Tag Archives: יהונתן

שונים ושווים

1 ספט

שבועיים לפני תום החופש הגדול התקשרה אלי המחנכת של יהונתן. היא הציעה לי לשאת דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים כנציג ההורים וכאבא לילד עם לקות שמיעה שמשולב בכיתה רגילה, לרגל העובדה שהשנה נפתחת בבית הספר כיתה א' ייעודית לילדים עם לקויות שמיעה, שמצטרפת לכיתה דומה קיימת שהתלמידים בה עולים לכיתה ג'.

בנוסף סיפרה המחנכת שבמהלך הטקס יהיה שיר שהתלמידים עם לקויות השמיעה ישירו בשפת הסימנים והציעה שיהונתן ואני נצטרף אליהם על הבמה ונסמן יחד. כשהצעתי ליהונתן, שבדרך כלל לא מסמן, הוא דווקא הסכים בשמחה – וככה בילינו את השבועיים האחרונים של החופש הגדול בחזרות אינטנסיביות בבית, כשיהונתן למד את הסימנים כמעט בלי שום רקע.

הבוקר, ביום הראשון של שנת הלימודים, אלה הדברים שנשאתי בטקס (פחות או יותר. מרוב התרגשות סביר להניח ששכחתי משפט פה ומשפט שם):

בוקר טוב.
קוראים לי טל, ואני אבא של יהונתן.
היי יהונתן!

יהונתן עולה היום לכיתה ב', מה שאומר שלפני שנה בדיוק הוא עלה לכיתה א', ואנחנו ישבנו כאן כמוכם, ומאוד התרגשנו וגם קצת דאגנו. בטח גם אתם קצת דואגים: מה זה בית ספר? יהיה קל? יהיה קשה? מה זה שיעורי בית? אתם עוד תגלו.
אנחנו דאגנו קצת יותר, כי יהונתן לא שומע כל כך טוב. יש לו שני מכשירים על האוזניים, שעוזרים לו לשמוע, בצבע סגול מהמם שהוא בחר בעצמו. ודאגנו שיהיה לו קשה בבית הספר כי הוא נראה קצת שונה.
אבל… מה זה שונה? ילד זה ילד. 
האם ילד שלא שומע כל כך טוב לא יכול לשחק בהפסקה? בטח שהוא יכול. האם ילדה שלא רואה כל כך טוב לא יכולה ללמוד חשבון ושפה? בטח שהיא יכולה. אני מאמין שכל ילד וכל ילדה יכולים לעשות כל דבר.
בשנה שעברה, כשיהונתן למד בכיתה א', הוא אכן נתקל בקשיים. אבל הוא התמודד איתם – והצליח. בהרבה מקרים הוא הצליח להתמודד איתם לבד, לפעמים הוא קיבל עזרה מהצוות הנפלא שיש כאן. אפילו מילדים אחרים בכיתה שלו ובכיתות אחרות. מה שחשוב זה שהוא הצליח, ואני מאוד גאה בו.
אני חושב ששונה זה טוב. שונה זה מעניין. אני רוצה לחשוב שכמו שיהונתן למד הרבה בבית הספר, אולי גם מי שמסביבו למד משהו מיהונתן. לפחות לגבי, את הדברים הכי חשובים בחיים שלי למדתי ממנו, דווקא בזכות זה שהוא קצת שונה.
אני מאחל לכם, ילדים, שיהיה לכם כיף להגיע בכל בוקר לכיתה, לפגוש את החברים וללמוד דברים חדשים מהמורים והמורות שלכם. אבל שחוץ מללמוד אותיות ומספרים ולקרוא ולכתוב – אני מקווה שתפגשו ילדים שהם שונים מכם, ותלמדו דברים מעניינים גם מהם.
שתהיה לכם שנת לימודים נעימה ומוצלחת.

וזה חלק מן השיר שסימנו יחד עם התלמידים המסמנים (צילום של אחת האמהות בקהל):

 

מודעות פרסומת

קרמבו!

7 נוב

 

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%951היום יהונתן מתחיל לראשונה את שנת הפעילות בתנועת כנפיים של קרמבו, ואני לא יודע מי מתלהב יותר, הוא או אני. יצא לי לפגוש את חניכי וחונכי התנועה במסגרת הפעילות שלי ושל חבריי בפורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, צפיתי בפעילויות שלהם יחד וראיתי איך הם באמת מקיימים את סיסמתם כלשונה: "יוצרים יחד מקום ומשמעות לכל אדם". אני באמת מתרגש מאוד מהעובדה שיהונתן מצטרף אליהם ומקווה שיהיה לו כיף גדול.

אז לרגל היום הראשון לפעילות של כנפיים של קרמבו, החלטתי להכין כנפיים קרמבו. הגיוני. חוץ מזה כבר תחילת החורף, וזהו חודש החלבונים של פרוייקט כחומר ביד הבלוגר (ראו מתכונים נוספים של חבריי לפרוייקט כאן), ואם זה לא מספיק אז מדובר ביופי של דרך להיפטר מחלבונים מיותרים, כי כמה חביתות בריאות כבר אפשר לאכול.

