לפני כמה חודשים, רגע לפני פסח, מיכל חזרה הביתה מחוג ציור כשהיא מחזיקה בידיים ציור מהמם של שולחן ערוך לליל הסדר – ואמרה שהיא שונאת את הציור הזה. כששאלתי למה, כי זה באמת היה ציור מהמם, היא הצביעה על כוס יין יפהפייה שעמדה על השולחן ואמרה בצער שנשפך לה פה יותר מדי אדום, ואז היא נגעה בזה עם האצבע והיין נמרח על הנייר ועכשיו הציור הרוס.
לא היה לי מושג על מה היא מדברת. הציור היה מושלם. הראינו אותו יחד גם לאמא וגם לסבתא וכל מי שראה אמר שזה ציור נהדר. אבל היא המשיכה להיות עצובה כי זה לא היה מה שהיא רצתה שיהיה.
בזמנו אמרתי לה שלדעתי זה טוב שהיא רוצה שהכל יהיה כמו שהיא דמיינה, אבל כשהיא מציגה את הציור לאחרים הם לא יודעים מה היה אמור להיות. הם רק רואים מה שהם רואים. ואם כולם אומרים שזה יפה, אז מה זה משנה מה היה אמור להיות.
אני לא בטוח שהיא השתכנעה.
האביב חלף והגיע הסתיו. השבוע אירחנו חברים בסוכה שאין לנו. כרגיל, קטיה הייתה אחראית על הבישולים ואני על הקינוחים. בין היתר הגשתי את הדבר הזה שבתמונה. האורחים עפו על זה. בעיקר הילדים. כששאלו אותי מה זה, אמרתי שזה קייק פופ בלי מקל. זה היה טעים, זה נראה סביר, והבוקר סיפרתי למיכל, כשאנחנו מחסלים את האחרונים שנשארו, שזה בכלל לא מה שתכננתי להכין. רציתי להכין עוגה, אבל שמתי יותר מדי משהו וזה נהרס. התבאסתי, אבל לקחתי את התערובת והכנתי איתה דבר אחר שגם הוא לא הצליח. אכזבה כפולה. אבל אני לא זורק פרודוקטים וזכרתי שאמא שלי תמיד אומרת שכל דבר נראה מיליון דולר כששמים אותו במנז'טים – אז הכנתי משהו שלישי, וזה מה שהגשתי.
"את רואה, מיכל?" אמרתי לה, "אף אחד לא יודע מה זה היה אמור להיות, אבל כולם אמרו שזה טעים. זה כמו עם הציור שלך מפסח". והיא חייכה ואולי גם הבינה שזה נהדר לשאוף לשלמות, אבל לפעמים אפשר גם להסתפק במה שיצא ולקבל לא פחות מחמאות. אחרי הכל, מעט פחות מהמושלם שבדמיון יכול להיות מושלם אחר במציאות.
רסיסי מילים 
תגובות אחרונות