Tag Archives: ילד של אבא

משהו עם משמעות

9 פבר

אחת ממאות התגובות הנפלאות שקיבלתי בעקבות "ילד של אבא בשפת הסימנים" הגיעה מיונית, מורה בכיתה ב' בבית הספר בגין בנתניה: היא כתבה לי שהיא צפתה בסרטון, התרגשה, הראתה אותו לתלמידים שלה והם התלהבו והביעו עניין בשפת הסימנים, ואף הזמינה אותי לבקר בכיתה, אם במקרה אני באיזור. כשסיפרתי על זה בהיסוס לקטיה, אשתי, היא מיד ציינה שבסוף השבוע אנחנו באמת נמצאים במקרה בסביבה ועודדה אותי לקבל את ההזמנה של יונית ולבוא לפגוש את הילדים. "תוכל לעשות סוף סוף משהו עם משמעות", פרטה לי על נים רגיש, "נראה לי מגניב. אני הייתי עושה את זה בכיף ובשמחה גדולה."

ואני, עם הדחיפה שלה ומבלי להסתיר את ההתרגשות, עניתי למורה יונית וקיבלתי את ההזמנה. תיאמנו מועד. היא אמרה שתשוחח על הנושא עם התלמידים ויכינו לי שאלות. איזה יופי, חשבתי לעצמי, שהסרטון הביתי הקטן שלי היה בעצם חלוק נחל ששמטתי במקרה ללב אגם ויצר אדוות קטנות שמתפשטות אט אט על פני המים. והנה, אני עומד להשליך חלוק נחל נוסף, והפעם בכוונה. אני יכול לגלות לכם סוד? לא עצמתי עין בלילה שלפני. בחיי.

יום שישי, 8:55 בבוקר, הגענו לבית הספר. יהונתן לא יכול היה להצטרף, אז רק שנינו. פגשנו את יונית ומורה נוספת בשם מיכל, שמסייעת לתלמידים עם ירידה בשמיעה (יש שניים כאלה כרגע בבית הספר, שניהם בכיתות גבוהות יותר). ניגשנו לכיתה, ופתאום התברר שדרך קטע שקוף בקיר הכיתה אני יכול לראות את התלמידים שיושבים בפנים – ויותר מזה, הם יכולים לראות אותי במסדרון. תוך שבריר שניה כל הילדים זיהו אותי והתחילו להצביע, לצעוק ולהתלהב. איזה כיף. סף ההתרגשות עלה, הרגליים רעדו – ונכנסנו לכיתה.

התיישבנו על שורת כסאות שהוכנה עבורנו מבעוד מועד בקדמת הכיתה, ליד הלוח. המורה הציגה אותנו ואמרה שנתחיל בכך שנצפה שוב בסרטון על מסך גדול שנמתח על פני הלוח. הרגשתי שהפרצוף שלי בוער והבטן מתהפכת. אבל אז קרה משהו מופלא. הפתעה אמיתית: המורה לחצה "פליי", המוסיקה התחילה להתנגן, ראיתי את עצמי נכנס ומנופף לשלום, וברגע שמוקי התחיל לשיר ואני-שבסרטון התחיל לסמן – הילדים הצטרפו לתנועות. לא האמנתי למראה עיניי: שלושים תלמידי כיתה ב' ישבו במקומותיהם, שרו בקול וסימנו את הסימנים הנכונים, במדויק, בלי לפספס אף מילה. הו, אלוהים שבשמיים, תודה על הכוח שנתת לי לעצור בעצמי מלפרוץ בבכי ממש באותו רגע. קטיה לא טרחה אפילו לנסות לעצור את הדמעות. ואז הגיע הקטע שבו יהונתן מופיע ומסמן "אבא, אני אוהב אותך" – וכל הילדים קראו פתאום "הנה יהונתן!!!" כאילו הכירו אותו מאז ומעולם ורק ציפו להופעתו של הגיבור האמיתי של הסרטון…

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

הסרטון הסתיים. המורה הזמינה את הילדים לשאול אותי שאלות. קמתי, נעמדתי. הם שאלו אותי שאלות מקסימות, החל מ"איך התמודדתם עם זה שיהונתן לא שומע טוב?", דרך "האם יש לו חברים בגן?" ועד "למה היה חשוב לך לפרסם את הסרטון?" חלק מהשאלות הובילו לשאלות המשך, ואני נכנסתי במהירות לתפקיד המרצה-האורח. עניתי על הכל בכנות, נעזרתי קצת בשפת סימנים, התלוצצתי, שיתפתי קצת את אמא של יהונתן, אפילו העזתי ושאלתי בעצמי כמה שאלות. בשלב מסוים הצטרפה אלינו גם מנהלת בית הספר, אבל אני הייתי כל כך שקוע בדו-שיח עם התלמידים שלא שמתי לב מתי היא יצאה. לא נעים.

