לזוגתי יש בת דודה בשם ז'ניה, שגרה בעיר רוסית אחרת בשם טיומן (ככה זה כתוב בויקיפדיה, Tyumen, אבל פה כולם מבטאים את זה טיומיין), ולשתיהן מערכת יחסים קרובה מאוד על אף המרחק הגיאוגרפי ביניהן. בפעם שעברה שביקרנו בטאגיל, ז'ניה באה גם היא עם בעלה ועם הבת שלהם, כך שלמעשה כולנו גרנו יחד בדירה של הדודה של ק'. אבל בביקור הזה נבצר מז'ניה להגיע לטאגיל, בין היתר כי לפני חודשיים נולד אח קטן לבת שלה, ולכן נסענו אנחנו אליה – הפעם עם ג'יפיאס שקיבלנו בהשאלה מקרוב משפחה מקומי – וגרנו אצלה במשך שבוע.
הדרך לטיומיין
הכבישים כאן רחבים וארוכים, גם אם חלקם מלאים במהמורות מרגיזות, ומהחלונות נשקפים מרחבים עצומים של ירוק – פעם שדות ופעם יערות ושוב שדות, שמדי פעם, כדי שלא יהיה משעמם מדי, נצבעו בגוון מסנוור של צהוב מרהיב. המהירות המותרת בכבישים בינעירוניים היא 80 קמ"ש בלבד (ובתוך העיר, אגב, 40 קמ"ש), אז לקח לנו בסביבות 7-8 שעות נסיעה, כולל אינסוף עצירות לפיפי בצידי הדרך. כן, תחנות דלק עם שירותים סבירים טרם הגיעו לרוסיה, אז מקובל כאן לעצור בצד ולהיכנס בין השיחים. רק צריך להיזהר לא לטבוע באיזו ביצה אקראית, אבל מתרגלים. ק' ואני התחלפנו בינינו בנהיגה מדי פעם, הילדים צפו בסרטים מצוירים באייפד במושב האחורי, כך שבסך הכל הנסיעה הייתה חוויה סבירה. כשהגענו, היו כמובן חיבוקים ונשיקות, הכרנו למיכל וליהונתן-מחדש את הבת של ז'ניה, שקטנה ממנו בשנה בלבד (אבל אף אחד מהם לא זכר את השני מהביקור הקודם). צ'יק צ'ק התמקמנו בחדר האורחים – ויצאנו לחקור את העיר.
כלומר, ניסינו.
טיומן משופעת לעייפה בגני שעשועים לילדים. מצד אחד זה מקסים – ממש בכל כמה מאות מטרים קיים מתקן משחקים מושקע עם מגלשות וסולמות ונדנדות ומה לא, כך שהילדים תמיד יכולים לשחק. הבעיה היא כשרוצים ללכת למקום אחר – נניח, סתם לאיזו מכולת כדי לקנות מים מינרלים – ובדרך יש לפחות גן אחד שכזה, אם לא יותר. הטיולים הרגליים הארוכים שכל כך חיבבתי בביקור הקודם הפכו כאן לבעייתיים למדי, פשוט כי הילדים כל הזמן רצו לשחק בכל מתקן שעשועים שהם ראו. וברגע שהם עלו על אחד כזה – לך תוריד אותם משם.
מה שעוד הקשה על הטיולים שלנו היה מזג האוויר. 12 מעלות וגשם כפו עלינו יציאות מאוחרות בבקרים או הכריחו אותנו לשנות תכניות ברגע האחרון. לא שאני מתלונן, שהרי כך למשל החלטנו ללכת יום אחד לקרקס והילדים מאוד נהנו. בכל אופן, כאשר העננים התפזרו והטמפרטורות קצת עלו מיהרנו לנצל את חלונות ההזדמנות האלה כדי לתור את העיר, לבקר בטיילת של נהר טורה ובפארקים יפים (עם מתקני שעשועים, מן הסתם), וכך גם כאשר נסענו לבקר קרובי משפחה רחוקים יכולנו לשבת קצת בחוץ ולא רק להיות תקועים בסלון חנוק.
