"שמע" היא עמותה המסייעת לילדים עם לקויות שמיעה מכיתות א' עד יב'. יש לה מספר סניפים ובהם היא מספקת לילדים מגוון שירותים בתחום החינוך הבלתי פורמלי בשעות אחה"צ, כגון חוגים ופעילויות חברתיות. בנוסף, ב"שמע" יש מרכז ללימודי שפת הסימנים, ושם אכן התחלתי את הדרך כשלמדתי קורס רמה 1 בסניף ת"א ורמה 2 בטבריה.
יום אחד התקשרו אלי מ"שמע" חיפה והזמינו אותי להגיע למסיבת סיום השנה שלהם. או! בסניף חיפה עדיין לא הייתי! כמובן שהסכמתי מיד, ורק אז הבנתי שאני אמור להופיע על במה ביחד עם ילדים שמופיעים מול ההורים שלהם.
אני? על במה? עם ילדים? רינת גבאי, מאחוריך!
תיאטרון חיפה, האולם מלא עד אפס מקום. ישבתי בשורה הראשונה והעפתי מבט לאחור, וכל מה שראיתי היה ים של אנשים. כמה שניות אחר כך עלתה מנהלת "שמע" חיפה לבמה והכריזה שאם מישהו עדיין לא מצא מקום, אז יש מקום גם ביציע – ואני החסרתי פעימה. "יציע?" אמרתי לעצמי, אולי בקול רם מדי, "יש גם יציע?" והרמתי את העיניים למעלה, שם ראיתי עוד ים של אנשים. אבוי, כמה אנשים הולכים לבהות בי.
אבל אז התחיל המופע שהילדים הכינו, ובין קטעי ריקוד ושירה ונגינה הבנתי שאני באמת שם על תקן קישוט בלבד. אלה הילדים שכולם יסתכלו עליהם, לא אני. הם פשוט היו כל כך מקסימים שפשוט אי אפשר היה להסיט מהם את המבט. "נו יופי," הרגעתי את עצמי, "אף אחד לא ישים לב אלי."
הקליקו כאן לצפייה בסרטון בעמוד הפייסבוק של שמע חיפה
וכשהגיע הזמן, עליתי לבמה בצעדים קטנים וניגשתי למרכזה כשאני שומע ברקע מחיאות כפיים. הופ, אולי בכל זאת מישהו שם לב אלי. איזו התרגשות מוזרה. האם אמעד? האם אשכח את הסימנים?
המנגינה המוכרת התחילה להתנגן ברקע, הישרתי מבט אל הקהל ולא ראיתי שום דבר. זרקורי הבמה סינוורו אותי, אז הסתכלתי הצידה אל הילדים – שניים שרו את השיר, שתיים סימנו אותו יחד איתי.
רואים כמה שהתרגשתי? כמה חשתי שלא בנוח שם באמצע הבמה? והכי חשוב, רואים כמה הוקסמתי מהילדים האלה?
תודה רבה לצוות "שמע" חיפה על ההזמנה, ולכל הילדים המהממים. תודה רבה להורים הנחמדים שבאו להחמיא לי אחר כך על ההופעה. היה לי כיף מאוד מאוד מאוד.
אחרי שהוזמנתי לדבר עם ילדים בכיתה ב' בנתניה ועם הצוות הפדגוגי של מקיף ו' בב"ש, שמחתי לקבל הזמנה נוספת: הפעם מד"ר אורי אילן, רופא במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. הוא הזמין אותי להרצות בפני צוות המחלקה, אני קיבלתי את ההזמנה למרות שמוזר לי לחשוב על עצמי בתור "מרצה", וכך מצאתי את עצמי עומד מול רופאי ילדים, מתמחים וסטודנטים לרפואה – ומספר להם על יהונתן שלי.
מוזר, משום מה נדמה לי שהיו שם מיליון אנשים. מיליון! (צילום: ד"ר אורי אילן)
הוזמנתי להגיע בשמונה וחצי בבוקר, אז יצאתי ממש מוקדם מטבריה מתוך כוונה להקדים – ולא רק שאיחרתי להגיע, גם גיליתי שהדסה עין כרם היא מבוך משוגע כל כך, שלא רק שהסתבכתי עם ההגעה מהחניון למחלקת ילדים, אלא גם הסתבכתי בדרך חזרה כשפשוט לא מצאתי את החניון… אבל מה שחשוב הוא שהגעתי, נכנסתי אדום ומתנשף לחדר הישיבות שהיה מלא מפה לפה, עמדתי מול המון אנשים – וסיפרתי.
