מה לא עושים בשביל הילד?

יש הרבה דרכים להביע אהבה.

לומר "אני אוהב אותך" זו רק דרך אחת. יש עוד. למשל, בשיר "איסלנד" של שלמה ארצי כתוב "ושואל 'תרצי קפה?' ומתכוון לומר 'אני אוהב'" – זו הסיבה שבכל פעם שאני מציע לאשתי קפה, היא מסכימה. גם אם לא באמת בא לה. ואז שוכחת לשתות אותו.

אבל הפעם אני כותב דווקא על יהונתן.

אני לא אוהב ים. אני לא אוהב בריכה. באופן כללי אני סולד ממים שלא נובעים מברז או מבקבוק. ק' נוהגת לספר שכשרק הכרנו, ואני גרתי בכרם התימנים בתל אביב, דקה מהים – היא נהגה לבוא אלי וללכת לים לבדה. בכל פעם שהזמינה אותי להצטרף, סירבתי או מצאתי תירוץ. כזה אני, לא אוהב ים. חול. מלח. מדוזות. אנשים. שמש. לא אוהב.

אבל כשהגיע הזמן לקחת את יהונתן לים – התייצבתי. מה לא עושים בשביל הילד, נכון?

וגם כשהוא רצה ללכת לבריכה. ואני שונא כלור. שונא מים. מה לא עושים בשביל הילד, אה?

פעם ראשונה בים, יולי 2010 (יהונתן בן שנה וחודש)

אני גם לא אוהב מיונז. אני כל כך נגעל ממיונז, ברמה שאף אחד לא מבין. סיפור אמיתי מהימים העליזים בהם ניהלתי סניף מקדונלד'ס: הלכתי לנקות שירותים שהיו דוחים בצורה יוצאת דופן, והכל היה בסדר; אבל בדרך החוצה נגעתי בטעות עם האצבע במיונז – וזה מה שגרם לי לרצות להקיא. לא האסון שניקיתי בשירותים, אלא המיונז. אני בכלל לא יודע איך התחתנתי עם ק', רוסיה חובבת מיונז – אבל בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי שיהונתן! בני בכורי! בשר מבשרי! יגדל להיות חובב מיונז.

יום אחד הוא ביקש שאכין לו כריך. שניצל בלחמניה. קטשופ? ממש לא. הוא רוצה מיונז. אלוהים. איפה טעיתי בחינוך של הילד, שהוא מבקש מיונז. אבל מה לא עושים בשביל הילד?

עטיתי מסכה. כזאת של קורונה. אם אני זוכר נכון עטיתי גם כפפות חד פעמיות לפני שפתחתי את המקרר. הרחקתי את הצנצנת ככל שאורך הזרועות שלי איפשר לי (רק שלא להריח בטעות. אלוהים. אלוהים אלוהים) – ומרחתי לו מיונז בתוך הלחמניה. אלוהים. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי. אחר כך אמרתי לו "יהונתן, אם אי פעם יהיה לך איזשהו צל של ספק שאבא אוהב אותך – תיזכר ברגע הזה שבו מרחתי לך מיונז בלחמניה".

שתבינו, מגעיל אותי אפילו לכתוב את המילה הזו בבלוג שלי. איףףף.

ואז הגיע אתגר חדש.

אנחנו אוהבים לנסוע לחופשה משפחתית באילת. פעם במלון, פעם בווילה עם חברים, לא משנה; העיקר לבלות כמה ימים באילת. בכל פעם שאנחנו נוסעים לאילת, אנחנו הולכים להסתובב בטיילת. ובכל פעם שיהונתן רואה את הכדור הצבעוני הזה משוגר אל השמיים, מתנדנד מעלה ומטה באוויר – הוא משתוקק לעלות עליו.

ואנחנו לא רוצים, כמובן, אבל לא מחשש לילד. הוא יהיה בסדר, הילד. אלא מחשש לעצמנו.

בהתחלה אמרנו לו שצריך להיות מעל גיל מסוים. פעם שאלנו ואמרו לנו שמותר מגיל 12. בפעם אחרת אמרו שמותר מגיל 14. אני אפילו לא בטוח אם באמת שאלנו ואמרו לנו, או אולי המצאנו את זה רק כדי לתרץ את חוסר הרצון שלנו להרשות לו לעלות על זה. הרי מי יעלה איתך למתקן המפחיד הזה? אבא? אמא?! נו, אתה בטח לא תעלה על זה לבד. בוא נלך מכאן. אולי בשנה הבאה.

וכך שנה אחר שנה. עד שב-26 ביולי 2021, במהלך חופשה משפחתית באילת, ממש הלכנו פיזית לשאול את הבחורה בקופה למי מותר לעלות – והיא ענתה "מגיל 6 ומעלה".

שש?! זה הכל? אוי ואבוי. יהונתן שמע את זה ונדלקו לו העיניים. אבל מי יעלה איתו, מי?

ואז, אוטומטית, בקול הכי רגוע שיצא לי אי פעם, אמרתי "אני אעלה איתו".

