Tag Archives: טחינה

חטיף פצפוצי אורז מצופה שוקולד

8 נוב

ברשומה הקודמת סיפרתי שאנחנו כבר חודש נטולי מטבח, מה שהופך הכנת כוס קפה למשימה שמצריכה דילוג בין ארבעה חדרים. אז להכין קינוח לפרוייקט החודשי של מנטקה? נו, זה כבר חתיכת פרוייקט. לא רק שצריך ליצור קינוח שהמרכיב המרכזי שבו נבחר הפעם להיות אורז(!) – אז אני לא יכול לבשל שום דבר על הגז (כי אין) וממש לא בא לי להתחיל ללכלך הרבה כלים (כי המדיח לא מחובר ואין כיור, אז אנחנו מדיחים אותם בכיור של המקלחת)…

אבל לא אתן למהמורות הקטנות הללו לעמוד בדרכי. אתגר חודשי זה אתגר חודשי, ובמיוחד אחרי שראיתי את הדברים המהממים שעשו חבריי לפרוייקט (דייסת אורז, פודינג אורז, סושי מתוק ועוד הרבה אורז… הקליקו כאן לכל המתכונים!) – אז החלטתי ללכת על חטיף פצפוצי אורז מצופה שוקולד, שמצריך בסה"כ מיקרוגל, שתי קערות, כף ומזלג.

התוצאה הסופית היא חטיף פריך בצבע חום שנראה, ובכן, הבה נאמר שכאשר ישבתי עם מיכל בת השנתיים כדי לבחור תמונות לרשומה הזו, היא הצביעה על תמונת התוצר הסופי וזעקה בחדווה "קקי!!!"… אבל זה באמת טעים והילדים לא הפסיקו לנשנש את זה. אז הבה נשכח שאמרתי את זה ויאללה, למטבח:

המתכון מבוסס על המתכון הזה שמצאתי במאקו, עם כמה שינויים שנבעו בעיקר מאילוצי מלאי במזווה שלי (שרובו שוכב בקופסת קרטון בחדר השינה):

חטיף פצפוצי אורז מצופה שוקולד

הפרודוקטים:
4 כוסות פצפוצי אורז
1/3 כוס טחינה גולמית
1/4 כוס סילאן
100 גרם חמאה מומסת
1 כף אבקת קקאו
1/4 כוס בוטנים גרוסים (שנשארו מ-Take Away סיני)
1/4 כוס צימוקים
לציפוי:
300 גרם שוקולד

אופן ההכנה:
ממיסים את החמאה בקערה, מוסיפים את הטחינה, הסילאן, הקקאו, הבוטנים והצימוקים ומערבבים היטב.
מוסיפים את פצפוצי האורז – אני השתמשתי בכאלה שעל השקית שלהם נכתב "עם סוכר חום", אבל הטעם שלהם היה רגיל ולא מתוק. אם רוצים, אפשר להוסיף קצת סוכר, אבל לא חייבים.
מערבבים עד שהכל נצבע בחום.
משטחים ומהדקים בשתי תבניות אינגליש קייק מרופדות בנייר אפייה.
מעבירים לקירור לשלוש שעות לפחות.
לאחר מכן מוציאים וחותכים ל"אצבעות" ברוחב ס"מ-ס"מ וחצי.

ממיסים 300 גרם שוקולד מריר במיקרוגל, מוסיפים כף שמן קנולה ומערבבים היטב.
טובלים את האצבעות בשוקולד – אלה שעשויות מפצפוצי אורז, מצחיקים שכמוכם, לא האצבעות שלכם – ומצפים מכל הכיוונים. מוציאים בעזרת מזלג, נותנים לשאריות השוקולד לטפטף בחזרה לקערה ומניחים על נייר אפייה.

מצננים במקרר לכמה דקות.
מוציאים, מגישים. בתיאבון!

מודעות פרסומת

קרמבו חלבה ושומשום

1 אוק

קרמבו חלבה ושומשוםהחודש הוטל על משתתפי פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" של מנטקה להכין קינוח או מאפה שהמרכיב הדומיננטי בו הוא שומשום, כאשר מותר להשתמש גם בטחינה או בחלבה, שהרי שתיהן מבוססות על שומשום. ממש במקרה, החודש גם הסתיימה באופן רשמי עונת הקיץ והתחיל הסתיו, אבל העונה הבאמת חשובה שהתחילה באופן קצת פחות רשמי היא עונת הקרמבו. הם צצים פתאום בסופרמרקטים כמו פטריות אחרי הגשם, וסקר של שטראוס קבע שהקרמבו הפופולרי ביותר הוא בטעם מוקה (מוקה?! מי ענה על הסקר הזה, לכל הרוחות?) ואז נזכרתי במתכון לקרמבו ביתי של קרין גורן שהכנתי פעם והחלטתי לשאוב ממנו השראה. בקיצור, לרגל פתיחת עונת הקרמבו ולכבוד האתגר של מנטקה, הקינוח השומשומי שלי להפעם הוא קרמבו חלבה ושומשום.

