התביעה הקטנה הראשונה שלי (או: בעל הבית המנוול מכה שנית, אבל הפעם אנחנו מכים בחזרה)

זה אחד הדברים הארוכים יותר שכתבתי בבלוג. אם אין לכם כוח לקרוא – וזה בסדר, כתבתי את זה בעיקר עבורי – תמצתתי כל הרשומה הנוכחית ל-29 מילים כאן. אבל אם בא לכם בכל זאת לקרוא את הסיפור המלא, אז הנה זה בא:

חלק 1: בעל הבית המנוול מכה שנית

ההתחלה של הסיפור די מביכה מבחינתנו, כי כל הבלאגן נולד משתי טעויות שאנחנו עשינו:

1. האחת היא טעות שאשתי עשתה בעת חתימת חוזה השכירות של הדירה הקודמת בה גרנו. החוזה נחתם ל-12 חודשים, וזוגתי הייתה אמורה לתת 12 צ'קים של שכר דירה, אבל היא נתנה בטעות 13 צ'קים. קורה. טועים.
2. ואחרי שגילינו שנפלה טעות והודענו לבעל הבית מספר פעמים שיש לו צ'ק מיותר – סמכנו עליו שלא יפקיד אותו. גם אחרי תקרית המזגן המקולקל בה בעל הבית הרוויח את התואר "מנוול", עדיין סמכנו עליו שלא יפקיד את הצ'ק שניתן לו בטעות – ולא ביטלנו אותו.
   נאיביים שכמונו.

וכך קרה שבשלהי חודש ספטמבר 2013, שלושה ימים אחרי שעזבנו את הדירה שלו ולמחרת היום בו החזרנו לו את המפתחות – בעל הבית המנוול פרע את הצ'ק ה-13, ובעצם שלשל לכיסו שכר דירה על חודש נוסף למרות שכבר לא גרנו בדירה.

.

הימים הם ימי חול המועד סוכות. מצאנו עצמנו עם מינוס בלתי צפוי בבנק ובעל הבית המנוול סירב להחזיר את הכסף. טען שהוא רוצה לוודא שהצ'ק הזה אכן מיותר, כלומר לבדוק עם הבנק שלו שהופקדו 13 צ'קים ולא 12, אבל את זה הוא יכול לעשות רק אחרי חול המועד כי הבנקאי החביב עליו בחופשת חג, ובקיצור סירב להחזיר את הכסף עד שיבדוק – אבל לא מיהר לבדוק. רק לאחר תום חופשת החג בבנק הוא התקשר אלי והכריז "חדשות טובות, בדקתי ובאמת מגיע לך כסף. מה פרטי החשבון שלך, אני אעשה לך העברה!"… נתתי לו את הפרטים וקיוויתי שבזה יסתיים הסיפור, אבל אז הוא אמר "טוב, אני מעביר לך את הכסף בחזרה חוץ מ-200 שקלים שאני לוקח לך, סימלי, על הנזקים שהשארתם בדירה".

אה, כן, אני צריך להסביר כאן עוד משהו:
בעל הבית המנוול טוען שהחזרנו לו את הדירה עם מיליון נזקים שגרמנו לה. אנחנו, כמובן, דוחים את טענותיו על הסף. אם יש נזקים בדירה – ואמרתי לו את זה שוב ושוב – אז או שהם היו שם לפני שנכנסנו וככאלה אינם באחריותנו, או שהם "בלאי סביר", שגם בחוזה השכירות מוגדר שהוא לא באחריות השוכרים. ממש כמו, נניח, מזגן שהתקלקל כי הוא פשוט עתיק יומין.
מה שמצחיק הוא שבעל הבית המנוול, ביום האחרון של חוזה השכירות, בחר מיוזמתו (ולמרות שסירבנו להודות באחריות על שום נזק) להחזיר לנו את צ'ק הביטחון, זה שנועד להגן עליו במקרה שדיירים גורמים לו נזק או חוב ונעלמים מבלי לשלם. הוא החזיר לנו את הצ'ק – ואנחנו קרענו אותו והשלכנו לפח.
ועכשיו, משנפל לידיו סכום כסף ששייך לנו, הוא החליט להשתמש ב-200 ש"ח "סמליים" מתוכו כדי שנשלם על רשימת נזקים הזויה שלטענתו הם באחריותנו…? מיותר לציין שאם היה בדירה ההיא אפילו צל צילו של נזק שנגרם באשמתנו, בוודאי שהיינו מקבלים את האחריות ומשלמים, כן? אבל היות ואני לא מיליונר ולא מוסד צדקה, אני לא מתכוון לשלם על שום נזק שאינו באחריותי, ולכן הודעתי לבעל הבית המנוול שאני דורש את מלוא הסכום שניתן בטעות ואף לא אגורה מתחתיו, אחרת נתראה בבית משפט. ככה אמרתי לו. אולי אפילו קצת הרמתי את הקול. טוב, צעקתי, בסדר.
הוא ענה בעצבים "אז לך לבית משפט!" – ושנינו ניתקנו זה לזה בפרצוף בו זמנית.

