השבוע יהונתן שלנו נעמד מול כל ילדי הכיתה שלו והרצה בפניהם על לקות שמיעה ועל עצמו.
זו הייתה מצגת שהוכנה בשיתוף פעולה עם ליאת, מורת השמע בבית הספר, שיהונתן מכיר גם מהמועדון של עמותת שמע שאליו הוא הולך פעם בשבוע כדי לפגוש ילדים אחרים עם מוגבלות בשמיעה.
יהונתן עם ליאת מורת שמע מסבירים אודות מבנה האוזן
יהונתן סיפר אחר כך שהוא התרגש מאוד כשהוא עמד מול כולם וסיפר על עצמו ועל החוזקות והחולשות שלו ועל לקות שמיעה ומכשירים ומבנה האוזן וכו'. הוא גם אמר שהילדים בכיתה שאלו שאלות והוא ענה עליהן.
יהונתן מול הכיתה
"יהונתן המקסים מושא לגאווה", כתבה לנו בוואטסאפ המורה שלו והוסיפה אמוג'י של לב.
ואנחנו מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד גאים בו – אז ביקשתי ממנו רשות לספר לכל החברים שלי והוא הסכים בתנאי שאקריא לו את כל התגובות.
שבועיים לפני תום החופש הגדול התקשרה אלי המחנכת של יהונתן. היא הציעה לי לשאת דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים כנציג ההורים וכאבא לילד עם לקות שמיעה שמשולב בכיתה רגילה, לרגל העובדה שהשנה נפתחת בבית הספר כיתה א' ייעודית לילדים עם לקויות שמיעה, שמצטרפת לכיתה דומה קיימת שהתלמידים בה עולים לכיתה ג'.
בנוסף סיפרה המחנכת שבמהלך הטקס יהיה שיר שהתלמידים עם לקויות השמיעה ישירו בשפת הסימנים והציעה שיהונתן ואני נצטרף אליהם על הבמה ונסמן יחד. כשהצעתי ליהונתן, שבדרך כלל לא מסמן, הוא דווקא הסכים בשמחה – וככה בילינו את השבועיים האחרונים של החופש הגדול בחזרות אינטנסיביות בבית, כשיהונתן למד את הסימנים כמעט בלי שום רקע.
הבוקר, ביום הראשון של שנת הלימודים, אלה הדברים שנשאתי בטקס (פחות או יותר. מרוב התרגשות סביר להניח ששכחתי משפט פה ומשפט שם):
בוקר טוב. קוראים לי טל, ואני אבא של יהונתן.
היי יהונתן! יהונתן עולה היום לכיתה ב', מה שאומר שלפני שנה בדיוק הוא עלה לכיתה א', ואנחנו ישבנו כאן כמוכם, ומאוד התרגשנו וגם קצת דאגנו. בטח גם אתם קצת דואגים: מה זה בית ספר? יהיה קל? יהיה קשה? מה זה שיעורי בית? אתם עוד תגלו. אנחנו דאגנו קצת יותר, כי יהונתן לא שומע כל כך טוב. יש לו שני מכשירים על האוזניים, שעוזרים לו לשמוע, בצבע סגול מהמם שהוא בחר בעצמו. ודאגנו שיהיה לו קשה בבית הספר כי הוא נראה קצת שונה. אבל… מה זה שונה? ילד זה ילד. האם ילד שלא שומע כל כך טוב לא יכול לשחק בהפסקה? בטח שהוא יכול. האם ילדה שלא רואה כל כך טוב לא יכולה ללמוד חשבון ושפה? בטח שהיא יכולה. אני מאמין שכל ילד וכל ילדה יכולים לעשות כל דבר. בשנה שעברה, כשיהונתן למד בכיתה א', הוא אכן נתקל בקשיים. אבל הוא התמודד איתם – והצליח. בהרבה מקרים הוא הצליח להתמודד איתם לבד, לפעמים הוא קיבל עזרה מהצוות הנפלא שיש כאן. אפילו מילדים אחרים בכיתה שלו ובכיתות אחרות. מה שחשוב זה שהוא הצליח, ואני מאוד גאה בו. אני חושב ששונה זה טוב. שונה זה מעניין. אני רוצה לחשוב שכמו שיהונתן למד הרבה בבית הספר, אולי גם מי שמסביבו למד משהו מיהונתן. לפחות לגבי, את הדברים הכי חשובים בחיים שלי למדתי ממנו, דווקא בזכות זה שהוא קצת שונה. אני מאחל לכם, ילדים, שיהיה לכם כיף להגיע בכל בוקר לכיתה, לפגוש את החברים וללמוד דברים חדשים מהמורים והמורות שלכם. אבל שחוץ מללמוד אותיות ומספרים ולקרוא ולכתוב – אני מקווה שתפגשו ילדים שהם שונים מכם, ותלמדו דברים מעניינים גם מהם. שתהיה לכם שנת לימודים נעימה ומוצלחת.
וזה חלק מן השיר שסימנו יחד עם התלמידים המסמנים (צילום של אחת האמהות בקהל):
כשחזרתי מבית החולים הדסה אחרי שנפגשתי עם צוות הרופאים, המתמחים והסטודנטים לרפואה של מחלקת הילדים שם, שמחתי למצוא בתיבת ההודעות שלי בפייסבוק הזמנה נוספת, הפעם משרית, מורה בבית הספר עירוני ד' בתל אביב, שהזמינה אותי להתארח בכיתה ז' שאותה היא מחנכת. הכיתה עומדת לבקר בקרוב בגן שמשלב ילדים שומעים עם ילדים בעלי לקויות בשמיעה, סיפרה שרית, והיא תשמח אם אוכל לפגוש את תלמידיה לפני הביקור ולספר להם את הסיפור האישי שלי כאבא לילד עם לקות שמיעה בגיל גן.
