עלאאאאפ!

ביום חמישי יהונתן חזר הביתה מהגן עם חיוך רחב על השפתיים ושיר חדש בלב.

ממה שהצלחנו להבין, שמו של השיר הוא "עלאאאאפ!", ומילותיו הן:

עלאאאאפ!

וזהו.
זה, לפי יהונתן, כל השיר. ניסינו להוציא ממנו עוד מידע – איך השיר ממשיך? מה קורה אחר כך? רגע, מה זה בכלל "עלאאאאפ!"? אבל יהונתן רק חזר שוב ושוב על "השיר הזה, עלאאאאפ!", ובכל פעם שביקשנו ממנו לשיר הוא צווח את מילות השיר.

טוב, מילת השיר.

העליתי את הוידאו הנ"ל לאינסטגרם ולפייסבוק וקיבלתי כמה השערות מעניינות. אולי התחילו ללמוד בגן את האלף בית, ו"עלאאאאפ!" הוא בעצם "אלף"? אולי זה "הלב" מהסדרה על מרקו שמחפש את אמא, או "עלש" של שלמה ארצי ושמעון בוסקילה? ניחושים רבים וכולם מוצלחים, אבל אף אחד לא נשמע מספיק נכון…

כשאני כמעט מתפוצץ מסקרנות, הלכתי למחרת לגן יחד עם יהונתן ושאלתי מה זה הדבר הזה. שוב עלו כל מיני ניחושים, אבל דווקא הגננת מאתמול לא הייתה שם. אז במשך כל סוף השבוע יהונתן שיגע את כל הסובבים: עלאאאאפ! לסבתא, עלאאאאפ! לדודה, עלאאאאפ! למיכל, עלאאאאפ! בארוחת הערב, עלאאאאפ! במקלחת ואפילו כמה עלאאאאפ! נשמעו מחדר השינה של הילדים הרבה אחרי שהשכבנו אותם לישון.

עלאאאאפ!

ביום ראשון הלכתי שוב לגן. תפסתי את הגננת והתחננתי לדעת מה זה השיר בן המילה האחת שמשגע אותנו כבר כמה ימים. היא חשבה כמה דקות – ולבסוף אורו עיניה. "אני יודעת מה זה!" היא חייכה וניגשה אל מערכת הסאונד המתוחכמת שניצבת בפינת הגן (רדיו דיסק פשוט, אבל עם רמקולים עצומים בגודלם). היא חיפשה בין הדיסקים והסבירה תוך כדי:

"יש לנו דיסקים עם כל מיני שירים שאנחנו שרים מדי פעם עם הילדים. שיר למפגש בוקר, שירי חגים…", היא שלפה דיסק אחד והכניסה למערכת, "אבל לפעמים יש שירים שאני מדלגת עליהם. אחד מהם מתחיל ככה:" – והיא לחצה על כפתור ההפעלה והריצה כמה קטעים, עד שמתוך הרמקולים הגדולים בקע קול של ילד, שצעק "עלה! עלה!!!" על רקע מנגינה עליזה.

עלה!

"זה שיר על עלים של עצים בשלכת", אמרה, "אבל אנחנו בקושי שומעים אותו. כמעט תמיד כשהוא מתחיל לצעוק "עלה!" אני מעבירה לשיר הבא. בגלל זה יהונתן חושב שזה שיר נפרד…"

אבל רגע, יש עוד – התברר שכאשר לוחצים במערכת על אחורה או קדימה, בוקע מן הרמקולים מעין שיהוק מתכתי קטן, שנשמע ממש כמו… "P!". כנראה שהרדיו-דיסק הזה ראה ימים יפים יותר, אבל סוף סוף התפוגג המסתורין: "עלאאאאפ!" הוא בעצם "עלה!"+השיהוק של המערכת. מאיפה ליהונתן לדעת שה"עלה!" הוא רק תחילת השיר, אם בדרך כלל הגננת מעבירה לשיר הבא? ומאיפה לו לדעת שהשיהוק המתכתי ההוא איננו חלק מהשיר?

וכך נפתרה התעלומה. שמחים כמוני? הצטרפו אלי ונשיר יחדיו: עלאאאאפ!

מפגש הורים

בגן של יהונתן, רוב הילדים מגיעים בהסעות מיישובי האיזור לא עם אחד ההורים אלא עם מלווה קבוע שהוצמד להם ע"י שירותי הרווחה של העירייה במקום מגוריהם או לפעמים סתם ככה עם נהג מונית. כשהחלטנו לגור בצפון ידענו שיהונתן כנראה לא יהיה זכאי למלווה, ולא רצינו להפקיד אותו בידיים של נהג מונית אקראי ומתחלף, ולכן החלטנו שאם כבר עוברים – אז נעבור לגור במרחק הליכה מהגן. ככה יוצא לאחד מאיתנו לקחת אותו בבוקר אל הגן ולאסוף אותו בצהריים, ואם במקרה אנחנו לא יכולים, אז גם סבתא ודודה גרים במרחק הליכה. תענוג!