בהתחלה ק' לא האמינה למה שהיא שמעה. אחר כך חששה לחיי בכנות אמיתית. לא ליהונתן, אגב. לו היא לא דאגה בכלל. אבל אני ויהונתן כבר נעמדנו בתור. ככל שהתקרבנו אל הכדור עצמו כך התגבר הספק שלי בעצמי. באמת, טל? באמת? זה מה שאתה צריך עכשיו? זה יום אחד לפני יום הולדת 42 שלך. זה הטיימינג האידיאלי שלך להתקף לב בין שמיים וארץ? באמת?

אבל… מה לא עושים בשביל הילד, אה?

נתבקשנו להסיר מעצמנו כל דבר שיכול להתנתק מאתנו. לרוקן כיסים, להוריד מכשירי שמיעה ומשקפיים. אפילו נעליים. עלינו לכדור. חיברו אותנו. השעינו לאחור – ואז ההמתנה לשיגור. אף אחד לא ספר לאחור, לא הייתה שום הכנה מוקדמת. רגע אחד אנחנו שוכבים על הקרקע, מסתכלים מעלה אל השמיים השחורים ורואים רק את קצה המתקן. הרמתי לרגע את הראש והסתכלתי עליו. איך הוא התרגש. כמה שנים הוא כבר רוצה לעלות לכדור האיום הזה.

יהונתן ואני, רגע לפני, על המסך הענק שליד המתקן. צילום: ק'

ופתאום – טרילילי טרללה – אנחנו בשמיים. האיברים הפנימיים מתבלבלים. עפים למעלה, ופתאום למטה. במקום שחור הלילה פתאום אורות הטיילת. לא הרגשתי צורך לצרוח באימה או לקלל בכל שפה שאני מכיר. רק קיוויתי שיהונתן נהנה. שזה היה שווה לו את זה.

הכדור שלנו התהפך פעם או פעמיים. צבעים היטשטשו. פתאום שמעתי את יהונתן אומר "וואי". ושוב "וואי". לא היה שום דבר אחר להגיד, אז הצטרפתי אליו, ושנינו יחד "וואי. וואי-וואי". היטלטלנו שם בין שמיים וארץ כמה שניות ואז הרגשתי שוב את כוח הכבידה. נמשכנו למטה. חזרנו לקרקע בטוחה.

ירדנו מהמתקן. התחבקנו. אספנו את כל מה שהיה לנו בכיסים, מכשירי השמיעה, המשקפיים והנעליים. ירדנו מהמתקן הישר לחיבוק של ק'. היא אמרה שאני נראה קצת חיוור, אז ישבתי לכמה דקות בצד – ואז ניגשתי אליו.

"איך היה?", שאלתי.

"וואי!", הוא ענה.

"אתה יודע מה?", אמרתי לו. "עדיין הקטע עם המיונז בלחמניה היה יותר גרוע".

המצגת של יהונתן

השבוע יהונתן שלנו נעמד מול כל ילדי הכיתה שלו והרצה בפניהם על לקות שמיעה ועל עצמו.

זו הייתה מצגת שהוכנה בשיתוף פעולה עם ליאת, מורת השמע בבית הספר, שיהונתן מכיר גם מהמועדון של עמותת שמע שאליו הוא הולך פעם בשבוע כדי לפגוש ילדים אחרים עם מוגבלות בשמיעה.

יהונתן עם ליאת מורת שמע מסבירים אודות מבנה האוזן

יהונתן סיפר אחר כך שהוא התרגש מאוד כשהוא עמד מול כולם וסיפר על עצמו ועל החוזקות והחולשות שלו ועל לקות שמיעה ומכשירים ומבנה האוזן וכו'. הוא גם אמר שהילדים בכיתה שאלו שאלות והוא ענה עליהן.

יהונתן מול הכיתה

"יהונתן המקסים מושא לגאווה", כתבה לנו בוואטסאפ המורה שלו והוסיפה אמוג'י של לב.

ואנחנו מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד גאים בו – אז ביקשתי ממנו רשות לספר לכל החברים שלי והוא הסכים בתנאי שאקריא לו את כל התגובות.

יהונתן מספר על עצמו

שונים ושווים

שבועיים לפני תום החופש הגדול התקשרה אלי המחנכת של יהונתן. היא הציעה לי לשאת דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים כנציג ההורים וכאבא לילד עם לקות שמיעה שמשולב בכיתה רגילה, לרגל העובדה שהשנה נפתחת בבית הספר כיתה א' ייעודית לילדים עם לקויות שמיעה, שמצטרפת לכיתה דומה קיימת שהתלמידים בה עולים לכיתה ג'.

בנוסף סיפרה המחנכת שבמהלך הטקס יהיה שיר שהתלמידים עם לקויות השמיעה ישירו בשפת הסימנים והציעה שיהונתן ואני נצטרף אליהם על הבמה ונסמן יחד. כשהצעתי ליהונתן, שבדרך כלל לא מסמן, הוא דווקא הסכים בשמחה – וככה בילינו את השבועיים האחרונים של החופש הגדול בחזרות אינטנסיביות בבית, כשיהונתן למד את הסימנים כמעט בלי שום רקע.

