Tag Archives: טבריה

הבית החדש

27 מאי

בפעם האחרונה בה עברנו דירה זה היה בתוך טבריה – עברנו מהדירה של בעל הבית הקודם (הידוע גם כ"בעל הבית המנוול") אל הדירה הנוכחית (של המכונים "בעלי הדירה הנחמדים"). עבור יהונתן זה יצר בלבול מסוים; מעברי דירה קודמים קרו בן רגע, ביום אחד, ובהם עברנו מעיר לעיר כך שכל הסביבה שלו השתנתה – דווקא אז לא הייתה לו בעיה להבין שקודם גרנו שם ועכשיו אנחנו גרים פה. אבל במעבר הדירה האחרון רק חלק מהסביבה שלו השתנה: הגן הוא אותו גן, הדרך כמעט אותה דרך, אפילו לסבתא וסבא מגיעים כמעט באותו אופן. מה גם שהייתה תקופת חפיפה קצרצרה בה החזקנו למעשה בשתי הדירות במקביל, לקחנו אותו פעם לדירה הזו ופעם לדירה ההיא, אז המושג "הביתה" קצת התערער אצלו.

מה נעשה? ישבנו וחשבנו ומצאנו פתרון פשוט: הגדרנו את הדירה החדשה כ"הבית החדש". כך, כדי שיהונתן יבין לאן אנחנו הולכים, אמרנו לו או שאנחנו הולכים "הביתה" או שאנחנו הולכים "לבית החדש".

נכון פשוט? כאלה אנחנו, אנשים של פתרונות פשוטים.

העניין הוא שהמושג "הבית החדש" נדבק חזק מדי. עד היום, הרבה אחרי שעזבנו את הדירה הקודמת והסברנו ליהונתן ש"הולכים הביתה" זה אותו דבר כמו "הולכים לבית החדש", יהונתן ממשיך לקרוא לדירה הזו "הבית החדש". כשאני אוסף אותו מהגן או מסבתא ולוקח אותו הביתה, הוא מיד מתקן: אבא, התבלבלת, אנחנו הולכים לבית החדש. למרות שאנחנו חוזרים שוב ושוב על כך שהמקום הקודם שבו גרנו הוא כבר לא הבית שלנו, ויש לנו רק בית אחד אז אין טעם לקרוא לו "חדש" – הוא בשלו. רק "הבית החדש".

ואין לנו עם זה בעיה. לא אכפת לנו לקרוא לדירה "הבית החדש" ככל שיהונתן ימצא לנכון. לפעמים שואלים אותי בגן "מה, שוב עברתם דירה?" ואני מושך בכתפיי ועונה "כן, באוקטובר!"

אבל… מה יקרה כשנעבור שוב? אם הדירה הנוכחית היא "הבית החדש", איך נסביר ליהונתן את הדירה הבאה? "הבית החדש-חדש"? לא, זה לא רעיון טוב.

אז מה נעשה? ישבנו וחשבנו ומצאנו פתרון פשוט: נקנה את הדירה הזו.

די לשכירות. אין יותר מעברים. אנחנו נהיה בעלי הבית, ושיהונתן ימשיך לקרוא לו "הבית החדש" כמה שרק ירצה. בכנות, אני לא מעלה בדעתי סיבה מוצלחת יותר לקנות דירה…

נכון פשוט? כאלה אנחנו, אנשים של פתרונות פשוטים.

.

כל הטפסים הוגשו, עורכי דין ושמאים ובנקים עשו את עבודתם והבוקר הגיעה ההודעה הרשמית: הדירה הזו, הבית החדש, שלנו.
עכשיו אפשר להגיד "בשעה טובה". 🙂

עוברים דירה

17 ספט

יש הרבה סיבות שבגללן מעבר הדירה הזה משמח את ק' ואותי. חלקן אולי יישמע טיפשי, ועל כן מן הראוי שאכתוב עליהן רשומה.

1. בראש ובראשונה הברור מאליו – העובדה שאנחנו עוברים לדירה גדולה ומרווחת יותר (ובאותו שכר דירה, מה שרק מוכיח כמה פראיירים היינו כששכרנו את הדירה הקודמת, אבל אז היינו ממש לחוצים למצוא דירה במהירות, מה ששיחק לטובתו של בעל הבית המנוול). יש לנו עכשיו חנייה משלנו, מחסן פרטי, חדר נוסף שמוגדר "חדר נחיצות" ומשמש לי כמשרד(!), ועכשיו גם תהיה לנו מרפסת גדולה ואמיתית, כזאת שאפשר לפתוח בה שולחן ולעשות על האש כשבאים אורחים או סתם לשבת יחד בערב סתווי נעים ולקשקש. כמה מקום יהיה לילדים להתרוצץ פה!

נראה שדבש דווקא קצת פחות מתלהב

2. גם העובדה שאנחנו עושים את זה יחד משמחת אותנו, ואני מתכוון לכך שבשני מעברי הדירה הקודמים בחרנו להתפצל: אני ליוויתי את החבר'ה של ההובלה בזמן ההעמסה בדירה הישנה, שלחתי אותם לדרכם וזוגתי קיבלה אותם והשגיחה על הפריקה בדירה החדשה. אני לא ממש יודע למה בחרנו להתפצל בזמנו, אולי כי המעברים היו מעיר לעיר, אבל זה לא משנה – הפעם נעשה את זה יחד גם כאשר נתבונן בהתרגשות בסבלים שלוקחים את כל הרכוש שצברנו יחד ומשליכים אותו לתוך משאית חבוטה וגם כאשר נחסיר פעימה בזמן שהם פורקים כל רהיט וצלחת.

והנה זה מתחיל להיות משונה:

3. הדירה שבה הכי נהנינו לגור בה הייתה בכפר סבא, ברחוב שאול המלך. גרנו שם שלוש או ארבע שנים, עם בעלת בית מטורללת באופן חינני ונהדר. אחר כך עברנו לגור בשתי דירות שנמצאו ברחובות שהמשיכו את הקו של "שמות של אנשים", פעם אחת ברחוב על שם סופר רוסי כלשהו ופעם שניה ברחוב על שם אחד ממייסדי טבריה. שתי הדירות הללו נחשבות אצלנו כפלופים נוראים שהיינו רוצים למחוק מהזיכרון. מאידך, הדירה שאליה אנחנו עוברים היום חוזרת במובן מסוים להמשיך את הקו של שאול המלך אבל לכיוון אחר, של "מתוך התנ"ך". עכשיו, כשאנחנו גרים ברחוב הקרוי על שם אחד מספרי התנ"ך, אנחנו קצת מרגישים כאילו יש לנו הזדמנות להמשיך את הקו החיובי שהתחלנו בכפר סבא, של דירות שממש נהנינו לגור בהן.

