מה לא עושים בשביל הילד?

יש הרבה דרכים להביע אהבה.

לומר "אני אוהב אותך" זו רק דרך אחת. יש עוד. למשל, בשיר "איסלנד" של שלמה ארצי כתוב "ושואל 'תרצי קפה?' ומתכוון לומר 'אני אוהב'" – זו הסיבה שבכל פעם שאני מציע לאשתי קפה, היא מסכימה. גם אם לא באמת בא לה. ואז שוכחת לשתות אותו.

אבל הפעם אני כותב דווקא על יהונתן.

אני לא אוהב ים. אני לא אוהב בריכה. באופן כללי אני סולד ממים שלא נובעים מברז או מבקבוק. ק' נוהגת לספר שכשרק הכרנו, ואני גרתי בכרם התימנים בתל אביב, דקה מהים – היא נהגה לבוא אלי וללכת לים לבדה. בכל פעם שהזמינה אותי להצטרף, סירבתי או מצאתי תירוץ. כזה אני, לא אוהב ים. חול. מלח. מדוזות. אנשים. שמש. לא אוהב.

אבל כשהגיע הזמן לקחת את יהונתן לים – התייצבתי. מה לא עושים בשביל הילד, נכון?

וגם כשהוא רצה ללכת לבריכה. ואני שונא כלור. שונא מים. מה לא עושים בשביל הילד, אה?

פעם ראשונה בים, יולי 2010 (יהונתן בן שנה וחודש)

אני גם לא אוהב מיונז. אני כל כך נגעל ממיונז, ברמה שאף אחד לא מבין. סיפור אמיתי מהימים העליזים בהם ניהלתי סניף מקדונלד'ס: הלכתי לנקות שירותים שהיו דוחים בצורה יוצאת דופן, והכל היה בסדר; אבל בדרך החוצה נגעתי בטעות עם האצבע במיונז – וזה מה שגרם לי לרצות להקיא. לא האסון שניקיתי בשירותים, אלא המיונז. אני בכלל לא יודע איך התחתנתי עם ק', רוסיה חובבת מיונז – אבל בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי שיהונתן! בני בכורי! בשר מבשרי! יגדל להיות חובב מיונז.

יום אחד הוא ביקש שאכין לו כריך. שניצל בלחמניה. קטשופ? ממש לא. הוא רוצה מיונז. אלוהים. איפה טעיתי בחינוך של הילד, שהוא מבקש מיונז. אבל מה לא עושים בשביל הילד?

עטיתי מסכה. כזאת של קורונה. אם אני זוכר נכון עטיתי גם כפפות חד פעמיות לפני שפתחתי את המקרר. הרחקתי את הצנצנת ככל שאורך הזרועות שלי איפשר לי (רק שלא להריח בטעות. אלוהים. אלוהים אלוהים) – ומרחתי לו מיונז בתוך הלחמניה. אלוהים. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי. אחר כך אמרתי לו "יהונתן, אם אי פעם יהיה לך איזשהו צל של ספק שאבא אוהב אותך – תיזכר ברגע הזה שבו מרחתי לך מיונז בלחמניה".

שתבינו, מגעיל אותי אפילו לכתוב את המילה הזו בבלוג שלי. איףףף.

ואז הגיע אתגר חדש.

אנחנו אוהבים לנסוע לחופשה משפחתית באילת. פעם במלון, פעם בווילה עם חברים, לא משנה; העיקר לבלות כמה ימים באילת. בכל פעם שאנחנו נוסעים לאילת, אנחנו הולכים להסתובב בטיילת. ובכל פעם שיהונתן רואה את הכדור הצבעוני הזה משוגר אל השמיים, מתנדנד מעלה ומטה באוויר – הוא משתוקק לעלות עליו.

ואנחנו לא רוצים, כמובן, אבל לא מחשש לילד. הוא יהיה בסדר, הילד. אלא מחשש לעצמנו.