במתכון שלהלן השתמשתי בעוגיות סנדוויץ' מוכנות, מה שהוביל לקרמבואים קטנטנים בגודל של ביס או שניים (ויש שאמרו שהם מזכירים כובעי גמדים). אפשר כמובן להשתמש בעוגיות גדולות יותר או להכין לבד ולקרוץ עיגולים בגודל שמתחשק. מעל העוגיה מתנוססת תלולית של מרנג איטלקי ומעליה ציפוי שוקולד, עם או בלי סוכריות צבעוניות. טעים!

ואגב, אם ממש בא לכם קרמבו ואין לכם כוח להרתיח סירופ סוכר ולהקציף ולזלף – לכו לבקר את זוכה בייק אוף ישראל, שי גולן, בקניון עזריאלי בתל אביב. עד סוף נובמבר תוכלו לטעום שם את הקרמבו שלו. מומלץ.

קרמבו!

פרודוקטים:

מרנג איטלקי:
עוגיות אוריאו (או כל עוגיה עגולה)
2 חלבונים
קורט מלח
חצי כוס סוכר
כף גלוקוזה (לא קריטי, הצליח גם בלי)
40 מ"ל מים
חומרי טעם, כגון קפה, וניל או תמציות (לא חובה)
מעט צבע מאכל (לא חובה)

לציפוי:
200 גרם שוקולד חלב (או מריר, או לבן)
1 כף שמן קנולה

לקישוט:
סוכריות צבעוניות (לא חובה)

אופן ההכנה:

1. מפרידים את עוגיות האוריאו, ובעזרת סכין מסירים בזהירות את המילוי הלבן (אותו אפשר לנשנש בהנאה תוך כדי, כי לא נשתמש בו). את העוגיות מניחים על מגש, קרש חיתוך או תבנית אפייה ומניחים בצד.
2. בקערת מיקסר שמים את החלבונים עם קורט מלח, אבל עדיין לא מתחילים להקציף.
3. בסיר קטן עד בינוני שמים את הסוכר, הגלוקוזה (רצוי) והמים. מרתיחים את הסירופ עד שהטמפרטורה מגיעה ל-105 מעלות – ועכשיו מתחילים להקציף את החלבונים – ואז, כשהטמפרטורה של הסירופ מגיעה ל-118 מעלות, מסירים מהאש ומזרזפים באיטיות אל קערת החלבונים תוך כדי הקצפה. זהירות, חם!
4. ממשיכים להקציף את החלבונים (אפשר להוסיף בשלב הזה מעט תמצית טעם או צבע מאכל) – עד שמגע קל בקערה יסמן לכם שהטמפרטורה כבר לא אש גיהנום אלא רק חמימה ונעימה.
5. מעבירים את קצף החלבונים לשק זילוף שבקצהו צנתר עגול חלק. למי שאין צנתר עגול חלק, או שכמוני מתעצל לשטוף אותו אחר כך, גם בלי צנתר זה די בסדר.
6. מחזיקים את שק הזילוף ממש מעל עוגיית האוריאו, לא בזווית, ומזלפים את הקצף בתלולית נאה של כמה קומות מעל כל עוגיה.

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d7. הידד, קיבלנו קרמבו, אבל עדיין חסר ציפוי השוקולד. אז מכניסים את הקרמבואים העירומים למקפיא לכמה דקות, ממיסים את השוקולד ומערבבים היטב עם מעט שמן. מעבירים לכוס או קערה קטנה, אבל עמוקה מספיק כדי שאפשר יהיה לטבול את הקרמבואים.
8. מוציאים את הקרמבואים מהמקפיא וטובלים אותם בשוקולד המומס. אפשר לתחוב את הכל פנימה ולהתלכלך באצבעות (תירוץ ללקק שוקולד!), או לטבול רק עד החצי.
9. מוציאים את הקרמבואים מהשוקולד ומחזיקים אותם הפוכים כמה שניות כדי שיטפטפו קצת עודפי שוקולד.
10. מניחים את הקרמבואים המצופים בחזרה במקומם ומפזרים מעט סוכריות צבעוניות. או סוכריות לא צבעוניות. או מה שמתחשק.

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%951

קרמבו וניל על עוגיית אוריאו בציפוי שוקולד חלב וסוכריות צבעוניות

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%95-%d7%9e%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a7

קרמבו מסטיק, עם טיפ-טיפונת תמצית טעם וצבע מאכל ורוד

%d7%a7%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%952

קרמבו קפה על עוגיית סנדוויץ' (נגמרו האוריאו) בציפוי שוקולד מריר וסוכריות שוקולד

בתיאבון לחובבי הקרמבו, ובהצלחה גדולה וכיף חיים ליהונתן ולכל חניכי כנפיים של קרמבו. 🙂

 

כשקרין פגשה את יהונתן

13 אפר

אני אוהב את קרין גורן. הנה, אמרתי. אוהב אותה ברמה כזאת שגורמת לאשתי לקנא קצת, אבל אין מה לעשות, האישה הזאת גורמת לאפייה להיות נגישה ופשוטה גם אם יש לך בבית רק מזלג וטוסטר אובן, ועוד עושה את זה בכזאת שמחת חיים וקסם. איך אפשר שלא למות עליה?

