אני שונא מים.
לא כל מים. אני מתקלח, אני שותה, אני שוטף מזלג מדי פעם. אבל כשיש יותר מדי מים במקום אחד – זה כבר מלחיץ אותי. בריכה, ים, פארק מים, אקוויפר ההר… לא רק שאני לא אוהב לטבול בהם או לשוט מעליהם, אני בכלל לא אוהב להתקרב אליהם. רק המחשבה על מים עמוקים עושה לי רע, אני מיד מרגיש איך הריאות שלי נסגרות וקנה הנשימה מצטמק. הוסיפו לזה את העובדה שאני מהמתביישים להוריד חולצה בפומבי ואת הסלידה העזה שלי ממקומות הומי אדם, ותקבלו, ובכן, פשוט בחור יבש, תרתי משמע. אלא שקופידון חמד לו לצון ושידך לי את ק', חובבת הים והבריכה, ויד הגורל דנה אותי למגורים בסמוך לכנרת. אז ק' היא זו שלוקחת את הילדים לשחק בבריכה או בים. ואני – או נשאר במזגן בבית או מתלווה אליהם בלבוש מלא ונשאר במקום בטוח על היבשה עם חזיונות האימה שרצים לי בראש. כולכם ראיתם את הסרט מלתעות, נכון? כי זה לא סתם סרט על כריש, זה יכול לקרות באמת!
הו, שמע ישראל!
זה לא תמיד היה ככה. יש לי זכרונות בהירים מבילויים משפחתיים בהם אני צועד בבטחה על חול רך לעבר הגלים, אבא שלי נועץ שמשיה ואמא פותחת קופסת פלסטיק עם ענבים. אני זוכר את המתוק של הענבים מתערבב עם המלוח של הים כאשר יצאתי מטפטף מהמים. אני זוכר שאחותי ואני היינו שוחים בריכות שלמות בבריכה של כפר ויתקין, ואני אפילו זוכר את עצמי עוצר את הנשימה וצולל. אוי, המחשבה על זה היום ממש עושה לי רע.
בקיצור, אני לא יודע מה השתבש ככה בדרך, שעם השנים פיתחתי סוג של פחד ממים. אבל נראה שמשהו השתנה בחופשה האחרונה שלנו באילת: כבר בשלב ההכנות, כאשר ק' שאלה אותי בבדיחות הדעת האם סוף סוף נקנה לי בגד ים, הפתעתי אותה ועניתי שכן. שיהיה. וכאשר הגענו למלון והיא הציעה לרדת לבריכה, לא ניסיתי להתחמק. לבשנו בגדי ים, ירדנו לבריכה ההומה, התמרחנו בכל מיני משחות ותרסיסים נגד השמש – ונכנסתי עם יהונתן פנימה.
אחזנו ידיים בכוח – אני מפחד, הוא מהתרגשות – וירדנו מדרגה, ועוד מדרגה. המים היו קרים. יהונתן התחיל לצרוח בשמחה. הוא חיבק אותי, הוא צעק, הוא צחק, הוא שיחק והשפריץ לכל עבר, ואני החזקתי אותו, שיתפתי פעולה עם ההוראות שלו ("קח אותי לשם! ועכשיו לשם! ולשם!") ופשוט שכחתי מהכל. לא היו שם אנשים, לא היו שם מים, לא היה שם שום דבר רע, מעצבן או מפחיד. רק אני ויהונתן, ואז הצטרפו גם ק' ומיכל, שישבה בתוך גלגל ים מנופח לילדים. היינו רק ארבעתנו. במים. בתוך המים.
חתיכת בריכה
כל כך נהניתי לשחק עם יהונתן ומיכל במים, שכבר למחרת אני זה ששאל מתי כבר נלך שוב. וגם למחרת. אבל בין בריכה לבריכה יצא לנו גם לטייל קצת באילת, ובאחד מהסיבובים הרגליים שלנו שאלתי פתאום את ק' – למה לא נצא לשוט בסירה, ארבעתנו?
ק' כמעט נפלה מרוב הפתעה. אני? מציע לשוט? על פני מים?! קדימה, לפני שאתחרט – ניגשנו לאחת מהסירות שעוגנות מתחת לגשר האילתי המפורסם שבטיילת ונרשמנו להפלגה הבאה, שהייתה אמורה לצאת בעוד שעתיים. בזמן שהמתנו, הסתובבנו עוד קצת בטיילת והיה לי זמן לפתח מספיק חששות וחרדות מפני השיט הזה. כגון, הו, לא יודע, זה ששוב ושוב ראיתי את ליאונרדו די קפריו שוקע מת למצולות.
רגע, מה?
זמן לא רב לאחר מכן מצאתי את עצמי בלב ים סוף. יהונתן ואני ישבנו בירכתי הסירה ונופפנו לשלום לגולשים אמיצים, לספינות משא ולסירות טיולים כמו שלנו. לצידנו ישבה ק' והחזיקה את מיכל, שכבר עומדת יפה ואחזה במעקה וצפתה אל האופק. ישבנו ארבעתנו על הסיפון, נהנינו מהרוח הנעימה ומרעש הגלים וניסינו להתעלם מטרטור המנוע ומהמוסיקה המזרחית הכבדה שנוגנה ברמקולים. כשהסירה עברה מעל שונית האלמוגים, ויתרתי על הרעיון לרדת לבטן הסירה ולהתבונן מבעד לרצפה השקופה. יותר מדי בשבילי. אחר כך ראיתי מרחוק את דגל ירדן ושאלתי את יהונתן של מי הדגל הזה. "אממ, של הים!", הוא ענה. ואז ראיתי את דגל ישראל ושאלתי אותו של מי הדגל הזה. "אממ, של כוווולם!", הוא ענה.
קו החוף של ירדן, נדמה לי. צילמתי מסיפון הסירה אי שם בלב ים
אחרי שההפלגה הסתיימה חזרנו למלון וירדנו לבריכה. במילים אחרות, אחרי שהתמודדתי עם הפחד שלי לשוט מעל מים, חזרתי שוב להתמודד עם הפחד שלי לטבול בתוכם. שוב, ושוב, ושוב. והנה, לא רק שנהניתי, גם שרדתי כדי לכתוב על זה. ואני לא בטוח שאפשר להכריז בשמחה ש"נרפאתי!!!", ולא יודע אם נלך בקרוב לטבול בכנרת או אם הגיע הזמן לעשות מנוי לבריכה, אבל לכל מקרה – לא חושב שאצפה בעתיד בשידורים חוזרים של טיטאניק או מלתעות.
רסיסי מילים 
תגובות אחרונות