זה הולך ככה: במקום הקצפת האוורירית בטעם מוקה וניל הכנתי קרם בטעם חלבה. את הביסקוויט המפורסם מחליפה שומשומית דקיקה, ואת הכל עוטפת שכבת שוקולד מריר. מגישים את זה קפוא-למחצה, אוכלים את זה עם כפית וזה טעים טעים טעים.

קרמבו חלבה ושומשום

פרודוקטים (6 מנות אישיות גדולות)

תחתיות שומשום

תחתיות שומשום

לבסיס השומשומית:
1/3 כוס סוכר
1 כף סילאן (או דבש)
2 כוסות שומשום

למלית קרם החלבה:
500 מ"ל שמנת מתוקה 38%
1 אינסטנט פודינג וניל
1/2 כוס טחינה גולמית
2 כפות סילאן

לציפוי השוקולד:
350 גרם שוקולד
3 כפות שמן קנולה

אופן ההכנה

תחתיות השומשום:
בסיר קטן מערבבים את הסוכר והסילאן עד שהסוכר נמס. מוסיפים את השומשום ומערבבים עד שכולו נעשה דביק. שופכים את התערובת על משטח עבודה שמכוסה בנייר אפייה (זהירות, חם! ודביק!) ואז שמים מעליו עוד נייר אפייה ומרדדים. עובי של חצי ס"מ זה סבבה. קורצים עיגולים בעזרת כוס ואוכלים את כל השאריות. שימו לב, תיכף אנחנו הולכים להכין את המלית, ואם אתם משתמשים בשיטת תבנית הסיליקון שאני מתאר בסעיף הבא, עליכם להתאים את גודל השומשומית המוכנה לגודל שקעי תבנית הסיליקון. אם תשתמשו בשיטה השניה, ללא תבנית סיליקון, אז גודל השומשומית פחות קריטי.

לא משנה אם המלית עקומה או יש בה שקעים, תיכף נצפה הכל בשוקולד

לא משנה אם המלית עקומה או מחורצת, תיכף נצפה הכל בשוקולד

המלית:
מקציפים את השמנת המתוקה יחד עם הפודינג לקצפת יציבה. מקפלים פנימה את הטחינה והסילאן. הופה, מלית קרם החלבה מוכנה. פשוט או מה?
בשלב הזה מילאתי תבנית סיליקון בצורת חצאי כדורים בקרם החלבה והכנסתי אותה ללילה לפריזר. רגע לפני ההגשה הוצאתי את חצאי הכדורים, קילפתי אותם מתוך תבנית הסיליקון והנחתי על השומשומיות.
אה, אין לכם תבנית סיליקון בצורת חצאי כדורים? ממש לא נורא – מאחר ויוצא קרם די יציב, אפשר גם לזלף על השומשומיות את קרם החלבה ולהכניס את הכל להקפאה. פשוט מעבירים את הקרם המוכן לשקית זילוף עם צנתר חלק ומזלפים תלולית נאה של קרם על כל בסיס שומשומית. לאחר מכן העבירו להקפאה כדי שכל העסק יתייצב.

ציפוי השוקולד:
ממיסים את השוקולד בבן מארי או בפולסים במיקרוגל. מערבבים פנימה את השמן ומצננים לטמפרטורת החדר. מניחים על רשת את בסיס השומשומית שעליה יושבת תלולית נאה של קרם קפוא, ומתחת לרשת פורשים נייר אפייה (שלא נלכלך את השיש). ואז בעזרת כף (או יותר טוב – מצקת!) שופכים בנדיבות שוקולד על הנקודה הכי גבוהה של תלולית הקרם – ונותנים לגרביטציה לעשות את שלה. אל תנסו להגיע לכיסוי מלא של שוקולד, אחרת תצטרכו לשפוך אותו כמה פעמים ותיווצר שכבה מאוד עבה. להיפך, גם אם המלית או השומשומית מציצות בשובבות מבעד כמה זרזיפי שוקולד סוררים – לא נורא בכלל.

DSC04700

נחמד בעיני שהבפנים מציץ החוצה דרך זרזיפי השוקולד

מגישים מיד.

מומלץ לתת לקרם דקה או שתיים להתרכך לפני האכילה

אם תצליחו להתאפק, מומלץ לתת לקרם הקפוא דקה או שתיים להתרכך לפני האכילה

בתיאבון!