4. אני אוהב מתימטיקה ומספרים, וגם מאוד אוהב דברים מצחיקים. משעשע אותי שהבניין שאליו אנחנו עוברים הוא מספר 19, אבל אם תרצו להגיע לבקר תצטרכו לחפש אותו בין בניינים 21 ו-23. כן, ככה זה בטבריה, אני מניח. גם לא מזיק שבפתח הבניין ככל הנראה נשברה בעבר מדרגה ומישהו תיקן אותה בעזרת יציקת בטון, שעליה מישהו חרט לדראון עולם "בלוק מנייק".

1098390_10151641770889506_2073576650_n

נו, זה בניין שמבטיח סיפורים נפלאים או מה?

5. אני לא מת על טבריה, בלשון המעטה, אבל יש בה דבר אחד שאני מאוד מאוד אוהב: הכנרת. אני לא יודע להסביר את זה, אבל המראה שלה פשוט עושה לי טוב. אם אני עצבני, עצוב או עייף, אני רק צריך להעיף מבט במים הכחולים שלה – ומיד מצב הרוח משתפר. מזל שמהרבה מקומות בעיר אפשר לראות אותה (אבל לא מהדירה שאותה אנחנו עוזבים), ולכן כשהתחלנו לחפש דירה אמרתי לק': "לא אכפת לי באיזו שכונה, לא אכפת לי באיזו קומה או כמה חדרים יהיו בדירה הבאה. רק דבר אחד אני רוצה: לראות את הכנרת. לא אכפת לי גם אם אצטרך להוציא את הראש מהחלון, להפנות אותו הצידה ולהתמתח כדי לראות רצועה קטנה של כנרת בין עצים וגגות, העיקר שתהיה לי קצת כנרת".

ביקשתי – וקיבלתי.

נוף לכנרת

זה הנוף מהסלון. האמת שגזרתי החוצה כמה דודי שמש וחבלי כביסה, אבל העיקר שיש לי קצת כנרת

6. קוראיי הותיקים יזכרו אולי שכתבתי פעם בבלוג הישן שלי רשומה בשם הספסל הירוק. אחת הרשומות החביבות עלי. כאשר עברנו משם דירה והתברר שגם ליד החדשה-דאז יש ספסל ירוק, חשבתי שיהיה משעשע אם תמיד אעבור לגור ליד ספסלים ירוקים. ובכן, במעבר לטבריה זה לא קרה, ואין ספסל ירוק ליד הדירה שאנחנו עוזבים בימים אלה. אבל יש, ועוד איך יש, ספסל ירוק ליד הדירה החדשה. נו? יותר סימן מזה?!

ואפילו צופה אל הכנרת בצילו של עץ נחמד!

ואפילו צופה אל הכנרת בצילו של עץ נחמד!

בקיצור, לא חסרות לנו סיבות להתלהב מהמעבר. 🙂

ואני מקווה שהוא יהיה האחרון. לפני הרבה שנים הבטחתי לק' שבדירה הזו נישאר לפחות שלושים שנה. מאז הפרתי את ההבטחה שלוש פעמים. הלוואי שלא אפר אותה יותר. אנחנו רוצים לגור בה מהשניה הראשונה שראינו אותה ויש לנו תחושה מאוד טובה לגביה. הלוואי שנישאר פה המון זמן, ושיהיה לנו טוב, ושנוכל באמת לקרוא לדירה הזאת "בית", ושאם כבר נצטרך לעבור מכאן, שזה יהיה לבית משלנו.

חג סוכות שמח, חברים.

.

מעשה במזגן מקולקל ובעל בית מנוול

8 ספט

זהו סיפור על מזגן שהתקלקל לו בבוקר חם של תחילת אוגוסט, ועל בעל בית מנוול שחיפש דרכים לחסוך ולקמבן עד שבסוף הכל עלה לו ביוקר. ידידיי בפייסבוק כבר נתקלו בסטטוסים ספק-ציניים-ספק-מיואשים שכתבתי בימים בהם התגלגלו העניינים, ועכשיו כשהפיאסקו עומד בפני סיום החלטתי לספר את הסיפור מתחילתו ועד סופו (לעת עתה), למקרה שזה נכון מה שאומרים, ואולי יום אחד אסתכל על זה ואצחק.

אז.

לפני מספר שבועות התעוררתי כהרגלי לבוקר טברייני לוהט של אוגוסט ומיד רצתי להדליק את המזגן בסלון. המזגן התעורר, אמר לי יפה בוקר טוב, עשה לי קצת רוח על הפרצוף – ומת. וב"מת" אני מתכוון "עשה קצר שהקפיץ את הפקק בחוץ וכיבה את החשמל בכל הבית". כזה מת. מיד צלצלתי לבעל הבית (שלא ענה לטלפון) ושלחתי לו SMS שיחזור אלי בדחיפות כי הדירה עומדת להפוך לכבשן ואני עם שני ילדים שלא עשו שום עוול לאף אחד, אבל רק אחרי שעות ארוכות הוא חזר אלי. אמר שהטלפון לא היה עליו עד עכשיו אבל גם ציין שהשעה כבר מאוחרת והוא כנראה לא יספיק להביא היום מישהו שיבדוק את המזגן. בנוסף, "הערבים יצאו היום לשלושה ימים של חג", הוא אמר, רומז כנראה שרק ערבים מבינים במיזוג אוויר וכבר מכין את הקרקע לסיכוי שהמזגן לא יתוקן במהרה.

2

זה היה יום חמישי. למחרת, שישי, הגיעו שני טכנאים (יהודים, לא ערבים, הם הרי בחג) ואבחנו את הבעיה במזגן: המדחס מקצר וצריך להחליף אותו.