הבוקר, ביום הראשון של שנת הלימודים, אלה הדברים שנשאתי בטקס (פחות או יותר. מרוב התרגשות סביר להניח ששכחתי משפט פה ומשפט שם):

בוקר טוב.
קוראים לי טל, ואני אבא של יהונתן.
היי יהונתן!
יהונתן עולה היום לכיתה ב', מה שאומר שלפני שנה בדיוק הוא עלה לכיתה א', ואנחנו ישבנו כאן כמוכם, ומאוד התרגשנו וגם קצת דאגנו. בטח גם אתם קצת דואגים: מה זה בית ספר? יהיה קל? יהיה קשה? מה זה שיעורי בית? אתם עוד תגלו.
אנחנו דאגנו קצת יותר, כי יהונתן לא שומע כל כך טוב. יש לו שני מכשירים על האוזניים, שעוזרים לו לשמוע, בצבע סגול מהמם שהוא בחר בעצמו. ודאגנו שיהיה לו קשה בבית הספר כי הוא נראה קצת שונה.
אבל… מה זה שונה? ילד זה ילד. 
האם ילד שלא שומע כל כך טוב לא יכול לשחק בהפסקה? בטח שהוא יכול. האם ילדה שלא רואה כל כך טוב לא יכולה ללמוד חשבון ושפה? בטח שהיא יכולה. אני מאמין שכל ילד וכל ילדה יכולים לעשות כל דבר.
בשנה שעברה, כשיהונתן למד בכיתה א', הוא אכן נתקל בקשיים. אבל הוא התמודד איתם – והצליח. בהרבה מקרים הוא הצליח להתמודד איתם לבד, לפעמים הוא קיבל עזרה מהצוות הנפלא שיש כאן. אפילו מילדים אחרים בכיתה שלו ובכיתות אחרות. מה שחשוב זה שהוא הצליח, ואני מאוד גאה בו.
אני חושב ששונה זה טוב. שונה זה מעניין. אני רוצה לחשוב שכמו שיהונתן למד הרבה בבית הספר, אולי גם מי שמסביבו למד משהו מיהונתן. לפחות לגבי, את הדברים הכי חשובים בחיים שלי למדתי ממנו, דווקא בזכות זה שהוא קצת שונה.
אני מאחל לכם, ילדים, שיהיה לכם כיף להגיע בכל בוקר לכיתה, לפגוש את החברים וללמוד דברים חדשים מהמורים והמורות שלכם. אבל שחוץ מללמוד אותיות ומספרים ולקרוא ולכתוב – אני מקווה שתפגשו ילדים שהם שונים מכם, ותלמדו דברים מעניינים גם מהם.
שתהיה לכם שנת לימודים נעימה ומוצלחת.

וזה חלק מן השיר שסימנו יחד עם התלמידים המסמנים (צילום של אחת האמהות בקהל):

 

קרמבו!

 

היום יהונתן מתחיל לראשונה את שנת הפעילות בתנועת כנפיים של קרמבו, ואני לא יודע מי מתלהב יותר, הוא או אני. יצא לי לפגוש את חניכי וחונכי התנועה במסגרת הפעילות שלי ושל חבריי בפורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, צפיתי בפעילויות שלהם יחד וראיתי איך הם באמת מקיימים את סיסמתם כלשונה: "יוצרים יחד מקום ומשמעות לכל אדם". אני באמת מתרגש מאוד מהעובדה שיהונתן מצטרף אליהם ומקווה שיהיה לו כיף גדול.

אז לרגל היום הראשון לפעילות של כנפיים של קרמבו, החלטתי להכין כנפיים קרמבו. הגיוני. חוץ מזה כבר תחילת החורף, וזהו חודש החלבונים של פרוייקט כחומר ביד הבלוגר (ראו מתכונים נוספים של חבריי לפרוייקט כאן), ואם זה לא מספיק אז מדובר ביופי של דרך להיפטר מחלבונים מיותרים, כי כמה חביתות בריאות כבר אפשר לאכול.

במתכון שלהלן השתמשתי בעוגיות סנדוויץ' מוכנות, מה שהוביל לקרמבואים קטנטנים בגודל של ביס או שניים (ויש שאמרו שהם מזכירים כובעי גמדים). אפשר כמובן להשתמש בעוגיות גדולות יותר או להכין לבד ולקרוץ עיגולים בגודל שמתחשק. מעל העוגיה מתנוססת תלולית של מרנג איטלקי ומעליה ציפוי שוקולד, עם או בלי סוכריות צבעוניות. טעים!

ואגב, אם ממש בא לכם קרמבו ואין לכם כוח להרתיח סירופ סוכר ולהקציף ולזלף – לכו לבקר את זוכה בייק אוף ישראל, שי גולן, בקניון עזריאלי בתל אביב. עד סוף נובמבר תוכלו לטעום שם את הקרמבו שלו. מומלץ.