בהתחלה אמרנו לו שצריך להיות מעל גיל מסוים. פעם שאלנו ואמרו לנו שמותר מגיל 12. בפעם אחרת אמרו שמותר מגיל 14. אני אפילו לא בטוח אם באמת שאלנו ואמרו לנו, או אולי המצאנו את זה רק כדי לתרץ את חוסר הרצון שלנו להרשות לו לעלות על זה. הרי מי יעלה איתך למתקן המפחיד הזה? אבא? אמא?! נו, אתה בטח לא תעלה על זה לבד. בוא נלך מכאן. אולי בשנה הבאה.

וכך שנה אחר שנה. עד שב-26 ביולי 2021, במהלך חופשה משפחתית באילת, ממש הלכנו פיזית לשאול את הבחורה בקופה למי מותר לעלות – והיא ענתה "מגיל 6 ומעלה".

שש?! זה הכל? אוי ואבוי. יהונתן שמע את זה ונדלקו לו העיניים. אבל מי יעלה איתו, מי?

ואז, אוטומטית, בקול הכי רגוע שיצא לי אי פעם, אמרתי "אני אעלה איתו".

בהתחלה ק' לא האמינה למה שהיא שמעה. אחר כך חששה לחיי בכנות אמיתית. לא ליהונתן, אגב. לו היא לא דאגה בכלל. אבל אני ויהונתן כבר נעמדנו בתור. ככל שהתקרבנו אל הכדור עצמו כך התגבר הספק שלי בעצמי. באמת, טל? באמת? זה מה שאתה צריך עכשיו? זה יום אחד לפני יום הולדת 42 שלך. זה הטיימינג האידיאלי שלך להתקף לב בין שמיים וארץ? באמת?

אבל… מה לא עושים בשביל הילד, אה?

נתבקשנו להסיר מעצמנו כל דבר שיכול להתנתק מאתנו. לרוקן כיסים, להוריד מכשירי שמיעה ומשקפיים. אפילו נעליים. עלינו לכדור. חיברו אותנו. השעינו לאחור – ואז ההמתנה לשיגור. אף אחד לא ספר לאחור, לא הייתה שום הכנה מוקדמת. רגע אחד אנחנו שוכבים על הקרקע, מסתכלים מעלה אל השמיים השחורים ורואים רק את קצה המתקן. הרמתי לרגע את הראש והסתכלתי עליו. איך הוא התרגש. כמה שנים הוא כבר רוצה לעלות לכדור האיום הזה.

יהונתן ואני, רגע לפני, על המסך הענק שליד המתקן. צילום: ק'

ופתאום – טרילילי טרללה – אנחנו בשמיים. האיברים הפנימיים מתבלבלים. עפים למעלה, ופתאום למטה. במקום שחור הלילה פתאום אורות הטיילת. לא הרגשתי צורך לצרוח באימה או לקלל בכל שפה שאני מכיר. רק קיוויתי שיהונתן נהנה. שזה היה שווה לו את זה.

הכדור שלנו התהפך פעם או פעמיים. צבעים היטשטשו. פתאום שמעתי את יהונתן אומר "וואי". ושוב "וואי". לא היה שום דבר אחר להגיד, אז הצטרפתי אליו, ושנינו יחד "וואי. וואי-וואי". היטלטלנו שם בין שמיים וארץ כמה שניות ואז הרגשתי שוב את כוח הכבידה. נמשכנו למטה. חזרנו לקרקע בטוחה.

ירדנו מהמתקן. התחבקנו. אספנו את כל מה שהיה לנו בכיסים, מכשירי השמיעה, המשקפיים והנעליים. ירדנו מהמתקן הישר לחיבוק של ק'. היא אמרה שאני נראה קצת חיוור, אז ישבתי לכמה דקות בצד – ואז ניגשתי אליו.

"איך היה?", שאלתי.

"וואי!", הוא ענה.

"אתה יודע מה?", אמרתי לו. "עדיין הקטע עם המיונז בלחמניה היה יותר גרוע".

העניין הזה עם המים

אני שונא מים.