סלפי גרוע בהדסה!
זה היה קצת שונה הפעם, כי בגלל אופי הקהל הרחבתי יותר על הגילוי של לקות השמיעה שלו ועל צדדים קצת יותר רפואיים, וגם חלק מהשאלות נשאו אופי דומה, אבל גם הפעם ציינתי את החשיבות הגדולה שאני מייחס לשפת הסימנים, סיפרתי על חיי היומיום של יהונתן ועל הקשר שלו עם מיכל, ואפילו התבדחתי קצת – למשל כשפנה אלי האדם הכי סמכותי בחדר בשאלה מסוימת בעלת אופי רפואי, כאשר רק עצם מיקומו בראש השולחן אמור היה להעיד על יראת הכבוד שכולם רוחשים לו, פתחתי את התשובה שלי ב"אנחנו לא כל כך מכירים, אבל אני מנחש שאתה רופא, כן?" – מה שהעלה חיוך על פניו ורחש מבודח בין האחרים. אחר כך, בחוץ, אחת הסטודנטיות הסבירה שזה היה מנהל המחלקה…
אחרי המפגש הנחמד עם הצוות הרפואי, ד"ר אילן עשה לי סיור קצר במחלקה והודה לי שהגעתי. "היית משב רוח רענן וחי בתוך יומנו", אמר, ואני עניתי שהעונג היה כולו שלי והתכוונתי לכל מילה. לא משנה לי אם אלה ילדים, מורים או רופאים, רק תנו לי סיבה לדבר על יהונתן ולעשות למען שפת הסימנים – ואני אהיה שם (אמנם עכשיו משהתחלתי ללמוד הלו"ז שלי צפוף מאי פעם, אבל אני עדיין מקווה שאצליח להגיע לכל מקום שיזמין אותי…).
לרגל יום ההתרמה לניצן וארגוני החירשים שהתקיים היום, יום רביעי ה-11/2/15, הוזמנתי להתארח בתכנית הבוקר של ערוץ 2, "העולם הבוקר" בהגשת אברי גלעד והילה קורח.
אני ומנחי התכנית, אברי והילה, מסמנים "איי לאב יו" בשפת הסימנים
שם, בשידור חי ועל רקע הסרטון ותמונות של יהונתן ומיכל, סימנתי קטע קצר מהשיר וסיפרתי קצת על יהונתן ועל הכוונות שלי ללמוד תרגום שפת סימנים באופן מסודר, כדי שכשאסיים את הלימודים אעשה הסבת מקצוע למתורגמן שפת סימנים.
זה מצחיק – התכנית מתחילה בשעה 6:20 בבוקר, אבל אני, שהוזמנתי להגיע לקראת סופה, ישנתי אצל ההורים שלי והתעוררתי ב-6:30. הדלקתי טלוויזיה, עמדתי והסתכלתי על המנחים שעל המסך ונזכרתי איך פעם רציתי להיכנס לתוך הטלוויזיה, אבל עכשיו אני באמת הולך לעשות את זה.
ההפקה הזמינה לי מונית. פעם ראשונה שהשתמשתי בגט טקסי. אין לנו דבר כזה בטבריה.
הגעתי. איפרו אותי. רק קצת משהו כדי שהקרחת שלי לא תבהיק מדי.
נכנסתי לאולפן בזמן הפרסומות. חיברו לי מיקרופון. אמרתי שלום לאברי והילה. הוא היה עסוק קצת בלפטופ, אבל היא שוחחה איתי בנעימות כמה דקות – דבר שעזר להתרגשות שלי להתפוגג. הבמאי אמר שהקונטרול מבקש שאסמן את השיר כבר בהתחלה, איך שחוזרים מהפרסומות. אני הנהנתי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה ש"קונטרול" זו מילה ששמעתי עליה רק בטלוויזיה. שאלו אם אני רוצה לשתות תה או מים, אמרתי שלא. שמו לי כוס מים בכל זאת, בשביל התפאורה.
ואז נשמע השיר, ואני סימנתי, והתראיינתי, ולא יצא לי להגיד אפילו חצי מהדברים שרציתי להגיד, וכשרציתי לומר שאני מתחיל ללמוד באוניברסיטת אריאל יצא לי משום מה ששם אני כותב, אבל יחסית למה שחששתי שיקרה (שאגמגם, שאשכח את כל הסימנים, שאתעלף…) – יצא בסדר גמור. אפילו נראיתי לא רע, יחסית לבדרך כלל.