מה שמזכיר לי, אפרופו סלון חנוק, שאנחנו צריכים לדבר על סווטה.
התמונה לא מחמיאה לה, אבל זו היחידה שיש לי
ובכן, בשעת כתיבת שורות אלו אני לא לגמרי בטוח בקשר המשפחתי של סווטה לאשתי. אם אני לא טועה, היא הבת של אחות של סבתא של ק', מה שלדעתי מקנה לה את התואר "דודה מדרגה שניה". היא אירחה אותנו לסעודה נאה באחד מן הימים, וכך פגשנו אותה ועוד כמה קרובי משפחה רחוקים. היא נשואה, מבוגרת ממני באיזה 20 שנה, וכשהיא ראתה אותי היא פשוט נמסה. "אוהו", היא אמרה בקול רם מדי אחרי כמה דקות של היכרות בה אני הייתי מאוד נבוך, "איפה היו גברים כמוך כשאני הייתי צעירה?"… עכשיו, אני לא יודע כמה מהקוראים פה ראו אותי במציאות. בואו נאמר שאני מודע היטב לכך שאני לא הגבר הראשון שהייתם שמים על לוח השנה שלכם, כן? אבל נראה שאני סחורה לוהטת בעיני סווטה הזו. אחרי שאכלנו מן המטעמים שהגישה לנו (באמת מטעמים! והם אפילו התחשבו במגבלות הקולינריות של המוזרים האלה מישראל שלא אוכלים בשר וחלב או חזיר), החמאתי לה ברוסית הדלה שלי על כל הטוב הזה. הצבעתי על הקדירות הריקות ואמרתי "זה היה טעים, זה היה טעים, זה היה טעים… הכל היה טעים!" והיא, בהתלהבות מופרזת, כל כך שמחה עד שהיא זינקה עלי בחיבוק עז, הדביקה לי נשיקה גדולה על הלחי – ואני נשבע, שככה יהיה לי טוב, אני בטוח שהיא נתנה לי שם לק באוזן. אני לא צוחק. לק באוזן.
וזה לא נגמר באותו יום. בערב שלפני שובנו לטאגיל סווטה הגיעה לדירה בה התגוררנו כדי להיפרד מאיתנו ושם לא נרשמו אירועים מיוחדים, אבל למחרת היא התקשרה לזוגתי ואמרה לה עלי דברים… איך לומר, שלא ממש נאה להעלות על הכתב ועל אחת כמה וכמה לא נאה להגיד לאשתי. כל מיני "אוי, מה הייתי עושה לו" וכאלה. תשמעו, זה עדיין לא קרה לי. זה מביך, זה הפך לנושא שיחה פה, ובעיקר לא ברור לי למה זה קרה ברוסיה אבל לא קורה בישראל. הסבירו לי נא!
ביום אחר נסענו לבקר בביתה של קרובת משפחה אחרת, לוסיה (נדמה לי שזו אחותה של סווטה), ושם פגשתי את בעלה, אולג, שלהלן ייקרא לנצח נצחים "החבר החדש שלי אולג". למה? כי הוא קצת שתה (ואני לא, כי נהגתי), ובמשך כשלוש שעות הוא ישב איתי על הבלקון וסיפר לי סיפורי ניסים ונפלאות על תקופת שירותו באינטרפול. הוא היה קצין בכיר והיה במקומות רבים בעולם, ואפילו הפגין בקיאות בתפעול של טנק מרכבה ישראלי – או שלא, כי לא באמת הבנתי כל מה שהוא סיפר. מדהים כמה רחוק אפשר להגיע בשיחה חד כיוונית כאשר כל מה שאני עושה הוא להנהן בראשי ולומר "דה" מדי פעם. החבר החדש שלי אולג גם הציג בפני טלפון סלולרי מוזהב(!) שכמותו לא ראיתי מעולם, שבתוכו יש כפתור נסתר שעליו כתוב SOS. לטענתו, אם הוא ירגיש בסכנה – בכל זאת, קצין בכיר באינטרפול, לך תדע – ברגע שילחץ על הכפתור הזה תנחת בחצרו יחידה מיוחדת שנמצאת בכל רגע בסטנד ביי לחלץ אותו. מגניב! אבל לא העזתי ללחוץ.