כשניגשתי לאודישנים של בייק אוף ישראל לא ידעתי אם אזכה בתחרות או אפילו אם אתקבל לנבחרת. בסתר ליבי העזתי רק לקוות שאפגוש את קרין גורן – והנה, יום אחד מצאתי את עצמי עומד מולה באוהל האפייה הנהדר ההוא, כשהיא טועמת עוגת גבינה ועוגת יום הולדת שאפיתי עם עומרי, שותפי להרפתקה המדהימה הזו. הנה, הגשמתי חלום, מצידי אפשר ללכת הביתה עכשיו.

עוגת יום הולדת טל ועומרי צילום מסך

צילום מסך

אה, אוקיי, מסתבר שהעוגות לא היו מספיק טובות ובאמת הלכנו הביתה. אבל היי, לפחות זכיתי לקבל חיבוק מקרין! פעמיים! זה חלום שאפילו לא חשבתי עליו, אבל הגשמתי אותו!

טל ועומרי עם קרין גורן, מיד לאחר ההדחה

טל ועומרי עם קרין גורן, מיד לאחר ההדחה

אבל זה לא באמת נגמר שם.

קרין שמעה שסיפרתי בתכנית על יהונתן, על לקות השמיעה שלו, על כך שבזכותו התחלתי ללמוד שפת סימנים. במעמד ההדחה היא אפילו סימנה "תודה" ומחאה לנו כפיים בשפת הסימנים – ואחרי שהמצלמות כבו היא ביקשה לפגוש את יהונתן והזמינה אותנו לבקר אצלה בבית.

יהונתן וקרין חתולים נשיקה

יהונתן וקרין משחקים עם חתולים

ואכן, אחרי צילומי התכנית נסעתי עם יהונתן לבקר את קרין. ואיזה. כיף. היה.

יהונתן נכנס אליה הביתה והתחיל להסתובב כאילו המקום שייך לו: נכנס לחדרים, פתח דלתות, שאל שאלות שלא היו מביישות חוקר שב"כ מנוסה – ואני רציתי למות מבושה. "אלוהים אדירים, אתה עושה לי פאדיחות מול קרין גורן!" סיננתי לו, אבל קרין הייתה סבלנית, ענתה גם על השאלות הכי משונות שילד בן 6 יכול לשאול ואפילו הציעה לו עוגת גבינה – עליה הוא העדיף לוותר לטובת צנצנת עצומה של מטבעות שוקולד.

עטיפות מטבעות שוקולד

לא לדאוג, לא כאבה לו הבטן אחר כך

אני, לעומתו, שמחתי לפרוסה מעוגת הגבינה המדוברת. רגע רגע, אני אוהב להדגיש את זה: לא סתם אכלתי עוגת גבינה של קרין גורן, אלא את עוגת הגבינה של קרין גורן. עוד חלום שהתגשם! זהו, מצידי אפשר ללכת הבי… לא, רגע, עוד לא.

עוגת הגבינה של קרין גורן

הצילום רע, העוגה מעולה

קרין ויהונתן

קרין ויהונתן, חיבוק

קרין ובעלה רונן, ואני ויהונתן, דיברנו וצחקנו והשתטינו ואכלנו מתוק. היה ברור שגם יהונתן התאהב בקרין, וכאשר התבוננתי בשניהם משחקים יחד, היא הפכה מ"קרין גורן, כוהנת האפייה", לפשוט קרין. אנושית, מקסימה, מצחיקה ונהדרת.
איך אמרתי בתכנית, רגע אחרי ההדחה? אני אוהב אותה עוד יותר עכשיו, אם זה אפשרי בכלל.

אז נכון, לא נעים להיות המודחים הראשונים בתכנית הראשונה של העונה הראשונה של בייק אוף ישראל. אבל ביום בו קרין פגשה את יהונתן, ניצחתי לא רק את בייק אוף ישראל, אלא את בייק אוף כדור הארץ.

זהו, מצידי באמת אפשר ללכת הביתה עכשיו.

טל קרין יהונתן

 

 

המפגש במחלקת הילדים של הדסה

7 מרץ

אחרי שהוזמנתי לדבר עם ילדים בכיתה ב' בנתניה ועם הצוות הפדגוגי של מקיף ו' בב"ש, שמחתי לקבל הזמנה נוספת: הפעם מד"ר אורי אילן, רופא במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. הוא הזמין אותי להרצות בפני צוות המחלקה, אני קיבלתי את ההזמנה למרות שמוזר לי לחשוב על עצמי בתור "מרצה", וכך מצאתי את עצמי עומד מול רופאי ילדים, מתמחים וסטודנטים לרפואה – ומספר להם על יהונתן שלי.

במחלקת הילדים בהדסה, מול רופאים, מתמחים וסטודנטים לרפואה. צילום: ד"ר אורי אילן

מוזר, משום מה נדמה לי שהיו שם מיליון אנשים. מיליון! (צילום: ד"ר אורי אילן)

הוזמנתי להגיע בשמונה וחצי בבוקר, אז יצאתי ממש מוקדם מטבריה מתוך כוונה להקדים – ולא רק שאיחרתי להגיע, גם גיליתי שהדסה עין כרם היא מבוך משוגע כל כך, שלא רק שהסתבכתי עם ההגעה מהחניון למחלקת ילדים, אלא גם הסתבכתי בדרך חזרה כשפשוט לא מצאתי את החניון… אבל מה שחשוב הוא שהגעתי, נכנסתי אדום ומתנשף לחדר הישיבות שהיה מלא מפה לפה, עמדתי מול המון אנשים – וסיפרתי.