ביס!

ביס!

למתכונים נוספים העושים שימוש בשומשום ו/או טחינה ו/או חלבה (חיתוכיות חלבה וטחינה! עוגת חלבה ושוקוקוס טבעונית! פרעצל'ס טחינה ושומשום!) הקליקו כאן.

פוסט מילואים

25 אפר

אין. דבר. שאני. שונא. יותר. ממילואים.

השבוע, א'-ד', הייתי במילואים. לפני שעליתי על מדים ויצאתי לבסיס מאוד רציתי לכתוב כמה אני שונא מילואים, אבל מרוב שאני שונא מילואים לא הצלחתי להתקדם מעבר לשורה הראשונה שלעיל. למרות שזה רק ארבעה ימים, ולמרות שהתפקיד שלי במילואים הוא לא הכי קשה בעולם ולמרות כל מיני דברים אחרים – שונא מילואים, שונא. שונא. שונא.
בסוף עזבתי את זה ככה, עם משפט אחד בלבד, והחלטתי לנסות לכתוב על כמה שאני שונא מילואים ברגע שאחזור מהמילואים.

אז הנה, חזרתי. וכמו כל דבר בצה"ל, גם הרשומה הזו תתחלק לשלושה חלקים:

מרפי במדים

אני גר בטבריה וזומנתי לאילת, אז כבר במוצ"ש הגעתי להורים שלי בנתניה. סוללת האייפון שלי הייתה על 19%, חיברתי אותה למטען – ושום דבר לא קרה. הטלפון לא נטען. לא ברור אם הבעיה בטלפון או במטען, אבל באותו רגע כבר אי אפשר היה לקנות שום דבר חלופי ולא היה מה לעשות. נראה שאני עומד לנסוע לקצה המדינה לכמה ימים בלי דרך לתקשר עם זוגתי והילדים (מה שכמובן בלתי מתקבל על הדעת בימינו, למרות שאבא שלי עשה את זה לא מעט פעמים בטרם המצאת הסלולר). זוגתי נבהלה אי שם בטבריה, ההורים שלי התחילו להתלחש ביניהם במהירות בסלון, ואני עמדתי באמצע החדר אחרי שניסיתי חמישה שקעי חשמל, הסתכלתי בייאוש על חיווי הסוללה שאינה נטענת – ופתאום פשוט התפוצצתי מצחוק. לא מספיק שאני שונא מילואים, עכשיו אני גם עומד לצאת אליהם בלי יכולת לתקשר עם הבית? הו, כמה שזה מצחיק!

אייפון מת או אייפון בטעינה? (אילוסטרציה)

תוך זמן קצר התברר שהטלפון כן נטען, אבל רק אם מכבים אותו. זאת כבר חצי נחמה. אמנם ככה אי אפשר לקבל שיחות וגרוע מכך, אי אפשר לכוון שעון מעורר לתחילת המשמרת הבאה. אבל לפחות אפשר להתקשר מדי פעם לשאול מה נשמע בבית! יאללה, נסעתי למילואים. מדי פעם כיביתי בזמן ההטענה, קצת נעזרתי בחברים עם אייפונים, בקיצור – הסתדרתי איכשהו.

אבל רגע, מרפי עוד לא אמר את המילה האחרונה –
בדרך הארוכה חזרה הביתה מאילת לטבריה מצאתי את עצמי בחיפה, ממתין לזוגתי שתבוא לאסוף אותי הביתה. הסוללה שלי עמדה באותו רגע על 7% בודדים ואני ישבתי במקדונלד'ס והתלבטתי האם זה יספיק עד להגעתה של זוגתי או שאולי כדאי להטעין קצת (אבל אז איאלץ לכבות את המכשיר ועם המזל שלי דווקא אז היא תגיע). תוך כדי התלבטות הוצאתי את המטען, חיברתי אותו לחשמל מצד אחד ולטלפון מצד שני, התכוננתי לכבות את המכשיר – ואז ראיתי את החיווי הארור של הטעינה. עובד! הכל עובד! שום בעיה, שום לכבות ושום כלום! כאילו מרפי, הבן זונה הזה, תכנן במיוחד עבורי תקלה שתתרחש נטו בזמן המילואים…

תמות, מרפי. תמות.

טחינה צבאית 

טחינה. Or is it? (אילוסטרציה)

אני לא אוהב אוכל צבאי. למרות ששמעתי שהמטבחים בצה"ל השתפרו מאוד בשנים האחרונות וכבר לא מגישים לוף בתחפושות שונות, עיקר התפריט שלי כשאני במדי צה"ל מתבסס על אוהל הכיבוד, שבו יש כמעט כל הזמן פינת קפה, מים, עוגיות ופירות.