3

בסוף השבוע שלחנו את הילדים לסבתא וסבא שלהם ואנחנו נשארנו להזיע בבית. אני כבר התחלתי לחשוש שבעל הבית לא ימהר להחליף מדחס, כי הוא עולה כמעט כמו מזגן חדש, ובעל הבית כבר הוכיח בעבר שהוא מעדיף לחפש ולקמבן פתרונות עוקפי-הוצאות.

4

זה אותו סוף שבוע בו שר האוצר יאיר לפיד השווה את מצביעיו המאוכזבים לשנאוצרים בגשם. אהה, הלוואי עלינו גשם.

5

ואז הגיע יום ראשון. סבא וסבתא היו צריכים ללכת לעבודה אז הילדים חזרו אל הבית החם. הצבתי מאוורר בסלון וניסינו להתעלם מטמפרטורות הצהריים הטברייניות, אבל פתאום הסתכלתי על הבת שלי וראיתי שהיא נוטפת באקטים של זיעה. משהו בתוכי התפוצץ. לשמחתי, ממש במקרה, בדיוק באותו רגע התקשר בעל הבית כדי להודיע שגם היום לא יתוקן המזגן, כי החג של הערבים אמנם נגמר, אבל הם עדיין בחופש. וזה מוזר – כשאני מתרגז אני בדרך כלל לא מרים את הקול אלא נעשה מאוד מאוד ציני. הפעם, עם התמונה הזאת של מיכל רטובה כולה כאילו יצאה עכשיו ממקלחת, פשוט צעקתי עליו כמו שבחיים שלי לא צעקתי. ק' אמרה אחר כך שזה באמת לא היה טל שצעק בטלפון, אלא אבא של מיכל: שמילא אני, אבל הילדה שלי לא עשתה לו שום דבר רע, ושלא מגיע לה לסבול מהחום. שבזמן שהוא מחפש איך לחסוך כסף אנחנו אלה שסובלים, שזאת אחריות שלו, שהחוזה מציין בפירוש שאם הוא לא מתקן בזמן סביר אז זכותי לתקן בעצמי ולנכות את זה משכר הדירה (כאן הוא הרים את הקול וצעק עלי בחזרה שלא אעז ושהוא יטפל בזה ממש למחרת).

השיחה הסתיימה כך:

6

כן, בעל הבית "פיטר" אותנו, בערך חודש לפני תום חוזה השכירות על הדירה, מהסיבה שאנחנו מעזים להתלונן יותר מדי. הבעיה היחידה שהייתה לי עם זה הייתה שהוא זכה לדחוף לי בפרצוף שהוא לא רוצה להאריך איתנו את החוזה, ובכך מנע מאיתנו את העונג בלדחוף לו לפרצוף שאנחנו לא רוצים להאריך איתו את החוזה.

7 וחצי

יום שני הפציע, ואיתו הגיעו על הבוקר צמד טכנאי מזגנים ערבים. יש, ערבים! סוף סוף מישהו שמבין פה במיזוג! אלא שבמפגן נדיר של דו-קיום שהיה גורם אושר רב לידידינו במרצ, הדיאגנוזה שלהם הייתה זהה לזו שנקבעה ביום שישי על ידי צמד טכנאי המזגנים היהודים: צריך להחליף מדחס.
ועכשיו חידה: מה יעשה בעל הבית, אחרי שארבעה טכנאי מזגנים אמרו לו שצריך להחליף מדחס? ברצינות, נסו לנחש לפני שתמשיכו.
.
.
.

8

ניחשתם נכון, הוא ביקש חוות דעת נוספת. שלישית (או חמישית, או שישית, תלוי אם סופרים לפי בני אדם או לפי צמדים).

9

אנחנו כבר ביום שלישי, 5 ימים ללא מזגן. סוף סוף בעל הבית הבין שצריך להחליף מדחס ובישר לנו: בעוד שבועיים, פלוס מינוס, אני שם לכם מזגן חדש מהניילונים.
ולפי העובדה שנותר לנו כחודש עד שחוזה השכירות מסתיים, זה נותן לנו בערך שבועיים ממוזגים לפני שבעל הבית מעיף אותנו מהדירה, נכון? לאו דווקא, כי יש טוויסט מפתיע בעלילה:10

כאן באמת נפל לי האסימון שמדובר לא בטרגדיה אלא בקומדיה.
כלומר, עכשיו הוא כן מעוניין לדון בחידוש החוזה, אבל יש לו כמה תנאים. קבענו שהוא יקפוץ אלינו בהזדמנות כי זה לא דבר שמדברים עליו בטלפון – והמשכנו לסבול מהחום בבית.

11

ואז, אחרי כמה ימים, הוא באמת קפץ אלינו כדי לדון בחידוש החוזה.

12

לא, אין מילים לתאר את החוצפה. שכר הדירה שלנו בשנה הראשונה גם ככה גבוה בהרבה מהממוצע בשכונה, ועכשיו הוא רוצה להעלות לנו אותו, ועוד להפיל עלינו את עלות התיקונים שייעשו מעתה בנכס שלו… כמובן שלא הסכמנו, וכך זכינו אנחנו להיות אלה שמודיעים לו שאנחנו לא מעוניינים לחדש איתו את החוזה תחת התנאים האלה. "ואתה יודע מה?", ק' הוסיפה, "אל תביא מזגן חדש. חכה שנעזוב ואז תתחיל לקדוח ולחצוב פה בקירות, אנחנו לא רוצים לנקות את זה". ואני אומר לכם, כשהוא יצא מהדירה אני וק' התחבקנו חזק, ולמרות הזיעה הרגשנו ממש ממש טוב.

אני לא יודע אם זה קשור, אבל דווקא למחרת הפגין בעל הבית סימן ראשון של אנושיות וניסה לשפר את המצב.