פרודוקטים:

מרנג איטלקי:
עוגיות אוריאו (או כל עוגיה עגולה)
2 חלבונים
קורט מלח
חצי כוס סוכר
כף גלוקוזה (לא קריטי, הצליח גם בלי)
40 מ"ל מים
חומרי טעם, כגון קפה, וניל או תמציות (לא חובה)
מעט צבע מאכל (לא חובה)

לציפוי:
200 גרם שוקולד חלב (או מריר, או לבן)
1 כף שמן קנולה

לקישוט:
סוכריות צבעוניות (לא חובה)

אופן ההכנה:

1. מפרידים את עוגיות האוריאו, ובעזרת סכין מסירים בזהירות את המילוי הלבן (אותו אפשר לנשנש בהנאה תוך כדי, כי לא נשתמש בו). את העוגיות מניחים על מגש, קרש חיתוך או תבנית אפייה ומניחים בצד.
2. בקערת מיקסר שמים את החלבונים עם קורט מלח, אבל עדיין לא מתחילים להקציף.
3. בסיר קטן עד בינוני שמים את הסוכר, הגלוקוזה (רצוי) והמים. מרתיחים את הסירופ עד שהטמפרטורה מגיעה ל-105 מעלות – ועכשיו מתחילים להקציף את החלבונים – ואז, כשהטמפרטורה של הסירופ מגיעה ל-118 מעלות, מסירים מהאש ומזרזפים באיטיות אל קערת החלבונים תוך כדי הקצפה. זהירות, חם!
4. ממשיכים להקציף את החלבונים (אפשר להוסיף בשלב הזה מעט תמצית טעם או צבע מאכל) – עד שמגע קל בקערה יסמן לכם שהטמפרטורה כבר לא אש גיהנום אלא רק חמימה ונעימה.
5. מעבירים את קצף החלבונים לשק זילוף שבקצהו צנתר עגול חלק. למי שאין צנתר עגול חלק, או שכמוני מתעצל לשטוף אותו אחר כך, גם בלי צנתר זה די בסדר.
6. מחזיקים את שק הזילוף ממש מעל עוגיית האוריאו, לא בזווית, ומזלפים את הקצף בתלולית נאה של כמה קומות מעל כל עוגיה.

7. הידד, קיבלנו קרמבו, אבל עדיין חסר ציפוי השוקולד. אז מכניסים את הקרמבואים העירומים למקפיא לכמה דקות, ממיסים את השוקולד ומערבבים היטב עם מעט שמן. מעבירים לכוס או קערה קטנה, אבל עמוקה מספיק כדי שאפשר יהיה לטבול את הקרמבואים.
8. מוציאים את הקרמבואים מהמקפיא וטובלים אותם בשוקולד המומס. אפשר לתחוב את הכל פנימה ולהתלכלך באצבעות (תירוץ ללקק שוקולד!), או לטבול רק עד החצי.
9. מוציאים את הקרמבואים מהשוקולד ומחזיקים אותם הפוכים כמה שניות כדי שיטפטפו קצת עודפי שוקולד.
10. מניחים את הקרמבואים המצופים בחזרה במקומם ומפזרים מעט סוכריות צבעוניות. או סוכריות לא צבעוניות. או מה שמתחשק.

קרמבו וניל על עוגיית אוריאו בציפוי שוקולד חלב וסוכריות צבעוניות

קרמבו מסטיק, עם טיפ-טיפונת תמצית טעם וצבע מאכל ורוד

קרמבו קפה על עוגיית סנדוויץ' (נגמרו האוריאו) בציפוי שוקולד מריר וסוכריות שוקולד

בתיאבון לחובבי הקרמבו, ובהצלחה גדולה וכיף חיים ליהונתן ולכל חניכי כנפיים של קרמבו. 🙂

 

כשקרין פגשה את יהונתן

אני אוהב את קרין גורן. הנה, אמרתי. אוהב אותה ברמה כזאת שגורמת לאשתי לקנא קצת, אבל אין מה לעשות, האישה הזאת גורמת לאפייה להיות נגישה ופשוטה גם אם יש לך בבית רק מזלג וטוסטר אובן, ועוד עושה את זה בכזאת שמחת חיים וקסם. איך אפשר שלא למות עליה?

כשניגשתי לאודישנים של בייק אוף ישראל לא ידעתי אם אזכה בתחרות או אפילו אם אתקבל לנבחרת. בסתר ליבי העזתי רק לקוות שאפגוש את קרין גורן – והנה, יום אחד מצאתי את עצמי עומד מולה באוהל האפייה הנהדר ההוא, כשהיא טועמת עוגת גבינה ועוגת יום הולדת שאפיתי עם עומרי, שותפי להרפתקה המדהימה הזו. הנה, הגשמתי חלום, מצידי אפשר ללכת הביתה עכשיו.

צילום מסך

אה, אוקיי, מסתבר שהעוגות לא היו מספיק טובות ובאמת הלכנו הביתה. אבל היי, לפחות זכיתי לקבל חיבוק מקרין! פעמיים! זה חלום שאפילו לא חשבתי עליו, אבל הגשמתי אותו!