כמיטב המסורת: סלפי גרוע
כמובן שמיד קיבלתי את ההזמנה, ולשמחתי הצלחנו לתאם ליום שבו אני ממילא בתל אביב והבוס שלי הסכים לשחרר אותי לשעתיים (לא הזיק שעירוני ד' היה בית הספר שבו הוא למד…) אלא שבניגוד לפעמים קודמות, הפעם החלטתי לעשות את זה קצת יותר מעניין: במקום להגיע לכיתה ופשוט לדבר בפני הנוכחים – הפעם גם הכנתי מצגת ואפילו, כמה מלהיב, מערך שיעור בשפת הסימנים.
אני! מורה לשפת הסימנים! יו, זה נהדר.
פתחתי בסיפור של יהונתן, הסברתי שהוא ילד רגיל בדיוק כמותם ופשוט מרכיב מכשירי שמיעה. צפינו יחד ב"ילד של אבא בשפת הסימנים". הוספתי גם את התמונה שלי עם מוקי – טוב, זה היה סתם כדי להשוויץ – וקישור להדגמה של ההבדל בין שמיעה תקינה לשמיעה לקויה, כדי שהתלמידים יוכלו לחוש איך יהונתן שומע כשהוא בלי מכשירי השמיעה שלו. ואז הגיע החלק הבאמת מענג: חילקתי לכולם דף עם סימני אותיות הא'-ב' בשפת הסימנים, תרגלנו ביחד כל אות, וכששאלתי "נו, אז מי רוצה לאיית לי את השם שלו?" המון ידיים הונפו לאוויר בהתלהבות.
אוקיי, אין לי תמונה של המון ידיים מונפות, אבל יש לי תמונה של עצמי מלמד שס"י!
הזמן טס והשיעור הסתיים בדיוק אחרי ששאלתי האם יש למישהו שאלות, אבל גם כשנשמע הצלצול להפסקה – אף תלמיד לא זז. הם המשיכו לשאול עוד על יהונתן, על לקויות שמיעה, על מכשירי שמיעה, על שפת הסימנים, וגם אחרי ששרית אמרה שאני צריך ללכת ושיצאו כבר להפסקה, חלקם המשיך ושאל עוד. ואני עניתי, ושמחתי, והתרגשתי. לסיום הם גם נתנו לי שי צנוע: עותק מעיתון הכיתה (אמרתי שזה מגניב ושאלתי האם לכל כיתה יש עיתון, והם ענו "לא! רק לנו!", אז אמרתי שזה אפילו יותר מגניב!) ומשלוח מנות שכנראה נשאר להם מפורים, בשביל יהונתן.
אני מקווה שיהיה לתלמידים ביקור נפלא, מרתק ומעשיר בגן המשולב; מקווה שיפגשו ילדים עם לקויות שמיעה ויראו שהם ילדים רגילים; מקווה שעזרתי להשקות את זרע המודעות שהמורה שרית שתלה אצלם, וגם אם הילדים שיפגשו לא מסמנים – אני שמח שלפחות נתתי לתלמידים את האפשרות להציג את עצמם בשמם בשפת הסימנים.
תודה לשרית, תודה לתלמידי כיתה ז' בעירוני ד' ת"א. שמחתי להכיר אתכם ולהיות מורה לשפת סימנים לזמן קצר. עשיתם לי חשק לעוד. 🙂
אחרי שהוזמנתי לדבר עם ילדים בכיתה ב' בנתניה ועם הצוות הפדגוגי של מקיף ו' בב"ש, שמחתי לקבל הזמנה נוספת: הפעם מד"ר אורי אילן, רופא במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. הוא הזמין אותי להרצות בפני צוות המחלקה, אני קיבלתי את ההזמנה למרות שמוזר לי לחשוב על עצמי בתור "מרצה", וכך מצאתי את עצמי עומד מול רופאי ילדים, מתמחים וסטודנטים לרפואה – ומספר להם על יהונתן שלי.
מוזר, משום מה נדמה לי שהיו שם מיליון אנשים. מיליון! (צילום: ד"ר אורי אילן)
הוזמנתי להגיע בשמונה וחצי בבוקר, אז יצאתי ממש מוקדם מטבריה מתוך כוונה להקדים – ולא רק שאיחרתי להגיע, גם גיליתי שהדסה עין כרם היא מבוך משוגע כל כך, שלא רק שהסתבכתי עם ההגעה מהחניון למחלקת ילדים, אלא גם הסתבכתי בדרך חזרה כשפשוט לא מצאתי את החניון… אבל מה שחשוב הוא שהגעתי, נכנסתי אדום ומתנשף לחדר הישיבות שהיה מלא מפה לפה, עמדתי מול המון אנשים – וסיפרתי.
סלפי גרוע בהדסה!
זה היה קצת שונה הפעם, כי בגלל אופי הקהל הרחבתי יותר על הגילוי של לקות השמיעה שלו ועל צדדים קצת יותר רפואיים, וגם חלק מהשאלות נשאו אופי דומה, אבל גם הפעם ציינתי את החשיבות הגדולה שאני מייחס לשפת הסימנים, סיפרתי על חיי היומיום של יהונתן ועל הקשר שלו עם מיכל, ואפילו התבדחתי קצת – למשל כשפנה אלי האדם הכי סמכותי בחדר בשאלה מסוימת בעלת אופי רפואי, כאשר רק עצם מיקומו בראש השולחן אמור היה להעיד על יראת הכבוד שכולם רוחשים לו, פתחתי את התשובה שלי ב"אנחנו לא כל כך מכירים, אבל אני מנחש שאתה רופא, כן?" – מה שהעלה חיוך על פניו ורחש מבודח בין האחרים. אחר כך, בחוץ, אחת הסטודנטיות הסבירה שזה היה מנהל המחלקה…
אחרי המפגש הנחמד עם הצוות הרפואי, ד"ר אילן עשה לי סיור קצר במחלקה והודה לי שהגעתי. "היית משב רוח רענן וחי בתוך יומנו", אמר, ואני עניתי שהעונג היה כולו שלי והתכוונתי לכל מילה. לא משנה לי אם אלה ילדים, מורים או רופאים, רק תנו לי סיבה לדבר על יהונתן ולעשות למען שפת הסימנים – ואני אהיה שם (אמנם עכשיו משהתחלתי ללמוד הלו"ז שלי צפוף מאי פעם, אבל אני עדיין מקווה שאצליח להגיע לכל מקום שיזמין אותי…).