13

זה ממש לא תחליף למזגן נורמלי, כמובן, בעיקר משום שמזגן נייד פולט קור מצד אחד אבל חום מצד שני, כמו מייבש כביסה. מכיוון שאין לנו פתח מסודר עבור צינור האוויר החם, אנחנו נאלצים לפתוח בשבילו חלון. נוצר מצב אבסורדי של מזגן שעובד בכל הכוח עם חלון פתוח, וכולנו יודעים כמה זה יעיל… נו, זה לפחות עדיף על פני מאוורר. ובכל מקרה זה כבר היה מאוחר מדי מבחינתו של בעל הבית. כי באותו ערב בו הוא הציב לנו את התנאים שלו להארכת החוזה, אנחנו כבר ידענו משהו שהוא עדיין לא ידע.14

וזה המצב כרגע (הרשומה מתפרסמת כארבעה שבועות אחרי שהמזגן התקלקל): עדיין חם בבית, אבל מסתבר שאפשר להתרגל. המזגן הנייד הופך את החיים לנסבלים, ובעל הבית כבר הבהיר שאם תתחיל מלחמה עם סוריה הוא ייאלץ לקחת ולהחזיר אותו למקלט ממנו נלקח. הילדים מבלים המון זמן בבית הממוזג של ההורים של ק' (הרווח כולו שלהם). ק' ואני משוכנעים במיליון אחוזים – וגם קצת מקווים – שהדירה הזו תעמוד ריקה עוד כמה שבועות טובים (בטח כל עוד בעל הבית ימשיך לדרוש שכ"ד גבוה ולנסות לגלגל עלויות על הדיירים). אנחנו? פנינו המזיעות נשואות אל הדירה החדשה, הגדולה והיפה ששכרנו לשנה הבאה, והמזגנים בה עובדים מ-צו-ין! 🙂

*

תמונה

לפני שאסיים, אני רוצה לנסות ולהביא גם את נקודת המבט של הצד השני. האמת שבעל הבית באמת השקיע הרבה כסף בדירה. הוא קנה חורבה עלובה ושיפץ אותה, אז אולי אפשר להבין שהוא מצפה שהדיירים יהיו אסירי תודה על הדירה הנאה ויתקשה להאמין שיש בה משהו לא תקין. כשנכנסנו לדירה, היה בה מזגן בודד בסלון, ובעל הבית בעצמו סיפר לנו שהוא עתיק מאוד. כמה חודשים אחר כך ביקשנו ממנו להתקין מזגן בחדר הילדים והוא הסכים (לא לפני שניסה לגלגל עלינו את דמי ההתקנה). אחרי כמה שבועות הוא הודיע פתאום: "הפתעה! בחדר של הבת שלי היה מזגן, יום אחד התחיל לעשות בעיות, אז שמתי לה חדש ואת זה הבאתי לחדר השינה שלכם!" (קראתם נכון: המזגן התחיל לעשות בעיות ואז הבאתי אותו אליכם). כמובן שהמזגן הזה עשה גם לנו בעיות, אבל בכל פעם שדיברנו על זה עם בעל הבית הדגשנו שזה לא מזגן שביקשנו ולכן ממש לא משנה לנו אם הוא יתוקן או לא. טוב, בסוף הוא תוקן, הרי בדירה שלנו צעדו יותר טכנאי מזגנים מאשר בועידת קירור וצינון בינ"ל.

בקיצור, אפשר להבין שבעל הבית מרגיש שהוא השקיע המון כסף בדירה הזאת, אבל זה סיכון שצריך לקחת כשמשכירים למישהו דירה. וחוץ מזה, עצם העובדה שיש בבית שני מזגנים קטנים ותקינים לא מחפה על העובדה שאין מזגן בסלון. הרי אי אפשר להישאר כל היום בחדר הילדים או בחדר השינה. לעיתים ניסינו להפעיל את שניהם בעוצמה מלאה, לסגור את כל החלונות בבית ולקוות שקצת קור יגיע לסלון, אבל הבית בנוי כך שזה פשוט לא עבד. בקיצור, עם כל האמפתיה והניסיון להסתכל על זה דרך העיניים שלו, אני עדיין חושב שהוא, ובכן, בעל בית מנוול.

שורה תחתונה: אם אתם מחפשים כרגע דירה להשכרה בטבריה, שלנו מתפנה בקרוב. אבל… אני ממליץ שלא לשכור אותה. אפילו, אפשר לומר, ממליץ בחום.

חדש בטבריה: קניון! אמיתי! עם חנויות ומיזוג והכל!

31 יול

תושבי טבריה באקסטזה: בשבוע שעבר נפתח הקניון הראשון בעיר לאחר שנים רבות בהן הקניון הקרוב ביותר היה רק בחיפה. קניון! חדש! טירוף! ההתרגשות מורגשת היטב, הנושא עולה כמעט בכל שיחת חולין בין טבריינים אקראיים – "היית? נו, כבר היית?" – והעיר מוצפת בדגלים אדומים ולבנים המבשרים בגאווה "פתוח! פתוח! פתוח!"

אתמול, אחרי שהצלחנו להתאפק כמה ימים, הלכנו לבקר בפלא החדש.

מיותר לציין שהמקום ממש לא נראה כמו בתמונת ההדמיה הזו. אולי רק צורת המבנה נראית בערך כמו במציאות, אבל הוא לא אדום ובטח שאינו טובל בצמחיה אלא נמצא בלב איזור תעשייה. אבל למה לדקדק בקטנות, העיקר שיש קניון בטבריה!

ק' מספרת שכבר היו בעבר כמה ניסיונות להקים קניון בטבריה, אבל כל פרוייקט כזה נתקע מסיבה כלשהי ולבסוף לא מילא את ייעודו. לדוגמה, מבנה אחד נבנה רק בחציו והפך לפיל לבן; מבנה אחר פשוט לא הצליח למכור את שטחי המסחר שבו והיום עומד שומם; בקיצור – לא הצליחו לסיים פה קניון כמו שצריך. עד שהגיע "קניון ביג פאשן דנילוף טבריה", בעל השם הלא-קליט במיוחד, אז נקרא לו פשוט "קניון טבריה". התחילו לבנות אותו בחודש מרץ 2008 והוא היה אמור להיפתח בתוך שנתיים ולכלול שלוש קומות. בפועל זה לקח קצת יותר מחמש שנים שבמהלכן מישהו ויתר על הקומה השלישית, אז יש רק שתיים. שזה מספיק, באמת: יש שם שילוב של חנויות שלא ראיתי מעולם בשום קניון אחר בארץ ("פונדו", חנות למוצרי מטבח ובישול, "פון בצפון", מעבדת תיקונים לסלולריים, "באגט ניר", מותג אוכל טברייני ידוע וכו') לצד מותגים מפורסמים שקשה להאמין שרק עכשיו מגיעים לטבריה לראשונה: התכשיטים של מגנוליה, המשקפיים של אופטיקנה, הסבונים של ללין, העוגות של רולדין! התאמינו שעד עכשיו המותגים האלה לא היו קיימים אצלנו?