סלפי גרוע בהדסה!

סלפי גרוע בהדסה!

זה היה קצת שונה הפעם, כי בגלל אופי הקהל הרחבתי יותר על הגילוי של לקות השמיעה שלו ועל צדדים קצת יותר רפואיים, וגם חלק מהשאלות נשאו אופי דומה, אבל גם הפעם ציינתי את החשיבות הגדולה שאני מייחס לשפת הסימנים, סיפרתי על חיי היומיום של יהונתן ועל הקשר שלו עם מיכל, ואפילו התבדחתי קצת – למשל כשפנה אלי האדם הכי סמכותי בחדר בשאלה מסוימת בעלת אופי רפואי, כאשר רק עצם מיקומו בראש השולחן אמור היה להעיד על יראת הכבוד שכולם רוחשים לו, פתחתי את התשובה שלי ב"אנחנו לא כל כך מכירים, אבל אני מנחש שאתה רופא, כן?" – מה שהעלה חיוך על פניו ורחש מבודח בין האחרים. אחר כך, בחוץ, אחת הסטודנטיות הסבירה שזה היה מנהל המחלקה…

אחרי המפגש הנחמד עם הצוות הרפואי, ד"ר אילן עשה לי סיור קצר במחלקה והודה לי שהגעתי. "היית משב רוח רענן וחי בתוך יומנו", אמר, ואני עניתי שהעונג היה כולו שלי והתכוונתי לכל מילה. לא משנה לי אם אלה ילדים, מורים או רופאים, רק תנו לי סיבה לדבר על יהונתן ולעשות למען שפת הסימנים – ואני אהיה שם (אמנם עכשיו משהתחלתי ללמוד הלו"ז שלי צפוף מאי פעם, אבל אני עדיין מקווה שאצליח להגיע לכל מקום שיזמין אותי…).

הפעם ההיא שהתארחתי בתכנית הבוקר של ערוץ 2

12 פבר

לרגל יום ההתרמה לניצן וארגוני החירשים שהתקיים היום, יום רביעי ה-11/2/15, הוזמנתי להתארח בתכנית הבוקר של ערוץ 2, "העולם הבוקר" בהגשת אברי גלעד והילה קורח.

אני ומנחי התכנית, אברי והילה, מסמנים "איי לאב יו" בשפת הסימנים

אני ומנחי התכנית, אברי והילה, מסמנים "איי לאב יו" בשפת הסימנים

שם, בשידור חי ועל רקע הסרטון ותמונות של יהונתן ומיכל, סימנתי קטע קצר מהשיר וסיפרתי קצת על יהונתן ועל הכוונות שלי ללמוד תרגום שפת סימנים באופן מסודר, כדי שכשאסיים את הלימודים אעשה הסבת מקצוע למתורגמן שפת סימנים.

לצפייה: http://s.reshet.tv/1Fxefjp

טל אייזנמן העולם הבוקר

זה מצחיק – התכנית מתחילה בשעה 6:20 בבוקר, אבל אני, שהוזמנתי להגיע לקראת סופה, ישנתי אצל ההורים שלי והתעוררתי ב-6:30. הדלקתי טלוויזיה, עמדתי והסתכלתי על המנחים שעל המסך ונזכרתי איך פעם רציתי להיכנס לתוך הטלוויזיה, אבל עכשיו אני באמת הולך לעשות את זה.

ההפקה הזמינה לי מונית. פעם ראשונה שהשתמשתי בגט טקסי. אין לנו דבר כזה בטבריה.

הגעתי. איפרו אותי. רק קצת משהו כדי שהקרחת שלי לא תבהיק מדי.

נכנסתי לאולפן בזמן הפרסומות. חיברו לי מיקרופון. אמרתי שלום לאברי והילה. הוא היה עסוק קצת בלפטופ, אבל היא שוחחה איתי בנעימות כמה דקות – דבר שעזר להתרגשות שלי להתפוגג. הבמאי אמר שהקונטרול מבקש שאסמן את השיר כבר בהתחלה, איך שחוזרים מהפרסומות. אני הנהנתי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה ש"קונטרול" זו מילה ששמעתי עליה רק בטלוויזיה. שאלו אם אני רוצה לשתות תה או מים, אמרתי שלא. שמו לי כוס מים בכל זאת, בשביל התפאורה.

ואז נשמע השיר, ואני סימנתי, והתראיינתי, ולא יצא לי להגיד אפילו חצי מהדברים שרציתי להגיד, וכשרציתי לומר שאני מתחיל ללמוד באוניברסיטת אריאל יצא לי משום מה ששם אני כותב, אבל יחסית למה שחששתי שיקרה (שאגמגם, שאשכח את כל הסימנים, שאתעלף…) – יצא בסדר גמור. אפילו נראיתי לא רע, יחסית לבדרך כלל.

בערב חזרתי הביתה וצפינו בקטע ביחד עם יהונתן. הוא מאוד התלהב לראות את עצמו על המסך. אני לא חושב שהוא מבין עדיין את מלוא הגודל והחשיבות של הדבר הזה בשבילי, בשבילו, בגללו, אבל יום אחד הוא יבין.

