חרישניקים

בבוקר יום הולדת ארבעים שלי התעוררתי בדירה שלא הכרתי, ללא תחתונים, ועם גרב אחת ספוגה בשתן של כלב.

באופן טבעי נעמדתי על רגל אחת, היבשה – וחשבתי לעצמי שזה אולי אחד מימי ההולדת הטובים ביותר שהיו לי בארבעים השנים האחרונות.

לא שימי הולדת אחרים היו גרועים. זה המקום שבו הייתי.

מצב ששולחן האוכל החדש שלנו הוא היפה ביקום

אני חושב שברוב הפעמים בהן אנשים עוברים דירה, זה כי צריך. בגלל איזשהו אילוץ. כי חוזה השכירות הנוכחי עומד להיגמר, כי המצב הכלכלי מחייב להצטמצם או להתרחב, כי מפרקים את התא המשפחתי. מעטות הן הפעמים בהן מעבר דירה נעשה כי רוצים, בזמן שהאלטרנטיבה היא להישאר בתוך המוכר והידוע.

היציאה מבית ההורים כדי לגור לבד היא מעבר דירה כזה. כך גם כשעוברים לגור יחד עם בן או בת הזוג. עוברים לא כי צריכים, אלא כי רוצים. עוברים כי עצם המעבר מאיץ את הלב.

וזה המעבר שהיה לנו מטבריה לחריש.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אז הגענו (צילום מסך מתוך הסטורי של יום המעבר באינסטגרם שלי)

ההובלה עצמה הייתה יום לפני יום ההולדת שלי, כך שביום עצמו כל הבית היה עדיין בארגזים (הייתי צריך לחפש כמה דקות ארוכות כדי למצוא תחתונים וגרביים חלופיים).

ק' הזמינה שתי בחורות נחמדות שתעזורנה לה לסדר את כל הרכוש שלנו יפה יפה בדירה החדשה, ואני התבקשתי לקחת את הילדים ואת הכלבים מחוץ לבית. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר ארוך.

הנוף מהמרפסת שלנו. אין ספסל ירוק.

כשטיילנו ברחוב החדש שלנו, הגענו אל בית הספר שבו הם ילמדו. הם הסתכלו עליו, בחנו אותו מכל הכיוונים, ושאלו למה כתוב כאן בגדול "נשק וסע". אז הסברתי להם מה זה.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז דבש עשה את צרכיו על המדרכה, ואני שלפתי שקית והרמתי אחריו תוך כדי שאני מסביר לילדים שככה זה כאן בחריש, צריך להרים אחרי הכלב. גם כי אנחנו לא רוצים לקבל קנס, אבל בעיקר כי אנחנו לא רוצים ללכלך את העיר שלנו. זו הסיבה שבכל פינה יש תיבות צהובות ובהן שקיות שחורות – זה לאיסוף הצרכים של הכלבים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז סיפרתי להם שיש כאן בחריש גינת כלבים. שזה שטח גדול שבו אפשר לשחרר כלבים לרוץ בחופשיות ולשחק עם כלבים אחרים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז טיילנו ברחוב הראשי של חריש, שדרות דרך ארץ, ושאפנו עמוק פנימה את ניחוח צמחי התבלין שצומחים בכל פינה ברחוב.

והילדים – ניחשתם נכון.

טבריה היא עיר עתיקה. בשנה שעברה היא חגגה 2000 שנים. זה קילומטרז' יפה, ויש משהו נחמד במגורים בעיר שיש לה היסטוריה. אבל בטבריה, אם אין משהו – אז הוא כבר לא יהיה. בחריש, לעומת זאת, אם אין משהו – זה כי עדיין לא הקימו אותו.

וזה משהו שמאוד משמח אותי בעיר הזאת. ה"עדיין".

המתנ"ס החדש של חריש ניצב בגאון ליד שטח ריק עם הרבה פוטנציאל

יש הרבה סיבות למעבר שלנו לחריש. יש לנו כאן משפחה. התקרבנו למרכז, לחברים. מזג האוויר כאן הרבה יותר נעים לנו מאשר בטבריה, ולראיה אנחנו כבר לא נושמים רק מזגן בבית אלא ממש פותחים חלונות ונהנים מהרוח. חריש מישורית יחסית לעומת טבריה המשופעת. חריש נקייה לעומת טבריה המלוכלכת. חריש היא עיר צעירה ורעננה בניגוד לטבריה הקשישה והעייפה. בחריש יש שפע של פארקים ירוקים, מוצלים ומושקעים (רק השבוע גיליתי עוד אחד במרחק הליכה מהבית), ובטבריה יש מעטים, קטנים, חשופים לשמש ללא הצללה וללא מים.

