איך אומרים, "תמונה או שזה לא קרה"? אז הבלוג הוא סוג של אלבום תמונות כזה, ויום אחד אקרא רשומות ישנות ואוכל להיזכר בדברים שקרו לי בעבר וכבר הספיקו להיטשטש מהזיכרון.

טופס 101, שוב

הקיצר, התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. זה קרה לפני כמה שבועות, באיזור ראש השנה, אבל לא יצא לי עד עכשיו לכתוב על זה; בין היתר כי המרחבים העצומים של הזמן הפנוי שעמדו לרשותי עד לא מזמן הפכו לפתע לזמן עבודה, והותירו לי רק מטר צוונציק על מטר צוונציק שאני יכול לבחור האם לכתוב בו או, נניח, להדיח כלים. ככה יצא שהנושא הפעוט הזה של חזרתי למעגל העבודה התמסמס לו בין מתכון לקרם רימונים ובין בעל הבית המנוול והדירה החדשה, אז הרשומה הזו היא בעיקר סוג של החזר חוב לעצמי, כדי לסדר את ההיסטוריה כמו שצריך. וכן, עצם העובדה שאני כותב עכשיו אומרת שיש בכיור כמה כוסות שמחכות שאואיל בטובי לשטוף.

אז עבודה חדשה. אחד מהבוסים שלי לשעבר הציע לי לבוא לעבוד בחברה שבה הוא עובד עכשיו, ואני הסכמתי בשמחה. בגדול אפשר לומר שאני עובד כמנהל קריאייטיב בחברה שמשווקת לחו"ל, כך שאני בעצם כותב טקסטים שיווקיים באנגלית שתראו רק אם אתם גרים מחוץ לישראל (אהלן עופר, היי עירית, גוטן מורגן אדולף!). לשמחתי, בגלל שאני והבוס שלי מכירים כבר כמה שנים והוא יודע שאפשר לסמוך עלי ומכיר בערך הטקסטים שאני כותב – אני עובד מהבית ורק מדי פעם מגיע למשרדים שנמצאים בתל אביב. די דומה לפורמט העבודה שלי בתפוז מאז המעבר לטבריה, אלא ששם היה מדובר ביומיים עד חמישה ימים בשבוע ועכשיו מדובר בגיחה נקודתית של יום אחד, הלוך וחזור. בפעם האחרונה אפילו הספקתי לבקר באיקאה בדרך חזרה. קניתי שידה ופלאפל. השידה מהממת, הפלאפל היה טעות. מי קונה פלאפל באיקאה?

רגע, על מה דיברנו? אה, עבודה. כן, אני עובד עכשיו. זה בדיוק מה שעשיתי בשלוש השנים שלפני ניהול הבלוגיה, אז מצד אחד יש תחושה שכאילו חזרתי אחורה בזמן. מצד שני, בדיוק חגגנו את ראש השנה ועברנו לגור בדירה המהממת הנוכחית, אז יחד עם העבודה שבאה אחרי כמה חודשים בהם ישבתי בבית עם הילדים – יש גם תחושה של התחלה באוויר, של משהו חדש ומגניב בדרך.

חג שמח.

רגע, נגמרו החגים, לא?

לעזאזל, ביום ראשון צריך כבר לחזור לעבודה.

מודעות פרסומת

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר

23 מאי
חותמת?

חותמת?

ניגשתי אתמול ללשכת התעסוקה המקומית, כמו בכל שבוע, כדי שמכונה משוכללת שמזהה אותי על פי טביעת אצבע תאמר לי, כמו בכל שבוע, שאין הצעות עבודה עבורי כרגע. להפתעתי, המכונה בישרה לי הפעם בשמחה שיש לה משהו עבורי והפנתה אותי לבחורה נחמדה ששאלה אותי מה שלומי, מה הניסיון המקצועי שלי ומה לעזאזל חשבתי כשעברתי לגור בטבריה, ולאחר מכן בישרה לי שהצעת העבודה הקרובה ביותר שיש לה להציע לי, על פי המחשב של לשכת התעסוקה, נמצאת במצפה רמון.

אז אני עדיין מובטל.

שזה נחמד, בסך הכל. אמנם יש לעניין הזה כמה חסרונות – אתם יודעים, כמו לסגור את החודש וכאלה (בין השאר, אגב, מכיוון שטרם קיבלתי את כספי הפיצויים המגיעים לי, הודות לדרך חתחתים בירוקרטית שנאלצתי לעבור בה באדיבות תפוז) – אבל בסך הכל אני די נהנה מכל הזמן הפנוי שיש לי עכשיו.