התיכון השש שנתי המקיף ו' ע"ש קוהל בבאר שבע הוא בית ספר שכמותו טרם פגשתי. מכיתות ז' עד י"ב משולבים בו עשרות תלמידים בעלי לקויות שמיעה, חלק מצוות המורים משתמש בשפת סימנים, יש בו אגף מיוחד לתלמידי לקויי שמיעה בשם "בית הלב השומע", ופעם בשנה מתקיים בבית הספר אירוע שכולו סביב נושא לקויות השמיעה – "שבוע הדממה" – ובשיאו מועלית הצגה בהשתתפות תלמידים חירשים וכבדי שמיעה (תראו, למשל, מה הם עשו לפני שנתיים).
לאחרונה פנו אלי מבית הספר והזמינו אותי להגיע לבאר שבע ולחלוק עם חברי המועצה הפדגוגית ומוזמנים אחרים – סה"כ 180 איש!!! – את חווייותיי כאבא לילד עם לקות שמיעה. "אבל חשוב לי להבהיר," אמרתי לדליה, רכזת לקויי השמיעה, "שאני לא מתורגמן ולא באמת יודע את כל שפת הסימנים. אני בסך הכל אבא לילד עם לקות שמיעה…" והיא אמרה שכן, זה בדיוק מה שהם רוצים: אבא. אמנם יש להם תלמידים עם לקויות שמיעה שמן הסתם יש להם אבות, אבל התלמידים האלה בכיתה ז', והם מתעניינים באבא לילד צעיר יותר – כמו יהונתן, למשל, בן החמש וחצי – ורוצים שאבוא לספר להם את הסיפור שלי.
ואני, שרק תנו לי הזדמנות לדבר על יהונתן, הסכמתי בשמחה. השבוע לקחתי יום חופש מהעבודה והפלגתי לבאר שבע כדי לבקר בתיכון מקיף ו'. דווקא לא נורא כל כך, רק חמש שעות בתחבורה ציבורית והופ – סלפי גרוע עם בית ספר!
תחילה הוזמנתי לצפות בהצגה "מסכות" שהעלו התלמידים, בבימויה של תהילה שדה. במרתון הופעות שלא היה מבייש את מיטב הפסטיגלים לדורותיהם, התלמידים מעלים את ההצגה מספר פעמים ביום בפני עשרות או מאות תלמידים אחרים, מורים, מוזמנים מהקהילה ואבא אחד שהגיע מטבריה. ומה אני אגיד לכם, כמה שאני התרגשתי מההצגה הזאת! התלמידים מסמנים וגם מדברים, כולל הפגמים בדיבור שיש לחלקם, על נערים לקויי שמיעה שמרגישים כאילו הם חובשים מסכה כשהם בין שומעים ויכולים להסיר אותה ולהיות הם עצמם רק כשהם בין לקויי שמיעה אחרים, ולחלופין יש שחובשים את המסיכה דווקא בקרב לקויי השמיעה, ויש כאלה שכלל לא זקוקים לשום מסכה בשום מקרה. זו הצגה על שוויון, נגישות, סובלנות. יש גם קטעי שירה (מלווים בשפת הסימנים) וריקוד, ואפילו הסבר על מבנה האוזן כחלק אינטגרלי מההצגה.
ישבתי שם, חשבתי על יהונתן, אולי אפילו הזלתי דמעה או שתיים.
רגע לפני תחילת ההצגה, מנהלת בית הספר, הגב' מתי מינדלין, עלתה על הבמה ונשאה דברים קצרים. בין היתר היא הציגה גם אותי. הצלחתי לצלם את זה בסתר:
אחרי ההצגה עשינו סיור קצר בבית הספר וראינו תערוכת צילומים של תלמידים המשלבת סימנים בשפת הסימנים. הנה דוגמה:
הפסקה קטנה, כיבוד קל – וחזרנו לאולם בו צפינו קודם בהצגה. התיישבתי בשורה הראשונה, בכוונה לא מסתכל לאחור כדי לא לראות עד כמה האולם מתמלא, כאילו שזה יעזור להקטין את פחד הקהל… אחרי כמה מילים מפי המורות עדי ורונית אודות לקויות שמיעה ושפת הסימנים, הוקרן הסרטון הצנוע שלי, שממש יום לפני הביקור שלי במקיף ו' חצה את מאה אלף הצפיות. אמאל'ה.
ואז הגיע תורי. הלב שלי הלם, הראש שלי התפוצץ – אבל רק כשאחזתי במיקרופון הסתובבתי לראשונה אל הקהל ונאלמתי דום. וואו! כמה אנשים! מזל שביומיים לפני עשיתי כמה חזרות בסלון, כי הצלחתי איכשהו לגמגם כמה משפטים, ולאט לאט השתחררתי ואפילו התחלתי ליהנות מהסיטואציה. סיפרתי על יהונתן מהלידה ועד היום, על איך גילינו את לקות השמיעה ואיך התמודדנו איתה, על אנשי המקצוע שפגשנו לאורך הדרך, על למה הלכתי ללמוד שפת סימנים ומה אני מתכנן לעשות איתה בעתיד… והקהל שיתף איתי פעולה – צחקו במקומות הנכונים, שאלו שאלות, העירו הערות, אפילו החמיאו קצת.
וואו. איזו חוויה. אין סיכוי שאצליח להעביר את התחושה הנפלאה הזו למילים.
אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות גדולה להגיע לבאר שבע ולעשות משהו חשוב כל כך. לדבר, להעלות מודעות. ומה בעצם עשיתי? רק סיפרתי על המשפחה שלנו – ומשום מה אנשים רצו לשמוע, ושאלו והתעניינו ורצו לדעת עוד. ושוב מלמלתי תודה רבה ואמרתי שאני נבוך ומתרגש, ועוד אנשים באו ולחצו לי את היד, ועוד תלמידים זיהו אותי והצביעו, ומכל הכיוונים שמעתי "כל הכבוד", ו"זה בכלל לא מובן מאליו שלמדת שפת סימנים", למרות שזה נראה לי כל כך טריוויאלי… והיו מי שאמרו שהסרטון מרגש עד דמעות והיו כאלה שהזמינו אותי לבוא לדבר בפני עוד כל מיני פורומים (ואני אשמח מאוד, באמת, אבל אני כבר לא זוכר עם מי דיברתי על מה, אז אם זה עדיין רלוונטי – צרו קשר!).
בסוף גם מחאו לי כפיים ונתנו לי תעודת הוקרה. מוזר. אני בסך הכל אבא.
בלוג אקשן דיי (Blog Action Day) הוא יום אחד בשנה בו בלוגרים מכל העולם מוזמנים להשתתף בדיון עולמי בנושא מרכזי אחד, מאיכות סביבה והתחממות גלובלית עד מים וזכויות אדם. כך, כאשר בלוגרים ממדינות שונות, בשפות שונות, בעלי תחומי עניין מגוונים, כותבים בבלוגים שלהם על הנושא, מגיבים, משתפים דעות ורעיונות עם חברים ומכרים, נוצר דיון גלובלי עצום ומרתק שיכול להביא להעלאת מודעות לבעיות, רעיונות ופתרונות יצירתיים, גיוס תרומות למטרות חשובות ועידוד לפעילות אקטיבית חיובית להשגת מטרות אלה.
אז מכיוון שממש היום מאות בלוגרים ברחבי העולם מפרסמים בבלוגיהם רשומות העוסקות באי שיוויון מנקודות מבט שונות (ובשפות שונות), ולמרות שבישראל פחות מכירים את בלוג אקשן דיי (ובתפוז בכלל שכחו ממנו, כצפוי) – החלטתי להשתתף גם אני.
ישבתי וחשבתי. האם לספר על ההתמודדות של ילד בעל לקות שמיעה בעולם שאמנם מונגש היום יותר מבעבר, אבל עדיין לא לגמרי שם. הפסטיגל למשל – אם נשים רגע בצד את הסערה סביב התכנים שלו – עדיין לא מתאים לילדים בעלי לקויות שמיעה. ולא רק הפסטיגל אלא גם מופעים אחרים, ולא רק ללקויי שמיעה אלא לבעלי מוגבלויות נוספות.
ואולי אספר על כך שבביקור האחרון שלנו ברוסיה, בקיץ האחרון, ביקרנו בשתי ערים גדולות: באחת, ניז'ני טאגיל, היה קשה להתעלם מקיומן של מדרגות מפוארות בכניסה לכמעט כל חנות. כל גרם מדרגות כזה מושקע ומסודר ונקי, אבל גם מונע כניסה של בעלי כסאות גלגלים. לעומת זאת בעיר האחרת בה ביקרנו, טיומן, כמעט בכל חנות הייתה רמפה.
ואם כבר הזכרתי כסאות גלגלים, אז אני יכול גם לספר שכחלק מפעילות פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, שאני נמנה על חבריו, אחת המטרות החשובות השנה הייתה הנגשת גן "אורן" – גן לילדים עם צרכים מיוחדים שלא היה מונגש עד כה. אחד הילדים שבו לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו ומתנייד בכיסא גלגלים, אבל בכניסה לגן יש 20 מדרגות… אז זה אמנם לקח המון זמן וההישג עדיין לא הושלם לחלוטין, אבל היום יש משטח משופע בכניסה לגן.
ועוד נושאים עלו בראשי כשחשבתי על מה לכתוב, אבל לא ידעתי במה להתמקד. ואז, במקרה, ידידה הדביקה לי קישור על קיר הפייסבוק. קראתי אותו והתעצבנתי. יכול להיות שגם אתם נתקלתם בו. זהו סטטוס שמדבר על אי שיוויון הזדמנויות בעבודה, על גבר לקוי שמיעה שמחפש עבודה ולא מצליח לעבור את שלב הראיון הטלפוני. אני תוהה האם בעוד כמה שנים, כשיהונתן יגדל ויחפש עבודה, גם הוא ייתקל בחומות דומות. או אולי עד אז כבר נהיה פתוחים יותר? סובלניים יותר? חכמים יותר?
הלוואי.
—
(למקרה שכותבת הסטטוס תרצה למחוק אותו בעתיד או לשנות את הגדרות הפרטיות, מחקתי פרטים מזהים. אם מישהו יכול/רוצה לעזור, אנא הקליקו על הקישור לסטטוס המקורי)
אנא חברים , תשומת ליבכם בבקשה .
זה לא פוסט על דעאש או על ברלין ..
אבל בהחלט לא רחוק מזה .. תיכף תבינו .
אתמול .. היה עוד יום כמו שאר הימים ..עבודה .. ישיבות … ילדים (יש הרבה .. )
בעודי יושבת בישיבת עבודה ..פונה אליי אחד הנוכחים (השמות והפרטים במערכת לבקשתו . לצורך העניין נקרא לו א' ).
"את מכירה אותי מיכל הרבה שנים .. אני ללא עבודה כבר ארבעה חודשים .. היו קיצוצים בחברה . שלחו אותי ועוד כמה עשרות הביתה"
עד כאן .. נשמע נורמטיבי למדיי ..
אז כמה מילים על א' לפניי שנמשיך ..
תושב הצפון ,בן 42 .אבא לשני ילדים .
מהנדס מחשבים
שירת בחיל אויר ביחידת מחשבים .
פיתח מודמים סלולרים
פיתח מערכות מל"ח.