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

בהמשך צפינו בסרטון אחר בשפת סימנים, שגם אותו התלמידים ידעו לסמן, ולסיכום צפינו שוב ב"ילד של אבא". הפעם כבר לא הסתפקתי בצפייה דוממת בעצמי, אלא ממש קמתי וסימנתי יחד עם האני-שבסרטון ועם הילדים. בסופו של דבר סימנתי "להתראות", יצאנו מהכיתה והוזמנו לחדר המורים, שם שוחחנו ארוכות עם המורות שכבר הכרנו, יונית ומיכל, אבל גם עם מורות נוספות שנכנסו לחדר המורים ונשאבו לשיחה…

אני כל כך שמח שעשיתי את זה. כל כך שמח שיונית פנתה אלי ושקטיה עודדה אותי ושהילדים למדו לסמן את השיר. סילחו לי אם אני חוזר על עצמי – אבל אני אסיר תודה על הזכות שנפלה בחלקי לפגוש אנשים, לא משנה באיזה גיל, ואולי-אולי ללמד אותם משהו. לספר להם עלי, על יהונתן, על כך שילדים שלא שומעים כל כך טוב הם ילדים רגילים לגמרי ועל דרך התקשורת הנהדרת הזו שנקראת שפת סימנים; אני מקווה שלפחות חלק מהילדים האלה חזרו הביתה וסיפרו למשפחותיהם על השיעור עם האורח מהסרטון ביוטיוב; מקווה שההתעניינות בשפת הסימנים משמעה שהם יהיו פתוחים יותר לקבל כל מי ששונה מהם; ובעיקר אני מקווה שלפחות חלקם יעביר את זה הלאה כמו אדוות על פני האגם.

זו הייתה חוויה מדהימה ומרגשת. הלוואי וייצא לי לעבור חוויה דומה בעתיד.

(ובקטנה, בשקט בשקט, היו גם מי שאמרו שכשעמדתי שם ודיברתי עם הילדים – נראיתי כאילו נועדתי לעמוד בדיוק במקום הזה. היתכן?)

תודה

29 ינו

תודה

ילד של אבא בשפת הסימנים, שהיה אמור להיות סרטון ביתי, נחמד וקטן – הפך ויראלי עם אלפי לייקים ושיתופים ומאות תגובות חמות ומעודדות (בין היתר הודות לחשיפה בעמוד הפייסבוק והכתבה באתר האינטרנט של ישראל היום).

בהתחלה זה היה ספק נעים וספק מביך, אח"כ הפך לנעים מאוד ולבסוף אפילו התחיל כבר להגיע לאיזור המבהיל. קיבלתי פניות אישיות מהמון אנשים; חלקם הורים לילדים בעלי לקויות שמיעה שחלקו איתי את סיפורם, חלקם מתחום התרגום לשפת הסימנים שהחמיאו על הביצוע. אפילו מוקי, הכותב והמבצע של "ילד של אבא", אהב את הסרטון, הודה לי ומסר ד"ש ליהונתן.

אני המום ונרגש ומסמן תודה רבה לכולם.

לכל מי שצפה, חיבב, שיתף, הגיב. אני כל כך מעריך את זה. עשרות גולשים כתבו שהסרטון מרגש אותם, וכל תגובה כזו ריגשה אותי שבעתיים. למשל זו:

natiforish

וגם:

לקטיה, אשתי התומכת והמפרגנת, וליהונתן שהפך לכוכב ובעצם לא ממש מבין למה אבא כל כך מתרגש, ולמיכלי הקטנה שבעתיד אולי אקדיש גם לה סרטון דומה, למרות שהיא שומעת מצוין.

למיכל נווה המקסימה, זמרת, יוצרת ומתורגמנית לשפת הסימנים ובעלת רפרטואר עשיר של סרטונים דומים (רק שהיא מסמנת יותר טוב ממני, נראית יותר טוב ממני ושרה יותר טוב ממני), שהייתה הראשונה לטעת בי את הבטחון בכך שהסרטון הזה הוא לא פאדיחה.

לאיריס מישראל היום, לנועה מצוות ההפקה של מוקי, וכמובן למוקי.

שימחתם אותי מאוד. יחד, תרמנו קצת להעלאת המודעות ללקויות שמיעה ושפת סימנים. אם הייתי יודע שכל כך הרבה יראו אותו, הייתי שוקל להתגלח…

ילד של אבא בשפת הסימנים

23 ינו

מוקדש ליהונתן, ילד של אבא.

ילד של אבא – מוקי
מילים: דני ניב
לחן: יאיא כהן אהרונוב
תרגום לשפת סימנים: אני
הופעת אורח: יהונתן 🙂

התנצלויות:

  • מיהונתן, על זה שאבא עושה לך פאדיחות ביוטיוב. זה בגלל שאני אוהב אותך מאוד.
  • מכל מי שיודע שפת סימנים ומזהה שגיאות. תרגמתי אותו בעצמי, בטוח שיש כאלה.
  • מכל מי שמטריד אותו שלא התגלחתי לכבוד הצילום (היי, אמא ואבא!). אני מנסה כרגע משהו חדש, עוד לא החלטתי מה אני חושב עליו.
  • מהמנויים החדשים שהצטרפו לבלוג בעקבות פרסום מתכונים מתוכו בכל מיני אתרים בזמן האחרון, שאולי ציפו למתכון חדש ובמקומו קיבלו בחור מזוקן שמנפנף בידיים. הסיבה היא שזהו לא בלוג אוכל, אלא בלוג אישי שמדי פעם מתפרסם בו מתכון בין כל מיני דברים אחרים. שירים בשפת סימנים, למשל. מה שמזכיר לי ששכחתי לספר כאן על מתכון שלי שפורסם בתחילת החודש באתר "על השולחן" – פרלינים במילוי לוטוס (טבעוני!).
    אבל אני לא בלוגר אוכל. לא. אני לא. לא. לא.
  • וכמובן, ממוקי. אני מתאר לעצמי שאי שם הוא מצביע לי אדום.