יומיים לאחר מכן הלכתי לקנות חלב בקיוסק שנמצא לא רחוק מהדירה החדשה ששכרנו. במקרה אותו קיוסק נמצא ליד בית משפט השלום בטבריה, המשמש גם כבית משפט איזורי לתביעות קטנות, אז "על הדרך" קפצתי והגשתי כתב תביעה נגד בעל הבית המנוול, בו ביקשתי מבית המשפט שיורה לו להחזיר את מלוא הסכום שניתן לו בטעות. לא ביקשתי פיצוי, לא עוגמת נפש, לא ניפחתי שום דבר מעבר לסכום המדויק שהיה כתוב על הצ'ק שניתן לו בטעות. הגשתי טפסים וצילומי הוכחות, שילמתי אגרה, קיבלתי מספר תיק תביעה קטנה – ק' ואני נגד מנוול – והלכתי הביתה עם החלב שלי. בית המשפט כבר יודיע לבעל הבית המנוול שנפתחה נגדו תביעה קטנה וידרוש ממנו להגיש כתב הגנה. עכשיו אני ממתין.

התביעה הקטנה הראשונה שלי

חלק 2: מאתיים שקלי המריבה

חלפו מספר שבועות מהגשת כתב התביעה. יום אחד קיבלתי SMS מבעל הבית המנוול, בו הוא מודיע לי שהוא ביצע העברה לחשבון שלי של הסכום-פחות-200, כפי שאמר לי בשיחת הטלפון האחרונה בינינו, וזאת בגלל הנזקים שלכאורה גרמנו לו בדירה. עוד אני מעכל את הבשורה המפתיעה ופתאום הגיע SMS נוסף – "אני אשקול את המשך הדרך". מקסים. בדקתי את חשבון הבנק שלי ואכן הסכום-פחות-200 הופיע שם. לעולם לא נדע האם הוא העביר לנו את הסכום בגלל שבית המשפט הודיע לו על התביעה הקטנה נגדו או שסתם התחשק לו להיות נחמד (ואז ראוי לתהות למה הוא חיכה מספר שבועות עד שהעביר את הכסף…).

אבל עכשיו הוא חייב לנו 200 ש"ח בלבד. התביעה הקטנה נגדו כבר קיימת. מה לעשות?
האם לוותר ולמשוך את התביעה? הרי לא באמת יש לנו חשק להתעסק עם בתי משפט עכשיו, ואולי בכל זאת אפשר לוותר על ה-200 האלה? ומצד שני, האם בכזאת קלות ניתן למנוול לנצל את הטעות שלנו ולקחת מאיתנו כסף שלא מגיע לו?

בכנות, מה אתם הייתם עושים?

בהחלטה שעוררה עלינו לא מעט ביקורת בקרב משפחה וחברים, החלטנו לעמוד על שלנו ולהילחם עד השקל האחרון. ניגשתי לבית המשפט – סליחה, הלכתי לקנות עוד חלב ועל הדרך קפצתי לבית המשפט – והגשתי בקשה רשמית להוריד את סכום התביעה מגובה הצ'ק לגובה של 200 שקלים. אני אומר לכם, הייתי מאוד נבוך כשהגשתי את הטופס.