נשק? לא.

בזמן שישבנו ואכלנו מקדונלד'ס – ברור שיש מקדונלד'ס – התבוננתי באנשים סביבי. שועשעתי להבחין שחלק ניכר מהמבקרים בקניון, ככל הנראה תושבי טבריה שעדיין אחוזים בהתרגשות של הפתיחה, ממש לבשו את מיטב מחלצותיהם כדי לבוא לקניון. זה ניכר במיוחד אצל הנשים שהתקשטו בשמלות מפוארות, נעלי עקב ואיפור מוקפד כאילו הן יוצאות לתיאטרון. ואני מדגיש שציינתי "חלק ניכר מהמבקרים" ולא "כולם", כי יש גם לא מעט שכבר הספיקו להירגע ויצאו מהבית בפיג'מה מוכתמת, כנהוג במחוזותינו.

ועוד דבר. אני מכיר את אשתי קצת יותר משמונה שנים, מתוכן אנחנו גרים ביחד כמעט שבע שנים. היא מעולם לא ראתה אותי משתין. עד שהגענו לבקר בקניון טבריה החדש. למה? כי מי שתכנן את השירותים הציבוריים שבקניון לא לקח בחשבון את העובדה שכשעומדים במסדרון שבחוץ ניתן לראות בקלות במראה את השתקפות כל המשתנות של הגברים. נסה אתה להשתין בקניון טבריה, מר ביג פאשן דנילוף, כשפתאום תשמע את אשתך אומרת "אז אני מחכה לך פ— הו, אני רואה אותך משתין." אוי ויי. אמנם לא רואים בדיוק את הפעולה עצמה, אבל גם לא כל כך נעים לדעת שאתה מטיל את מימיך כאשר באופן פוטנציאלי יש אפשרות שמישהו (או מישהי) בוהה באחוריך. שלא לדבר על אי הנעימות כשמגיע זמן הניעור, סליחה על המנטל-אימג'… בקיצור, באג איום בתכנון השירותים, מר ביג פאשן דנילוף, לתשומת ליבך.

איך אפשר להתרכז ככה? (אילוסטרציה)

אבל הקניון באמת נחמד. יש איזור של מסעדות מזון מהיר ובו אפשר לשבת ולהשקיף על הכנרת. יש מיזוג, שזה דבר שמאוד לא מובן מאליו בעיר הלוהטת הזו. יש תחנת אוטובוס בדיוק מול שער הכניסה לקניון, ואוטובוס עולה רק 2.80 ש"ח אז אפילו לא צריך לקחת את האוטו ולדאוג לחניה, למרות שיש בשפע ובחינם. ואמנם יהיה סגור בשבתות אבל היי, קניון בטבריה! אחרית הימים! באמת הגיע הזמן.

עכשיו רק שמישהו יפתח פה קולנוע ואפשר לסגור מבחינתנו את חיפה.

לקניון

"בשילוט הפנימי שלנו נשתמש בניילונים מהסוג הכי משובח!"

מעשה בצלחת חד פעמית

3 יול

לפני שבוע הוזמנו למסיבת סיום בית הספר של אחותה של ק', שהתקיימה בקיבוץ גינוסר שלחוף הכנרת. נסענו לשם, אבל למרות שזה משהו כמו עשרה ק"מ מהבית שלנו ורבע שעה נסיעה בלבד, מיכל כבר הספיקה להירדם באוטו ולא התחשק לנו להעיר אותה. אז התנדבתי להישאר איתה בזמן שיהונתן וק' נכנסים פנימה למסיבה. ק' ידעה שלא אכלתי שום דבר כל היום, אז היא הייתה חביבה מאוד והביאה לי לאוטו צלחת חד פעמית ובה אוכל (פסטה עם רוטב עגבניות, אולי בורקס), מעליה צלחת חד פעמית נוספת ששימשה כתקרה, ומזלג.

כשסיימתי לאכול מה שהיה שם, מיכל בדיוק התחילה להתעורר, אז החלטתי לצאת מהאוטו, להוציא את העגלה ולהיכנס עם מיכל למסיבה, אבל רציתי גם לזרוק את הכלים החד פעמיים. אלא שבטפשותי שמתי את הצלחות על גג האוטו – אחת שהתלכלכה ברוטב אדום, מעליה אחת נקייה ובאמצע מזלג – והפניתי את תשומת ליבי למיכל ולעגלה. כשסוף סוף הייתי מוכן לזרוק את הכלים החד פעמיים לפח, ראיתי שהם כבר לא על גג האוטו. אופס. משב רוח העיף אותן.

אבל לא נעים, כי איכות סביבה וזה, אז התנצלתי לרגע בפני מיכל והלכתי לחפש את הכלים. מצאתי את הצלחת ששימשה כתקרה (הנקייה יותר) ולצידה שכב המזלג, אבל לצערי לא מצאתי את הצלחת שהתלכלכה ברוטב האדום. זה מאוד הרגיז אותי, הרגשתי ממש מטומטם ששמתי אותן על הגג. אוף. התנצלתי בלב בפני כדור הארץ, זרקתי את הצלחת והמזלג לפח סמוך ונכנסנו פנימה.

אבל זה לא נגמר שם, מסתבר.

צלחות חד פעמיות, אילוסטרציה

לאחר שבוע, אתמול בערב מילאתי את אחריותי כאב המשפחה וירדתי לזרוק זבל. השלכתי שקית גדולה לפח המתכת הגדול שבמעלה הרחוב וחזרתי הביתה – ובכניסה לבניין הופתעתי לראות… צלחת חד פעמית מלוכלכת ברוטב אדום.

המחשבה הראשונה שלי הייתה "איכס, שכנים דוחים", אבל אז… רגע, יכול להיות שהצלחת מצאה אותי? הרי שומעים לפעמים בחדשות על כלב או חתול שחזר לבעליו אחרי זמן רב וממרחק גדול – האם גם צלחות פלסטיק חד פעמיות עושות את זה?

.