אבל בעיני הדבר הטוב ביותר בחריש הוא האנשים.

למיטב הבנתי, ואנא אל תעירו אותי אם זה חלום בהקיץ, רוב התושבים בחריש עברו אליה כמונו – מתוך בחירה ולאו דווקא מתוך צורך. יש בזה משהו מן החלוציות. זו עיר בהקמה, יש הרבה דברים שאין בה, ואני חושב שצריך להיות אנשים מאוד מיוחדים כדי לעבור למקום כזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו, משפחת אייזנמן, אנשים מיוחדים כאלה. ואני רוצה לחשוב שהאנשים מסביבנו גם הם אנשים מיוחדים כאלה.

בפארק מול הבית צומחים רימונים על העצים

אני כותב את השורות הללו שלושה שבועות אחרי שעברנו לחריש. יכול להיות שאקרא את הדברים בעוד חודש, שנה או עשור ואצחק על הטמבל הנאיבי שהייתי אז, אבל כרגע אני מתלהב מאוד מהעיר. האווירה. הריח. הפוטנציאל.

אנחנו גרים בשכונת אבני חן, ברחוב טופז. המתנ"ס מעבר לכביש, ושלושה פארקים – בעצם כבר ארבעה –במרחק הליכה. הקריטריון היחיד שהיה לנו בבחירת הדירה הוא המרחק מבית הספר, ואכן מצאנו דירה שתאפשר לילדים לישון עד עשר דקות לפני השיעור הראשון ועוד ללכת לשם בנחת. הדירה אמנם מעט יותר קטנה מזו שיש בבעלותנו בטבריה, אבל היא מרגישה כמו בית כבר מהרגע הראשון שלנו בחריש.

רבי עקיבא היה בן ארבעים כשיצא לדרך חדשה בחיים. אני בן ארבעים וממש לא רבי עקיבא, אבל הסלוגן של חריש הוא "עיר חדשה, התחלה חדשה" – וזה בהחלט מרגיש כמו דף חדש. רענן. נקי. מלהיב.

*

פעם, כשסיפרתי לאנשים שאני גר בטבריה, קראו לי טברייני. לא אהבתי את זה.

אבל עכשיו אני גר בחריש, ובהחלט אפשר לקרוא לי חרישניק. זה מוצא חן בעיני.

 

דוקו פליימוביל: משפצים מטבח

51 ימים בלי החדר הכי חשוב בבית.
זה היה סיוט, אבל לפחות היו לי מצלמה ושתי בובות הפליימוביל שגנבתי מהילדים…

משפצים דלתות, דוקו-פליימוביל

השבוע התחלנו לשפץ את הדירה שלנו, עכשיו כשהיא סוף סוף שלנו. הדבר הראשון שעשינו היה להחליף כמה דלתות בתוך הבית.

בזמן שהבחור הנחמד עובד אצלנו בבית, הסתובבתי לו בין הרגליים ותיעדתי את התהליך. אבל מהר מאוד השתעממתי מסתם צילומי נסורת ושברי לבנים, אז לקחתי שתי בובות פליימוביל של יהונתן ופשוט התחלתי לשחק… כך נוצרה מזכרת חביבה מהשיפוץ הראשון שעשינו בבית, ויש לי הרגשה שזו לא הפעם האחרונה:

הבית החדש

בפעם האחרונה בה עברנו דירה זה היה בתוך טבריה – עברנו מהדירה של בעל הבית הקודם (הידוע גם כ"בעל הבית המנוול") אל הדירה הנוכחית (של המכונים "בעלי הדירה הנחמדים"). עבור יהונתן זה יצר בלבול מסוים; מעברי דירה קודמים קרו בן רגע, ביום אחד, ובהם עברנו מעיר לעיר כך שכל הסביבה שלו השתנתה – דווקא אז לא הייתה לו בעיה להבין שקודם גרנו שם ועכשיו אנחנו גרים פה. אבל במעבר הדירה האחרון רק חלק מהסביבה שלו השתנה: הגן הוא אותו גן, הדרך כמעט אותה דרך, אפילו לסבתא וסבא מגיעים כמעט באותו אופן. מה גם שהייתה תקופת חפיפה קצרצרה בה החזקנו למעשה בשתי הדירות במקביל, לקחנו אותו פעם לדירה הזו ופעם לדירה ההיא, אז המושג "הביתה" קצת התערער אצלו.