חלפו עוד מספר שבועות. נקבע לנו תאריך לדיון בבית המשפט – ויום אחד הגיע בדואר כתב ההגנה של המנוול. אני זוכר שירדתי לזרוק את הזבל, הוצאתי את המעטפה מתיבת הדואר ואחזתי בה, סגורה, כל הדרך עד לפח ובחזרה לפתח הבניין. אז התיישבתי על המעקה – וקראתי.

.

במסמך בן שני עמודים מודפסים צפוף-צפוף, בעל הבית קודם כל מודה שניתן לו צ'ק אחד מיותר ושהוא נפרע בטעות – אבל הוא מתעקש שאת הפרש המאתיים הוא לא מוכן להחזיר בגלל רשימה ארוכה של נזקים שהשארנו לו בדירה, הכוללת את כל מה שציין כבר בעבר בטלפון פלוס כמה נזקים חדשים שבדה במרוצת הזמן. הוא סיפר גם שהבת שלו עברה תאונת דרכים – שזה לא נעים אבל גם לא רלוונטי – ואת הכל הוא תיבל בציטוטים שאני כביכול אמרתי. איומים, לכאורה. אני! איומים!
ויש עוד: בכתב ההגנה הוא גם טוען שהשארנו חוב לעיריית טבריה ושהוא נאלץ לשלם אותו מכיסו (שקר שקל להפריך בעזרת נפנוף קליל של הקבלות שיש בידי, המוכיחות ששילמנו הכל), ולסיום הוא טוען שאני מנסה לנקום בו ושההתנהגות שלי היא – בחיי, זו מילה שהוא השתמש בה – נכלולית. אני מודה, פה כבר פרצתי בצחוק גדול.

הפיסקה המסכמת מתוך כתב ההגנה שלו

ועכשיו… שוב לחכות. על פי הליכי תביעות קטנות אין לי אפשרות להגיב בכתב על כתב ההגנה אלא רק להמתין לדיון בבית המשפט ולומר שם את דבריי. אז שיננתי לי נאום תגובה קצר, בררתי את המילים, התרכזתי בעיקר והשמטתי את הטפל. התכוננתי היטב, כדי שאוכל להתנסח כמה שיותר בבהירות ברגע האמת ולהקטין את הגמגומים וה"אהה…" למינימום. חיכיתי לדיון בקוצר רוח – יותר משבעה חודשים! – עד שסוף סוף, בשבוע שעבר, הגיע היום.

חלק 3: אובג'קשן, כבוד השופטת

בוקר, בית משפט השלום בטבריה. הגיע מועד הדיון.

ק' ואני (להלן: התובעים) הגענו מוקדם וראינו את בעל הבית המנוול (להלן: הנתבע) ממתין בחוץ כשבידיו ערימת ניירות נתונה בתוך ניילון מרופט של קלסרים. נחמד. עושה רושם שהוא התכונן. אבל אז שלפתי את הקלסר האדום והמבהיק שלי, ובו מסודרים כל המסמכים וההוכחות. כן, חביבי, גם אני התכוננתי.

לא החלפנו אף מילה, אפילו לא מבט. נכנסנו לאולם הדיונים בשקט מתוח – וחיכינו. סיכמתי מראש עם ק' שאני אייצג את שנינו, וגם אמרתי לה שאני לא מתכוון לדבר הרבה אלא לתת לו, לנתבע, לדבר כמה שיותר. הייתה לי הרגשה שהוא כבר יכרה לעצמו את הבור.

השופטת נכנסה לאולם בצעדים מהירים, התעלמה לחלוטין מאיתנו התובעים, פנתה ישירות לנתבע ואמרה לו שהיא לא מבינה את טענת ההגנה שלו. כצפוי, הוא התחיל שוב לספר סיפורים ארוכים ונפלאים שלא קשורים לכלום, ובשלב מסוים אף שלף תמונות וטען שאלה חלק מן הנזקים. היה לא קל להתאפק למשמע בליל הקשקושים שהוא תיאר שם, אבל לא התפרצתי לדבריו אלא חיכיתי בסבלנות לתורי.