פיתח מערכות טיסה
מנתח מערכות מידע
אה … ו פיתח שלשה פטנטים .
(מוכשר משהו … ).. רק דבר אחד קטן ..
א' הוא כבד שמיעה (היינו לא שומע !!! )
טוב , נחזור לענייננו ..
אני שואלת את א';
" תגיד，זומנת לראיון עבודה כלשהו ???? … "
א' : בהחלט ! ראיון טלפוני . (מוכר לכם ?)
אבל לא הצלחתי לעבור את השלב הראשון.
למה ???? שאלתי .
כי אני לא יכול לדבר בטלפון !!!..
אז אישתי הסבירה למראיינת שאשמח להפגש באופן אישי .
ומה הבעיה לתאם פגישה אישית ?שאלתי ，
לא עזרו התחנונים .. אישתי הסבירה להם בעלי לא שומע אבל הוא מוכשר . אינטליגנט , בעל רקורד מרשים.
הלו ????
לא רלוונטי . שלום !.
אבל .. אל תנתקו בבקשה .. רק תנו לו הזדמנות …. (ניתוק ).ושוב ושוב…
מה אני אגיד לכם ..באותו הרגע הרגשתי דקירה בלב .. איך הגענו למקום הזה ??
אנחנו כחברה . מהפכות חברתיות ? מע"מ 0 ? כן יורדים לברלין .. לא יורדים לברלין .. תעשו טובה אנשים . .. בדברים האלו אנחנו נמדדים כחברה . כעם . כמדינה .
אז מה אני מבקשת מכם הבוקר :
ככה .. שתפו את הפוסט הזה . אוליי יגיע לאזניים אנושיות . אם יש לכם חברים בהייטק ..(רצוי בצפון) אז בבקשה !.
את הנייד של אישתו של א' אני (כותבת הסטטוס) אעביר לכל פנייה רלוונטית .. הוא לא רצה להיחשף בשביל שלא ירחמו עליו !!!!!
אפשר גם לשלוח לי סמס … ב (מספר הטלפון של כותבת הסטטוס).
רק אל תטרקו את הטלפון בפנים .
תבורכו .
"אם יהונתן שומע בעזרת המכשירים, למה אתם משתמשים בשפת הסימנים?", שאלה אותי אחת מקוראות הבלוג; "איך זה שימושי לכם?" שאלה אותי אחרת בפייסבוק ממש באותו יום. אני נשאל את זה לא מעט, אז חשבתי שאענה גם כאן. מי יודע? אולי תקראו, תשתכנעו ששפת סימנים היא יותר מנפנוף ידיים בתוך בועה קטנטנה בצד שמאל של המסך בזמן החדשות, ושהיא יכולה להיות שימושית גם לשומעים – ותלכו ללמוד שס"י (שפת סימנים ישראלית)?
למה כדאי לשומעים לדעת שפת סימנים?
כי זו דרך לתקשר עם ציבור שלם של ישראלים שלא שומעים
אני משער שרובכם לא מכירים חירשים או כבדי שמיעה, למרות שאם תחשבו על זה לעומק אני משוכנע שתיזכרו שכן. ואם לא היום, אז תפגשו בעתיד. אם כלקוחות שלכם, כחברים של חברים או עוברי אורח ברחוב. נכון, גם אני ואשתי לא נתקלים באנשים עם לקות שמיעה על בסיס יומיומי, אבל אם ניתקל – נדע לתקשר איתם. כמו שאשתי למדה צרפתית, למשל. במשך הרבה זמן זה לא היה לה שימושי ברמה היומיומית, אבל כשהגיעו אליה לקוחות צרפתיים או כשהיא טסה לטייל בפריז לפני כמה שנים – פתאום הידע שלה היה בעל ערך עצום!
מצד אחד זו עוד שפה
כמה שפות אתם דוברים? אני יודע עברית ואנגלית ומבין רוסית. אשתי יודעת עברית, אנגלית, רוסית וצרפתית. בעל הבית המנוול מבין רק עברית וגם זה בקושי. אז למה לא לרכוש עוד שפה? עזבו שימושי, זה פשוט מעשיר ומהנה.
ומצד שני זו לא עוד שפה. זו העברית שאתם כבר מכירים
ברמה הבסיסית שלה, שס"י היא פשוט עברית מסומנת. אמנם כשמתאהבים בשפה מבינים שיש לה משלבים וכללי דקדוק שונים, אבל אלה אותן אותיות, ולסימנים רבים יש משמעות שקל להבין כשיודעים עברית. כל כך קל ללמוד, להבין ולזכור שפת סימנים, אז למה לא להתייחס אליה פשוט בתור גוון נוסף של עברית?
וזו דרך נהדרת לתקשר בלי מילים כשאי אפשר לדבר או כשאי אפשר לשמוע
זוגתי ואני שומעים מצוין, ובכל זאת משתמשים מדי פעם בשפת הסימנים בינינו. תיכף אפרט כמה דוגמאות.
איך הגעתי לשפת הסימנים?
למעשה ההתעניינות שלי בשפת הסימנים התחילה הרבה לפני שהיה לי ילד עם לקות שמיעה: כשהשתחררתי מהצבא ונרשמתי ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, התברר שכתנאי חובה אני נדרש לקחת קורסי העשרה בפקולטות אחרות. למה? ככה. אין לי מושג אם זה ככה גם היום. בזמנו, היצע קורסי ההעשרה היה מצומצם מאוד, אבל אחד מהם היה קורס שפת סימנים. אז נדלקתי. ממש מצא חן בעיני הרעיון ללמוד את הקורס הזה, אבל לצערי בגלל אילוצי מערכת שעות לא היה באפשרותי לגשת אליו.