באחד הימים במילואים הללו החלטתי ללכת עם החבר'ה לחדר אוכל. הרפתקה! נכנסתי, לקחתי צלחת חד פעמית ומזלג חד פעמי וראיתי שיש חומוס. אני אוהב חומוס, אז שמתי לי שליכטא צנועה, וראיתי שיש חצילים מטוגנים. אני אוהב חצילים, אז שמתי לי כמה, וראיתי שיש טחינה. הו, טחינה אני באמת אוהב. מאוד אוהב. אני מוכן לשתות טחינה ככה, נטורל. בשמחה רבה לקחתי מצקת ושפכתי טחינה בנדיבות על הצלחת, על החומוס, על החצילים, לקחתי חתיכת בשר כדי להגיד אחר כך שגם אכלתי משהו "אמיתי" ופיתה כדי לנגב טוב-טוב את הטחינה וניגשתי לשבת עם החבר'ה כשאני אומר לעצמי שהאוכל פה באמת נראה טוב יותר ממה שאני זוכר מהסדיר – כשהחבר'ה ראו את הצלחת שלי והתחילו לצחוק. "גם אתה נפלת, אה אחי?", שאל אותי מישהו ספק-צוחק-ספק-לועס, "גם אתה חשבת שזה טחינה?"
"זאת לא טחינה?", חשבתי שהוא מתלוצץ. היה לזה מרקם של טחינה, צבע של טחינה…
"לא, אחי… זה מיונז", הוא אמר. ואז הרחתי. אבוי, זה באמת מיונז!

עכשיו, אם יש דבר שמגעיל אותי – זה מיונז. מגעיל, אמרתי? לא, לא, "מגעיל" בכלל לא מתקרב להתחיל לתאר עד כמה רע עושה לי עצם המחשבה על מיונז. ולא רק שמיונז מגעיל אותי, אז מיונז שנראה כמו טחינה? זה כבר פשע אמיתי. התחזות. זיוף. גועל. אלוהים, הבחילה שהתעוררה בי באותו רגע רק מהריח הייתה איומה. הרמתי את הראש מהצלחת, ראיתי שכולם צוחקים עכשיו על מישהו אחר שהצטרף לשולחן ונפל בפח, ובמקום להטיס את הצלחת שלי לזבל ולברוח משם החלטתי לשמור על פאסון: נברתי עם המזלג בתוך הצלחת הדוחה שלי, קשקשתי עם החבר'ה ואכלתי את הדבר היחיד שלא נגע בטחינה המזויפת: פיתה.

כשכולם סיימו לאכול יצאתי החוצה ורצתי לאוהל הכיבוד. הידד, הביאו ערגליות.

חצי סיכה על מפת העולם

תמונה

צילום מסך ביציאה מאילת (לא-אילוסטרציה)

יצאתי מהבסיס בצהרי היום האחרון כשאני עייף, צרוב שמש ומאובק – מדהים כמה חול מצטבר על הראש כשאתה קירח – וקלטתי פתאום שאני יוצא עכשיו מהעיר הכי דרומית בארץ עד לטבריה שבצפון. נשמע כמו מסע שיקח נצח, אבל מסתבר שזה ממש לא נורא. כולם יודעים שישראל קטנה, אבל עד שלא ניסיתם לחצות אותה מקצה אחד כמעט עד הקצה השני – לא תבינו עד כמה היא זעירה. למעשה, לו הייתי נוסע ברכב הפרטי שלי למילואים, זה היה לוקח קצת פחות מחמש שעות. זהו. מה זה חמש שעות?

אני אמנם לא נסעתי ברכב הפרטי שלי, אבל חבר הקפיץ אותי לדימונה, משם לקחתי רכבת (כן, יש רכבת בדימונה!), ובחיפה פגשתי את זוגתי עם הילדים שלקחו אותי הביתה. כך, על אף נבואות זעם של ידידיי בפייסבוק שהביעו תקווה שאגיע לפני חצות, ניחוח רגליי כבר פשט בחדר המדרגות בתשע וחצי בערב. לולא המתנה של שעה מחוץ לתחנת הרכבת בדימונה ועוד כחצי שעה הפסקה יזומה למטרת גלידה פיצוץ עם m&m במקדונלד'ס לב המפרץ, זה היה לוקח משהו כמו שש וחצי שעות. כלום זמן.

פרופורציות, אה? ממש ארץ קטנה יש לנו.

טוב שיש מי שמגן עליה.

אני, למשל. סוג של.

אלוהים, כמה שאני שונא מילואים.