כשסוף סוף פנתה אלי השופטת, אמרתי שכל נזק שעליו מדבר הנתבע הוא אחד משלושה: או שקרי (וכאן עצרתי לרגע כדי לוודא שהבחורה הנחמדה שמקלידה את הפרוטוקול מוסיפה את המילה הזו), או היה בדירה טרם כניסתנו ועל כן נותר שם בעת שיצאנו, או שקרה כתוצאה משימוש סביר ולכן מותר על פי תנאי החוזה. כמו כן למטרת כיסוי נזקים נועד צ'ק ביטחון שהוחזר לנו במעמד החזרת המפתח, ולכן אין שום סיבה שהנתבע ישתמש בכסף שניתן לו בטעות למטרה הזו. זה היה הדבר היחיד שיצא לי לומר מתוך הנאום שהכנתי מראש. כצפוי, זה רק הרגיז את הנתבע שהתחיל שוב להפליג בסיפורים – ק' כבר התקשתה להסתיר את הגיחוכים – אבל לשמחתי השופטת עצרה אותו במהרה, לא לפני שקלטתי אותה ממלמלת "יש לך פגם בהגנה שם, אבל בסדר, נו, תסיים."

ואז הוא טען שלא רק נזקים השארנו לו בדירה, אלא גם חשבונות שלא פרענו והוא נאלץ לשלם מכיסו. אמר שיש לו קבלות להציג, אז אמרתי שגם לי יש קבלות שמוכיחות ששילמתי. אבל השופטת אפילו לא ביקשה לראות. חבל, השקעתי בניילונים והכל.

אחרי עוד כמה שאלות הבהרה, השופטת הודיעה שפסק הדין יינתן בימים הקרובים וסיימה את הדיון. יצאנו מבית המשפט כשאנחנו מרגישים מנצחים. עבורנו, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, העניין הוא לא מאתיים שקלים. יהיה מה שיהיה עכשיו, אנחנו עמדנו על שלנו. זה מה שחשוב לנו.

חלק 4: טעם הניצחון

פסק הדין שהגיע בדואר משתרע על פני שלושה עמודים(!), ומה שחשוב מופיע בסוף:

מתוך פסק הדין

הידד! הנתבע (בעל הבית המנוול) מחוייב להשיב לתובעים (אנחנו!) את יתרת סכום הצ'ק שניתן לו בטעות וכמו כן הוא מחוייב לשלם את הוצאות המשפט, כך שבסה"כ עליו לשלם אפילו יותר ממאתיים שקלי המריבה ההם…

באותו ערב החלטנו לחגוג באופן ספונטני: יצאנו מהבית עם הילדים, קנינו פיצה ושתיה קלה ונסענו אל הדירה ההיא. התיישבנו על הרצפה בכניסה לבניין, בשטח ציבורי שמותר לכל אדם להימצא בו, ואכלנו שם ארוחת ערב. שכנים נכנסו ויצאו והביטו בנו בתימהון, אבל לנו לא היה אכפת. להם זה נראה מוזר, לנו זה נראה הגיוני. סמלי, אפילו. וכשיהונתן שאל בפה מלא פיצה "למה באנו לבית הישן?" – ענינו לו שפשוט באנו לכאן פעם אחרונה כדי להגיד שלום כמו שצריך.

ואז ק' ואני השקנו כוסות פלסטיק מלאות תה קר וחייכנו זה לזו. לכל אורך הדרך לא היה ספק שאנחנו צודקים, אבל כמה טוב לקבל אישור רשמי. ניצחנו אותו. ניצחנו את המנוול.

לניצחון הזה היה טעם של פיצה עם זיתים. טעים!

