גרניטה ענבים ויין מוסקט

או: סורבה ענבים ויין מוסקט שלא קפא בזמן

ימי ההולדת של המשפחה הקטנה שלנו נערכים חודש אחרי חודש, כך שלתקופה קצרה בשנה אנחנו חוגגים בכל חודש למישהו אחר: ק' במאי, יהונתן ביוני, אני ביולי ומיכל באוגוסט.

השנה, כבר כשק' חגגה את יום ההולדת שלה במאי, מיכל כבר התחילה לתכנן את יום ההולדת של עצמה. עוד לא בת שלוש, אבל כבר ידעה בדיוק איזו עוגה היא רוצה למסיבת יום ההולדת שלה בגן ואיזו עוגה למסיבת יום ההולדת המשפחתית בבית. היא ממש חיכתה לזה. כל הזמן שאלה מתי כבר, ובכל פעם שהכנתי עוגה שאלה אם זאת כבר עוגת יום ההולדת שלה.

בשבוע האחרון של אוגוסט חגגנו לה שני ימי הולדת, ואת שניהם עשינו בדיוק כפי שביקשה ותכננה: ליום ההולדת בגן היא לבשה שמלת מיני מאוס וקיבלה עוגת שוקולד שמעליה מחייכת מיני מאוס.

מתחת לקצפת מתחבאת עוגת שוקולד שמורכבת משלוש(!) עוגות שוקולד ריבועיות שחוברו להן יחדיו עם קרם וניל. אני אפיתי והרכבתי, ק' זילפה

ומספר ימים אחר כך, שוב לבקשתה של הדעתנית הקטנה בת השלוש, ערכנו לכבודה ארוחה משפחתית חגיגית בקונספט של הנסיכה סופיה: צלחות וכוסות עם דמותה של הנסיכה סופיה, דגלוני "מזל טוב" ובלונים בצבעי סגול ולבן, משחקים ותכשיטי צעצוע… וגולת הכותרת: עוגת הנסיכה סופיה – שתי קומות, התחתונה וניל והעליונה שוקולד, עם קרם וניל באמצע והמון קצפת בצבע סגול ולבן ואלמנטים נסיכותיים כמו כתר ותליון:

הקומה הראשונה היא טורט וניל, העליונה עוגת שוקולד. שתיהן חתוכות לשכבות ובתוכן קרם וניל. האלמנטים מפלסטיק לא אכילים (אני יודע, ניסיתי). אני אפיתי והרכבתי, ק' זילפה

אגב, עוד משהו שהוגש במסיבת יום ההולדת של מיכל:

מקרונז סגולים במילוי שוקולד לבן – אבל עשיתי תעלול וקרמלתי אותו

ואם כבר ארוחה משפחתית, חשבתי, אנצל את העובדה שיש אורחים כדי להכין את המתכון החודשי של מנטקה – הפעם כשחומר הגלם המרכזי הוא ענבים – או ככה לפחות תכננתי. רציתי להכין סורבה ענבים ויין מוסקט על פי המתכון הזה בשינוי קל, אבל שכחתי להכין אותו מספיק זמן מראש, אז הוא פשוט לא קפא בזמן. הוא היה טעים, אבל עדיין נוזלי מדי בשביל סורבה… אז פשוט שיניתי לו את השם. כך נולדה גרניטה ענבים ויין מוסקט צוננת ומרעננת.

(אבל מיכל לא טעמה. בפעם הבאה אשתמש בענבים סגולים)

למתכוני הענבים של שאר חברי פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" הקליקו כאן.

גרניטה (או סורבה) ענבים ויין מוסקט

הפרודוקטים:

1/2 כוס מים
1/2 כוס סוכר
800 גרם ענבים ירוקים ללא גרעינים
2 כפות מיץ לימון
1 כוס יין מוסקט מתוק

אופן ההכנה:

1. מכינים סירופ סוכר: בסיר קטן ממיסים את הסוכר במים. כשכל הסוכר נמס מורידים מהאש ומצננים במקרר.
2. בזמן שהסירופ מתקרר, מורידים את כל הענבים מהאשכול, ואז מורידים את העוקצים מהענבים. כי עוקצים זה לא טעים. זורקים אותם למעבד מזון וטוחנים להם את הצורה ביחד עם מיץ הלימון. מעבירים את התערובת דרך מסננת כדי להישאר רק עם מיץ ענבים נקי.
3. מוסיפים למיץ הענבים את סירופ הסוכר הקר ואת היין ומערבבים. אם יש מכונת גלידה, מעבירים אליה את התערובת ומקפיאים. אם אין מכונת גלידה (או אם יש והתעצלתם להוריד אותה מהמדף הגבוה במטבח כי תקועים לפניה מיליון כלים אחרים, כמוני), מעבירים לקופסה רגילה ומקפיאים; במקרה כזה צריך להוציא את הקופסה בכל חצי שעה או שעה ולערבב את התערובת – בהתחלה זה נראה כאילו שום דבר לא קורה, אבל כשזה מתחיל לקפוא זה נעשה יותר הגיוני.
4. אחרי כ-8 שעות בפריזר, במהלכן ערבבנו את התערובת מדי פעם, התערובת תהיה ברובה קפואה אבל חלקה עדיין יהיה נוזלי – מעבירים לכוסות, מגישים וקוראים לזה "גרניטה ענבים ויין מוסקט".
5. אחרי יותר זמן בפריזר, נניח 24 שעות, התערובת תהיה קפואה לגמרי – מעבירים לכוסות, מגישים וקוראים לזה "סורבה ענבים ויין מוסקט". אבל אני מודה שכל כך חיבבתי את המרקם הנוזלי, שגם כשהסורבה היה קפוא לגמרי חיכיתי כמה דקות עד שימס קצת.
6. בתיאבון! (או לרוויה?)

כשאתה בשפת הסימנים

תודה, ק', הצלחת להפתיע אותי עם מתנת יום ההולדת המוצלחת ביותר אי פעם.

 

חגיגה נחמדת

למרות שהכנו אותו מראש שנחגוג לו ביום שישי יום הולדת בגן, ושאבא ואמא ומיכלי יבואו ואפילו סבא וסבתא ודודה, ושתהיה עוגה ומתנות ומשחקים ושירים – יהונתן בכל זאת הופתע לראות את כולנו שם. רגע אחד הוא חייך וצחק עם הילדים, ואז ראה אותנו ופתאום הסתגר, נאלם דום, כאילו משהו האט אותו. הוא לא כל כך שיתף פעולה עם המשחקים שהגננת ניסתה לשחק איתו, והבעת הפנים שלו נשארה אטומה כמעט לחלוטין. זה בסדר, הוא גבר, ואנחנו הגברים לא מחצינים רגשות. רק מי שהתקרב אליו ממש קרוב, כדי לחבק או לנשק, יכול היה להבחין בשובל רטוב על הלחי שלו, עדות קטנה לדמעה או שתיים שברחו לו והעידו על ההתרגשות שבתוכו.

ובכל זאת, יהונתן וק' ישבו במרכז הגן ושרו שירים, ושיחקו ורקדו וקפצו. אני עמדתי בצד וצילמתי. בשלב מסוים הוזמנתי גם אני לאיזשהו שיר-משחק בו יהונתן חילק לכל ילדי הגן האחרים פרחים, ומטייפ ענק בקעו צליליו של שיר ילדים שלא הכרתי. בהנחיית הגננת, הילדים הושיטו ליהונתן את הפרחים שלהם, והוא "קטף" חצי מהם והגיש זר לאמא וחיבק אותה. אחר כך "קטף" את החצי השני והגיש את הזר לי – חיבק אותי – והלך לחבק את אמא. בסדר, אנחנו גברים, אנחנו לא מחצינים רגשות. סבתא שלו, בינתיים, התייפחה מספיק עבור כולם.

ועוד משחקים ועוד שירים, וקיבלנו מתנה מצוות הגן והסתכלנו על תמונות שלו לאורך השנים – כאן הוא בן 3, וכאן הוא בן 2, וכאן… מי זה כאן? לא, זו לא מיכל, יהונתן, זה אתה! היית תינוק קטן! – ואז שרנו את "איפה העוגה", והעוגה שק' ואני הכנו לו נכנסה וסחטה מהילדים קריאות התפעלות:

לפני כמעט שלושה עשורים, כשחגגתי יום הולדת 5, אמא שלי הכינה לי עוגה בצורת מיקי מאוס (בתמונה הגדולה, משמאל למעלה). השנה, כשיהונתן בן 4, ק' ואני הכנו לו מיקי מאוס משלו. אני הכנתי את העוגה וק' קישטה. נכון שיצא יפה? יהונתן ביקש לאכול את הלשון האדומה (מרציפן טבול בסוכריות אדומות), שאר הילדים נהנו מעוגת שוקולד רגילה (קרין גורן) עם סוכריות חומות (האוזניים) או שוקולד אמיתי (תווי הפנים)

כל החגיגה הזו נמשכה משהו כמו שעה וחצי, ובסופו של דבר השארנו אותו שם והלכנו. שתינו קפה, עשינו כמה סידורים. כשבאנו לאסוף אותו בצהריים, הגננת סיפרה לנו בסוד שיהונתן הצליח להתאפק עד שהלכנו, אבל ברגע שיצאנו משם הוא ניגש אליה ופרץ בבכי, מרשה סוף סוף לכל ההתרגשות שאצר בתוכו לצאת החוצה.

לא מחצינים רגשות, עאלק.

.

ארבע

נתתי ליהונתן כוס מיץ, לקחתי לעצמי כוס מים והתיישבתי על רצפת המטבח. ממש עכשיו סיימתי לבלות שלוש או ארבע שעות במטבח בהכנת ארבעה סוגי קינוחים שונים לארוחה החגיגית של מחר, אז הישיבה הזו פשוט נראתה לי הדבר ההגיוני לעשות.

יהונתן לגם מהמיץ והסתכל עלי.

"אתה רוצה לשבת לידי?", הזמנתי אותו להצטרף.

הוא הנהן. לקחתי לו את כוס המיץ, חיכיתי שיתיישב לצידי ונתתי לו אותה שוב.

"לחיים!", חייכתי אליו, הקשנו כוסות ושתינו יחד.

"אתה יודע מה קורה מחר?", שאלתי אותו. הוא חשב לרגע אבל לא ענה.

"מחר יש לך יום הולדת!"

"לא!", הוא ענה. זו התשובה הרגילה שלו בזמן האחרון לכל שאלה. זה בסדר, זה שלב כזה, פשוט מתעלמים.

"בן כמה תהיה מחר?", בחנתי אותו.

"בן שש!" הוא ענה ברוגז.

"לא, קטן. מחר תהיה בן ארבע", תיקנתי אותו. כבר שנה וחצי שבכל פעם ששואלים אותו בן כמה הוא, התשובה שלו היא…

"לא, שש!", הוא התעקש, ואני ידעתי שאין טעם להתווכח אז הנהנתי ושתקתי. בסלון, ק' צחקה ממשהו בטלוויזיה. יהונתן ואני הסתכלנו זה על זה וחייכנו.

וככה ישבנו שם, על רצפת המטבח, לוקחים מדי פעם שלוק מכוס המים או המיץ, הסתכלנו זה על זה, מדי פעם מחייכים ומדי פעם שותקים.

אני לא יודע כמה זמן ישבנו ככה, אבל בבת אחת חלפו המון שנים. פתאום ישבנו על כסאות בחצר או מרפסת, בצל של עץ כלשהו ביום שמש חם, והחזקנו כוסות אחרות. שתי בירות, אולי דיאט קולה. יהונתן היה מבוגר. בן עשרים וחמש, אולי עשרים ושבע. עלי העץ שבצילו ישבנו נעו ברוח והטילו מדי פעם קרן שמש תועה על פניו. הוא נראה בדיוק אותו דבר. ישבנו ושוחחנו על הא ועל דא. קולות של ילדים נשמעו מרחוק. מתרוצצים, משחקים. הוא הקשיב להם בתשומת לב, אבל זה בסדר, ק' משגיחה עליהם. איזה כיף שהם באו לבקר אותנו לרגל יום ההולדת שלו.

רציתי לשאול את יהונתן בן כמה הוא עכשיו. שיגיד שהוא בן שש, כרגיל. זו כבר הבדיחה הקבועה של המשפחה שלנו בכל השנים שחלפו מאז… אבל קולה של ק' נשמע פתאום: "יהונתן, אבא, הכל בסדר שם?"

"כן!" יהונתן בן הארבע ענה. ושוב היינו על רצפת המטבח.

.

אולי תאהב/י גם את: סיפור הלידה שלו | נסיעת חייו

.