טל ועומרי עם קרין גורן, מיד לאחר ההדחה

אבל זה לא באמת נגמר שם.

קרין שמעה שסיפרתי בתכנית על יהונתן, על לקות השמיעה שלו, על כך שבזכותו התחלתי ללמוד שפת סימנים. במעמד ההדחה היא אפילו סימנה "תודה" ומחאה לנו כפיים בשפת הסימנים – ואחרי שהמצלמות כבו היא ביקשה לפגוש את יהונתן והזמינה אותנו לבקר אצלה בבית.

יהונתן וקרין משחקים עם חתולים

ואכן, אחרי צילומי התכנית נסעתי עם יהונתן לבקר את קרין. ואיזה. כיף. היה.

יהונתן נכנס אליה הביתה והתחיל להסתובב כאילו המקום שייך לו: נכנס לחדרים, פתח דלתות, שאל שאלות שלא היו מביישות חוקר שב"כ מנוסה – ואני רציתי למות מבושה. "אלוהים אדירים, אתה עושה לי פאדיחות מול קרין גורן!" סיננתי לו, אבל קרין הייתה סבלנית, ענתה גם על השאלות הכי משונות שילד בן 6 יכול לשאול ואפילו הציעה לו עוגת גבינה – עליה הוא העדיף לוותר לטובת צנצנת עצומה של מטבעות שוקולד.

לא לדאוג, לא כאבה לו הבטן אחר כך

אני, לעומתו, שמחתי לפרוסה מעוגת הגבינה המדוברת. רגע רגע, אני אוהב להדגיש את זה: לא סתם אכלתי עוגת גבינה של קרין גורן, אלא את עוגת הגבינה של קרין גורן. עוד חלום שהתגשם! זהו, מצידי אפשר ללכת הבי… לא, רגע, עוד לא.

הצילום רע, העוגה מעולה

קרין ויהונתן, חיבוק

קרין ובעלה רונן, ואני ויהונתן, דיברנו וצחקנו והשתטינו ואכלנו מתוק. היה ברור שגם יהונתן התאהב בקרין, וכאשר התבוננתי בשניהם משחקים יחד, היא הפכה מ"קרין גורן, כוהנת האפייה", לפשוט קרין. אנושית, מקסימה, מצחיקה ונהדרת.
איך אמרתי בתכנית, רגע אחרי ההדחה? אני אוהב אותה עוד יותר עכשיו, אם זה אפשרי בכלל.

אז נכון, לא נעים להיות המודחים הראשונים בתכנית הראשונה של העונה הראשונה של בייק אוף ישראל. אבל ביום בו קרין פגשה את יהונתן, ניצחתי לא רק את בייק אוף ישראל, אלא את בייק אוף כדור הארץ.

זהו, מצידי באמת אפשר ללכת הביתה עכשיו.

 

 

המפגש במחלקת הילדים של הדסה

אחרי שהוזמנתי לדבר עם ילדים בכיתה ב' בנתניה ועם הצוות הפדגוגי של מקיף ו' בב"ש, שמחתי לקבל הזמנה נוספת: הפעם מד"ר אורי אילן, רופא במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. הוא הזמין אותי להרצות בפני צוות המחלקה, אני קיבלתי את ההזמנה למרות שמוזר לי לחשוב על עצמי בתור "מרצה", וכך מצאתי את עצמי עומד מול רופאי ילדים, מתמחים וסטודנטים לרפואה – ומספר להם על יהונתן שלי.

מוזר, משום מה נדמה לי שהיו שם מיליון אנשים. מיליון! (צילום: ד"ר אורי אילן)

הוזמנתי להגיע בשמונה וחצי בבוקר, אז יצאתי ממש מוקדם מטבריה מתוך כוונה להקדים – ולא רק שאיחרתי להגיע, גם גיליתי שהדסה עין כרם היא מבוך משוגע כל כך, שלא רק שהסתבכתי עם ההגעה מהחניון למחלקת ילדים, אלא גם הסתבכתי בדרך חזרה כשפשוט לא מצאתי את החניון… אבל מה שחשוב הוא שהגעתי, נכנסתי אדום ומתנשף לחדר הישיבות שהיה מלא מפה לפה, עמדתי מול המון אנשים – וסיפרתי.

סלפי גרוע בהדסה!