מה נעשה? ישבנו וחשבנו ומצאנו פתרון פשוט: הגדרנו את הדירה החדשה כ"הבית החדש". כך, כדי שיהונתן יבין לאן אנחנו הולכים, אמרנו לו או שאנחנו הולכים "הביתה" או שאנחנו הולכים "לבית החדש".

נכון פשוט? כאלה אנחנו, אנשים של פתרונות פשוטים.

העניין הוא שהמושג "הבית החדש" נדבק חזק מדי. עד היום, הרבה אחרי שעזבנו את הדירה הקודמת והסברנו ליהונתן ש"הולכים הביתה" זה אותו דבר כמו "הולכים לבית החדש", יהונתן ממשיך לקרוא לדירה הזו "הבית החדש". כשאני אוסף אותו מהגן או מסבתא ולוקח אותו הביתה, הוא מיד מתקן: אבא, התבלבלת, אנחנו הולכים לבית החדש. למרות שאנחנו חוזרים שוב ושוב על כך שהמקום הקודם שבו גרנו הוא כבר לא הבית שלנו, ויש לנו רק בית אחד אז אין טעם לקרוא לו "חדש" – הוא בשלו. רק "הבית החדש".

ואין לנו עם זה בעיה. לא אכפת לנו לקרוא לדירה "הבית החדש" ככל שיהונתן ימצא לנכון. לפעמים שואלים אותי בגן "מה, שוב עברתם דירה?" ואני מושך בכתפיי ועונה "כן, באוקטובר!"

אבל… מה יקרה כשנעבור שוב? אם הדירה הנוכחית היא "הבית החדש", איך נסביר ליהונתן את הדירה הבאה? "הבית החדש-חדש"? לא, זה לא רעיון טוב.

אז מה נעשה? ישבנו וחשבנו ומצאנו פתרון פשוט: נקנה את הדירה הזו.

די לשכירות. אין יותר מעברים. אנחנו נהיה בעלי הבית, ושיהונתן ימשיך לקרוא לו "הבית החדש" כמה שרק ירצה. בכנות, אני לא מעלה בדעתי סיבה מוצלחת יותר לקנות דירה…

נכון פשוט? כאלה אנחנו, אנשים של פתרונות פשוטים.

.

כל הטפסים הוגשו, עורכי דין ושמאים ובנקים עשו את עבודתם והבוקר הגיעה ההודעה הרשמית: הדירה הזו, הבית החדש, שלנו.
עכשיו אפשר להגיד "בשעה טובה". 🙂

עוברים דירה

יש הרבה סיבות שבגללן מעבר הדירה הזה משמח את ק' ואותי. חלקן אולי יישמע טיפשי, ועל כן מן הראוי שאכתוב עליהן רשומה.

1. בראש ובראשונה הברור מאליו – העובדה שאנחנו עוברים לדירה גדולה ומרווחת יותר (ובאותו שכר דירה, מה שרק מוכיח כמה פראיירים היינו כששכרנו את הדירה הקודמת, אבל אז היינו ממש לחוצים למצוא דירה במהירות, מה ששיחק לטובתו של בעל הבית המנוול). יש לנו עכשיו חנייה משלנו, מחסן פרטי, חדר נוסף שמוגדר "חדר נחיצות" ומשמש לי כמשרד(!), ועכשיו גם תהיה לנו מרפסת גדולה ואמיתית, כזאת שאפשר לפתוח בה שולחן ולעשות על האש כשבאים אורחים או סתם לשבת יחד בערב סתווי נעים ולקשקש. כמה מקום יהיה לילדים להתרוצץ פה!

נראה שדבש דווקא קצת פחות מתלהב

2. גם העובדה שאנחנו עושים את זה יחד משמחת אותנו, ואני מתכוון לכך שבשני מעברי הדירה הקודמים בחרנו להתפצל: אני ליוויתי את החבר'ה של ההובלה בזמן ההעמסה בדירה הישנה, שלחתי אותם לדרכם וזוגתי קיבלה אותם והשגיחה על הפריקה בדירה החדשה. אני לא ממש יודע למה בחרנו להתפצל בזמנו, אולי כי המעברים היו מעיר לעיר, אבל זה לא משנה – הפעם נעשה את זה יחד גם כאשר נתבונן בהתרגשות בסבלים שלוקחים את כל הרכוש שצברנו יחד ומשליכים אותו לתוך משאית חבוטה וגם כאשר נחסיר פעימה בזמן שהם פורקים כל רהיט וצלחת.