לא כל מים. אני מתקלח, אני שותה, אני שוטף מזלג מדי פעם. אבל כשיש יותר מדי מים במקום אחד – זה כבר מלחיץ אותי. בריכה, ים, פארק מים, אקוויפר ההר… לא רק שאני לא אוהב לטבול בהם או לשוט מעליהם, אני בכלל לא אוהב להתקרב אליהם. רק המחשבה על מים עמוקים עושה לי רע, אני מיד מרגיש איך הריאות שלי נסגרות וקנה הנשימה מצטמק. הוסיפו לזה את העובדה שאני מהמתביישים להוריד חולצה בפומבי ואת הסלידה העזה שלי ממקומות הומי אדם, ותקבלו, ובכן, פשוט בחור יבש, תרתי משמע. אלא שקופידון חמד לו לצון ושידך לי את ק', חובבת הים והבריכה, ויד הגורל דנה אותי למגורים בסמוך לכנרת. אז ק' היא זו שלוקחת את הילדים לשחק בבריכה או בים. ואני – או נשאר במזגן בבית או מתלווה אליהם בלבוש מלא ונשאר במקום בטוח על היבשה עם חזיונות האימה שרצים לי בראש. כולכם ראיתם את הסרט מלתעות, נכון? כי זה לא סתם סרט על כריש, זה יכול לקרות באמת!

הו, שמע ישראל!

זה לא תמיד היה ככה. יש לי זכרונות בהירים מבילויים משפחתיים בהם אני צועד בבטחה על חול רך לעבר הגלים, אבא שלי נועץ שמשיה ואמא פותחת קופסת פלסטיק עם ענבים. אני זוכר את המתוק של הענבים מתערבב עם המלוח של הים כאשר יצאתי מטפטף מהמים. אני זוכר שאחותי ואני היינו שוחים בריכות שלמות בבריכה של כפר ויתקין, ואני אפילו זוכר את עצמי עוצר את הנשימה וצולל. אוי, המחשבה על זה היום ממש עושה לי רע.

בקיצור, אני לא יודע מה השתבש ככה בדרך, שעם השנים פיתחתי סוג של פחד ממים. אבל נראה שמשהו השתנה בחופשה האחרונה שלנו באילת: כבר בשלב ההכנות, כאשר ק' שאלה אותי בבדיחות הדעת האם סוף סוף נקנה לי בגד ים, הפתעתי אותה ועניתי שכן. שיהיה. וכאשר הגענו למלון והיא הציעה לרדת לבריכה, לא ניסיתי להתחמק. לבשנו בגדי ים, ירדנו לבריכה ההומה, התמרחנו בכל מיני משחות ותרסיסים נגד השמש – ונכנסתי עם יהונתן פנימה.

אחזנו ידיים בכוח – אני מפחד, הוא מהתרגשות – וירדנו מדרגה, ועוד מדרגה. המים היו קרים. יהונתן התחיל לצרוח בשמחה. הוא חיבק אותי, הוא צעק, הוא צחק, הוא שיחק והשפריץ לכל עבר, ואני החזקתי אותו, שיתפתי פעולה עם ההוראות שלו ("קח אותי לשם! ועכשיו לשם! ולשם!") ופשוט שכחתי מהכל. לא היו שם אנשים, לא היו שם מים, לא היה שם שום דבר רע, מעצבן או מפחיד. רק אני ויהונתן, ואז הצטרפו גם ק' ומיכל, שישבה בתוך גלגל ים מנופח לילדים. היינו רק ארבעתנו. במים. בתוך המים.

חתיכת בריכה

כל כך נהניתי לשחק עם יהונתן ומיכל במים, שכבר למחרת אני זה ששאל מתי כבר נלך שוב. וגם למחרת. אבל בין בריכה לבריכה יצא לנו גם לטייל קצת באילת, ובאחד מהסיבובים הרגליים שלנו שאלתי פתאום את ק' – למה לא נצא לשוט בסירה, ארבעתנו?

ק' כמעט נפלה מרוב הפתעה. אני? מציע לשוט? על פני מים?! קדימה, לפני שאתחרט – ניגשנו לאחת מהסירות שעוגנות מתחת לגשר האילתי המפורסם שבטיילת ונרשמנו להפלגה הבאה, שהייתה אמורה לצאת בעוד שעתיים. בזמן שהמתנו, הסתובבנו עוד קצת בטיילת והיה לי זמן לפתח מספיק חששות וחרדות מפני השיט הזה. כגון, הו, לא יודע, זה ששוב ושוב ראיתי את ליאונרדו די קפריו שוקע מת למצולות.