זה היה קצת שונה הפעם, כי בגלל אופי הקהל הרחבתי יותר על הגילוי של לקות השמיעה שלו ועל צדדים קצת יותר רפואיים, וגם חלק מהשאלות נשאו אופי דומה, אבל גם הפעם ציינתי את החשיבות הגדולה שאני מייחס לשפת הסימנים, סיפרתי על חיי היומיום של יהונתן ועל הקשר שלו עם מיכל, ואפילו התבדחתי קצת – למשל כשפנה אלי האדם הכי סמכותי בחדר בשאלה מסוימת בעלת אופי רפואי, כאשר רק עצם מיקומו בראש השולחן אמור היה להעיד על יראת הכבוד שכולם רוחשים לו, פתחתי את התשובה שלי ב"אנחנו לא כל כך מכירים, אבל אני מנחש שאתה רופא, כן?" – מה שהעלה חיוך על פניו ורחש מבודח בין האחרים. אחר כך, בחוץ, אחת הסטודנטיות הסבירה שזה היה מנהל המחלקה…

אחרי המפגש הנחמד עם הצוות הרפואי, ד"ר אילן עשה לי סיור קצר במחלקה והודה לי שהגעתי. "היית משב רוח רענן וחי בתוך יומנו", אמר, ואני עניתי שהעונג היה כולו שלי והתכוונתי לכל מילה. לא משנה לי אם אלה ילדים, מורים או רופאים, רק תנו לי סיבה לדבר על יהונתן ולעשות למען שפת הסימנים – ואני אהיה שם (אמנם עכשיו משהתחלתי ללמוד הלו"ז שלי צפוף מאי פעם, אבל אני עדיין מקווה שאצליח להגיע לכל מקום שיזמין אותי…).

הפעם ההיא שהתארחתי בתכנית הבוקר של ערוץ 2

לרגל יום ההתרמה לניצן וארגוני החירשים שהתקיים היום, יום רביעי ה-11/2/15, הוזמנתי להתארח בתכנית הבוקר של ערוץ 2, "העולם הבוקר" בהגשת אברי גלעד והילה קורח.

אני ומנחי התכנית, אברי והילה, מסמנים "איי לאב יו" בשפת הסימנים

שם, בשידור חי ועל רקע הסרטון ותמונות של יהונתן ומיכל, סימנתי קטע קצר מהשיר וסיפרתי קצת על יהונתן ועל הכוונות שלי ללמוד תרגום שפת סימנים באופן מסודר, כדי שכשאסיים את הלימודים אעשה הסבת מקצוע למתורגמן שפת סימנים.

לצפייה: http://s.reshet.tv/1Fxefjp

זה מצחיק – התכנית מתחילה בשעה 6:20 בבוקר, אבל אני, שהוזמנתי להגיע לקראת סופה, ישנתי אצל ההורים שלי והתעוררתי ב-6:30. הדלקתי טלוויזיה, עמדתי והסתכלתי על המנחים שעל המסך ונזכרתי איך פעם רציתי להיכנס לתוך הטלוויזיה, אבל עכשיו אני באמת הולך לעשות את זה.

ההפקה הזמינה לי מונית. פעם ראשונה שהשתמשתי בגט טקסי. אין לנו דבר כזה בטבריה.

הגעתי. איפרו אותי. רק קצת משהו כדי שהקרחת שלי לא תבהיק מדי.

נכנסתי לאולפן בזמן הפרסומות. חיברו לי מיקרופון. אמרתי שלום לאברי והילה. הוא היה עסוק קצת בלפטופ, אבל היא שוחחה איתי בנעימות כמה דקות – דבר שעזר להתרגשות שלי להתפוגג. הבמאי אמר שהקונטרול מבקש שאסמן את השיר כבר בהתחלה, איך שחוזרים מהפרסומות. אני הנהנתי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה ש"קונטרול" זו מילה ששמעתי עליה רק בטלוויזיה. שאלו אם אני רוצה לשתות תה או מים, אמרתי שלא. שמו לי כוס מים בכל זאת, בשביל התפאורה.

ואז נשמע השיר, ואני סימנתי, והתראיינתי, ולא יצא לי להגיד אפילו חצי מהדברים שרציתי להגיד, וכשרציתי לומר שאני מתחיל ללמוד באוניברסיטת אריאל יצא לי משום מה ששם אני כותב, אבל יחסית למה שחששתי שיקרה (שאגמגם, שאשכח את כל הסימנים, שאתעלף…) – יצא בסדר גמור. אפילו נראיתי לא רע, יחסית לבדרך כלל.

בערב חזרתי הביתה וצפינו בקטע ביחד עם יהונתן. הוא מאוד התלהב לראות את עצמו על המסך. אני לא חושב שהוא מבין עדיין את מלוא הגודל והחשיבות של הדבר הזה בשבילי, בשבילו, בגללו, אבל יום אחד הוא יבין.

לצפייה: http://s.reshet.tv/1Fxefjp

שנה לילד

שנה מלאה לסרטון ילד של אבא בשפת הסימנים.