והנה זה מתחיל להיות משונה:

3. הדירה שבה הכי נהנינו לגור בה הייתה בכפר סבא, ברחוב שאול המלך. גרנו שם שלוש או ארבע שנים, עם בעלת בית מטורללת באופן חינני ונהדר. אחר כך עברנו לגור בשתי דירות שנמצאו ברחובות שהמשיכו את הקו של "שמות של אנשים", פעם אחת ברחוב על שם סופר רוסי כלשהו ופעם שניה ברחוב על שם אחד ממייסדי טבריה. שתי הדירות הללו נחשבות אצלנו כפלופים נוראים שהיינו רוצים למחוק מהזיכרון. מאידך, הדירה שאליה אנחנו עוברים היום חוזרת במובן מסוים להמשיך את הקו של שאול המלך אבל לכיוון אחר, של "מתוך התנ"ך". עכשיו, כשאנחנו גרים ברחוב הקרוי על שם אחד מספרי התנ"ך, אנחנו קצת מרגישים כאילו יש לנו הזדמנות להמשיך את הקו החיובי שהתחלנו בכפר סבא, של דירות שממש נהנינו לגור בהן.

4. אני אוהב מתימטיקה ומספרים, וגם מאוד אוהב דברים מצחיקים. משעשע אותי שהבניין שאליו אנחנו עוברים הוא מספר 19, אבל אם תרצו להגיע לבקר תצטרכו לחפש אותו בין בניינים 21 ו-23. כן, ככה זה בטבריה, אני מניח. גם לא מזיק שבפתח הבניין ככל הנראה נשברה בעבר מדרגה ומישהו תיקן אותה בעזרת יציקת בטון, שעליה מישהו חרט לדראון עולם "בלוק מנייק".

נו, זה בניין שמבטיח סיפורים נפלאים או מה?

5. אני לא מת על טבריה, בלשון המעטה, אבל יש בה דבר אחד שאני מאוד מאוד אוהב: הכנרת. אני לא יודע להסביר את זה, אבל המראה שלה פשוט עושה לי טוב. אם אני עצבני, עצוב או עייף, אני רק צריך להעיף מבט במים הכחולים שלה – ומיד מצב הרוח משתפר. מזל שמהרבה מקומות בעיר אפשר לראות אותה (אבל לא מהדירה שאותה אנחנו עוזבים), ולכן כשהתחלנו לחפש דירה אמרתי לק': "לא אכפת לי באיזו שכונה, לא אכפת לי באיזו קומה או כמה חדרים יהיו בדירה הבאה. רק דבר אחד אני רוצה: לראות את הכנרת. לא אכפת לי גם אם אצטרך להוציא את הראש מהחלון, להפנות אותו הצידה ולהתמתח כדי לראות רצועה קטנה של כנרת בין עצים וגגות, העיקר שתהיה לי קצת כנרת".

ביקשתי – וקיבלתי.

זה הנוף מהסלון. האמת שגזרתי החוצה כמה דודי שמש וחבלי כביסה, אבל העיקר שיש לי קצת כנרת

6. קוראיי הותיקים יזכרו אולי שכתבתי פעם בבלוג הישן שלי רשומה בשם הספסל הירוק. אחת הרשומות החביבות עלי. כאשר עברנו משם דירה והתברר שגם ליד החדשה-דאז יש ספסל ירוק, חשבתי שיהיה משעשע אם תמיד אעבור לגור ליד ספסלים ירוקים. ובכן, במעבר לטבריה זה לא קרה, ואין ספסל ירוק ליד הדירה שאנחנו עוזבים בימים אלה. אבל יש, ועוד איך יש, ספסל ירוק ליד הדירה החדשה. נו? יותר סימן מזה?!

ואפילו צופה אל הכנרת בצילו של עץ נחמד!

בקיצור, לא חסרות לנו סיבות להתלהב מהמעבר. 🙂

ואני מקווה שהוא יהיה האחרון. לפני הרבה שנים הבטחתי לק' שבדירה הזו נישאר לפחות שלושים שנה. מאז הפרתי את ההבטחה שלוש פעמים. הלוואי שלא אפר אותה יותר. אנחנו רוצים לגור בה מהשניה הראשונה שראינו אותה ויש לנו תחושה מאוד טובה לגביה. הלוואי שנישאר פה המון זמן, ושיהיה לנו טוב, ושנוכל באמת לקרוא לדירה הזאת "בית", ושאם כבר נצטרך לעבור מכאן, שזה יהיה לבית משלנו.

חג סוכות שמח, חברים.

.