רגע, מה?

זמן לא רב לאחר מכן מצאתי את עצמי בלב ים סוף. יהונתן ואני ישבנו בירכתי הסירה ונופפנו לשלום לגולשים אמיצים, לספינות משא ולסירות טיולים כמו שלנו. לצידנו ישבה ק' והחזיקה את מיכל, שכבר עומדת יפה ואחזה במעקה וצפתה אל האופק. ישבנו ארבעתנו על הסיפון, נהנינו מהרוח הנעימה ומרעש הגלים וניסינו להתעלם מטרטור המנוע ומהמוסיקה המזרחית הכבדה שנוגנה ברמקולים. כשהסירה עברה מעל שונית האלמוגים, ויתרתי על הרעיון לרדת לבטן הסירה ולהתבונן מבעד לרצפה השקופה. יותר מדי בשבילי. אחר כך ראיתי מרחוק את דגל ירדן ושאלתי את יהונתן של מי הדגל הזה. "אממ, של הים!", הוא ענה. ואז ראיתי את דגל ישראל ושאלתי אותו של מי הדגל הזה. "אממ, של כוווולם!", הוא ענה.

קו החוף של ירדן, נדמה לי. צילמתי מסיפון הסירה אי שם בלב ים

אחרי שההפלגה הסתיימה חזרנו למלון וירדנו לבריכה. במילים אחרות, אחרי שהתמודדתי עם הפחד שלי לשוט מעל מים, חזרתי שוב להתמודד עם הפחד שלי לטבול בתוכם. שוב, ושוב, ושוב. והנה, לא רק שנהניתי, גם שרדתי כדי לכתוב על זה. ואני לא בטוח שאפשר להכריז בשמחה ש"נרפאתי!!!", ולא יודע אם נלך בקרוב לטבול בכנרת או אם הגיע הזמן לעשות מנוי לבריכה, אבל לכל מקרה – לא חושב שאצפה בעתיד בשידורים חוזרים של טיטאניק או מלתעות.

היי דרומה

אני לא משתגע על אילת. היא לא מלהיבה אותי כמו שהיא מלהיבה רבים אחרים שאני מכיר. מאחר ואת רוב השירות הצבאי שלי ביליתי ועודני מבלה סמוך לה ואני מכיר אותה די טוב, לנסוע לחופשה באילת מרגיש לי קצת כמו לשכור חדר במלון בעיר מגוריי. מה גם שהדבר האחרון שאני זקוק לו כרגע הוא זמן בטלה; אבל זוגתי הייתה זקוקה לחופשה מהעבודה, והרעיון לבלות ארבעתנו יחד כמשפחה נשמע נחמד, ונתקלנו בהצעה אטרקטיבית דרך מקום העבודה שלה – אז יאללה, נו, בואו נרד לאילת.

התכוננו היטב, ערכנו תכניות. מה נעשה בדרך לשם, מה נעשה בחזרה, אילו צעצועים ניקח לילדים ומה נקנה בעיר ללא מע"מ. הכנו רשימה נאה – נהניתי לספר שאני מסתובב כבר שלושה שבועות בלי דאודורנט כי נגמר לי ואני רוצה לקנות באילת, ואיזה קטע, הוא נגמר בדיוק בבוקר הנסיעה. צירוף מקרים? – וביום ראשון בארבע לפנות בוקר נשאנו את הילדים לאוטו, כדי לנצל כמה שיותר את שעות השינה שלהם, ויצאנו לדרך. כביש 90, מטבריה לאילת. מהכנרת, דרך ים המלח ועד הים האדום. שלושה ימים ביום אחד, גם בהלוך וגם בחזור, ובאמצע חמישה ימים של חופשה.

אז, אולי בגלל מיעוט הציפיות שלי, יצא שהייתה לנו חופשה מוצלחת במיוחד. התבטלנו, ישנו, אכלנו, טיילנו, השתוללנו, הצטלמנו – וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים. תראו!