בערב חזרתי הביתה וצפינו בקטע ביחד עם יהונתן. הוא מאוד התלהב לראות את עצמו על המסך. אני לא חושב שהוא מבין עדיין את מלוא הגודל והחשיבות של הדבר הזה בשבילי, בשבילו, בגללו, אבל יום אחד הוא יבין.
היום לפני שנה לחצתי על Upload ולא היה לי מושג מה עומד לקרות. לו ידעתי, אני נשבע שהייתי מתגלח לפני שהצבתי את המצלמה בתוך ארון הבגדים בחדר של הילדים ונעמדתי מולה…
חשבתי לציין את היום הזה בבלוג, אבל אני בעצם לא כל כך יודע מה לכתוב. הרי את הכל כבר אמרתי בכל כך הרבה הזדמנויות: שאני אסיר תודה על כל צפייה (115,000 נכון לרגע כתיבת שורות אלה, וזה רק בערוץ שלי, לא כולל בערוץ של מוקי ובעמוד הפייסבוק של ישראל היום); שבחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי שבעקבותיו אגיע להרצות בבתי ספר על שפת סימנים לילדיםולמורים, שאתראיין לעיתונות ולרדיו ואתרום ולו מעט להעלאת המודעות לשפת סימנים; שבזכותו הצטרפתי אל פורום הורים לילדים מיוחדים בטבריה ואני מסייע לקדם דברים משמעותיים עבור ילדים עם מוגבלויות מכל מיני סוגים; שאני עדיין מקבל תגובות וסרטונים בהם ילדים מסמנים את השיר על פי הסימנים שלי – אחד מהם קיבלתי ממש הערב והתרגשתי כמו בפעם הראשונה – שאני עדיין בהלם שאנשים מזהים אותי ברחוב כאילו הייתי סלב אמיתי; ובקיצור, שסרטון קטן שהכנתי ליהונתן יהפוך את חיי על פיהם, פשוטו כמשמעו (ואת הדבר הכי חשוב שעומד לקרות אני רוצה לספר כאן בבלוג ברשומה נפרדת. בקרוב).
יא אללה, איזו הרפתקה משוגעת.
אז אני רק אגיד, שוב, תודה. ואתם בכלל לא מבינים כמה אני מרגיש שזה לא מספיק.
התיכון השש שנתי המקיף ו' ע"ש קוהל בבאר שבע הוא בית ספר שכמותו טרם פגשתי. מכיתות ז' עד י"ב משולבים בו עשרות תלמידים בעלי לקויות שמיעה, חלק מצוות המורים משתמש בשפת סימנים, יש בו אגף מיוחד לתלמידי לקויי שמיעה בשם "בית הלב השומע", ופעם בשנה מתקיים בבית הספר אירוע שכולו סביב נושא לקויות השמיעה – "שבוע הדממה" – ובשיאו מועלית הצגה בהשתתפות תלמידים חירשים וכבדי שמיעה (תראו, למשל, מה הם עשו לפני שנתיים).
לאחרונה פנו אלי מבית הספר והזמינו אותי להגיע לבאר שבע ולחלוק עם חברי המועצה הפדגוגית ומוזמנים אחרים – סה"כ 180 איש!!! – את חווייותיי כאבא לילד עם לקות שמיעה. "אבל חשוב לי להבהיר," אמרתי לדליה, רכזת לקויי השמיעה, "שאני לא מתורגמן ולא באמת יודע את כל שפת הסימנים. אני בסך הכל אבא לילד עם לקות שמיעה…" והיא אמרה שכן, זה בדיוק מה שהם רוצים: אבא. אמנם יש להם תלמידים עם לקויות שמיעה שמן הסתם יש להם אבות, אבל התלמידים האלה בכיתה ז', והם מתעניינים באבא לילד צעיר יותר – כמו יהונתן, למשל, בן החמש וחצי – ורוצים שאבוא לספר להם את הסיפור שלי.
ואני, שרק תנו לי הזדמנות לדבר על יהונתן, הסכמתי בשמחה. השבוע לקחתי יום חופש מהעבודה והפלגתי לבאר שבע כדי לבקר בתיכון מקיף ו'. דווקא לא נורא כל כך, רק חמש שעות בתחבורה ציבורית והופ – סלפי גרוע עם בית ספר!