רושם ראשוני, בלאט

5 יונ

"אז אתה מחפש עבודה, אה?" שאל אותי החבר החדש שלי, טברייני תימני מבוגר, חובש כיפה. נפגשנו באיזשהו קורס ששנינו לומדים בו, ועכשיו עמדנו שנינו בתחנת אוטובוס, ממתינים בשעת ערב שרבית לבואו של המזגן על הגלגלים שיקח אותנו הביתה.

"כן, מחפש", חייכתי במבוכה. עדיין לא התרגלתי בעצמי לרעיון שאני מובטל, אז בטח שלא קל לי לדבר על זה עם אנשים שזה עתה פגשתי. בקושי החלפנו כמה מילים מנומסות קודם, במהלכן הוא הספיק לציין יותר מפעמיים-שלוש שהוא יצא לאחרונה לפנסיה אחרי 30 שנה בתנובה, אבל אני בעצם לא כל כך בטוח שאני בכלל יודע מה שמו הפרטי.

"תשמע לי, תבדוק בתנובה", אמר החבר החדש שלי. "שם, פועל ייצור הכי פשוט, זה שמוציא את הגבינות מהתמלחת – הוא מרוויח שבע, שבע וחצי, ומשם רק עולים. תשמע לי. תנאים, 25 ימי חופש בשנה, תוספות שכר, מה שאתה רוצה. תראה אותי, התחלתי שם הכי מלמטה, נשארתי שם יותר משלושים שנה, ותאמין לי, הייתי נשאר שם עוד. הרבה אנשים טובים, הרבה צעירים. גם הרבה רוסים. הרבה הרבה רוסים. במחשבים, בפס ייצור… אנשים טובים, הרוסים."

אני ואיש אחר בתחנת אוטובוס, אילוסטרציה (התמונה בעצם צולמה לפני כמה חודשים ב-5 בבוקר, כשחיכיתי לאוטובוס מטבריה לרמת גן)

שתקנו.

רגע…

"תגיד, למה אמרת את זה, על הרוסים?"

"מה זאת אומרת", הוא שאל, "כי אתה רוסי… לא?"

"מה?! לא! מה פתאום? מה, אני נראה רוסי?"

"לא, מה פתאום, חביבי", הוא התקרב אלי וטפח לי על הכתף במעין מחוות פיוס גברית מיותרת, "אתה לא נראה רוסי בכלל!"

"אז למה?"

"נו, אתה יודע… זה בגלל ה… נו, ה…"

"מה?!"

"המבטא שלך"…

(סיפור שמאוד שעשעה את אשתי, שעלתה מרוסיה לפני כמעט 20 שנה. אני, אם זה לא היה ברור, נולדתי בישראל ולמיטב ידיעתי אין לי שמץ של מבטא)

ואפרופו רוסים, את המתכון שלי לפירוג ס יאגדה (מאפה שמרים עם פירות יער) בבלוג התפוזי שלי כבר ראיתם?13113

דברים שצריך לדעת לפני שמזמינים פיצה בטבריה

1 יונ

בחיי, לפעמים אני מרגיש כאילו הגעתי לארץ אחרת. ארץ? פלנטה! חוץ מהעובדה שגם כאן בטבריה מדברים עברית ויש פה סניף של רמי לוי, שום דבר לא דומה למה שהכרתי בשום עיר אחרת שגרתי בה עד היום. 

לפני כמה ימים שמתי לב שמלאו בדיוק 5 שנים לתאריך שבו הצעתי לזוגתי להתחתן איתי. לרגל האירוע המשמח, יחד עם העובדה שלא התחשק לה להכין שום דבר לארוחת ערב, החלטנו לחגוג ולהזמין פיצה הביתה. מאחר ואף רשת ארצית לא טרחה להקים סניף טברייני, ומצד שני פיצריות פרטיות קטנות יש בשפע, זוגתי עשתה סקר מחירים קצר והזמינה בסופו של דבר פיצה ממקום שנמצא שלוש דקות נסיעה מאיתנו, לא רחוק מהגן של יהונתן.

הזמנתם פעם פיצה הביתה? בטח שכן. מי לא הזמין פיצה לפחות פעם אחת בחייו? הנה התהליך, למיטב ידיעתי, כפי שמבוסס על אינספור פיצות שהגיעו לכל דירה בה גרתי בחיי:

  • מזמינים פיצה בטלפון, או רחמנא ליצלן באינטרנט.
  • לאחר זמן מה שליח דופק בדלת עם קופסת קרטון ריחנית וחמימה.
  • נותנים לשליח תשלום + טיפ.
  • אוכלים את הפיצה.

נכון שזה ככה גם אצלכם? יופי. זה כי אתם לא גרים בטבריה:

פיצה, אילוסטרציה (היי, זה שם נחמד לפיצריה! אתם באים לפיצה אילוסטרציה?)

כחצי שעה אחרי שזוגתי הזמינה את הפיצה, צלצל הטלפון הנייד שלה. היא ענתה: "כן. נכון. אתה פה? אה, כבר מתחת לבניין? יופי, אז אני יורדת". לקחה את הארנק ויצאה מהבית לפני שהספקתי לומר משהו.

אחרי שתי דקות חזרה עם קרטון פיצה, הניחה על השולחן וחייכה אלי. "אתה בטח רוצה לשאול למה ירדתי למטה במקום שהשליח יעלה אלינו", היא קוראת אותי כמו ספר פתוח.
הנהנתי.
"זה כי פה בטבריה השליחים לא עולים הביתה", היא התרווחה על הספה ונגסה במשולש.
"למה?" שאלתי.
"לא יודעת. ככה. הם פשוט לא עולים. אולי רק אם הזמנת משלוח מהסופרמרקט, אבל פיצה? לא. הם מתקשרים כשהם מגיעים ואנחנו יורדים אליהם."
משכתי בכתפיי ובהיתי בפיצה.
"בגלל זה גם לא נתתי לו טיפ", היא המשיכה.
"מה?! אבל חייבים לתת טיפ לשליח!" הזדעזעתי.
"לא, כאן הם לא מצפים לטיפ. אם בא לך אתה יכול לתת, אבל אם לא – אז לא, וזה בסדר. על מה אני אתן לו טיפ, על שלוש דקות נסיעה והוא אפילו לא עלה הביתה?"
אוקיי… מוזר, חשבתי לעצמי והמשכתי לבהות בפיצה. בחרתי לעצמי משולש וחיפשתי את השקיק הקטן של תבלין הפיצה שתמיד מגיע עם הפיצה… מכירים את השקיק הזה, שמכיל תערובת תבלינים מסתורית שככל הנראה מבוססת על אורגנו ועוד דברים נורא-מצמיאים אחרים? אז זהו, פה לא שמעו על זה.