אחר כך שמעתי על עמותת תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים, שמלמדת שס"י בחינם, תמורת התחייבות של כל אחד מחברי הקבוצה להעביר את הידע שלו הלאה. יהונתן כבר נולד אבל עדיין לא ידענו שהוא לא שומע טוב, כך שממש בלי קשר אליו התעניינתי בהצטרפות לקבוצה באיזור מגורי. אבל, אפעס, לא נפתחה קבוצה כזאת.
ואז גילינו את הלקות שלו, ואני החלטתי שהגיע הזמן. כלומר למרות שלא ידענו עדיין האם ועד כמה נשתמש בה בינינו, זה הפך לאיזשהו קטליזטור; נרשמתי לקורס של עמותת שמע (בתשלום), למדתי רמה 1 בת"א, ואז זוגתי למדה רמה 1 בטבריה, ואז למדנו שנינו רמה 2 בטבריה. למרבה הצער לא נפתח באיזורנו קורס רמה 3, אבל בינתיים נרשמתי ללימודי מתורגמנות שפת הסימנים, אותם אני לומד כרגע בשלוחה התל אביבית של אוניברסיטת אריאל, מתוך מטרה להיות מתורגמן כשאהיה גדול.
איך שפת הסימנים שימושית לשומעים? – דוגמאות
כשאי אפשר לדבר:
פעם ישבנו לארוחה חגיגית אצל ההורים של אשתי, ורציתי לשאול אותה משהו. אז פניתי אליה ושאלתי אותה בשקט, כדי שלא ישמעו. לצערי מישהו שמע ומיד הביע את דעתו, מה שגרר אחרים להביע דעות נוספות ותוך כמה דקות הלחישה הקטנה שלי הפכה לויכוח סוער סביב השולחן. אופסי. בפעם הבאה שרציתי לומר לה משהו בפרטיות, עוד באותו ערב, כבר שאלתי אותה בסימנים. התשובה שלה, מסומנת גם היא, נשארה בינינו בלבד. תענוג.
וכך בכל מצב שבו אי אפשר לדבר בחופשיות, אם לא רוצים שמישהו ישמע או אם חייבים לשמור על השקט. מכירים את זה שהורים עוברים פתאום לדבר יידיש כדי שהקינדרלעך זור ניט פרשטיין? בדיוק ככה. ממש לא מזמן, נניח, ישבנו אצל מישהי ופתאום שכחתי איך קוראים לה. היינו צריכים רק כמה תנועות קצרות בינינו – שיחה בשניים תוך כדי השיחה בשלושה – ואותה אחת אפילו לא שמה לב. * שימושי גם כשאתה סובל מדלקת גרון וממש כואב לך לדבר. רגע, למה לאמץ את הגרון אם אפשר לסמן בידיים?
כשאי אפשר לשמוע:
תארו לעצמכם סופרמרקט הומה אדם בשעת השיא. לא הזמן האידיאלי לעשות קניות, אבל מצאנו את עצמנו שם בכל זאת. אט אט מילאנו את העגלה, ובשלב מסוים, כדי לחסוך זמן המתנה בקופה, נעמדתי עם העגלה בתור בזמן שהיא המשיכה להביא עוד מוצרים. היא פילסה בקושי את דרכה הרחק ממני – אבל כל עוד שמרנו על קשר עין המשכנו לשוחח בסימנים: "צריך גם חלב?" "כן. ולחם?" "לא, כבר לקחתי." "כמה עגבניות?" "שמונה, אולי עשר" וכן הלאה. יכולנו כמובן גם לצעוק הכל, אבל תקשרנו בשקט והבנו מצוין.
וכך גם מצאנו את עצמנו מספר פעמים באירועים שכללו מוסיקה בקולי קולות, כאשר יכולנו להרים את הקול בניסיון להתגבר על רעש המוסיקה (המחרידה, בדרך כלל) – אבל היה באפשרותנו לבחור בדרך השקטה והאלגנטית, שלא מצריכה אותי לקום מהשולחן ולבוא לצעוק לה באוזן או ממנה לעזוב את רחבת הריקודים ולצרוח לעומתי "מה?!?!!" * שימושי גם כשכולם הלכו לישון אבל אתה נופל באחת בלילה על שידור חוזר של קרין גורן. אי אפשר להגביר את הווליום כדי לא להעיר את כולם? מזל שיש תרגום לשס"י!
* שלא לדבר על האפשרות הנהדרת לשוחח בשטף דרך חלונות, אם נניח היא בתוך חנות בגדים ואני ממתין בחוץ.
וחבל שלא כולם יודעים שפת סימנים.
באחת מהפעמים בהן זומנתי לשירות מילואים, מצאתי את עצמי באוהל המרכזי בזמן שהמפקד העצבני עושה הערכת מצב. באוהל שררה דממה מוחלטת וכולם הקשיבו לדבריו, אבל השעה הייתה ממש לפני ארוחת הערב ואחד החיילים נכנס פנימה, מעוניין לשאול את חברו האם הוא רוצה לבוא לאכול או לא. אלא שאיתרע מזלו של החבר, והוא בדיוק ישב בקצה השני של האוהל. החייל שנכנס ניסה לסמן לו – בפנטומימה, לא בשס"י – "אתה-רוצה-לבוא-לאכול?", אבל אותו חבר פשוט לא הבין. שוב ושוב ניסה החייל הרעב והמסכן להבהיר את כוונתו, אבל בסוף הוא ויתר והלך לאכול לבד. אה, אילו רק היו יודעים שפת סימנים, יכלו להבין זה את זה, לקבוע שעה ומקום ואפילו להחליט מה אוכלים – וכל זה מבלי להפריע למפקד העצבני…
בקיצור, לא משנה מאיפה באתם, מה הגיל שלכם או מה תחומי העניין שלכם. אם יש לכם מעט זמן פנוי ואתם מעוניינים ללמוד משהו חדש; אם אתם מעוניינים ללמוד שפה נוספת או להרחיב את מעגל תחביביכם; וכמובן אם יש לכם מכרים שמשתמשים בשפת הסימנים אבל אתם מתקשרים איתם בדרכים אחרות – לכו ללמוד שפת סימנים. זה אפילו יותר מהנה ויותר שימושי אם יש עם מי לתרגל ולשוחח, אז כדאי לגרור איתכם חבר או בן/בת זוג, אבל גם לבד זה כיף לא קטן.