תחילה הוזמנתי לצפות בהצגה "מסכות" שהעלו התלמידים, בבימויה של תהילה שדה. במרתון הופעות שלא היה מבייש את מיטב הפסטיגלים לדורותיהם, התלמידים מעלים את ההצגה מספר פעמים ביום בפני עשרות או מאות תלמידים אחרים, מורים, מוזמנים מהקהילה ואבא אחד שהגיע מטבריה. ומה אני אגיד לכם, כמה שאני התרגשתי מההצגה הזאת! התלמידים מסמנים וגם מדברים, כולל הפגמים בדיבור שיש לחלקם, על נערים לקויי שמיעה שמרגישים כאילו הם חובשים מסכה כשהם בין שומעים ויכולים להסיר אותה ולהיות הם עצמם רק כשהם בין לקויי שמיעה אחרים, ולחלופין יש שחובשים את המסיכה דווקא בקרב לקויי השמיעה, ויש כאלה שכלל לא זקוקים לשום מסכה בשום מקרה. זו הצגה על שוויון, נגישות, סובלנות. יש גם קטעי שירה (מלווים בשפת הסימנים) וריקוד, ואפילו הסבר על מבנה האוזן כחלק אינטגרלי מההצגה.
ישבתי שם, חשבתי על יהונתן, אולי אפילו הזלתי דמעה או שתיים.
רגע לפני תחילת ההצגה, מנהלת בית הספר, הגב' מתי מינדלין, עלתה על הבמה ונשאה דברים קצרים. בין היתר היא הציגה גם אותי. הצלחתי לצלם את זה בסתר:
אחרי ההצגה עשינו סיור קצר בבית הספר וראינו תערוכת צילומים של תלמידים המשלבת סימנים בשפת הסימנים. הנה דוגמה:
הפסקה קטנה, כיבוד קל – וחזרנו לאולם בו צפינו קודם בהצגה. התיישבתי בשורה הראשונה, בכוונה לא מסתכל לאחור כדי לא לראות עד כמה האולם מתמלא, כאילו שזה יעזור להקטין את פחד הקהל… אחרי כמה מילים מפי המורות עדי ורונית אודות לקויות שמיעה ושפת הסימנים, הוקרן הסרטון הצנוע שלי, שממש יום לפני הביקור שלי במקיף ו' חצה את מאה אלף הצפיות. אמאל'ה.
ואז הגיע תורי. הלב שלי הלם, הראש שלי התפוצץ – אבל רק כשאחזתי במיקרופון הסתובבתי לראשונה אל הקהל ונאלמתי דום. וואו! כמה אנשים! מזל שביומיים לפני עשיתי כמה חזרות בסלון, כי הצלחתי איכשהו לגמגם כמה משפטים, ולאט לאט השתחררתי ואפילו התחלתי ליהנות מהסיטואציה. סיפרתי על יהונתן מהלידה ועד היום, על איך גילינו את לקות השמיעה ואיך התמודדנו איתה, על אנשי המקצוע שפגשנו לאורך הדרך, על למה הלכתי ללמוד שפת סימנים ומה אני מתכנן לעשות איתה בעתיד… והקהל שיתף איתי פעולה – צחקו במקומות הנכונים, שאלו שאלות, העירו הערות, אפילו החמיאו קצת.
וואו. איזו חוויה. אין סיכוי שאצליח להעביר את התחושה הנפלאה הזו למילים.
אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות גדולה להגיע לבאר שבע ולעשות משהו חשוב כל כך. לדבר, להעלות מודעות. ומה בעצם עשיתי? רק סיפרתי על המשפחה שלנו – ומשום מה אנשים רצו לשמוע, ושאלו והתעניינו ורצו לדעת עוד. ושוב מלמלתי תודה רבה ואמרתי שאני נבוך ומתרגש, ועוד אנשים באו ולחצו לי את היד, ועוד תלמידים זיהו אותי והצביעו, ומכל הכיוונים שמעתי "כל הכבוד", ו"זה בכלל לא מובן מאליו שלמדת שפת סימנים", למרות שזה נראה לי כל כך טריוויאלי… והיו מי שאמרו שהסרטון מרגש עד דמעות והיו כאלה שהזמינו אותי לבוא לדבר בפני עוד כל מיני פורומים (ואני אשמח מאוד, באמת, אבל אני כבר לא זוכר עם מי דיברתי על מה, אז אם זה עדיין רלוונטי – צרו קשר!).
בסוף גם מחאו לי כפיים ונתנו לי תעודת הוקרה. מוזר. אני בסך הכל אבא.
