Tag Archives: חריש

פורים 2020 – הקוסם מארץ עוץ

10 מרץ

זאת כבר מסורת אייזנמנית ותיקה בת שלוש שנים.

הקוסם מארץ עוץ ראשי

אחרי שהיינו שוטרים וגנבים בפורים 2018, ואחרי שהיינו גיבורי על ונבלי על בפורים 2019, השנה התעופפנו בסערה הישר אל ארץ עוץ. מיכל הייתה דורותי, איתמר היה טוטו שסירב ללבוש חצי מהתחפושת שלו, יהונתן היה האריה, ק' הייתה הדחליל ואני – איך יפה לי טייץ כסוף! – איש הפח.

איש הפח חלוד ודורותי משמנת אותו

כרגיל, הרעיון לתחפושת נולד כבר במוצאי פורים הקודם. אז עדיין גרנו בטבריה ורק תכננו מי יתחפש למה. אבל כשעברנו לחריש מצאנו גם את המיקום המושלם: על כיכר בכניסה לעיר, ממש ליד הקניון, המתין לנו שביל אבנים צהובות.

הקוסם מארץ עוץ בישיבה על דרך האבנים הצהובות

וכך, בסוף השבוע האחרון שלפני פורים, נהגים שנכנסו לחריש או יצאו ממנה הופתעו למצוא את עצמם בתוך סצינה מתוך הקוסם מארץ עוץ. רבים מהם האטו, עשו כמה סיבובים סביב הכיכר, נופפו וצעקו "חג שמח!". זה היה קסום.

דאעש

בהזדמנות זו אני מבקש להתנצל בפני רוכבי האופניים שחלפו על פנינו, על כך שצעקתי "זהירות, קופים מכונפים!" וניסיתי לשסות בהם אריה. סליחה. הייתי בדמות. אתם לא מכונפים.

האריה ואיש הפח

בניגוד לשנים קודמות בהן צילמה אותנו הצלמת המשפחתית הקבועה ניקול קוזנצוב, בגלל בעיות לוח זמנים בחרנו הפעם את הצלמת פטריסיה ספאייב. כמו שאפשר לראות, היא הצליחה לשלב יפה את הקסם של ארץ עוץ עם הקסם של משפחת אייזנמן. אנחנו מרוצים. 🙂

טוטו מתעצבן

אחרי הצילומים נפרדנו מפטריסיה והלכנו למקדונלד'ס בקניון הסמוך. אני אוהב לחשוב על זה ששילבנו ידיים, כל הדמויות של הקוסם מארץ עוץ, והלכנו יחד אל הקוס-M.

קחו רגע לחשוב על זה. קוסם. קוס-M. לא חשוב.

אצל הקוסM

כל אחד מהילדים ביקש ממנו ארוחת ילדים עם משהו אחר. בזמן שאכלנו החלטנו כבר מה תהיה התחפושת של שנה הבאה – ובסוף מיכל נקשה שלוש פעמים בעקבים ואמרה "אין כמו בבית" – והופ, הגענו הביתה. ככה חריש בשבילנו: There's no place like home.

כבכל שנה, גם הפעם כל הפרוייקט המשפחתי הזה לא היה יוצא לפועל אם לא הייתה לי המשפחה המגניבה ביותר בארץ ישראל, בארץ עוץ ובכל הארצות כולן – ובפרט אשתי המהממת, ק', שלא רק ישבה להזמין תחפושות מעלי אקספרס אלא אשכרה יצרה לנו את כל הפלא הזה, כולל תלבושות, אביזרים ואיפור – בין היתר איש פח מחולצה ישנה, צינור של מייבש כביסה והרבה מאוד תרסיס צבע אפור. כמה שאני אוהב אותך.

הדחליל ואיש הפח נחים

חג פורים שמח!

חרישניקים

14 אוג

בבוקר יום הולדת ארבעים שלי התעוררתי בדירה שלא הכרתי, ללא תחתונים, ועם גרב אחת ספוגה בשתן של כלב.

באופן טבעי נעמדתי על רגל אחת, היבשה – וחשבתי לעצמי שזה אולי אחד מימי ההולדת הטובים ביותר שהיו לי בארבעים השנים האחרונות.

לא שימי הולדת אחרים היו גרועים. זה המקום שבו הייתי.

עוגת יום הולדת בצורת לב, ועליה המספר 40 וכיתוב "לחי התחלות חדשות". העוגה מונחת על שולחן בצבע כחול שעליו קישוט דקורטיבי

מצב ששולחן האוכל החדש שלנו הוא היפה ביקום

אני חושב שברוב הפעמים בהן אנשים עוברים דירה, זה כי צריך. בגלל איזשהו אילוץ. כי חוזה השכירות הנוכחי עומד להיגמר, כי המצב הכלכלי מחייב להצטמצם או להתרחב, כי מפרקים את התא המשפחתי. מעטות הן הפעמים בהן מעבר דירה נעשה כי רוצים, בזמן שהאלטרנטיבה היא להישאר בתוך המוכר והידוע.