מסתבר שבטבריה לא אוכלים את הפיצה עם תערובת תבלינים לפיצה, אלא עם... קטשופ.

פיצה טבריינית, גבירותיי ורבותיי, אוכלים עם קטשופ.

מה שכן, ראוי לציין – הפיצה עצמה הייתה מ-עו-לה…

[אגב, כמה ימים אחר כך ק' חגגה יום הולדת, וכשהגיע שליח עם פרחים הוא התקשר והיא שוב ירדה למטה. אני מתאר לעצמי שגם הוא לא קיבל טיפ. אבל זה בסדר, הוא לא מצפה]

לפרק הקודם בסדרה (כן, נראה שיש לי מספיק חומר לסדרה): מחשב מסלול מחדש

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר

23 מאי
חותמת?

חותמת?

ניגשתי אתמול ללשכת התעסוקה המקומית, כמו בכל שבוע, כדי שמכונה משוכללת שמזהה אותי על פי טביעת אצבע תאמר לי, כמו בכל שבוע, שאין הצעות עבודה עבורי כרגע. להפתעתי, המכונה בישרה לי הפעם בשמחה שיש לה משהו עבורי והפנתה אותי לבחורה נחמדה ששאלה אותי מה שלומי, מה הניסיון המקצועי שלי ומה לעזאזל חשבתי כשעברתי לגור בטבריה, ולאחר מכן בישרה לי שהצעת העבודה הקרובה ביותר שיש לה להציע לי, על פי המחשב של לשכת התעסוקה, נמצאת במצפה רמון.

אז אני עדיין מובטל.

שזה נחמד, בסך הכל. אמנם יש לעניין הזה כמה חסרונות – אתם יודעים, כמו לסגור את החודש וכאלה (בין השאר, אגב, מכיוון שטרם קיבלתי את כספי הפיצויים המגיעים לי, הודות לדרך חתחתים בירוקרטית שנאלצתי לעבור בה באדיבות תפוז) – אבל בסך הכל אני די נהנה מכל הזמן הפנוי שיש לי עכשיו.

הילדים, למשל. בכל בוקר אני מעיר אותם, לוקח את יהונתן לגן ומבלה עם מיכל כל רגע פנוי עד שאמא שלהם חוזרת מהעבודה. מאוד התקרבתי אליהם. קשה להסביר את זה, כי אני אוהב את שניהם מהיום שהם נולדו, אבל פתאום אני מרגיש שאני אוהב אותם הרבה יותר. נקשרתי אליהם יותר, איכשהו. זה מוזר, גם קודם ביליתי איתם לא מעט זמן, שהרי עבדתי חלק מהזמן מהבית והם הסתובבו לי בין הרגליים, אבל כשהראש שלי טרוד 24/7 בענייני בלוגיה ותקלות וגולשים ותפוז – זה היה אחרת לגמרי. עכשיו אני מוקדש כולי לטיולים עם מיכל בבוקר, משחקים עם יהונתן אחר הצהריים… תענוג.

ואני אופה. זה תחביב ישן שלי, להכין קינוחים לארוחות משפחתיות ואירועים מיוחדים כגון חגים וימי הולדת, אבל עכשיו כשהתפנה לי זמן התחלתי לאפות עוגות ועוגיות גם בלי סיבה מיוחדת, ואז התחלתי לחפש מי יאכל את כל הדברים שאני מכין, ואז התחלתי לשלוח עם אשתי עוגות לעבודה שלה – ויום אחד, להפתעתי, אחד מהחבר'ה שעובד איתה בא והציע הצעה מחמיאה: בעוד כמה ימים הוא יחגוג יום הולדת, והוא רוצה שאכין לו שתי עוגות – לא אחת! שתיים! – והוא ישלם לי עבורן. אה? אה? מגניב, נכון? חלומו של כל חובב אפייה או מה? יותר מזה, חלומו של כל אדם שיש לו תחביב הוא שישלמו לו עבור התחביב, נכון?
אז אפיתי לו שתי עוגות, חישבתי כמה עלו לי המוצרים, עיגלתי קצת למעלה – והוא שילם ואני התלהבתי, אבל אז קרה משהו עוד יותר בלתי צפוי: שני עובדים נוספים אהבו את הרעיון והזמינו אצלי עוגות לחג השבועות. אם ההזמנה הראשונה שקיבלתי הייתה לשתי עוגות שמרים זהות, עכשיו קיבלתי שתי הזמנות שבסה"כ כללו לא פחות משמונה(!!!) עוגות שונות.
וזה קרה. ממש עמדתי במטבח שלי, כשיהונתן בגן ומיכל מתנדנדת בעריסה מאחוריי, וטרפתי וערבלתי וקיפלתי והתפחתי ומרחתי ובסוף אפילו גביתי על זה תשלום, ונהניתי מכל שניה. אמנם רווח לא באמת ראיתי מזה, כי חלק מהעוגות מעולם לא ניסיתי לאפות בעבר, אז החלטתי להכין טיוטא כדי לוודא שהן אכן טעימות, כך שבעצם חלק מהעוגות הכנתי פעמיים, אחת אכלתי ואת השניה מכרתי (אללי, כמה מוזר לכתוב "מכרתי" בהקשר הזה…), אז שמס הכנסה יואילו בטובם לחכות עם הדפיקה על הדלת שלי. מה גם שבינתיים לא היו עוד הזמנות, אבל הפוטנציאל שטמון בעניין הזה מעניין. נראה, אולי ייצא מזה משהו.

להזמנות חייגו.

להזמנות חייגו.

ומה עוד אני עושה בזמן האחרון…? אה, כן, כותב כמובן. יש לי לא מעט רשומות שכבר כתובות וממתינות לפרסום. ואני עושה סידורים, קניות, יושב מדי פעם עם זוגתי לקפה של צהריים, לוקח את הילדים לרופא אם צריך או מקפיץ את סבתא לרכבת בחיפה כדי לחסוך לה אוטובוס. וכל זה בנוסף לקורס שפת סימנים למתקדמים שאני לוקח יחד עם זוגתי וקורס נוסף שהתחלתי לאחרונה ובינתיים לא אגלה במה הוא עוסק, אבל אספר שזה קורס נחמד שאולי יהיה לי שימושי ביום מן הימין, וכרגע הוא סתם מעניין ומשמש לי "משהו לעשות" ו"מקום לפגוש בו אנשים".