מעשה במזגן מקולקל ובעל בית מנוול

זהו סיפור על מזגן שהתקלקל לו בבוקר חם של תחילת אוגוסט, ועל בעל בית מנוול שחיפש דרכים לחסוך ולקמבן עד שבסוף הכל עלה לו ביוקר. ידידיי בפייסבוק כבר נתקלו בסטטוסים ספק-ציניים-ספק-מיואשים שכתבתי בימים בהם התגלגלו העניינים, ועכשיו כשהפיאסקו עומד בפני סיום החלטתי לספר את הסיפור מתחילתו ועד סופו (לעת עתה), למקרה שזה נכון מה שאומרים, ואולי יום אחד אסתכל על זה ואצחק.

אז.

לפני מספר שבועות התעוררתי כהרגלי לבוקר טברייני לוהט של אוגוסט ומיד רצתי להדליק את המזגן בסלון. המזגן התעורר, אמר לי יפה בוקר טוב, עשה לי קצת רוח על הפרצוף – ומת. וב"מת" אני מתכוון "עשה קצר שהקפיץ את הפקק בחוץ וכיבה את החשמל בכל הבית". כזה מת. מיד צלצלתי לבעל הבית (שלא ענה לטלפון) ושלחתי לו SMS שיחזור אלי בדחיפות כי הדירה עומדת להפוך לכבשן ואני עם שני ילדים שלא עשו שום עוול לאף אחד, אבל רק אחרי שעות ארוכות הוא חזר אלי. אמר שהטלפון לא היה עליו עד עכשיו אבל גם ציין שהשעה כבר מאוחרת והוא כנראה לא יספיק להביא היום מישהו שיבדוק את המזגן. בנוסף, "הערבים יצאו היום לשלושה ימים של חג", הוא אמר, רומז כנראה שרק ערבים מבינים במיזוג אוויר וכבר מכין את הקרקע לסיכוי שהמזגן לא יתוקן במהרה.

זה היה יום חמישי. למחרת, שישי, הגיעו שני טכנאים (יהודים, לא ערבים, הם הרי בחג) ואבחנו את הבעיה במזגן: המדחס מקצר וצריך להחליף אותו.

בסוף השבוע שלחנו את הילדים לסבתא וסבא שלהם ואנחנו נשארנו להזיע בבית. אני כבר התחלתי לחשוש שבעל הבית לא ימהר להחליף מדחס, כי הוא עולה כמעט כמו מזגן חדש, ובעל הבית כבר הוכיח בעבר שהוא מעדיף לחפש ולקמבן פתרונות עוקפי-הוצאות.

זה אותו סוף שבוע בו שר האוצר יאיר לפיד השווה את מצביעיו המאוכזבים לשנאוצרים בגשם. אהה, הלוואי עלינו גשם.

ואז הגיע יום ראשון. סבא וסבתא היו צריכים ללכת לעבודה אז הילדים חזרו אל הבית החם. הצבתי מאוורר בסלון וניסינו להתעלם מטמפרטורות הצהריים הטברייניות, אבל פתאום הסתכלתי על הבת שלי וראיתי שהיא נוטפת באקטים של זיעה. משהו בתוכי התפוצץ. לשמחתי, ממש במקרה, בדיוק באותו רגע התקשר בעל הבית כדי להודיע שגם היום לא יתוקן המזגן, כי החג של הערבים אמנם נגמר, אבל הם עדיין בחופש. וזה מוזר – כשאני מתרגז אני בדרך כלל לא מרים את הקול אלא נעשה מאוד מאוד ציני. הפעם, עם התמונה הזאת של מיכל רטובה כולה כאילו יצאה עכשיו ממקלחת, פשוט צעקתי עליו כמו שבחיים שלי לא צעקתי. ק' אמרה אחר כך שזה באמת לא היה טל שצעק בטלפון, אלא אבא של מיכל: שמילא אני, אבל הילדה שלי לא עשתה לו שום דבר רע, ושלא מגיע לה לסבול מהחום. שבזמן שהוא מחפש איך לחסוך כסף אנחנו אלה שסובלים, שזאת אחריות שלו, שהחוזה מציין בפירוש שאם הוא לא מתקן בזמן סביר אז זכותי לתקן בעצמי ולנכות את זה משכר הדירה (כאן הוא הרים את הקול וצעק עלי בחזרה שלא אעז ושהוא יטפל בזה ממש למחרת).