הילדים, למשל. בכל בוקר אני מעיר אותם, לוקח את יהונתן לגן ומבלה עם מיכל כל רגע פנוי עד שאמא שלהם חוזרת מהעבודה. מאוד התקרבתי אליהם. קשה להסביר את זה, כי אני אוהב את שניהם מהיום שהם נולדו, אבל פתאום אני מרגיש שאני אוהב אותם הרבה יותר. נקשרתי אליהם יותר, איכשהו. זה מוזר, גם קודם ביליתי איתם לא מעט זמן, שהרי עבדתי חלק מהזמן מהבית והם הסתובבו לי בין הרגליים, אבל כשהראש שלי טרוד 24/7 בענייני בלוגיה ותקלות וגולשים ותפוז – זה היה אחרת לגמרי. עכשיו אני מוקדש כולי לטיולים עם מיכל בבוקר, משחקים עם יהונתן אחר הצהריים… תענוג.

ואני אופה. זה תחביב ישן שלי, להכין קינוחים לארוחות משפחתיות ואירועים מיוחדים כגון חגים וימי הולדת, אבל עכשיו כשהתפנה לי זמן התחלתי לאפות עוגות ועוגיות גם בלי סיבה מיוחדת, ואז התחלתי לחפש מי יאכל את כל הדברים שאני מכין, ואז התחלתי לשלוח עם אשתי עוגות לעבודה שלה – ויום אחד, להפתעתי, אחד מהחבר'ה שעובד איתה בא והציע הצעה מחמיאה: בעוד כמה ימים הוא יחגוג יום הולדת, והוא רוצה שאכין לו שתי עוגות – לא אחת! שתיים! – והוא ישלם לי עבורן. אה? אה? מגניב, נכון? חלומו של כל חובב אפייה או מה? יותר מזה, חלומו של כל אדם שיש לו תחביב הוא שישלמו לו עבור התחביב, נכון?
אז אפיתי לו שתי עוגות, חישבתי כמה עלו לי המוצרים, עיגלתי קצת למעלה – והוא שילם ואני התלהבתי, אבל אז קרה משהו עוד יותר בלתי צפוי: שני עובדים נוספים אהבו את הרעיון והזמינו אצלי עוגות לחג השבועות. אם ההזמנה הראשונה שקיבלתי הייתה לשתי עוגות שמרים זהות, עכשיו קיבלתי שתי הזמנות שבסה"כ כללו לא פחות משמונה(!!!) עוגות שונות.
וזה קרה. ממש עמדתי במטבח שלי, כשיהונתן בגן ומיכל מתנדנדת בעריסה מאחוריי, וטרפתי וערבלתי וקיפלתי והתפחתי ומרחתי ובסוף אפילו גביתי על זה תשלום, ונהניתי מכל שניה. אמנם רווח לא באמת ראיתי מזה, כי חלק מהעוגות מעולם לא ניסיתי לאפות בעבר, אז החלטתי להכין טיוטא כדי לוודא שהן אכן טעימות, כך שבעצם חלק מהעוגות הכנתי פעמיים, אחת אכלתי ואת השניה מכרתי (אללי, כמה מוזר לכתוב "מכרתי" בהקשר הזה…), אז שמס הכנסה יואילו בטובם לחכות עם הדפיקה על הדלת שלי. מה גם שבינתיים לא היו עוד הזמנות, אבל הפוטנציאל שטמון בעניין הזה מעניין. נראה, אולי ייצא מזה משהו.

להזמנות חייגו.

להזמנות חייגו.

ומה עוד אני עושה בזמן האחרון…? אה, כן, כותב כמובן. יש לי לא מעט רשומות שכבר כתובות וממתינות לפרסום. ואני עושה סידורים, קניות, יושב מדי פעם עם זוגתי לקפה של צהריים, לוקח את הילדים לרופא אם צריך או מקפיץ את סבתא לרכבת בחיפה כדי לחסוך לה אוטובוס. וכל זה בנוסף לקורס שפת סימנים למתקדמים שאני לוקח יחד עם זוגתי וקורס נוסף שהתחלתי לאחרונה ובינתיים לא אגלה במה הוא עוסק, אבל אספר שזה קורס נחמד שאולי יהיה לי שימושי ביום מן הימין, וכרגע הוא סתם מעניין ומשמש לי "משהו לעשות" ו"מקום לפגוש בו אנשים".

בקיצור, מסתבר שאני מאוד עסוק מאז שהפסקתי לעבוד…

אבל עכשיו סילחו לי, אני הולך לישון צהריים.