היציאה מבית ההורים כדי לגור לבד היא מעבר דירה כזה. כך גם כשעוברים לגור יחד עם בן או בת הזוג. עוברים לא כי צריכים, אלא כי רוצים. עוברים כי עצם המעבר מאיץ את הלב.

וזה המעבר שהיה לנו מטבריה לחריש.

צילום מתוך רכב ובו רואים דרך השמשה את שלט הכניסה לעיר חריש, ובו כתוב "חריש". בנוסף כיתוב "הגענו הביתה" ותיוג המיקום של חריש

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אז הגענו (צילום מסך מתוך הסטורי של יום המעבר באינסטגרם שלי)

ההובלה עצמה הייתה יום לפני יום ההולדת שלי, כך שביום עצמו כל הבית היה עדיין בארגזים (הייתי צריך לחפש כמה דקות ארוכות כדי למצוא תחתונים וגרביים חלופיים).

ק' הזמינה שתי בחורות נחמדות שתעזורנה לה לסדר את כל הרכוש שלנו יפה יפה בדירה החדשה, ואני התבקשתי לקחת את הילדים ואת הכלבים מחוץ לבית. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר ארוך.

הנוף מהמרפסת שלנו בחריש: שמיים, בניינים, כביש ופארק משחקים

הנוף מהמרפסת שלנו. אין ספסל ירוק.

כשטיילנו ברחוב החדש שלנו, הגענו אל בית הספר שבו הם ילמדו. הם הסתכלו עליו, בחנו אותו מכל הכיוונים, ושאלו למה כתוב כאן בגדול "נשק וסע". אז הסברתי להם מה זה.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז דבש עשה את צרכיו על המדרכה, ואני שלפתי שקית והרמתי אחריו תוך כדי שאני מסביר לילדים שככה זה כאן בחריש, צריך להרים אחרי הכלב. גם כי אנחנו לא רוצים לקבל קנס, אבל בעיקר כי אנחנו לא רוצים ללכלך את העיר שלנו. זו הסיבה שבכל פינה יש תיבות צהובות ובהן שקיות שחורות – זה לאיסוף הצרכים של הכלבים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז סיפרתי להם שיש כאן בחריש גינת כלבים. שזה שטח גדול שבו אפשר לשחרר כלבים לרוץ בחופשיות ולשחק עם כלבים אחרים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז טיילנו ברחוב הראשי של חריש, שדרות דרך ארץ, ושאפנו עמוק פנימה את ניחוח צמחי התבלין שצומחים בכל פינה ברחוב.

והילדים – ניחשתם נכון.

טבריה היא עיר עתיקה. בשנה שעברה היא חגגה 2000 שנים. זה קילומטרז' יפה, ויש משהו נחמד במגורים בעיר שיש לה היסטוריה. אבל בטבריה, אם אין משהו – אז הוא כבר לא יהיה. בחריש, לעומת זאת, אם אין משהו – זה כי עדיין לא הקימו אותו.

וזה משהו שמאוד משמח אותי בעיר הזאת. ה"עדיין".

צילום בשעת ערב. מקרוב הכלב שלנו, ברקע בניינים חדשים, ובאמצע משטח חול

המתנ"ס החדש של חריש ניצב בגאון ליד שטח ריק עם הרבה פוטנציאל

יש הרבה סיבות למעבר שלנו לחריש. יש לנו כאן משפחה. התקרבנו למרכז, לחברים. מזג האוויר כאן הרבה יותר נעים לנו מאשר בטבריה, ולראיה אנחנו כבר לא נושמים רק מזגן בבית אלא ממש פותחים חלונות ונהנים מהרוח. חריש מישורית יחסית לעומת טבריה המשופעת. חריש נקייה לעומת טבריה המלוכלכת. חריש היא עיר צעירה ורעננה בניגוד לטבריה הקשישה והעייפה. בחריש יש שפע של פארקים ירוקים, מוצלים ומושקעים (רק השבוע גיליתי עוד אחד במרחק הליכה מהבית), ובטבריה יש מעטים, קטנים, חשופים לשמש ללא הצללה וללא מים.

אבל בעיני הדבר הטוב ביותר בחריש הוא האנשים.

למיטב הבנתי, ואנא אל תעירו אותי אם זה חלום בהקיץ, רוב התושבים בחריש עברו אליה כמונו – מתוך בחירה ולאו דווקא מתוך צורך. יש בזה משהו מן החלוציות. זו עיר בהקמה, יש הרבה דברים שאין בה, ואני חושב שצריך להיות אנשים מאוד מיוחדים כדי לעבור למקום כזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו, משפחת אייזנמן, אנשים מיוחדים כאלה. ואני רוצה לחשוב שהאנשים מסביבנו גם הם אנשים מיוחדים כאלה.