בקיצור, מסתבר שאני מאוד עסוק מאז שהפסקתי לעבוד…

אבל עכשיו סילחו לי, אני הולך לישון צהריים.

מחשב מסלול מחדש

10 מאי

בחיי, לפעמים אני מרגיש כאילו הגעתי לארץ אחרת. ארץ? פלנטה! חוץ מהעובדה שגם כאן בטבריה מדברים עברית ויש פה סניף של ארומה, שום דבר לא דומה למה שהכרתי בשום עיר אחרת שגרתי בה עד היום. 

גדלתי בנתניה, עברתי לתל אביב, גרתי גם ביפו, משם עברתי לכפר סבא ואחר כך לרחובות, אבל רק כאן בטבריה נתקלתי בקטע המוזר הזה – שאנשים לא משתמשים פה בכתובות. אם אתה צריך להגיע למקום כלשהו, יגידו לך ליד מה זה נמצא ויתנו לך אלף דרכים להגיע לשם, רק לא כתובת. יש פה איזורים, יש פה שכונות, יש פה בניינים ומקומות שכולם מכירים (חוץ מאלה שחדשים בעיר, אבל הם כנראה יסתגלו במהרה), אבל שם של רחוב ומספר של בית? לא רק שאין בזה צורך, זה אפילו יכול לקלקל.

למשל, צלצלתי פעם לחנות מסוימת כאן בטבריה ואמרתי שאני רוצה לקפוץ אליהם כדי לסדר איזשהו עניין. "מה הכתובת?", שאלתי את בעלת החנות בתמימות של טברייני טרי.
"אה, זה פשוט. המדרחוב שמתחיל במד"א? אז קצת למעלה", היא אמרה.
"האמת שאני לא כ"כ מכיר… מה אני מכניס ל-waze?", ניסיתי בכל זאת.
"מה, אתה מגיע עם אוטו? אי אפשר עם אוטו, זה מדרחוב", הייתה התשובה.
"בסדר, אבל לאן אני…"
"אדוני, זה מאוד פשוט. המדרחוב? קצת למעלה. יום טוב!" וניתקה.
אבל זה בסדר, שאלתי את זוגתי שגרה פה כמה שנים טובות, והיא מיד אמרה "אהההה!! המדרחוב שמתחיל במד"א? ברור שאני יודעת איפה זה!"

מורדות טבריה, נדמה לי (מתוך האינסטגרם שלי)

מורדות טבריה, נדמה לי
(מתוך האינסטגרם שלי)

אוקיי, חשבתי שזה חד פעמי, אבל בפעם אחרת התעניינתי בקורס כלשהו שעמד להיפתח בטבריה, שאלתי כמה זה עולה ומה לומדים, ובסוף העזתי לשאול גם איפה נערכים השיעורים.
"במרכז הצעירים", נעניתי.
"איפה?"
"מרכז הצעירים", היא חזרה.
"איפה זה נמצא?"
"במורדות" (שכונה בכניסה לעיר)
"יש כתובת?"
"כן, אמרתי לך, במורדות. אל תדאג, יש רק מרכז צעירים אחד בטבריה", נדמה לי שהיא אפילו גיחכה קצת, ובזאת הסתיימו הוראות ההכוונה.
אבל זה בסדר, שאלתי את זוגתי שגרה פה כמה שנים טובות, והיא מיד אמרה "אהההה!! מרכז הצעירים? ברור שאני יודעת איפה זה!"

אבל השיא היה כשנאלצתי להסביר לבחור מקומי איך להגיע אלי הביתה. התחלתי, באותה תמימות, בכך שנתתי לו את הכתובת שלי. רחוב ומספר בית. נאיבי שכמוני.
"אהה", הוא מלמל כאילו הכתובת כלל לא נכנסה לו לאוזן, "ואיפה זה נמצא?"
לא היה לי מושג איך להסביר לו. אני חדש באיזור, לא מכיר את כל סימני הדרך שטבריינים משתמשים בהם כדי להסביר זה לזה איך להגיע ממקום למקום. אז ניסיתי לפנות אל חוש הנהיגה שלו.
"כשאתה נכנס לטבריה, אתה פונה אחרי הגשר שמאלה, ו…"
"אה, זה ליד המשטרה?"
"אממ… לא יודע. יש פה משטרה בסביבה איפשהו, כן."
"אז אתה מתכוון ליד האצטדיון?"
"אצטדיון? יש בטבריה אצטדיון?!"
"רגע, כשאני יוצא מרקתי אני פונה שמאלה או ימינה?" (לא היה לי אז מושג מה זה רקתי. אח"כ התברר שזו שכונה שמכונה כך על שם סניף קופ"ח שנמצא בכניסה אליה, שהוא-עצמו קרוי על שם ברנש בשם רקתי, לא יודע מי ומה הוא היה)
"אני לא יודע", אמרתי בכנות, "אבל אם אתה נכנס לטבריה מהכניסה שלמעלה, אז יש גשר, כן?"
"אוקיי…"
"אז אחרי הגשר שמאלה ובכיכר ימינה", זה אמור להספיק.
"טוב", שמעתי ייאוש בקולו, "אני אמצא את זה."
אחרי ארבעים דקות הוא הגיע. התברר שהוא גר במרחק של עשר דקות ממני וההסבר שלי רק סיבך אותו.

אחר כך זוגתי הסבירה לי שאם מישהו ישאל שוב, אז כדי להגיע אלינו הביתה צריך לפנות שמאלה ביציאה מרקתי, ואנחנו גרים מול המשטרה וליד האצטדיון. אהההה!! יש אצטדיון בטבריה, ומסתבר שממש ליד הבית שלי. מביך. אבל אם יש פה טבריינים, אתם כנראה יודעים בדיוק איפה אני נמצא.

תגידו, אתם מכירים דבר דומה מסביבת המגורים שלכם, או שזה משהו טברייני ייחודי?