באותו גן נערך מדי פעם "מפגש הורים": יום אחד, מתוכנן וידוע מראש, שאליו ההורים מוזמנים להגיע ביחד עם הילדים. זוגות זוגות, ילד והורה (בדרך כלל אני אבא יחיד בין אמהות) אנחנו משחקים, רוקדים, שרים ועושים איזושהי פעילות יצירה, ואחרי כשעה וחצי או שעתיים אנחנו נפרדים מהילדים ועולים למעלה – שם ערוכים עבורנו כיסאות במעגל עם כיבוד צנוע במרכזו, ומנהלת הגן יחד עם הפסיכולוגית הצמודה מנהלות איזהו מפגש, מעין דיון, אפילו סוג של שיעור, בו ההורים מוזמנים לחלוק מנסיונם ותחושותיהם לגבי כל מיני דברים שקורים עם וסביב הילד שלהם. יש גם מי שקרא לזה "קבוצת תמיכה", ואני לא כל כך אוהב את השם הזה אבל כקבוצת אנשים שבה המשותף לכולם הוא התמודדות, זה אולי השם המתאים ביותר. אני לא יודע אם בגנים אחרים (חינוך מיוחד או לא) יש משהו דומה למפגשי ההורים האלה, אבל זה די נחמד. בתקופה בה כבר גרנו בטבריה אבל אני עדיין עבדתי במהלך השבוע ברמת גן, זוגתי הייתה לוקחת בוקר חופש מהעבודה לשם כך. מאז שעברתי לעבוד מהבית ומן הסתם בתקופת האבטלה שלי, אני הפכתי לנציג המשפחה, וביני לבין ק' אני לא חושב שפספסנו אף מפגש.

כלומר, ההורים לא מחויבים להגיע למפגשים האלה. מודגש בפנינו שזה מאוד חשוב – לילד, להורים, לצוות הגן – אבל כולנו יודעים שזה לא פשוט לפנות לעצמך בוקר שלם באמצע שבוע עבודה, ויש הורים שמדי פעם לא מצליחים לעשות את זה. כי יש דברים דחופים, ויש תקלות, ויש פעמים שפשוט לא יוצא. זה בסדר, זה מתקבל בהבנה על ידי כולם, אפילו הילדים כבר למדו שמדי פעם אמא נאלצת לפספס מפגש הורים וזה מאוד מצער אבל אין מה לעשות.

היום היה מפגש הורים כזה, הראשון לשנת הלימודים הנוכחית. נוכחות ההורים הייתה גדולה באופן יוצא דופן, אני באתי עם יהונתן, כמובן, ויש ילדים שבאו עם אמא ואפילו כאלה שבאו עם שני ההורים. היו המון אנשים בגן הבוקר, ולדעתי זו הפעם הראשונה שהגננות היו צריכות לצאת החוצה ולחפש עוד כסאות כדי שלכולם יהיה איפה לשבת. המון חיוכים, המון "נעים מאוד" ו"אוי, כמה רזית!"… וביניהם, קצת מתחת לגובה המותן של רוב הנוכחים, נותרו שלושה ילדים שאף הורה לא הגיע איתם. לאחת לא היה אכפת, כי אמא שלה נורא עסוקה וממילא לא מצליחה להגיע לרוב המפגשים האלה. לשני גם לא היה אכפת, כי הוא ראה שהרוב מחולקים לזוגות של ילד והורה, אז הוא פשוט ניגש לילדה הראשונה והפך לזוג שלה. אבל השלישית, שאני מכיר משנה שעברה ויודע שבדרך כלל מישהו מההורים שלה כן מצליח להגיע, קלטה שהיא נותרה לבד – ופשוט פרצה בבכי.

בכי של ילדה בגן ילדים הוא לא דבר חריג, כמובן, אבל משום מה דווקא מהבכי הזה אי אפשר היה להתעלם. "אמא לא יכלה לבוא", אמרה לה הגננת, "היא ניסתה אבל לא הצליחה", אבל זה לא באמת מעודד וממש לא עזר. אחת הסייעות ניגשה אליה ואמרה "אני אהיה בת הזוג שלך!", אבל גם זה לא עזר. מישהי אחרת מהצוות אמרה לה "בואי, תבחרי את – מי את רוצה שיהיה הזוג שלך?", אבל היא המשיכה לבכות, רוצה רק את אמא או את אבא שלה כמו שלשאר הילדים יש לצידם את אמא או אבא שלהם. ויש כאלה שניסו להתרכז במשחק ויש כאלה שניסו לא להסתכל, אבל הבכי שלה לא הפסיק ורק התגבר, עד שבסופו של דבר היא נרגעה איכשהו מעצמה ובחרה בגננת להיות בת הזוג שלה.

אז שיחקנו, ורקדנו ושרנו, והכנו ביחד קישוטים לסוכה. יהונתן ואני צבענו שלט "ברוכים הבאים" בטושים והדבקנו עליו מדבקות צבעוניות, וקישטנו באופן דומה גם שתי יונים מנייר, ואחר כך עברנו להכין שרשרת מרצועות נייר ארוכות, שהגננת אמנם ביקשה שנעצור כאשר יהיו בה שמונה חוליות אבל אותי היה צריך לעצור בצעקות כשכבר הגעתי לעשרים…

ואז היא התחילה לבכות שוב.

ופעם נוספת כל הראשים הסתובבו אליה, והפעם נראה היה שהבכי רם יותר מקודם. לרגע אף אחד לא ידע מה להגיד או מה לעשות. אבל אז הבנו שהיא מסתכלת על פתח החדר, כי משם הסתערה עליה דמות מוכרת וחיבקה אותה חזק, ומתוך הבכי החנוק אפשר היה לשמוע בבירור את המילים "אני פה. הצלחתי".

.