אגב, תופעת לוואי של לימודי השס"י שלי היא שהתחלתי לשמוע יותר מוסיקה ישראלית. הכיצד? בהתחלה עדיין לא היה לי עם מי לתרגל, אז הייתי מסמן לעצמי שירים ששמעתי ברדיו, בפקקים בדרך לעבודה. מכיוון ששס"י היא לא שפה אוניברסלית אלא מקומית, שמעתי מוסיקה ישראלית – וזה נדבק. לא רע, אה?
לפני כמה ימים מכשיר השמיעה השמאלי של יהונתן הפסיק לעבוד. כדי לתקן מכשיר שמיעה צריך לגשת לסניף המקומי של הרשת בה הוא נקנה ולשלוח אותו למעבדה, עניין של כשבועיים פלוס שבמהלכם אין שום תחליף למכשיר. לא באיזור שלנו, בכל אופן; במקומות אחרים קיים משהו שנקרא "בנק מכשירים" שממנו אפשר לשאול מכשיר שמיעה לכמה ימים בדיוק במקרים כאלה, אבל לא בטבריה, כמובן.
במקום לשלוח את המכשיר לתיקון ולהמתין שיחזור, הציעו לי בסניף המקומי של הרשת לנסוע בעצמי למעבדה שנמצאת בחיפה. מזל שאנחנו גרים בצפון – תוך שעתיים המכשיר תוקן, ואני נפרדתי לשלום מכמה מאות שקלים כי כמובן שהרכיב שהיה צריך להחליף הוא היקר ביותר מכל חלקי המכשיר ותוקף האחריות פג לפני פחות מחודש. אלא שאז נאמר לי שהתיקון איפס את המכשיר וצריך לכוון אותו מחדש, מה שלקח עוד כמה ימים, כך שבסה"כ יהונתן נאלץ לבלות משהו כמו עשרה ימים כשהוא שומע רק במכשיר הימני.
בזמן שממתינים לתיקון, מצלמים את גדר המעבדה לאינסטגרם
כששואלים אותי "איך יהונתן שומע בלי המכשירים?", אני נוהג לענות שהוא שומע בערך כמו שאני שומע, רק שהכל נשמע לו דרך כרית; שהוא שומע הכל חלש יותר, עמום, כאילו הצליל עובר דרך משהו לפני שהוא מגיע אליו. זה הסבר פשוט למדי, אבל האמת שזה לא ממש מדויק – שמיעה לקויה היא לא רק עניין של ווליום, אלא גם צלילים שלמים שהולכים לאיבוד, עיצורים מסוימים, תדרים מסוימים. לא מזמן מצאתי קישור מרתק שממחיש איך לקויי שמיעה שומעים ללא מכשירים, על ידי סימולציה שמציגה צלילים יומיומיים – ציוץ ציפורים, נגינת פסנתר ועוד – בשלושה מצבים: שמיעה רגילה, לקות שמיעה קלה ולקות שמיעה בינונית. הקליקו כאן להדגמה וגללו מטה עד סימני ה"PLAY". יהונתן, אגב, סובל מלקות שמיעה בינונית, וכששמעתי לראשונה את הסימולציה הזו קצת טולטלתי רגשית כשנכנסתי לרגע לנעליים שלו.
יהונתן לא רק לא שומע טוב בלי המכשירים, אלא הוא לגמרי "מתפזר" כשהוא בלעדיהם. הוא לא מפוקס, דעתו מוסחת בקלות. היום הוא כבר גדול מספיק כדי להגיד "אבא, תראה! אין לי מכשירים!", אבל עד לא מזמן יכולנו (אנחנו, ההורים שלו) להבחין בשינויי התנהגות של ממש כשהוא לא שומע טוב.
בעצם צולם בבדיקת שמיעה של מיכל בבי"ח זיו בצפת (שיצאה תקינה! הידד!)
יהונתן של לפני המכשירים היה ילד מאושר. הוא לא ידע מה זה לשמוע היטב, אז זה לא חסר לו. גם יהונתן עם המכשירים הוא ילד מאושר, ששומע כל הזמן צלילים מעניינים ומגלה סקרנות לגבי כל מה שקורה מסביב. אבל יהונתן של מכשיר אחד בלבד, בעשרה הימים האלה עד שהשני תוקן, היה ילד שונה לחלוטין. הוא הפך רגזן, סרבן וחצוף. בגן הוא דווקא התנהג די כרגיל, אבל בבית הוא היה לא ממושמע, סירב להיצמד לשגרה המוכרת ובקיצור, לא נעים לומר, הפך לילד מעצבן לאללה. סירב ללכת לישון, סירב לאכול, סירב להיכנס לאוטו ואז סירב לצאת ממנו… גם לא עזר שזוגתי נעדרה לכמה ימים, אבל היה ברור שמפריע לו שהוא שומע רק בצד אחד: שוב ושוב הוא הצביע על האוזן העירומה ושאל איפה המכשיר השני, כולל ערב אחד לפני השינה בו הוא עשה את זה בדמעות ובקול חנוק במיוחד שבבת אחת הציף בי כל מיני רגשות ותחושות מהימים הראשונים שאחרי שגילינו שהוא לא שומע טוב. זה לא היה נעים במיוחד.
מי שכיוונו מחדש את המכשיר המתוקן היו אנשי הצוות בגן. לשמחתי, בתור ההורה היחיד שלא משתמש בשירותי ההסעה של העירייה אלא מביא ואוסף את הילד מהגן, הזדמן לי להיות שם כאשר קלינאית התקשורת הושיטה לו את המכשיר השמאלי, המתוקן והמכוון, והודיעה לו בשמחה שהוא יכול להרכיב אותו. הוא סירב, מן הסתם, ואני כבר פחדתי שהוא התרגל להרכיב רק מכשיר אחד ועכשיו יצטרך להתרגל מחדש למכשיר הנוסף. אבל כמה דקות לבד עם הקלינאית בצירוף סוכריית טופי (אף פעם לא מזיק!) עשו את שלהם, וזכיתי לראות אותו מרכיב את המכשיר השמאלי – ומחייך.