השיחה הסתיימה כך:

כן, בעל הבית "פיטר" אותנו, בערך חודש לפני תום חוזה השכירות על הדירה, מהסיבה שאנחנו מעזים להתלונן יותר מדי. הבעיה היחידה שהייתה לי עם זה הייתה שהוא זכה לדחוף לי בפרצוף שהוא לא רוצה להאריך איתנו את החוזה, ובכך מנע מאיתנו את העונג בלדחוף לו לפרצוף שאנחנו לא רוצים להאריך איתו את החוזה.

יום שני הפציע, ואיתו הגיעו על הבוקר צמד טכנאי מזגנים ערבים. יש, ערבים! סוף סוף מישהו שמבין פה במיזוג! אלא שבמפגן נדיר של דו-קיום שהיה גורם אושר רב לידידינו במרצ, הדיאגנוזה שלהם הייתה זהה לזו שנקבעה ביום שישי על ידי צמד טכנאי המזגנים היהודים: צריך להחליף מדחס.
ועכשיו חידה: מה יעשה בעל הבית, אחרי שארבעה טכנאי מזגנים אמרו לו שצריך להחליף מדחס? ברצינות, נסו לנחש לפני שתמשיכו.
.
.
.

ניחשתם נכון, הוא ביקש חוות דעת נוספת. שלישית (או חמישית, או שישית, תלוי אם סופרים לפי בני אדם או לפי צמדים).

אנחנו כבר ביום שלישי, 5 ימים ללא מזגן. סוף סוף בעל הבית הבין שצריך להחליף מדחס ובישר לנו: בעוד שבועיים, פלוס מינוס, אני שם לכם מזגן חדש מהניילונים.
ולפי העובדה שנותר לנו כחודש עד שחוזה השכירות מסתיים, זה נותן לנו בערך שבועיים ממוזגים לפני שבעל הבית מעיף אותנו מהדירה, נכון? לאו דווקא, כי יש טוויסט מפתיע בעלילה:

כאן באמת נפל לי האסימון שמדובר לא בטרגדיה אלא בקומדיה.
כלומר, עכשיו הוא כן מעוניין לדון בחידוש החוזה, אבל יש לו כמה תנאים. קבענו שהוא יקפוץ אלינו בהזדמנות כי זה לא דבר שמדברים עליו בטלפון – והמשכנו לסבול מהחום בבית.

ואז, אחרי כמה ימים, הוא באמת קפץ אלינו כדי לדון בחידוש החוזה.

לא, אין מילים לתאר את החוצפה. שכר הדירה שלנו בשנה הראשונה גם ככה גבוה בהרבה מהממוצע בשכונה, ועכשיו הוא רוצה להעלות לנו אותו, ועוד להפיל עלינו את עלות התיקונים שייעשו מעתה בנכס שלו… כמובן שלא הסכמנו, וכך זכינו אנחנו להיות אלה שמודיעים לו שאנחנו לא מעוניינים לחדש איתו את החוזה תחת התנאים האלה. "ואתה יודע מה?", ק' הוסיפה, "אל תביא מזגן חדש. חכה שנעזוב ואז תתחיל לקדוח ולחצוב פה בקירות, אנחנו לא רוצים לנקות את זה". ואני אומר לכם, כשהוא יצא מהדירה אני וק' התחבקנו חזק, ולמרות הזיעה הרגשנו ממש ממש טוב.

אני לא יודע אם זה קשור, אבל דווקא למחרת הפגין בעל הבית סימן ראשון של אנושיות וניסה לשפר את המצב.