רואים? החלק התחתון מחליק למטה וחושף כפתור שעליו כתוב באדום SOS. הייתם לוחצים לראות מה יקרה?
בסוף גם החלפנו כתובות מייל, אני והחבר החדש שלי אולג. אני לא ממש יודע למה, ואני משער שכשהוא התעורר בבוקר שלמחרת גם הוא לא ממש יבין למה. אבל היי, תמיד טוב שיש לי ברשימת אנשי הקשר קצין בכיר באינטרפול.
היי, אולי הייתי צריך להחליף כתובות מייל גם עם סווטה.
טוב, לא משנה.
ביום האחרון שלנו בטיומן סוף סוף היה מזג אוויר מושלם לטיולים בחוץ, אז לקחנו את הילדים ונסענו לשוטט סתם כך בעיר. זה הבילוי החביב עלי בחו"ל – להתבונן ברחובות הזרים, באנשים, בחנויות, ברמזורים. טיילנו בפארקים, הצטלמנו ליד אינספור מזרקות ופסלים, נכנסנו לשבת בבית קפה קטן ולאחר מכן קנינו קופסה שלמה של טעימות מקונדיטוריה נחמדה (רחוב לנינה 46 בטיומן, קונדיטוריית בזה. כתבתי את זה בשבילי, לא בשבילכם, לי יש סיכוי ממשי להגיע לשם בעתיד). את מה שקנינו בקונדיטוריה לקחנו איתנו לפארק סמוך, התיישבנו על ספסל ורוד וטרפנו הכל באופן כזה שעוברים ושבים נעצו בנו עיניים. עד כדי כך זה היה טעים. כלומר, המאפים. הקפה היה גרוע. אין מה לעשות, רוסים זה עם של תה, לא קפה.
אז מה היה לנו שם? אקלייר ארוך עם קרם פטיסייר, עוגת שכבות שוקולד, מגוון מקרונים וקאפקייק וניל במילוי פירות יער. נותרו מחוץ לתמונה גם צמד כוסות הקפה ומשהו שנקרא "גלידה חמה", שהוא בעצם כוס גדולה ממולאת קצפת עם תוספות כגון סירופ תות, פירורי עוגיות ועוד. סך הכל עלה לנו 60 שקל, כל הסיפור הזה, והיה טעים מאוד מאוד
בכל אופן, למרות מזג האוויר הקודר בהתחלה וההעדפה הברורה של הילדים לשחק על פני לטייל, השבוע בטיומן הסתיים מהר מדי והיה נהדר. פגשנו אינסוף קרובי משפחה, הילדים שיחקו ונהנו, ואני יצאתי משם עם תמונות, זכרונות, סיפורים – ותנוך אוזן רטוב אחד. אהה, טיומן, נעמת לי מאוד. הגיע הזמן לחזור לניז'ני טאגיל ובקרוב לישראל, אבל יש לי תחושה שנתראה שוב בעתיד.
תגיות: טאגיל, טאגיל 2014, טיומן
עמדתי שם, ליד הנהר. בעיניים עצומות ראיתי את המים ואת השמש, האזנתי למוסיקה, שמעתי את קולות הרקע מסביב. חשבתי על החופשה. על הטיול. כמה ק' שמחה לפגוש את כל קרובי המשפחה שלה ולהכיר להם אותי ואת הילדים. כמה הילדים נהנו. כמה אני.
רסיסי מילים 
תגובות אחרונות