לא, אמא, זאת לא אוזן אמיתית (צולם במיח"א ת"א)
כשיהונתן רק התחיל להרכיב מכשירי שמיעה הוא עדיין לא ידע לדבר, אז בכל פעם שהוא הרכיב את המכשירים והתחיל לשמוע הוא נהג לחייך חיוך גדול של אושר, של ילד שחש פתאום משהו שנראה לי ולרובכם כל כך מובן מאליו. כשהיינו שואלים אותו "שומעים?", הוא היה מחייך עוד יותר ומצביע על שתי האוזניים שלו.
היום הוא כבר לא מחייך ולא מתלהב אלא מרכיב את המכשירים באותה טבעיות בה אני מרכיב משקפיים, אבל באותו יום בו הוא שוב שמע באוזן שמאל הוא פתאום חייך שוב את אותו חיוך של פעם. אוטומטית שאלתי אותו – "שומעים?", והוא חייך עוד יותר והצביע על שתי האוזניים שלו ואמר "בשניהם!"…
יצאנו מהגן וירדנו במדרגות. כשפתחתי עבורו את דלת האוטו שאלתי אותו "נו, יהונתן, נכון שזה כיף לשמוע שוב בסטריאו?" – והוא, שאני בספק שהוא יודע בכלל מה פירוש המילה סטריאו, ענה לי "כן!" נלהב וזינק פנימה בלי שבכלל אבקש ממנו. חגרתי אותו, סגרתי אחריו את הדלת, וכשניגשתי למושב הנהג לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי כמה כיף זה שלקח רק עשרה ימים, במקום שבועיים פלוס, לתקן לי את הילד.
היום חל יום השמיעה הארצי. ברחבי הארץ נערכות בדיקות שמיעה לילדים ללא תשלום, נערכות פעילויות הסברה שונות, סיפורים אישיים של חירשים ולקויי שמיעה מתפרסמים בעיתונות אפילו קצת יותר מבדרך כלל ובאופן כללי זהו יום שמוקדש להעלאת המודעות לנושא לקות השמיעה בישראל, שפת סימנים, תמלול וכיו"ב.
אז הנה התרומה האישית הקטנה שלי ושל זוגתי ליום השמיעה.
שנינו סיימנו בהצלחה קורס שפת סימנים למתחילים וכרגע אנחנו במהלכו של קורס שפת סימנים למתקדמים. בשבוע שעבר, אחרי שנגמר השיעור, נסענו לסופרמרקט לעשות קניות. הסופרמרקט היה מפוצץ באנשים, תורים אינסופיים בקופות והמון רעש. אנחנו לא התרגשנו; יש לנו סבלנות, לא מיהרנו לשום מקום והיה לנו מצב רוח טוב – אז ניצלנו את זמן ההמתנה הארוך ותרגלנו שפת סימנים. פשוט שוחחנו על הא ועל דא מבלי להוציא הגה: אני התבאסתי שאנחנו הולכים לשלם ים כסף על הקנייה הזאת, היא התרגשה מיום הולדתה המתקרב… אתם יודעים, שיחת חולין רגילה. בשלב מסוים היא אמרה לי, עדיין בשפת סימנים – "תראה, כולם מסתכלים עלינו". עניתי לה "מצחיק, בעיה שלהם" והמשכנו לקשקש ללא קול, רק עם הידיים.
כאשר הקופאית סיימה סוף סוף לעשות את החשבון ללקוח שלפנינו, חזרנו לדבר בקול שלנו. אמרתי לזוגתי שאני הולך לארוז והיא נעמדה מול הקופאית ואמרה "שלום"… אבל הקופאית לא זזה. "למה אתם מדברים בשפה הזאתי?", היא שאלה את זוגתי שעמדה יותר קרוב אליה. "כלומר, אם אתם לא צריכים…?"
"אה, אנחנו לומדים שפת סימנים וסתם תרגלנו," ענתה זוגתי, "למה את שואלת?"
הקופאית, אישה מבוגרת, נראתה עייפה ונבוכה. "נבהלתי", היא הודתה, "פחדתי קצת כשראיתי אותכם, מסכנים וזה", היא ניסתה לחייך.
ואז היא התחילה להעביר מוצרים בקופה, ואני התחלתי לארוז אותם בשקיות ולהכניס לעגלה, ואחרי החלפת מבטים קצרה עם זוגתי (שהייתה מעין תקשורת לא-מילולית ולא-בשפת-סימנים) שמעתי אותה מסבירה לקופאית שאנשים שלא שומעים כל כך טוב ומדברים בשפת סימנים הם בני אדם בדיוק כמונו ולא צריך להיבהל, לפחד או לרחם עליהם.
אחר כך דיברנו על זה באוטו, בדרך הביתה. כהורים שומעים לילד לקוי שמיעה, אנחנו מאוד רגישים בעניין הזה. פעם היינו ממש נעלבים מבורות של אנשים שלא ממש יודעים מה זה חירשות או שס"י, אבל היום אנחנו מבינים שזה בסדר, שהם פשוט לא יודעים. היי, פעם אני בעצמי בטח הייתי נבהל או מרחם… אז אנחנו מסבירים קצת בכל פעם. פה קופאית, שם נוסעת אוטובוס ששאלה או עובר אורח שנעץ מבט. אחד אחד, לאט לאט.
מקווה שביום השמיעה הארצי הבא, תהיה קצת יותר מודעות לנושא הזה.
בוקר טוב. 
בלוג אקשן דיי (
רסיסי מילים 
תגובות אחרונות