Tag Archives: מכשירי שמיעה

מונו

12 אוק

לפני כמה ימים מכשיר השמיעה השמאלי של יהונתן הפסיק לעבוד. כדי לתקן מכשיר שמיעה צריך לגשת לסניף המקומי של הרשת בה הוא נקנה ולשלוח אותו למעבדה, עניין של כשבועיים פלוס שבמהלכם אין שום תחליף למכשיר. לא באיזור שלנו, בכל אופן; במקומות אחרים קיים משהו שנקרא "בנק מכשירים" שממנו אפשר לשאול מכשיר שמיעה לכמה ימים בדיוק במקרים כאלה, אבל לא בטבריה, כמובן.

במקום לשלוח את המכשיר לתיקון ולהמתין שיחזור, הציעו לי בסניף המקומי של הרשת לנסוע בעצמי למעבדה שנמצאת בחיפה. מזל שאנחנו גרים בצפון – תוך שעתיים המכשיר תוקן, ואני נפרדתי לשלום מכמה מאות שקלים כי כמובן שהרכיב שהיה צריך להחליף הוא היקר ביותר מכל חלקי המכשיר ותוקף האחריות פג לפני פחות מחודש. אלא שאז נאמר לי שהתיקון איפס את המכשיר וצריך לכוון אותו מחדש, מה שלקח עוד כמה ימים, כך שבסה"כ יהונתן נאלץ לבלות משהו כמו עשרה ימים כשהוא שומע רק במכשיר הימני.

בזמן שממתינים לתיקון, מצלמים את גדר המעבדה לאינסטגרם

כששואלים אותי "איך יהונתן שומע בלי המכשירים?", אני נוהג לענות שהוא שומע בערך כמו שאני שומע, רק שהכל נשמע לו דרך כרית; שהוא שומע הכל חלש יותר, עמום, כאילו הצליל עובר דרך משהו לפני שהוא מגיע אליו. זה הסבר פשוט למדי, אבל האמת שזה לא ממש מדויק – שמיעה לקויה היא לא רק עניין של ווליום, אלא גם צלילים שלמים שהולכים לאיבוד, עיצורים מסוימים, תדרים מסוימים. לא מזמן מצאתי קישור מרתק שממחיש איך לקויי שמיעה שומעים ללא מכשירים, על ידי סימולציה שמציגה צלילים יומיומיים – ציוץ ציפורים, נגינת פסנתר ועוד – בשלושה מצבים: שמיעה רגילה, לקות שמיעה קלה ולקות שמיעה בינונית. הקליקו כאן להדגמה וגללו מטה עד סימני ה"PLAY". יהונתן, אגב, סובל מלקות שמיעה בינונית, וכששמעתי לראשונה את הסימולציה הזו קצת טולטלתי רגשית כשנכנסתי לרגע לנעליים שלו.

יהונתן לא רק לא שומע טוב בלי המכשירים, אלא הוא לגמרי "מתפזר" כשהוא בלעדיהם. הוא לא מפוקס, דעתו מוסחת בקלות. היום הוא כבר גדול מספיק כדי להגיד "אבא, תראה! אין לי מכשירים!", אבל עד לא מזמן יכולנו (אנחנו, ההורים שלו) להבחין בשינויי התנהגות של ממש כשהוא לא שומע טוב.

בדיקת שמיעה

בעצם צולם בבדיקת שמיעה של מיכל בבי"ח זיו בצפת (שיצאה תקינה! הידד!)

יהונתן של לפני המכשירים היה ילד מאושר. הוא לא ידע מה זה לשמוע היטב, אז זה לא חסר לו. גם יהונתן עם המכשירים הוא ילד מאושר, ששומע כל הזמן צלילים מעניינים ומגלה סקרנות לגבי כל מה שקורה מסביב. אבל יהונתן של מכשיר אחד בלבד, בעשרה הימים האלה עד שהשני תוקן, היה ילד שונה לחלוטין. הוא הפך רגזן, סרבן וחצוף. בגן הוא דווקא התנהג די כרגיל, אבל בבית הוא היה לא ממושמע, סירב להיצמד לשגרה המוכרת ובקיצור, לא נעים לומר, הפך לילד מעצבן לאללה. סירב ללכת לישון, סירב לאכול, סירב להיכנס לאוטו ואז סירב לצאת ממנו… גם לא עזר שזוגתי נעדרה לכמה ימים, אבל היה ברור שמפריע לו שהוא שומע רק בצד אחד: שוב ושוב הוא הצביע על האוזן העירומה ושאל איפה המכשיר השני, כולל ערב אחד לפני השינה בו הוא עשה את זה בדמעות ובקול חנוק במיוחד שבבת אחת הציף בי כל מיני רגשות ותחושות מהימים הראשונים שאחרי שגילינו שהוא לא שומע טוב. זה לא היה נעים במיוחד.

מי שכיוונו מחדש את המכשיר המתוקן היו אנשי הצוות בגן. לשמחתי, בתור ההורה היחיד שלא משתמש בשירותי ההסעה של העירייה אלא מביא ואוסף את הילד מהגן, הזדמן לי להיות שם כאשר קלינאית התקשורת הושיטה לו את המכשיר השמאלי, המתוקן והמכוון, והודיעה לו בשמחה שהוא יכול להרכיב אותו. הוא סירב, מן הסתם, ואני כבר פחדתי שהוא התרגל להרכיב רק מכשיר אחד ועכשיו יצטרך להתרגל מחדש למכשיר הנוסף. אבל כמה דקות לבד עם הקלינאית בצירוף סוכריית טופי (אף פעם לא מזיק!) עשו את שלהם, וזכיתי לראות אותו מרכיב את המכשיר השמאלי – ומחייך.

לא, אמא, זאת לא אוזן אמיתית (צולם במיח"א ת"א)

כשיהונתן רק התחיל להרכיב מכשירי שמיעה הוא עדיין לא ידע לדבר, אז בכל פעם שהוא הרכיב את המכשירים והתחיל לשמוע הוא נהג לחייך חיוך גדול של אושר, של ילד שחש פתאום משהו שנראה לי ולרובכם כל כך מובן מאליו. כשהיינו שואלים אותו "שומעים?", הוא היה מחייך עוד יותר ומצביע על שתי האוזניים שלו.

היום הוא כבר לא מחייך ולא מתלהב אלא מרכיב את המכשירים באותה טבעיות בה אני מרכיב משקפיים, אבל באותו יום בו הוא שוב שמע באוזן שמאל הוא פתאום חייך שוב את אותו חיוך של פעם. אוטומטית שאלתי אותו – "שומעים?", והוא חייך עוד יותר והצביע על שתי האוזניים שלו ואמר "בשניהם!"…

יצאנו מהגן וירדנו במדרגות. כשפתחתי עבורו את דלת האוטו שאלתי אותו "נו, יהונתן, נכון שזה כיף לשמוע שוב בסטריאו?" – והוא, שאני בספק שהוא יודע בכלל מה פירוש המילה סטריאו, ענה לי "כן!" נלהב וזינק פנימה בלי שבכלל אבקש ממנו. חגרתי אותו, סגרתי אחריו את הדלת, וכשניגשתי למושב הנהג לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי כמה כיף זה שלקח רק עשרה ימים, במקום שבועיים פלוס, לתקן לי את הילד.

.