לרגל המספר הבלתי נתפס הזה התחשק לי לצפות בסרטונים האחרים שקיבלתי, כגון זה של ילדי כיתה ו' מיודפת או תלמידי כיתה י' ברמת גן. נכנסתי ליוטיוב, הקלדתי "ילד של אבא בשפת הסימנים"… ולהפתעתי מצאתי עוד כמה גרסאות מסומנות. בשתיים מהן אפילו רואים אותי ברקע… כמה שהתרגשתי למצוא במקרה את הסרטונים האלה! תראו תראו:
נדב והודיה הם זוג חירשים מלידה, שממש לאחרונה הביאו לעולם תינוקת חדשה. הסרטון שלעיל צולם בחגיגת הבריתה. מקסים.
תכירו, זה אלון. הוא ממש עוד מעט בן שנתיים, מאוד אוהב את השיר, ולפחות לפי מה שאבא שלו סיפר לי – הוא מסרב להאזין לו מבלי לראות אותי על המסך. חמוד.
על החבר'ה האלה אני לא יודע הרבה. אבל עדיין, ביצוע נחמד.
ובונוס מיוחד לרגל יום ההולדת ה-5 של יהונתן שחל ממש היום (15/6) – הקטע המקורי ששילבתי בסרטון שלי, בו צילמתי את יהונתן מסמן "אבא אני אוהב אותך". ושימו לב – חשיפה בלעדית – היה שם גם כלב!
ביום שישי האחרון התקיימה פגישת מחזור חגיגית של בוגרי גן מיחא תל אביב. יהונתן הלך לגן הזה במשך שנה כשגרנו במרכז, אז היה מרגש מאוד לראות אותו משוטט במסדרונות אחרי שנתיים שלא היה שם, יודע בדיוק לאן ללכת ואפילו מזהה את אנשי הצוות. היה אוכל, היו סדנאות יצירה ומוסיקה להורים ולילדים, והייתה הפתעה להורים שנשמרה בסוד ממש עד הרגע האחרון ואף אחד (טוב, חוץ ממני ומזוגתי) לא ידע: הזמר מוקי פינה עבורנו את הבוקר שלו והגיע כדי לשיר לנו שיר אחד. נחשו איזה.
ניגשתי אליו, לחצנו ידיים, פטפטנו קצת. אמרתי לו שאני מאוד אוהב את השיר שלו ובטח אומרים לו את זה הרבה, אז הוא חייך ואמר שתמיד נחמד לשמוע שוב. סיפר קצת על הקשר האישי שלו לעולם לקויי השמיעה. הסכים להצטלם איתי למזכרת, אבל אני ממש לא היחיד – מוקי המשיך והצטלם עם ילדים, עם הורים, עם כל מי שרק רצה. הוא היה מקסים, סבלני, אדיב. כל כך לא מובן מאליו שהוא הגיע להופיע בגן.
רק יהונתן לא ממש הבין מי האיש הזה. הרי למיטב ידיעתו אני הזמר המקורי של השיר… 🙂
"ילד של אבא בשפת הסימנים" ממשיך לעשות טוב: אחרי תלמידי כיתה י' מר"ג, גם תלמידי כיתה ו' מן היישוב יודפת צילמו גרסה מסומנת משלהם – תראו תראו, הם מחקים אפילו את נפנוף היד המטופש שלי בהתחלה ואת הטבת המשקפיים על האף…! 🙂
ילד של אבא בשפת הסימנים עבר הבוקר את 30,000 הצפיות ביוטיוב – שוב תודה לכל מי שצפה – וזה תירוץ מצוין לספר על עוד שלושה דברים שקרו בעקבותיו:
לזרוח
בת דודתי, קרן, מפיקה תכנית ברדיו קול אחר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, והיא הזמינה אותי להתראיין ולספר קצת על יהונתן ועל הסרטון. ברור שהסכמתי. בכל זאת, משפחה. ומה, שאני אפספס הזדמנות לדבר על יהונתן? – והתוצאה היא ראיון טלפוני חביב שאני מתקשה להאזין לו כי אמרתי יותר מדי "אה…" ולמרבה המבוכה אמרתי עשרים ושבע אלף במקום עשרים ושבעה. אבל תסלחו לי, כן? לא כל יום אני מתראיין לרדיו.
תודה רבה לקרן!