היום לפני שנה לחצתי על Upload ולא היה לי מושג מה עומד לקרות. לו ידעתי, אני נשבע שהייתי מתגלח לפני שהצבתי את המצלמה בתוך ארון הבגדים בחדר של הילדים ונעמדתי מולה…

חשבתי לציין את היום הזה בבלוג, אבל אני בעצם לא כל כך יודע מה לכתוב. הרי את הכל כבר אמרתי בכל כך הרבה הזדמנויות: שאני אסיר תודה על כל צפייה (115,000 נכון לרגע כתיבת שורות אלה, וזה רק בערוץ שלי, לא כולל בערוץ של מוקי ובעמוד הפייסבוק של ישראל היום); שבחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי שבעקבותיו אגיע להרצות בבתי ספר על שפת סימנים לילדים ולמורים, שאתראיין לעיתונות ולרדיו ואתרום ולו מעט להעלאת המודעות לשפת סימנים; שבזכותו הצטרפתי אל פורום הורים לילדים מיוחדים בטבריה ואני מסייע לקדם דברים משמעותיים עבור ילדים עם מוגבלויות מכל מיני סוגים; שאני עדיין מקבל תגובות וסרטונים בהם ילדים מסמנים את השיר על פי הסימנים שלי – אחד מהם קיבלתי ממש הערב והתרגשתי כמו בפעם הראשונה – שאני עדיין בהלם שאנשים מזהים אותי ברחוב כאילו הייתי סלב אמיתי; ובקיצור, שסרטון קטן שהכנתי ליהונתן יהפוך את חיי על פיהם, פשוטו כמשמעו (ואת הדבר הכי חשוב שעומד לקרות אני רוצה לספר כאן בבלוג ברשומה נפרדת. בקרוב).

יא אללה, איזו הרפתקה משוגעת.

אז אני רק אגיד, שוב, תודה. ואתם בכלל לא מבינים כמה אני מרגיש שזה לא מספיק.

 

"עוגיות בצורת מקלות"

יהונתן הוא ילד לא רגיל מהרבה בחינות. אחת מהן היא שהוא לא אוהב מתוק. לא שוקולד, לא ופלים, לא עוגיות… ולמרות שלפעמים הוא עוזר לי לאפות דברים טעימים, הוא לא הסכים לאכול שום דבר. אולי רק לטעום ביס בהתחלה, אבל זהו. יום אחד עלה בדעתי שאולי הוא פשוט ילד של מלוח ולא מתוק, אז ניסיתי להכין לו עוגיות בסגנון עבאדי לפי מתכון שמצאתי באינטרנט. והוא אהב. הו, ועוד איך! למעשה, זה בערך הדבר היחיד שאני אופה ושהוא מסכים לאכול. אמרתי "מסכים לאכול"? התכוונתי "טוחן אותן בהיסטריה ומכריח אותי להכין עוד בכל יומיים."

עם הזמן התברר שלא נוח לו (ולמיכל, שותפתו לדבר עבירה) לאחוז ולנגוס בעוגיות כשהן בצורת עיגול, אז התחלתי להכין אותן בצורת מקלות. ככה יהונתן קורא להן עכשיו – עוגיות בצורת מקלות. הוא לוקח אותן לגן, לנסיעות באוטו, מנשנש מול הטלוויזיה בין הארוחות… לא העוגיות הכי מלהיבות שהכנתי בחיי, הן בטעם והן במראה, אבל אין דבר שמסב לי נחת יותר מלראות את הבן שלי אוכל משהו שאפיתי לו.

אם לא מספיק שזה קל להכנה והפרודוקטים כמעט תמיד במזווה – זה גם טבעוני. ומכיוון שצריך להכין אותן אחת-אחת (לגלגל לנקניק בצק ולסדר בתבנית), זה משמש עבורי מעין מנוחה בסוף יום עבודה, כשהאצבעות עובדות אוטומטית והמוח מתרוקן מטרדות היום. לפעמים אני אוהב להכין אותן בזמן שאני צופה בטלוויזיה, וכך אני מודד את זמן ההכנה: שני פרקים של משפחה מודרנית – והעוגיות מנוקנקות ונכנסות לתנור. פרק אחד של המפץ הגדול – והעוגיות מוכנות. עוד פרק של המפץ – אפשר לאכול!

המתכון שלהלן מבוסס על המתכון של טולטולים שהתפרסם ב-xnet עם כמה שינויים שלי:

הפרודוקטים (למיליון עוגיות בצורת מקלות שמתחסלות מהר מאוד):
3 כוסות קמח רגיל (או 2 כוסות קמח רגיל + 1 כוס קמח מלא)
1-2 כפיות מלח גס
1 כף גדושה טחינה גולמית
2 כפות מיץ לימון
חצי כוס שמן קנולה
1 כוס מים רותחים
1-2 כפות שומשום (לא חובה)

אופן ההכנה:
שמים את כל הפרודוקטים בקערה. בהתחלה מערבבים עם כף (זהירות, חם!) ואחר כך לשים ביד עד לקבלת גוש בצק אחיד. אם הוא שמנוני מדי, מוסיפים טיפה קמח. אם הוא יבש מדי, מוסיפים קצת מים – עד שמגיעים למרקם של בצק נעים ונוח ל"ניקנוק".

וזהו!

מחממים תנור ל-180 מעלות, לוקחים קצת בצק, מגלגלים לנקניקונים דקיקים ומניחים בתבנית מרופדת בנייר אפייה. לפעמים אני מפזר מעט מלח גס או שומשום מלמעלה, אבל בדרך כלל הולך על נטורל. אגב, אם אתם בכל זאת מעוניינים בצורה של עוגיות עבאדי, פשוט נקנקו אותם קצת יותר עבים וחברו את שני הקצוות ליצירת עיגול.