זה ממש לא תחליף למזגן נורמלי, כמובן, בעיקר משום שמזגן נייד פולט קור מצד אחד אבל חום מצד שני, כמו מייבש כביסה. מכיוון שאין לנו פתח מסודר עבור צינור האוויר החם, אנחנו נאלצים לפתוח בשבילו חלון. נוצר מצב אבסורדי של מזגן שעובד בכל הכוח עם חלון פתוח, וכולנו יודעים כמה זה יעיל… נו, זה לפחות עדיף על פני מאוורר. ובכל מקרה זה כבר היה מאוחר מדי מבחינתו של בעל הבית. כי באותו ערב בו הוא הציב לנו את התנאים שלו להארכת החוזה, אנחנו כבר ידענו משהו שהוא עדיין לא ידע.

וזה המצב כרגע (הרשומה מתפרסמת כארבעה שבועות אחרי שהמזגן התקלקל): עדיין חם בבית, אבל מסתבר שאפשר להתרגל. המזגן הנייד הופך את החיים לנסבלים, ובעל הבית כבר הבהיר שאם תתחיל מלחמה עם סוריה הוא ייאלץ לקחת ולהחזיר אותו למקלט ממנו נלקח. הילדים מבלים המון זמן בבית הממוזג של ההורים של ק' (הרווח כולו שלהם). ק' ואני משוכנעים במיליון אחוזים – וגם קצת מקווים – שהדירה הזו תעמוד ריקה עוד כמה שבועות טובים (בטח כל עוד בעל הבית ימשיך לדרוש שכ"ד גבוה ולנסות לגלגל עלויות על הדיירים). אנחנו? פנינו המזיעות נשואות אל הדירה החדשה, הגדולה והיפה ששכרנו לשנה הבאה, והמזגנים בה עובדים מ-צו-ין! 🙂

*

לפני שאסיים, אני רוצה לנסות ולהביא גם את נקודת המבט של הצד השני. האמת שבעל הבית באמת השקיע הרבה כסף בדירה. הוא קנה חורבה עלובה ושיפץ אותה, אז אולי אפשר להבין שהוא מצפה שהדיירים יהיו אסירי תודה על הדירה הנאה ויתקשה להאמין שיש בה משהו לא תקין. כשנכנסנו לדירה, היה בה מזגן בודד בסלון, ובעל הבית בעצמו סיפר לנו שהוא עתיק מאוד. כמה חודשים אחר כך ביקשנו ממנו להתקין מזגן בחדר הילדים והוא הסכים (לא לפני שניסה לגלגל עלינו את דמי ההתקנה). אחרי כמה שבועות הוא הודיע פתאום: "הפתעה! בחדר של הבת שלי היה מזגן, יום אחד התחיל לעשות בעיות, אז שמתי לה חדש ואת זה הבאתי לחדר השינה שלכם!" (קראתם נכון: המזגן התחיל לעשות בעיות ואז הבאתי אותו אליכם). כמובן שהמזגן הזה עשה גם לנו בעיות, אבל בכל פעם שדיברנו על זה עם בעל הבית הדגשנו שזה לא מזגן שביקשנו ולכן ממש לא משנה לנו אם הוא יתוקן או לא. טוב, בסוף הוא תוקן, הרי בדירה שלנו צעדו יותר טכנאי מזגנים מאשר בועידת קירור וצינון בינ"ל.

בקיצור, אפשר להבין שבעל הבית מרגיש שהוא השקיע המון כסף בדירה הזאת, אבל זה סיכון שצריך לקחת כשמשכירים למישהו דירה. וחוץ מזה, עצם העובדה שיש בבית שני מזגנים קטנים ותקינים לא מחפה על העובדה שאין מזגן בסלון. הרי אי אפשר להישאר כל היום בחדר הילדים או בחדר השינה. לעיתים ניסינו להפעיל את שניהם בעוצמה מלאה, לסגור את כל החלונות בבית ולקוות שקצת קור יגיע לסלון, אבל הבית בנוי כך שזה פשוט לא עבד. בקיצור, עם כל האמפתיה והניסיון להסתכל על זה דרך העיניים שלו, אני עדיין חושב שהוא, ובכן, בעל בית מנוול.

שורה תחתונה: אם אתם מחפשים כרגע דירה להשכרה בטבריה, שלנו מתפנה בקרוב. אבל… אני ממליץ שלא לשכור אותה. אפילו, אפשר לומר, ממליץ בחום.