ולדעת
ירון פנה אלי לא מזמן דרך הבלוג עם בקשה מעניינת – ללמוד לסמן את "ילד של אבא" כדי ללמד את ילדיו. לא שחשבתי שאתחיל לתת שיעורים פרטיים בשפת הסימנים, אבל הוא נשמע נחמד והנסיבות הסתדרו, אז קפצתי לבקר אותו: הבחור מעצב תעשייתי ויש לו סטודיו מרהיב בגבעת חן, שבו הוא מייצר כמעט כל דבר שתוכלו להעלות בדעתכם מפלסטיק ממוחזר, החל מקערות, דרך תכשיטים ועד רהיטים. הוא גם מעביר סדנאות בנושא, שווה להציץ. בקיצור, עשיתי לו שיעור קצר בו לימדתי אותו את הסימנים ואני מקווה שהוא יעביר את זה הלאה. איזה סיפוק אדיר! והיי, גם קיבלתי ממנו במתנה קערת פירות מפלסטיק ממוחזר. שווה!
טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס
תודה רבה לירון, ובהצלחה!
ולגעת בהכל
תלמידי כיתה י'1 בתיכון אהל שם ברמת גן עשו למורה שלהם (ולי, על הדרך) הפתעה מקסימה: הם צילמו גרסה משלהם ל"ילד של אבא בשפת הסימנים" והקדישו אותה למורה, רותם (שבמקרה היא גם אחותה של יונית, המורה שהזמינה אותי להתארח בכיתה ב' בנתניה). נראה שהם למדו את הסימנים מן הסרטון שלי, שבמקור לא נועד ללימוד סימנים ולכן פה ושם יש פספוסים, אבל היי, צמד המילים "העיקר הכוונה" מעולם לא היה מדויק כל כך. זו עדיין מחווה מרגשת שמבוצעת נהדר בעיני, ולכן צילמתי תגובת-סלפי-וידאו שלי עם יהונתן ושלחתי אליהם – אפשר לראות אותנו בסוף הסרטון שלהם:
תודה רבה וכל הכבוד, תלמידי י'1 בתיכון אהל שם בר"ג!
*
וחוץ מזה, אתמול לפני שנה פורסמה הרשומה הראשונה בבלוג הזה. מזל טוב לי!
ישבנו בקניון. הילדים ליקקו גלידה, ק' אכלה סושי. אני כבר חיסלתי את השווארמה שלי אז פשוט בהיתי בהם ואהבתי אותם מאוד.
היו המון אנשים בקניון. בדרך כלל קניון טבריה לא ממש נהנה מכמויות גדולות של מבקרים, אבל הערב אמורה הייתה להיערך באיזור הפוד קורט הופעה של דובדבני וקובאץ', אז נדמה היה שכל תושבי הצפון התהלכו מסביבנו, מחפשים מקום לשבת לקראת ההופעה שתתחיל מיד.
מבעד להמולה שמעתי פתאום נקישת מתכת, כאילו משהו נפל על הרצפה. הסתכלתי סביבי וראיתי, במרחק שלושה או ארבעה שולחנות ממני, צרור מפתחות מוטל על הרצפה לצידה של אישה שאני לא מכיר, שישבה ואכלה מקדונלד'ס עם (כנראה) הבת שלה. היא לא זזה לכיוון המפתחות. לא היה ברור אם היא לא הבחינה בנפילתם או שפשוט רצתה לסיים את הביס לפני שהיא מתכופפת להרים אותם. מבלי לחשוב הרבה קמתי וניגשתי לשם, לפני שמישהו מההמון יבעט בהם בטעות.
הרמתי את צרור המפתחות והנחתי אותו על השולחן לצידה.
"נפל לך", אמרתי.
"אה, תודה", היא ענתה.
חייכתי אליה ופניתי לחזור למקומי, אבל אז –
"רגע!" היא אמרה.
הסתובבתי.
"אני מזהה אותך מהסרטון."
בהיתי בה בשקט, המוח שלי התרוקן ממילים.
"אני רוצה להגיד לך שממש ריגשת."
טוב, אני חייב לגבש איזו תשובה. אממ… אה…
"תודה", אמרתי, "אני מאוד נבוך. תודה רבה."
יום אחד התקשרו אלי מ"שמע" חיפה והזמינו אותי להגיע למסיבת סיום השנה שלהם. או! בסניף חיפה עדיין לא הייתי! כמובן שהסכמתי מיד, ורק אז הבנתי שאני אמור להופיע על במה ביחד עם ילדים שמופיעים מול ההורים שלהם.
רסיסי מילים 
תגובות אחרונות