אפשר לצופף אותן כי הן לא תופחות כלל, ואם מצופפים כמו שצריך אז מספיקות שתי תבניות שאפשר לאפות בבת אחת בטורבו. אופים בערך 20-25 דקות, עד שהן מקבלות צבע נחמד. גם אם הן קצת יותר שזופות בשוליים מאשר במרכזן – זה בסדר. מקסימום תנו להן עוד שתיים או שלוש דקות בתנור.

להגיש בטמפרטורת החדר. לשמור בקופסה אטומה. להחביא מיהונתן. בתיאבון!

יום כיף יהונתן-אבא

בבוקר של יום שני שעבר, נר שביעי של חנוכה, יהונתן ואני עשינו יום כיף. רק אני והוא.

אחרי שהורדנו את אמא בעבודה ואת מיכל בגן, נסענו לאכול ארוחת בוקר. יהונתן חיכה בקוצר רוח ליום הכיף הזה, אז היה לו מצב רוח מרומם כשנכנסנו לבית הקפה. הוא קיבל תפריט של ארוחות ילדים ובחר בעצמו על פי התמונה, אבל אז נתתי לו את התפריט הרגיל ושאלתי איזה קפה כדאי לי להזמין. הוא עיין בטקסט כאילו הוא כבר יודע לקרוא, הצביע על קפה הפוך – וואו, כמה שהוא מכיר אותי! – ואפילו אמר בעצמו למלצרית מה אנחנו רוצים להזמין: "אני רוצה טוסט, ואבא רוצה קפה". שוחחנו על הא ועל דא, צחקנו, עזבנו לרגע את השולחן כדי ללכת להסתכל בסקרנות על הדגים שבאקווריום… הוא היה חמוד מאוד, ואחרי ששילמנו וכבר קמנו לצאת, אמרתי למלצרית "תודה רבה!" והוא הוסיף "תודה רבה שעזרת לנו!"…

ואז קפצנו למאפייה וקנינו צידה לדרך, בורקס עם גבינה (שהוא מכנה "המבורגר משולש"…), ונסענו לפארק ברקו שבפאתי טבריה, שם התקיים הפנינג חנוכה חגיגי ומדליק שהייתה לי הזכות לסייע בהפקתו יחד עם חבריי לפורום הורים לילדים מיוחדים. מדובר בפארק שעשועים נגיש, שבכל השטח שלו היו דברים מגניבים שנתרמו על ידי עסקים מהאיזור ומתנדבים מהקהילה: מעגל מתופפים, פינת יצירה, פינת איפור וצמות, פינת טניס, פינת שחמט, פינת ליטוף ופינת בועות סבון. בין הפינות הסתובבו בובות ענק שבתוכן התחבאו חונכים של תנועת "כנפיים של קרמבו", במקום אחד הייתה עמדת צמר גפן מתוק ופופקורן ובשלב מסוים גם חילקו סופגניות – לא ששום דבר מכל אלה עניין את יהונתן, שלמרות הצעותיי החוזרות ונשנות ללכת לראות מה יש פה ומה יש שם, משום מה החליט לשחק שעתיים וחצי דווקא על מגלשה שנראתה לי סופר-משעממת…

אבל העיקר שהוא נהנה. למעשה, רק פעמיים או שלוש עזבנו את המגלשה כדי ללכת לשירותים – כאשר באחת הפעמים שבה ממש רצנו לשם כמעט נתקלנו באדם שנראה מוכר. אגב, אם ראש עיריית טבריה קורא את זה, אז סליחה שכמעט הפלנו אותך.

כל הזמן הסתכלנו למעלה כדי לבחון את מצב השמיים. על אף קרני השמש הבודדות שהצליחו לחדור מבעד לשכבת העננים המאיימת, חששנו שגשם יתחיל לרדת ויאלץ אותנו ואת שאר משתתפי ההפנינג להימלט לפני הסיום המתוכנן, בשעה 13:00. אבל גם מזג האוויר היה לצידנו, והגשם התחיל לרדת בדיוק בשעה 12:58… איזה יופי של תזמון. יהונתן ואני החזקנו ידיים ורצנו לאוטו, וכאשר נכנסנו פנימה נתתי לו עוד המבורגר משולש אחד והתחלנו לנסוע.

"היה לי כיף איתך, אבא", הוא אמר.

"גם לי היה כיף איתך, יהונתן", עניתי, וחייכתי כל הדרך הביתה.

את יום הכיף יהונתן-אבא קינחנו בארוחת צהריים משותפת שאליה הצטרפה גם אמא. אחר כך אספנו את מיכל מהגן ולקחתי אותם לסבתא, שם יהונתן המשיך את הבילוי עם אחותו ואני חזרתי הביתה כדי להמשיך את הבילוי בנמנום על הספה…

זה היה יום כיף מושלם. מושלם, מושלם.