לצפייה: http://s.reshet.tv/1Fxefjp

שנה לילד

22 ינו

שנה מלאה לסרטון ילד של אבא בשפת הסימנים.

היום לפני שנה לחצתי על Upload ולא היה לי מושג מה עומד לקרות. לו ידעתי, אני נשבע שהייתי מתגלח לפני שהצבתי את המצלמה בתוך ארון הבגדים בחדר של הילדים ונעמדתי מולה…

חשבתי לציין את היום הזה בבלוג, אבל אני בעצם לא כל כך יודע מה לכתוב. הרי את הכל כבר אמרתי בכל כך הרבה הזדמנויות: שאני אסיר תודה על כל צפייה (115,000 נכון לרגע כתיבת שורות אלה, וזה רק בערוץ שלי, לא כולל בערוץ של מוקי ובעמוד הפייסבוק של ישראל היום); שבחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי שבעקבותיו אגיע להרצות בבתי ספר על שפת סימנים לילדים ולמורים, שאתראיין לעיתונות ולרדיו ואתרום ולו מעט להעלאת המודעות לשפת סימנים; שבזכותו הצטרפתי אל פורום הורים לילדים מיוחדים בטבריה ואני מסייע לקדם דברים משמעותיים עבור ילדים עם מוגבלויות מכל מיני סוגים; שאני עדיין מקבל תגובות וסרטונים בהם ילדים מסמנים את השיר על פי הסימנים שלי – אחד מהם קיבלתי ממש הערב והתרגשתי כמו בפעם הראשונה – שאני עדיין בהלם שאנשים מזהים אותי ברחוב כאילו הייתי סלב אמיתי; ובקיצור, שסרטון קטן שהכנתי ליהונתן יהפוך את חיי על פיהם, פשוטו כמשמעו (ואת הדבר הכי חשוב שעומד לקרות אני רוצה לספר כאן בבלוג ברשומה נפרדת. בקרוב).

יא אללה, איזו הרפתקה משוגעת.

אז אני רק אגיד, שוב, תודה. ואתם בכלל לא מבינים כמה אני מרגיש שזה לא מספיק.

 

"עוגיות בצורת מקלות"

11 ינו

יהונתן הוא ילד לא רגיל מהרבה בחינות. אחת מהן היא שהוא לא אוהב מתוק. לא שוקולד, לא ופלים, לא עוגיות… ולמרות שלפעמים הוא עוזר לי לאפות דברים טעימים, הוא לא הסכים לאכול שום דבר. אולי רק לטעום ביס בהתחלה, אבל זהו. יום אחד עלה בדעתי שאולי הוא פשוט ילד של מלוח ולא מתוק, אז ניסיתי להכין לו עוגיות בסגנון עבאדי לפי מתכון שמצאתי באינטרנט. והוא אהב. הו, ועוד איך! למעשה, זה בערך הדבר היחיד שאני אופה ושהוא מסכים לאכול. אמרתי "מסכים לאכול"? התכוונתי "טוחן אותן בהיסטריה ומכריח אותי להכין עוד בכל יומיים."

עם הזמן התברר שלא נוח לו (ולמיכל, שותפתו לדבר עבירה) לאחוז ולנגוס בעוגיות כשהן בצורת עיגול, אז התחלתי להכין אותן בצורת מקלות. ככה יהונתן קורא להן עכשיו – עוגיות בצורת מקלות. הוא לוקח אותן לגן, לנסיעות באוטו, מנשנש מול הטלוויזיה בין הארוחות… לא העוגיות הכי מלהיבות שהכנתי בחיי, הן בטעם והן במראה, אבל אין דבר שמסב לי נחת יותר מלראות את הבן שלי אוכל משהו שאפיתי לו.

אם לא מספיק שזה קל להכנה והפרודוקטים כמעט תמיד במזווה – זה גם טבעוני. ומכיוון שצריך להכין אותן אחת-אחת (לגלגל לנקניק בצק ולסדר בתבנית), זה משמש עבורי מעין מנוחה בסוף יום עבודה, כשהאצבעות עובדות אוטומטית והמוח מתרוקן מטרדות היום. לפעמים אני אוהב להכין אותן בזמן שאני צופה בטלוויזיה, וכך אני מודד את זמן ההכנה: שני פרקים של משפחה מודרנית – והעוגיות מנוקנקות ונכנסות לתנור. פרק אחד של המפץ הגדול – והעוגיות מוכנות. עוד פרק של המפץ – אפשר לאכול!

10890678_1533289816922435_1623215112_n

המתכון שלהלן מבוסס על המתכון של טולטולים שהתפרסם ב-xnet עם כמה שינויים שלי:

הפרודוקטים (למיליון עוגיות בצורת מקלות שמתחסלות מהר מאוד):
3 כוסות קמח רגיל (או 2 כוסות קמח רגיל + 1 כוס קמח מלא)
1-2 כפיות מלח גס
1 כף גדושה טחינה גולמית
2 כפות מיץ לימון
חצי כוס שמן קנולה
1 כוס מים רותחים
1-2 כפות שומשום (לא חובה)

אופן ההכנה:
שמים את כל הפרודוקטים בקערה. בהתחלה מערבבים עם כף (זהירות, חם!) ואחר כך לשים ביד עד לקבלת גוש בצק אחיד. אם הוא שמנוני מדי, מוסיפים טיפה קמח. אם הוא יבש מדי, מוסיפים קצת מים – עד שמגיעים למרקם של בצק נעים ונוח ל"ניקנוק".

וזהו!

מחממים תנור ל-180 מעלות, לוקחים קצת בצק, מגלגלים לנקניקונים דקיקים ומניחים בתבנית מרופדת בנייר אפייה. לפעמים אני מפזר מעט מלח גס או שומשום מלמעלה, אבל בדרך כלל הולך על נטורל. אגב, אם אתם בכל זאת מעוניינים בצורה של עוגיות עבאדי, פשוט נקנקו אותם קצת יותר עבים וחברו את שני הקצוות ליצירת עיגול.

אפשר לצופף אותן כי הן לא תופחות כלל, ואם מצופפים כמו שצריך אז מספיקות שתי תבניות שאפשר לאפות בבת אחת בטורבו. אופים בערך 20-25 דקות, עד שהן מקבלות צבע נחמד. גם אם הן קצת יותר שזופות בשוליים מאשר במרכזן – זה בסדר. מקסימום תנו להן עוד שתיים או שלוש דקות בתנור.

להגיש בטמפרטורת החדר. לשמור בקופסה אטומה. להחביא מיהונתן. בתיאבון!

יום כיף יהונתן-אבא

29 דצמ

בבוקר של יום שני שעבר, נר שביעי של חנוכה, יהונתן ואני עשינו יום כיף. רק אני והוא.

אחרי שהורדנו את אמא בעבודה ואת מיכל בגן, נסענו לאכול ארוחת בוקר. יהונתן חיכה בקוצר רוח ליום הכיף הזה, אז היה לו מצב רוח מרומם כשנכנסנו לבית הקפה. הוא קיבל תפריט של ארוחות ילדים ובחר בעצמו על פי התמונה, אבל אז נתתי לו את התפריט הרגיל ושאלתי איזה קפה כדאי לי להזמין. הוא עיין בטקסט כאילו הוא כבר יודע לקרוא, הצביע על קפה הפוך – וואו, כמה שהוא מכיר אותי! – ואפילו אמר בעצמו למלצרית מה אנחנו רוצים להזמין: "אני רוצה טוסט, ואבא רוצה קפה". שוחחנו על הא ועל דא, צחקנו, עזבנו לרגע את השולחן כדי ללכת להסתכל בסקרנות על הדגים שבאקווריום… הוא היה חמוד מאוד, ואחרי ששילמנו וכבר קמנו לצאת, אמרתי למלצרית "תודה רבה!" והוא הוסיף "תודה רבה שעזרת לנו!"…

יהונתן ואבא אוכלים ארוחת בוקרואז קפצנו למאפייה וקנינו צידה לדרך, בורקס עם גבינה (שהוא מכנה "המבורגר משולש"…), ונסענו לפארק ברקו שבפאתי טבריה, שם התקיים הפנינג חנוכה חגיגי ומדליק שהייתה לי הזכות לסייע בהפקתו יחד עם חבריי לפורום הורים לילדים מיוחדים. מדובר בפארק שעשועים נגיש, שבכל השטח שלו היו דברים מגניבים שנתרמו על ידי עסקים מהאיזור ומתנדבים מהקהילה: מעגל מתופפים, פינת יצירה, פינת איפור וצמות, פינת טניס, פינת שחמט, פינת ליטוף ופינת בועות סבון. בין הפינות הסתובבו בובות ענק שבתוכן התחבאו חונכים של תנועת "כנפיים של קרמבו", במקום אחד הייתה עמדת צמר גפן מתוק ופופקורן ובשלב מסוים גם חילקו סופגניות – לא ששום דבר מכל אלה עניין את יהונתן, שלמרות הצעותיי החוזרות ונשנות ללכת לראות מה יש פה ומה יש שם, משום מה החליט לשחק שעתיים וחצי דווקא על מגלשה שנראתה לי סופר-משעממת…

יהונתן ואבא בפארק ברקואבל העיקר שהוא נהנה. למעשה, רק פעמיים או שלוש עזבנו את המגלשה כדי ללכת לשירותים – כאשר באחת הפעמים שבה ממש רצנו לשם כמעט נתקלנו באדם שנראה מוכר. אגב, אם ראש עיריית טבריה קורא את זה, אז סליחה שכמעט הפלנו אותך.

כל הזמן הסתכלנו למעלה כדי לבחון את מצב השמיים. על אף קרני השמש הבודדות שהצליחו לחדור מבעד לשכבת העננים המאיימת, חששנו שגשם יתחיל לרדת ויאלץ אותנו ואת שאר משתתפי ההפנינג להימלט לפני הסיום המתוכנן, בשעה 13:00. אבל גם מזג האוויר היה לצידנו, והגשם התחיל לרדת בדיוק בשעה 12:58… איזה יופי של תזמון. יהונתן ואני החזקנו ידיים ורצנו לאוטו, וכאשר נכנסנו פנימה נתתי לו עוד המבורגר משולש אחד והתחלנו לנסוע.

"היה לי כיף איתך, אבא", הוא אמר.

"גם לי היה כיף איתך, יהונתן", עניתי, וחייכתי כל הדרך הביתה.

את יום הכיף יהונתן-אבא קינחנו בארוחת צהריים משותפת שאליה הצטרפה גם אמא. אחר כך אספנו את מיכל מהגן ולקחתי אותם לסבתא, שם יהונתן המשיך את הבילוי עם אחותו ואני חזרתי הביתה כדי להמשיך את הבילוי בנמנום על הספה…

זה היה יום כיף מושלם. מושלם, מושלם.

 

 

בסך הכל אבא

11 דצמ

התיכון השש שנתי המקיף ו' ע"ש קוהל בבאר שבע הוא בית ספר שכמותו טרם פגשתי. מכיתות ז' עד י"ב משולבים בו עשרות תלמידים בעלי לקויות שמיעה, חלק מצוות המורים משתמש בשפת סימנים, יש בו אגף מיוחד לתלמידי לקויי שמיעה בשם "בית הלב השומע", ופעם בשנה מתקיים בבית הספר אירוע שכולו סביב נושא לקויות השמיעה – "שבוע הדממה" – ובשיאו מועלית הצגה בהשתתפות תלמידים חירשים וכבדי שמיעה (תראו, למשל, מה הם עשו לפני שנתיים).

לאחרונה פנו אלי מבית הספר והזמינו אותי להגיע לבאר שבע ולחלוק עם חברי המועצה הפדגוגית ומוזמנים אחרים – סה"כ 180 איש!!! – את חווייותיי כאבא לילד עם לקות שמיעה. "אבל חשוב לי להבהיר," אמרתי לדליה, רכזת לקויי השמיעה, "שאני לא מתורגמן ולא באמת יודע את כל שפת הסימנים. אני בסך הכל אבא לילד עם לקות שמיעה…" והיא אמרה שכן, זה בדיוק מה שהם רוצים: אבא. אמנם יש להם תלמידים עם לקויות שמיעה שמן הסתם יש להם אבות, אבל התלמידים האלה בכיתה ז', והם מתעניינים באבא לילד צעיר יותר – כמו יהונתן, למשל, בן החמש וחצי – ורוצים שאבוא לספר להם את הסיפור שלי.

ואני, שרק תנו לי הזדמנות לדבר על יהונתן, הסכמתי בשמחה. השבוע לקחתי יום חופש מהעבודה והפלגתי לבאר שבע כדי לבקר בתיכון מקיף ו'. דווקא לא נורא כל כך, רק חמש שעות בתחבורה ציבורית והופ – סלפי גרוע עם בית ספר!

סלפי במקיף ו

תחילה הוזמנתי לצפות בהצגה "מסכות" שהעלו התלמידים, בבימויה של תהילה שדה. במרתון הופעות שלא היה מבייש את מיטב הפסטיגלים לדורותיהם, התלמידים מעלים את ההצגה מספר פעמים ביום בפני עשרות או מאות תלמידים אחרים, מורים, מוזמנים מהקהילה ואבא אחד שהגיע מטבריה. ומה אני אגיד לכם, כמה שאני התרגשתי מההצגה הזאת! התלמידים מסמנים וגם מדברים, כולל הפגמים בדיבור שיש לחלקם, על נערים לקויי שמיעה שמרגישים כאילו הם חובשים מסכה כשהם בין שומעים ויכולים להסיר אותה ולהיות הם עצמם רק כשהם בין לקויי שמיעה אחרים, ולחלופין יש שחובשים את המסיכה דווקא בקרב לקויי השמיעה, ויש כאלה שכלל לא זקוקים לשום מסכה בשום מקרה. זו הצגה על שוויון, נגישות, סובלנות. יש גם קטעי שירה (מלווים בשפת הסימנים) וריקוד, ואפילו הסבר על מבנה האוזן כחלק אינטגרלי מההצגה.

ישבתי שם, חשבתי על יהונתן, אולי אפילו הזלתי דמעה או שתיים.

IMG_9324IMG_9330

רגע לפני תחילת ההצגה, מנהלת בית הספר, הגב' מתי מינדלין, עלתה על הבמה ונשאה דברים קצרים. בין היתר היא הציגה גם אותי. הצלחתי לצלם את זה בסתר:

אחרי ההצגה עשינו סיור קצר בבית הספר וראינו תערוכת צילומים של תלמידים המשלבת סימנים בשפת הסימנים. הנה דוגמה:

תרבות

הפסקה קטנה, כיבוד קל – וחזרנו לאולם בו צפינו קודם בהצגה. התיישבתי בשורה הראשונה, בכוונה לא מסתכל לאחור כדי לא לראות עד כמה האולם מתמלא, כאילו שזה יעזור להקטין את פחד הקהל… אחרי כמה מילים מפי המורות עדי ורונית אודות לקויות שמיעה ושפת הסימנים, הוקרן הסרטון הצנוע שלי, שממש יום לפני הביקור שלי במקיף ו' חצה את מאה אלף הצפיות. אמאל'ה.

IMG_9363ואז הגיע תורי. הלב שלי הלם, הראש שלי התפוצץ – אבל רק כשאחזתי במיקרופון הסתובבתי לראשונה אל הקהל ונאלמתי דום. וואו! כמה אנשים! מזל שביומיים לפני עשיתי כמה חזרות בסלון, כי הצלחתי איכשהו לגמגם כמה משפטים, ולאט לאט השתחררתי ואפילו התחלתי ליהנות מהסיטואציה. סיפרתי על יהונתן מהלידה ועד היום, על איך גילינו את לקות השמיעה ואיך התמודדנו איתה, על אנשי המקצוע שפגשנו לאורך הדרך, על למה הלכתי ללמוד שפת סימנים ומה אני מתכנן לעשות איתה בעתיד… והקהל שיתף איתי פעולה – צחקו במקומות הנכונים, שאלו שאלות, העירו הערות, אפילו החמיאו קצת.

וואו. איזו חוויה. אין סיכוי שאצליח להעביר את התחושה הנפלאה הזו למילים.

אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות גדולה להגיע לבאר שבע ולעשות משהו חשוב כל כך. לדבר, להעלות מודעות. ומה בעצם עשיתי? רק סיפרתי על המשפחה שלנו – ומשום מה אנשים רצו לשמוע, ושאלו והתעניינו ורצו לדעת עוד. ושוב מלמלתי תודה רבה ואמרתי שאני נבוך ומתרגש, ועוד אנשים באו ולחצו לי את היד, ועוד תלמידים זיהו אותי והצביעו, ומכל הכיוונים שמעתי "כל הכבוד", ו"זה בכלל לא מובן מאליו שלמדת שפת סימנים", למרות שזה נראה לי כל כך טריוויאלי… והיו מי שאמרו שהסרטון מרגש עד דמעות והיו כאלה שהזמינו אותי לבוא לדבר בפני עוד כל מיני פורומים (ואני אשמח מאוד, באמת, אבל אני כבר לא זוכר עם מי דיברתי על מה, אז אם זה עדיין רלוונטי – צרו קשר!).

בסוף גם מחאו לי כפיים ונתנו לי תעודת הוקרה. מוזר. אני בסך הכל אבא.

מסכות

לזרוח ולדעת ולגעת בהכל

17 אפר

ילד של אבא בשפת הסימנים עבר הבוקר את 30,000 הצפיות ביוטיוב – שוב תודה לכל מי שצפה – וזה תירוץ מצוין לספר על עוד שלושה דברים שקרו בעקבותיו:

לזרוח

בת דודתי, קרן, מפיקה תכנית ברדיו קול אחר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, והיא הזמינה אותי להתראיין ולספר קצת על יהונתן ועל הסרטון. ברור שהסכמתי. בכל זאת, משפחה. ומה, שאני אפספס הזדמנות לדבר על יהונתן? – והתוצאה היא ראיון טלפוני חביב שאני מתקשה להאזין לו כי אמרתי יותר מדי "אה…" ולמרבה המבוכה אמרתי עשרים ושבע אלף במקום עשרים ושבעה. אבל תסלחו לי, כן? לא כל יום אני מתראיין לרדיו.

תודה רבה לקרן!

ולדעת

ירון פנה אלי לא מזמן דרך הבלוג עם בקשה מעניינת – ללמוד לסמן את "ילד של אבא" כדי ללמד את ילדיו. לא שחשבתי שאתחיל לתת שיעורים פרטיים בשפת הסימנים, אבל הוא נשמע נחמד והנסיבות הסתדרו, אז קפצתי לבקר אותו: הבחור מעצב תעשייתי ויש לו סטודיו מרהיב בגבעת חן, שבו הוא מייצר כמעט כל דבר שתוכלו להעלות בדעתכם מפלסטיק ממוחזר, החל מקערות, דרך תכשיטים ועד רהיטים. הוא גם מעביר סדנאות בנושא, שווה להציץ. בקיצור, עשיתי לו שיעור קצר בו לימדתי אותו את הסימנים ואני מקווה שהוא יעביר את זה הלאה. איזה סיפוק אדיר! והיי, גם קיבלתי ממנו במתנה קערת פירות מפלסטיק ממוחזר. שווה!

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

תודה רבה לירון, ובהצלחה!

ולגעת בהכל

תלמידי כיתה י'1 בתיכון אהל שם ברמת גן עשו למורה שלהם (ולי, על הדרך) הפתעה מקסימה: הם צילמו גרסה משלהם ל"ילד של אבא בשפת הסימנים" והקדישו אותה למורה, רותם (שבמקרה היא גם אחותה של יונית, המורה שהזמינה אותי להתארח בכיתה ב' בנתניה). נראה שהם למדו את הסימנים מן הסרטון שלי, שבמקור לא נועד ללימוד סימנים ולכן פה ושם יש פספוסים, אבל היי, צמד המילים "העיקר הכוונה" מעולם לא היה מדויק כל כך. זו עדיין מחווה מרגשת שמבוצעת נהדר בעיני, ולכן צילמתי תגובת-סלפי-וידאו שלי עם יהונתן ושלחתי אליהם – אפשר לראות אותנו בסוף הסרטון שלהם:

תודה רבה וכל הכבוד, תלמידי י'1 בתיכון אהל שם בר"ג!

*

וחוץ מזה, אתמול לפני שנה פורסמה הרשומה הראשונה בבלוג הזה. מזל טוב לי!

%d בלוגרים אהבו את זה: