Tag Archives: יהונתן

לזרוח ולדעת ולגעת בהכל

17 אפר

ילד של אבא בשפת הסימנים עבר הבוקר את 30,000 הצפיות ביוטיוב – שוב תודה לכל מי שצפה – וזה תירוץ מצוין לספר על עוד שלושה דברים שקרו בעקבותיו:

לזרוח

בת דודתי, קרן, מפיקה תכנית ברדיו קול אחר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, והיא הזמינה אותי להתראיין ולספר קצת על יהונתן ועל הסרטון. ברור שהסכמתי. בכל זאת, משפחה. ומה, שאני אפספס הזדמנות לדבר על יהונתן? – והתוצאה היא ראיון טלפוני חביב שאני מתקשה להאזין לו כי אמרתי יותר מדי "אה…" ולמרבה המבוכה אמרתי עשרים ושבע אלף במקום עשרים ושבעה. אבל תסלחו לי, כן? לא כל יום אני מתראיין לרדיו.

תודה רבה לקרן!

ולדעת

ירון פנה אלי לא מזמן דרך הבלוג עם בקשה מעניינת – ללמוד לסמן את "ילד של אבא" כדי ללמד את ילדיו. לא שחשבתי שאתחיל לתת שיעורים פרטיים בשפת הסימנים, אבל הוא נשמע נחמד והנסיבות הסתדרו, אז קפצתי לבקר אותו: הבחור מעצב תעשייתי ויש לו סטודיו מרהיב בגבעת חן, שבו הוא מייצר כמעט כל דבר שתוכלו להעלות בדעתכם מפלסטיק ממוחזר, החל מקערות, דרך תכשיטים ועד רהיטים. הוא גם מעביר סדנאות בנושא, שווה להציץ. בקיצור, עשיתי לו שיעור קצר בו לימדתי אותו את הסימנים ואני מקווה שהוא יעביר את זה הלאה. איזה סיפוק אדיר! והיי, גם קיבלתי ממנו במתנה קערת פירות מפלסטיק ממוחזר. שווה!

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

תודה רבה לירון, ובהצלחה!

ולגעת בהכל

תלמידי כיתה י'1 בתיכון אהל שם ברמת גן עשו למורה שלהם (ולי, על הדרך) הפתעה מקסימה: הם צילמו גרסה משלהם ל"ילד של אבא בשפת הסימנים" והקדישו אותה למורה, רותם (שבמקרה היא גם אחותה של יונית, המורה שהזמינה אותי להתארח בכיתה ב' בנתניה). נראה שהם למדו את הסימנים מן הסרטון שלי, שבמקור לא נועד ללימוד סימנים ולכן פה ושם יש פספוסים, אבל היי, צמד המילים "העיקר הכוונה" מעולם לא היה מדויק כל כך. זו עדיין מחווה מרגשת שמבוצעת נהדר בעיני, ולכן צילמתי תגובת-סלפי-וידאו שלי עם יהונתן ושלחתי אליהם – אפשר לראות אותנו בסוף הסרטון שלהם:

תודה רבה וכל הכבוד, תלמידי י'1 בתיכון אהל שם בר"ג!

*

וחוץ מזה, אתמול לפני שנה פורסמה הרשומה הראשונה בבלוג הזה. מזל טוב לי!

לך רק בדרך שלך

27 מרץ

ישבנו בקניון. הילדים ליקקו גלידה, ק' אכלה סושי. אני כבר חיסלתי את השווארמה שלי אז פשוט בהיתי בהם ואהבתי אותם מאוד.

היו המון אנשים בקניון. בדרך כלל קניון טבריה לא ממש נהנה מכמויות גדולות של מבקרים, אבל הערב אמורה הייתה להיערך באיזור הפוד קורט הופעה של דובדבני וקובאץ', אז נדמה היה שכל תושבי הצפון התהלכו מסביבנו, מחפשים מקום לשבת לקראת ההופעה שתתחיל מיד.

מבעד להמולה שמעתי פתאום נקישת מתכת, כאילו משהו נפל על הרצפה. הסתכלתי סביבי וראיתי, במרחק שלושה או ארבעה שולחנות ממני, צרור מפתחות מוטל על הרצפה לצידה של אישה שאני לא מכיר, שישבה ואכלה מקדונלד'ס עם (כנראה) הבת שלה. היא לא זזה לכיוון המפתחות. לא היה ברור אם היא לא הבחינה בנפילתם או שפשוט רצתה לסיים את הביס לפני שהיא מתכופפת להרים אותם. מבלי לחשוב הרבה קמתי וניגשתי לשם, לפני שמישהו מההמון יבעט בהם בטעות.

הרמתי את צרור המפתחות והנחתי אותו על השולחן לצידה.

"נפל לך", אמרתי.
"אה, תודה", היא ענתה.
חייכתי אליה ופניתי לחזור למקומי, אבל אז –
"רגע!" היא אמרה.
הסתובבתי.
"אני מזהה אותך מהסרטון."
בהיתי בה בשקט, המוח שלי התרוקן ממילים.
"אני רוצה להגיד לך שממש ריגשת."
טוב, אני חייב לגבש איזו תשובה. אממ… אה…
"תודה", אמרתי, "אני מאוד נבוך. תודה רבה."

.

 (רגע, את גרסת הדואט כבר ראיתם?)

מכוניות

17 פבר

לפעמים, כשאני אוסף את יהונתן מהגן או מסבתא, אני לוקח אותו יד ביד אל מגרש החניה, עומד וסוקר את המכוניות שעומדות שם.

"באיזה אוטו בא לך לנסוע הביתה?" אני שואל אותו.
"באיזה אוטו ניסע?" הוא חוזר בשקט ומתחיל לבחון את האפשרויות.
"אולי בזה?" אני מצביע על רכב שלא שייך לנו.
"לא בזה!" הוא גוער בי.
"אולי בזה? תראה איזה יפה זה."
"לא."
"אולי בא לך משהו אדום הפעם? תראה, יש פה אוטו אדום!"
"לא!"
"אולי במונית? תראה, עוברת כאן מונית. בוא נעצור אותה ו…"
"לא!"
"משאית? אוטובוס?"
"לא!!!"
"טוב, אז אני לא יודע. אתה תבחר."
ואז הוא מצביע על האוטו שלנו. "בזה ניסע!"
"זה?!" אני מרים את הקול בפליאה, "באוטו הזה?!"
"כן, כן, בזה!" הוא ממשיך להצביע ומתחיל למשוך.
"אבל זה האוטו הכי מטונף פה! אולי ניקח את זה?"
"לא, לא ניקח את זה! ניסע באוטו הזה!" אני נותן לו לגרור אותי לרכב.
"אתה בטוח?"
"בטוח."
"טוב, נו, אם אתה רוצה דווקא בזה…"
רק אז אני מכניס את היד לכיס, מוציא את המפתח היחיד שיש שם – ואנחנו נוסעים הביתה.

משהו עם משמעות

9 פבר

אחת ממאות התגובות הנפלאות שקיבלתי בעקבות "ילד של אבא בשפת הסימנים" הגיעה מיונית, מורה בכיתה ב' בבית הספר בגין בנתניה: היא כתבה לי שהיא צפתה בסרטון, התרגשה, הראתה אותו לתלמידים שלה והם התלהבו והביעו עניין בשפת הסימנים, ואף הזמינה אותי לבקר בכיתה, אם במקרה אני באיזור. כשסיפרתי על זה בהיסוס לקטיה, אשתי, היא מיד ציינה שבסוף השבוע אנחנו באמת נמצאים במקרה בסביבה ועודדה אותי לקבל את ההזמנה של יונית ולבוא לפגוש את הילדים. "תוכל לעשות סוף סוף משהו עם משמעות", פרטה לי על נים רגיש, "נראה לי מגניב. אני הייתי עושה את זה בכיף ובשמחה גדולה."

ואני, עם הדחיפה שלה ומבלי להסתיר את ההתרגשות, עניתי למורה יונית וקיבלתי את ההזמנה. תיאמנו מועד. היא אמרה שתשוחח על הנושא עם התלמידים ויכינו לי שאלות. איזה יופי, חשבתי לעצמי, שהסרטון הביתי הקטן שלי היה בעצם חלוק נחל ששמטתי במקרה ללב אגם ויצר אדוות קטנות שמתפשטות אט אט על פני המים. והנה, אני עומד להשליך חלוק נחל נוסף, והפעם בכוונה. אני יכול לגלות לכם סוד? לא עצמתי עין בלילה שלפני. בחיי.

יום שישי, 8:55 בבוקר, הגענו לבית הספר. יהונתן לא יכול היה להצטרף, אז רק שנינו. פגשנו את יונית ומורה נוספת בשם מיכל, שמסייעת לתלמידים עם ירידה בשמיעה (יש שניים כאלה כרגע בבית הספר, שניהם בכיתות גבוהות יותר). ניגשנו לכיתה, ופתאום התברר שדרך קטע שקוף בקיר הכיתה אני יכול לראות את התלמידים שיושבים בפנים – ויותר מזה, הם יכולים לראות אותי במסדרון. תוך שבריר שניה כל הילדים זיהו אותי והתחילו להצביע, לצעוק ולהתלהב. איזה כיף. סף ההתרגשות עלה, הרגליים רעדו – ונכנסנו לכיתה.

התיישבנו על שורת כסאות שהוכנה עבורנו מבעוד מועד בקדמת הכיתה, ליד הלוח. המורה הציגה אותנו ואמרה שנתחיל בכך שנצפה שוב בסרטון על מסך גדול שנמתח על פני הלוח. הרגשתי שהפרצוף שלי בוער והבטן מתהפכת. אבל אז קרה משהו מופלא. הפתעה אמיתית: המורה לחצה "פליי", המוסיקה התחילה להתנגן, ראיתי את עצמי נכנס ומנופף לשלום, וברגע שמוקי התחיל לשיר ואני-שבסרטון התחיל לסמן – הילדים הצטרפו לתנועות. לא האמנתי למראה עיניי: שלושים תלמידי כיתה ב' ישבו במקומותיהם, שרו בקול וסימנו את הסימנים הנכונים, במדויק, בלי לפספס אף מילה. הו, אלוהים שבשמיים, תודה על הכוח שנתת לי לעצור בעצמי מלפרוץ בבכי ממש באותו רגע. קטיה לא טרחה אפילו לנסות לעצור את הדמעות. ואז הגיע הקטע שבו יהונתן מופיע ומסמן "אבא, אני אוהב אותך" – וכל הילדים קראו פתאום "הנה יהונתן!!!" כאילו הכירו אותו מאז ומעולם ורק ציפו להופעתו של הגיבור האמיתי של הסרטון…

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

הסרטון הסתיים. המורה הזמינה את הילדים לשאול אותי שאלות. קמתי, נעמדתי. הם שאלו אותי שאלות מקסימות, החל מ"איך התמודדתם עם זה שיהונתן לא שומע טוב?", דרך "האם יש לו חברים בגן?" ועד "למה היה חשוב לך לפרסם את הסרטון?" חלק מהשאלות הובילו לשאלות המשך, ואני נכנסתי במהירות לתפקיד המרצה-האורח. עניתי על הכל בכנות, נעזרתי קצת בשפת סימנים, התלוצצתי, שיתפתי קצת את אמא של יהונתן, אפילו העזתי ושאלתי בעצמי כמה שאלות. בשלב מסוים הצטרפה אלינו גם מנהלת בית הספר, אבל אני הייתי כל כך שקוע בדו-שיח עם התלמידים שלא שמתי לב מתי היא יצאה. לא נעים.

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

בהמשך צפינו בסרטון אחר בשפת סימנים, שגם אותו התלמידים ידעו לסמן, ולסיכום צפינו שוב ב"ילד של אבא". הפעם כבר לא הסתפקתי בצפייה דוממת בעצמי, אלא ממש קמתי וסימנתי יחד עם האני-שבסרטון ועם הילדים. בסופו של דבר סימנתי "להתראות", יצאנו מהכיתה והוזמנו לחדר המורים, שם שוחחנו ארוכות עם המורות שכבר הכרנו, יונית ומיכל, אבל גם עם מורות נוספות שנכנסו לחדר המורים ונשאבו לשיחה…

אני כל כך שמח שעשיתי את זה. כל כך שמח שיונית פנתה אלי ושקטיה עודדה אותי ושהילדים למדו לסמן את השיר. סילחו לי אם אני חוזר על עצמי – אבל אני אסיר תודה על הזכות שנפלה בחלקי לפגוש אנשים, לא משנה באיזה גיל, ואולי-אולי ללמד אותם משהו. לספר להם עלי, על יהונתן, על כך שילדים שלא שומעים כל כך טוב הם ילדים רגילים לגמרי ועל דרך התקשורת הנהדרת הזו שנקראת שפת סימנים; אני מקווה שלפחות חלק מהילדים האלה חזרו הביתה וסיפרו למשפחותיהם על השיעור עם האורח מהסרטון ביוטיוב; מקווה שההתעניינות בשפת הסימנים משמעה שהם יהיו פתוחים יותר לקבל כל מי ששונה מהם; ובעיקר אני מקווה שלפחות חלקם יעביר את זה הלאה כמו אדוות על פני האגם.

זו הייתה חוויה מדהימה ומרגשת. הלוואי וייצא לי לעבור חוויה דומה בעתיד.

(ובקטנה, בשקט בשקט, היו גם מי שאמרו שכשעמדתי שם ודיברתי עם הילדים – נראיתי כאילו נועדתי לעמוד בדיוק במקום הזה. היתכן?)

תודה

29 ינו

תודה

ילד של אבא בשפת הסימנים, שהיה אמור להיות סרטון ביתי, נחמד וקטן – הפך ויראלי עם אלפי לייקים ושיתופים ומאות תגובות חמות ומעודדות (בין היתר הודות לחשיפה בעמוד הפייסבוק והכתבה באתר האינטרנט של ישראל היום).

בהתחלה זה היה ספק נעים וספק מביך, אח"כ הפך לנעים מאוד ולבסוף אפילו התחיל כבר להגיע לאיזור המבהיל. קיבלתי פניות אישיות מהמון אנשים; חלקם הורים לילדים בעלי לקויות שמיעה שחלקו איתי את סיפורם, חלקם מתחום התרגום לשפת הסימנים שהחמיאו על הביצוע. אפילו מוקי, הכותב והמבצע של "ילד של אבא", אהב את הסרטון, הודה לי ומסר ד"ש ליהונתן.

אני המום ונרגש ומסמן תודה רבה לכולם.

לכל מי שצפה, חיבב, שיתף, הגיב. אני כל כך מעריך את זה. עשרות גולשים כתבו שהסרטון מרגש אותם, וכל תגובה כזו ריגשה אותי שבעתיים. למשל זו:

natiforish

וגם:

לקטיה, אשתי התומכת והמפרגנת, וליהונתן שהפך לכוכב ובעצם לא ממש מבין למה אבא כל כך מתרגש, ולמיכלי הקטנה שבעתיד אולי אקדיש גם לה סרטון דומה, למרות שהיא שומעת מצוין.

למיכל נווה המקסימה, זמרת, יוצרת ומתורגמנית לשפת הסימנים ובעלת רפרטואר עשיר של סרטונים דומים (רק שהיא מסמנת יותר טוב ממני, נראית יותר טוב ממני ושרה יותר טוב ממני), שהייתה הראשונה לטעת בי את הבטחון בכך שהסרטון הזה הוא לא פאדיחה.

לאיריס מישראל היום, לנועה מצוות ההפקה של מוקי, וכמובן למוקי.

שימחתם אותי מאוד. יחד, תרמנו קצת להעלאת המודעות ללקויות שמיעה ושפת סימנים. אם הייתי יודע שכל כך הרבה יראו אותו, הייתי שוקל להתגלח…

ילד של אבא בשפת הסימנים

23 ינו

מוקדש ליהונתן, ילד של אבא.

ילד של אבא – מוקי
מילים: דני ניב
לחן: יאיא כהן אהרונוב
תרגום לשפת סימנים: אני
הופעת אורח: יהונתן 🙂

התנצלויות:

  • מיהונתן, על זה שאבא עושה לך פאדיחות ביוטיוב. זה בגלל שאני אוהב אותך מאוד.
  • מכל מי שיודע שפת סימנים ומזהה שגיאות. תרגמתי אותו בעצמי, בטוח שיש כאלה.
  • מכל מי שמטריד אותו שלא התגלחתי לכבוד הצילום (היי, אמא ואבא!). אני מנסה כרגע משהו חדש, עוד לא החלטתי מה אני חושב עליו.
  • מהמנויים החדשים שהצטרפו לבלוג בעקבות פרסום מתכונים מתוכו בכל מיני אתרים בזמן האחרון, שאולי ציפו למתכון חדש ובמקומו קיבלו בחור מזוקן שמנפנף בידיים. הסיבה היא שזהו לא בלוג אוכל, אלא בלוג אישי שמדי פעם מתפרסם בו מתכון בין כל מיני דברים אחרים. שירים בשפת סימנים, למשל. מה שמזכיר לי ששכחתי לספר כאן על מתכון שלי שפורסם בתחילת החודש באתר "על השולחן" – פרלינים במילוי לוטוס (טבעוני!).
    אבל אני לא בלוגר אוכל. לא. אני לא. לא. לא.
  • וכמובן, ממוקי. אני מתאר לעצמי שאי שם הוא מצביע לי אדום.

 

עלאאאאפ!

25 נוב

ביום חמישי יהונתן חזר הביתה מהגן עם חיוך רחב על השפתיים ושיר חדש בלב.

ממה שהצלחנו להבין, שמו של השיר הוא "עלאאאאפ!", ומילותיו הן:

עלאאאאפ!

וזהו.
זה, לפי יהונתן, כל השיר. ניסינו להוציא ממנו עוד מידע – איך השיר ממשיך? מה קורה אחר כך? רגע, מה זה בכלל "עלאאאאפ!"? אבל יהונתן רק חזר שוב ושוב על "השיר הזה, עלאאאאפ!", ובכל פעם שביקשנו ממנו לשיר הוא צווח את מילות השיר.

טוב, מילת השיר.

העליתי את הוידאו הנ"ל לאינסטגרם ולפייסבוק וקיבלתי כמה השערות מעניינות. אולי התחילו ללמוד בגן את האלף בית, ו"עלאאאאפ!" הוא בעצם "אלף"? אולי זה "הלב" מהסדרה על מרקו שמחפש את אמא, או "עלש" של שלמה ארצי ושמעון בוסקילה? ניחושים רבים וכולם מוצלחים, אבל אף אחד לא נשמע מספיק נכון…

כשאני כמעט מתפוצץ מסקרנות, הלכתי למחרת לגן יחד עם יהונתן ושאלתי מה זה הדבר הזה. שוב עלו כל מיני ניחושים, אבל דווקא הגננת מאתמול לא הייתה שם. אז במשך כל סוף השבוע יהונתן שיגע את כל הסובבים: עלאאאאפ! לסבתא, עלאאאאפ! לדודה, עלאאאאפ! למיכל, עלאאאאפ! בארוחת הערב, עלאאאאפ! במקלחת ואפילו כמה עלאאאאפ! נשמעו מחדר השינה של הילדים הרבה אחרי שהשכבנו אותם לישון.

עלאאאאפ!

ביום ראשון הלכתי שוב לגן. תפסתי את הגננת והתחננתי לדעת מה זה השיר בן המילה האחת שמשגע אותנו כבר כמה ימים. היא חשבה כמה דקות – ולבסוף אורו עיניה. "אני יודעת מה זה!" היא חייכה וניגשה אל מערכת הסאונד המתוחכמת שניצבת בפינת הגן (רדיו דיסק פשוט, אבל עם רמקולים עצומים בגודלם). היא חיפשה בין הדיסקים והסבירה תוך כדי:

"יש לנו דיסקים עם כל מיני שירים שאנחנו שרים מדי פעם עם הילדים. שיר למפגש בוקר, שירי חגים…", היא שלפה דיסק אחד והכניסה למערכת, "אבל לפעמים יש שירים שאני מדלגת עליהם. אחד מהם מתחיל ככה:" – והיא לחצה על כפתור ההפעלה והריצה כמה קטעים, עד שמתוך הרמקולים הגדולים בקע קול של ילד, שצעק "עלה! עלה!!!" על רקע מנגינה עליזה.

עלה!

"זה שיר על עלים של עצים בשלכת", אמרה, "אבל אנחנו בקושי שומעים אותו. כמעט תמיד כשהוא מתחיל לצעוק "עלה!" אני מעבירה לשיר הבא. בגלל זה יהונתן חושב שזה שיר נפרד…"

אבל רגע, יש עוד – התברר שכאשר לוחצים במערכת על אחורה או קדימה, בוקע מן הרמקולים מעין שיהוק מתכתי קטן, שנשמע ממש כמו… "P!". כנראה שהרדיו-דיסק הזה ראה ימים יפים יותר, אבל סוף סוף התפוגג המסתורין: "עלאאאאפ!" הוא בעצם "עלה!"+השיהוק של המערכת. מאיפה ליהונתן לדעת שה"עלה!" הוא רק תחילת השיר, אם בדרך כלל הגננת מעבירה לשיר הבא? ומאיפה לו לדעת שהשיהוק המתכתי ההוא איננו חלק מהשיר?

וכך נפתרה התעלומה. שמחים כמוני? הצטרפו אלי ונשיר יחדיו: עלאאאאפ!

בעיית הדג-מיכל

12 נוב

לפני זמן מה קנינו ליהונתן איזשהו משחק. אני כבר לא זוכר מה שמו ומה מטרתו, משום שרוב חלקיו כבר התפזרו לכל רוח. מה שנותר ממנו הם שלושה דגי פלסטיק שמנמנים וצבעוניים שיהונתן שיחק בהם בזמנו והדביק להם את השמות הבאים:

מימין לשמאל: דג-אבא, דג-אמא, דג-יהונתן

מימין לשמאל: דג-אבא, דג-אמא, דג-יהונתן

הכל היה בסדר ואף אחד לא ראה בזה שום בעיה. אחרי הכל, גם אני נוהג לכנות את הצעצועים שלי בשמות, כגון אמ.ג'יי הלפטופ וקימברלי הקיימיקס (ואני עדיין מחפש שם צונן למכונת הגלידה שקיבלתי במתנה ליום ההולדת האחרון. הצעות תתקבלנה בברכה). עם הזמן יהונתן עבר לשחק בצעצועים אחרים ושכח מהדגים, אבל כשעברנו דירה ועשינו סדר בארגז הצעצועים שלו הוא גילה אותם מחדש וחזר לשחק בהם.

עד שיום אחד יהונתן שם פתאום לב למחדל איום ונורא:
"אבא!!!", הוא צווח ונשמתי כמעט פרחה מבהלה, "אין דג-מיכל!"

מיכל סובבה אליו את הראש, איבדה עניין בתוך שבריר שנייה והמשיכה ללעוס חתיכת לגו.
"איפה דג-מיכל?" יהונתן שאל בתימהון, כאילו תמיד הם היו ארבעה.
"אין", עניתי, "יש רק דג-אבא ודג-אמא ודג-יהונתן. למיכל אין דג."
"למה אין דג-מיכל?" הוא שאל.
"כי כשקנינו לך את הדגים מיכל עוד לא הייתה, היינו רק אבא ואמא ויהונתן."
"אההה…", יהונתן נאנח, אבל בראשו הבריק פתאום הפתרון: "צריך לקנות דג-מיכל!" הוא הכריז, ובכך סימן את תורי להיאנח.
"בסדר", אמרתי, "נחפש דג-מיכל."

קצת קיוויתי שהוא ישכח מהעניין למחרת, אבל מאז שהוא שם לב לחסרונו של דג-מיכל הוא שאל עליו כל הזמן. איפה דג-מיכל, איפה דג-מיכל, צריך לקנות דג-מיכל… בקיצור, לא הייתה ברירה אלא לצאת ולחפש דג-מיכל.

נכנסנו להמון חנויות צעצועים, שאלנו וחיפשנו. מכיוון שלא זכרנו את מקור הדגים התקשינו בחיפוש אחר גרסה זהה של אותו משחק, וממילא לא החלטנו האם באמת נקנה משחק שלם חדש רק בשביל חלק אחד ממנו. כן מצאנו דגים אחרים – כאלה שמשחקים איתם באמבטיה, בובות רכות שאפשר לחבק ולמעוך, אפילו משהו רובוטי על סוללות הצענו לו, אבל יהונתן דחה את כל הדגים שהונחו בפניו. הוא רוצה שדג-מיכל יהיה בדיוק כמו דג-אבא, דג-אמא ודג-יהונתן. אין דבר כזה "דג-מיכל יהיה קצת שונה משאר הדגים".

מיכל בינתיים לא הביעה שום עניין בשום דג, כן?

לפני כמה ימים נכנסנו לעוד חנות צעצועים. השעה הייתה מאוחרת, היינו עייפים וכבר ידענו מראש שלא נמצא פה דג, אבל נכנסנו בכל זאת. כצפוי, יהונתן דחה את כל הדגים שהראינו לו – אבל אז, באותה שניה ממש, גם אני וגם זוגתי חשבנו על רעיון פשוט וגאוני.

מימין לשמאל: ברווז-אבא, ברווז-אמא, ברווז-יהונתן, ברווז-מיכל

מימין לשמאל: ברווז-אבא, ברווז-אמא, ברווז-יהונתן, ברווז-מיכל

כשיצאנו מהחנות, כל אחד עם הברווז החדש שלו, אמרנו ליהונתן שכשהיינו רק שלושתנו, היו לנו שלושה דגים; עכשיו אנחנו ארבעה, אז יש לנו ארבעה ברווזים. ומאז, בכל פעם שהוא מציין שאין דג-מיכל, אנחנו עונים "נכון, אבל יש ברווז-מיכל! וגם ברווז-יהונתן וברווז-אבא וברווז-אמא."

.

מונו

12 אוק

לפני כמה ימים מכשיר השמיעה השמאלי של יהונתן הפסיק לעבוד. כדי לתקן מכשיר שמיעה צריך לגשת לסניף המקומי של הרשת בה הוא נקנה ולשלוח אותו למעבדה, עניין של כשבועיים פלוס שבמהלכם אין שום תחליף למכשיר. לא באיזור שלנו, בכל אופן; במקומות אחרים קיים משהו שנקרא "בנק מכשירים" שממנו אפשר לשאול מכשיר שמיעה לכמה ימים בדיוק במקרים כאלה, אבל לא בטבריה, כמובן.

במקום לשלוח את המכשיר לתיקון ולהמתין שיחזור, הציעו לי בסניף המקומי של הרשת לנסוע בעצמי למעבדה שנמצאת בחיפה. מזל שאנחנו גרים בצפון – תוך שעתיים המכשיר תוקן, ואני נפרדתי לשלום מכמה מאות שקלים כי כמובן שהרכיב שהיה צריך להחליף הוא היקר ביותר מכל חלקי המכשיר ותוקף האחריות פג לפני פחות מחודש. אלא שאז נאמר לי שהתיקון איפס את המכשיר וצריך לכוון אותו מחדש, מה שלקח עוד כמה ימים, כך שבסה"כ יהונתן נאלץ לבלות משהו כמו עשרה ימים כשהוא שומע רק במכשיר הימני.

בזמן שממתינים לתיקון, מצלמים את גדר המעבדה לאינסטגרם

כששואלים אותי "איך יהונתן שומע בלי המכשירים?", אני נוהג לענות שהוא שומע בערך כמו שאני שומע, רק שהכל נשמע לו דרך כרית; שהוא שומע הכל חלש יותר, עמום, כאילו הצליל עובר דרך משהו לפני שהוא מגיע אליו. זה הסבר פשוט למדי, אבל האמת שזה לא ממש מדויק – שמיעה לקויה היא לא רק עניין של ווליום, אלא גם צלילים שלמים שהולכים לאיבוד, עיצורים מסוימים, תדרים מסוימים. לא מזמן מצאתי קישור מרתק שממחיש איך לקויי שמיעה שומעים ללא מכשירים, על ידי סימולציה שמציגה צלילים יומיומיים – ציוץ ציפורים, נגינת פסנתר ועוד – בשלושה מצבים: שמיעה רגילה, לקות שמיעה קלה ולקות שמיעה בינונית. הקליקו כאן להדגמה וגללו מטה עד סימני ה"PLAY". יהונתן, אגב, סובל מלקות שמיעה בינונית, וכששמעתי לראשונה את הסימולציה הזו קצת טולטלתי רגשית כשנכנסתי לרגע לנעליים שלו.

יהונתן לא רק לא שומע טוב בלי המכשירים, אלא הוא לגמרי "מתפזר" כשהוא בלעדיהם. הוא לא מפוקס, דעתו מוסחת בקלות. היום הוא כבר גדול מספיק כדי להגיד "אבא, תראה! אין לי מכשירים!", אבל עד לא מזמן יכולנו (אנחנו, ההורים שלו) להבחין בשינויי התנהגות של ממש כשהוא לא שומע טוב.

בדיקת שמיעה

בעצם צולם בבדיקת שמיעה של מיכל בבי"ח זיו בצפת (שיצאה תקינה! הידד!)

יהונתן של לפני המכשירים היה ילד מאושר. הוא לא ידע מה זה לשמוע היטב, אז זה לא חסר לו. גם יהונתן עם המכשירים הוא ילד מאושר, ששומע כל הזמן צלילים מעניינים ומגלה סקרנות לגבי כל מה שקורה מסביב. אבל יהונתן של מכשיר אחד בלבד, בעשרה הימים האלה עד שהשני תוקן, היה ילד שונה לחלוטין. הוא הפך רגזן, סרבן וחצוף. בגן הוא דווקא התנהג די כרגיל, אבל בבית הוא היה לא ממושמע, סירב להיצמד לשגרה המוכרת ובקיצור, לא נעים לומר, הפך לילד מעצבן לאללה. סירב ללכת לישון, סירב לאכול, סירב להיכנס לאוטו ואז סירב לצאת ממנו… גם לא עזר שזוגתי נעדרה לכמה ימים, אבל היה ברור שמפריע לו שהוא שומע רק בצד אחד: שוב ושוב הוא הצביע על האוזן העירומה ושאל איפה המכשיר השני, כולל ערב אחד לפני השינה בו הוא עשה את זה בדמעות ובקול חנוק במיוחד שבבת אחת הציף בי כל מיני רגשות ותחושות מהימים הראשונים שאחרי שגילינו שהוא לא שומע טוב. זה לא היה נעים במיוחד.

מי שכיוונו מחדש את המכשיר המתוקן היו אנשי הצוות בגן. לשמחתי, בתור ההורה היחיד שלא משתמש בשירותי ההסעה של העירייה אלא מביא ואוסף את הילד מהגן, הזדמן לי להיות שם כאשר קלינאית התקשורת הושיטה לו את המכשיר השמאלי, המתוקן והמכוון, והודיעה לו בשמחה שהוא יכול להרכיב אותו. הוא סירב, מן הסתם, ואני כבר פחדתי שהוא התרגל להרכיב רק מכשיר אחד ועכשיו יצטרך להתרגל מחדש למכשיר הנוסף. אבל כמה דקות לבד עם הקלינאית בצירוף סוכריית טופי (אף פעם לא מזיק!) עשו את שלהם, וזכיתי לראות אותו מרכיב את המכשיר השמאלי – ומחייך.

לא, אמא, זאת לא אוזן אמיתית (צולם במיח"א ת"א)

כשיהונתן רק התחיל להרכיב מכשירי שמיעה הוא עדיין לא ידע לדבר, אז בכל פעם שהוא הרכיב את המכשירים והתחיל לשמוע הוא נהג לחייך חיוך גדול של אושר, של ילד שחש פתאום משהו שנראה לי ולרובכם כל כך מובן מאליו. כשהיינו שואלים אותו "שומעים?", הוא היה מחייך עוד יותר ומצביע על שתי האוזניים שלו.

היום הוא כבר לא מחייך ולא מתלהב אלא מרכיב את המכשירים באותה טבעיות בה אני מרכיב משקפיים, אבל באותו יום בו הוא שוב שמע באוזן שמאל הוא פתאום חייך שוב את אותו חיוך של פעם. אוטומטית שאלתי אותו – "שומעים?", והוא חייך עוד יותר והצביע על שתי האוזניים שלו ואמר "בשניהם!"…

יצאנו מהגן וירדנו במדרגות. כשפתחתי עבורו את דלת האוטו שאלתי אותו "נו, יהונתן, נכון שזה כיף לשמוע שוב בסטריאו?" – והוא, שאני בספק שהוא יודע בכלל מה פירוש המילה סטריאו, ענה לי "כן!" נלהב וזינק פנימה בלי שבכלל אבקש ממנו. חגרתי אותו, סגרתי אחריו את הדלת, וכשניגשתי למושב הנהג לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי כמה כיף זה שלקח רק עשרה ימים, במקום שבועיים פלוס, לתקן לי את הילד.

.

המתמחה

11 אוג

הפעם הראשונה שנכנסתי למטבח הייתה כשאמא שלי ביקשה שאעזור לה להכין עוגה, ואני פשוט עמדתי והחזקתי מיקסר ידני בזמן שהיא הוסיפה פרודוקטים לקערה. בעוגות הבאות כבר למדתי להוסיף קמח וסוכר, להפריד ביצים וכן הלאה. מאז חלפו כמה שנים טובות, עזבתי את הבית אבל המשכתי לאפות, והתחביב הזה התרחב כבר מעבר לעוגות: אני מטמפרר שוקולד, מכין גלידות ביתיות, אפילו נגעתי כבר בפיצות ופוקאצ'ות ובקיצור – אוהב להכין דברים טעימים. 🙂

היום אין דבר שאני אוהב לעשות יותר מאשר לבלות עם יהונתן ביחד במטבח. אנחנו לוקחים את השרפרף הירוק כדי שהוא יגיע אל השיש, והוא לא סתם עומד ומסתכל אלא באמת-באמת עוזר: אני מקלף שוקולד מהעטיפה ונותן לו לשבור אותו לקוביות; אני מודד פרודוקטים בכוסות או כפות והוא שופך אותם לקערת הערבול; אם אנחנו משתמשים במיקסר הידני אז הוא זה שמדליק ומכבה, מגדיל מהירות או מקטין, ואפילו מחזיק לי את היד שמחזיקה את המיקסר, תומך בי.

וואו, איזה עוזר קטן ונפלא יש לי.

מאז שהתמונה צולמה התווספו לרשימה-על-פי-יהונתן גם קמח ירוק (מלא) וקמח כתום (שמרים)

וכמה הוא גאה ביצירות הקולינריות שלנו! בכל פעם ששואלים אותו "מי הכין את העוגה הזאת?" הוא עונה בקריאת ניצחון מאושרת "אבא ויהונתן!" ולפעמים אפילו לוקח לעצמו בחוצפה את הקרדיט הראשון – "יהונתן ואבא!" וצוחק…

כן, זה תענוג אמיתי להכין איתו אוכל, אבל יש דבר אחד שיהונתן לא עושה בדרך כלל: הוא כמעט ולא טועם ממה שאנחנו מכינים יחד. אני עדיין לא כל כך מבין למה. לרוב הוא פשוט אומר "אני לא רוצה" ומסתלק מהמטבח, לעיתים רחוקות לוקח ביס ומסרב לקחת יותר, ואני בכלל לא זוכר שהוא ביקש אי פעם תוספת. הדבר היחיד שהצלחתי איכשהו להבין הוא שיש לו העדפה מסוימת, אם כי לא אבסולוטית, למאכלים בצבע חום, לעומת סוג של סלידה ממאכלים בצבע לבן. כלומר, אם מה שאנחנו מכינים יחד ייצא בהיר, רוב הסיכויים שיסרב לטעום. אם זה ייצא חום, יש סיכוי 50/50 שהוא יסכים לעשות ביס קטן, ורוב הסיכויים שזה יהיה הביס האחרון.

מצויד בתובנה הרעועה הזאת, החלטתי באחד מימי החופש הגדול להכין עם יהונתן עוגיות חומות עם סוכריות עדשים צבעוניות. היו לנו כמה עדשים כאלה בבית שהוא קיבל לקראת סוף השנה בגן, מצאתי מתכון נחמד בבלוג שלא הכרתי קודם (קליק!), התייעצתי עם הבלוגרית יעל לגבי הפיכת העוגיות לחומות- והלכנו על זה.

כוס חלב, מישהו?

כוס חלב, מישהו?

כרגיל, היה תענוג. מדדתי קמח, סוכר וקקאו בכוסות כדי שיהונתן ישפוך אותן לקערה. הוא שאל אם להוסיף ביצה ואמרתי לו שכן, רק את הצהוב, והוא ענה "בסדר!" ושפך את החלמון פנימה. הוא עזר לי להפעיל את המיקסר וכאשר היה לנו בצק כדררתי כמה כדורים והדגמתי לו: "אתה רואה, יהונתן? עכשיו אתה תקשט את העוגיות. תראה איך אבא עושה…" – קישטתי עוגיה אחת בשלוש עדשים צבעוניות – "ואתה תעשה אותו דבר עם שאר העוגיות. בסדר?" הוא הנהן והתחיל לקשט. אמנם במקום להניח את הסוכריות למעלה וללחוץ אותן בעדינות על העוגיה הוא תחב אותן פנימה לתוך הבצק עד שהגיעו לתבנית; ובמקום להניח עדשים זו לצד זו הוא הניח אותן זו על גבי זו; ובמקום לשים 2-3 עדשים לעוגיה הוא קישט את חלקן ב-8-9 סוכריות… אבל אני לא התערבתי, והוא? כמה שהוא נהנה. הוא אפילו הסכים לטעום עוגיה אחת כשהתבנית יצאה מהתנור, ולא הסתפק בביס אחד אלא חיסל עוגיה שלמה. עבור יהונתן, זה שיא מטורף.

יהונתן בפעולה

והדבר הכי משמעותי בעיני לגבי העוגיות הללו: אם את הבצק יהונתן ואני הכנו ביחד, ואת רוב הקישוט (פרט לעוגיית ההדגמה) הוא זה שעשה, המשמעות היא שזהו הדבר הראשון שהכנו יחד והוא זה שעשה יותר ממני. גאווה גדולה! והיי – ואם אני כל כך נהנה להכין דברים טעימים ביחד עם יהונתן, אז רק חכו חכו שמיכלי הקטנה תגדל מספיק כדי לעמוד על שרפרף משלה ליד השיש. אוהו, אילו דברים טעימים נכין ביחד, שלושתנו!