עץ רימונים על רקע השמיים

בפארק מול הבית צומחים רימונים על העצים

אני כותב את השורות הללו שלושה שבועות אחרי שעברנו לחריש. יכול להיות שאקרא את הדברים בעוד חודש, שנה או עשור ואצחק על הטמבל הנאיבי שהייתי אז, אבל כרגע אני מתלהב מאוד מהעיר. האווירה. הריח. הפוטנציאל.

אנחנו גרים בשכונת אבני חן, ברחוב טופז. המתנ"ס מעבר לכביש, ושלושה פארקים – בעצם כבר ארבעה –במרחק הליכה. הקריטריון היחיד שהיה לנו בבחירת הדירה הוא המרחק מבית הספר, ואכן מצאנו דירה שתאפשר לילדים לישון עד עשר דקות לפני השיעור הראשון ועוד ללכת לשם בנחת. הדירה אמנם מעט יותר קטנה מזו שיש בבעלותנו בטבריה, אבל היא מרגישה כמו בית כבר מהרגע הראשון שלנו בחריש.

רבי עקיבא היה בן ארבעים כשיצא לדרך חדשה בחיים. אני בן ארבעים וממש לא רבי עקיבא, אבל הסלוגן של חריש הוא "עיר חדשה, התחלה חדשה" – וזה בהחלט מרגיש כמו דף חדש. רענן. נקי. מלהיב.

*

פעם, כשסיפרתי לאנשים שאני גר בטבריה, קראו לי טברייני. לא אהבתי את זה.

אבל עכשיו אני גר בחריש, ובהחלט אפשר לקרוא לי חרישניק. זה מוצא חן בעיני.

 

לא טבריינים

21 יול

בקרוב עוזבים את טבריה. ממש בעוד כמה ימים.

ואם שואלים אותנו למה, אז התשובה הקצרה היא שאנחנו לא אוהבים את טבריה.

תשובה ארוכה יותר היא שזה בכלל היה אמור להיות מעבר זמני, ככה הזכירה לי ק' כשתכנית העזיבה סיימה את שלב הדיבורים והתחילה לעבור לפסים אופרטיביים. עברנו לטבריה כאשר יהונתן היה בן 3 וחיפשנו עבורו מסגרת. ההורים של ק' גרים בטבריה, יש כאן סניף של מיחא, הכל נראה כאילו התאים.

אז הגענו. ואז נשארנו.

ועם הזמן השורשים שלנו העמיקו.

את הדירה ששכרנו – קנינו. אין יותר קבוע מזה. שיפצנו את המטבח כדי שיתאים כמו כפפת תנור לידיים המבשלות והאופות שלנו. הבאנו לעולם ילד שלישי בבית החולים פוריה. נראה היה שהזמני הפך קבוע.

ובכל זאת, טבריה… וכאן אני עובר ללשון יחיד כי אני לא רוצה להעיד בשם ק': אני, טל, לא התחברתי לעיר הזאת. למנטליות. לאנשים שאוכלים פיצה עם קטשופ. לאנשים שלא מדברים בכתובות נורמליות אלא הכל "ליד" משהו אחר. למוקד 106 העירוני שכשאתה מדווח לו על נדנדה שבורה בגן השעשועים של הרחוב – פשוט מסלקים את הנדנדה במקום לתקן אותה.

יש אנשים טובים בטבריה. חלק מהם פגשתי בפורום הורים לילדים מיוחדים – אנשים שפועלים למען ילדים עם צרכים מיוחדים ועם רצון אמיתי לעשות שינוי בעיר הזאת. יש את הכינרת, שאני כל כך אוהב להשקיף עליה (אבל לא לטבול בה). אוטובוס בתוך העיר עולה 2.50 ש"ח בלבד. אבל כאן מסתיימת רשימת הדברים הטובים שמצאו חן בעיני בטבריה.

צילום מסך מתוך פרק 1 של "בייק אוף ישראל": טל ועומרי מדברים למצלמה, טל אומר "אני לא טברייני, רק גר בטבריה"

אם אמרו את זה בפריים טיים של ערוץ 2 זה בטוח נכון

הרבה זמן רצינו לעזוב את טבריה. פחות או יותר מהרגע שעברנו אליה, אני חושב. ואני לא יודע מה היה הקש ששבר את הגב שלנו – אבל אנחנו סוף סוף עוזבים.

אנחנו מתקדמים. אנחנו מתים מפחד, ואנחנו מתרגשים.

אנחנו חוששים שהצעד הזה הוא טעות, אבל זה פשוט מרגיש נכון.

הדירה שרכשנו כאן מאפשרת לנו לחזור אם נרצה, אבל אנחנו מתפללים שלא נצטרך.

טבריה לא הייתה לנו בית. אולי חריש תהיה.

אבל על זה נדבר בפעם אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: