מחשב מסלול מחדש

מי שאינו חבר שלי בפייסבוק ונכנס לפרופיל שלי עלול לחשוב שאני מתעסק באפייה או בבישול. כבר נאמר לי בכמה הזדמנויות – "עם כל התמונות האלה של העוגות הייתי בטוח שאתה קונדיטור או משהו!"… אבל לא, זה רק תחביב.

מי שפגש בי וירטואלית יכול להניח שאני עושה משהו שקשור לשפת הסימנים. אני מקבל לפעמים פניות דרך פייסבוק, של אנשים שראו את "ילד של אבא בשפת הסימנים" ומבקשים להתייעץ איתי לגבי סימון כל מיני מילים, אבל אני נאלץ להשיב שאני בעצם לא מתורגמן אלא רק למדתי קורס רמה 1 וקורס רמה 2, שזה לא מעט אבל לא מספיק.

הייתה גם מי שסיפרה לי שהיא חשבה שאני עוסק איכשהו במוסיקה. שזה היה נחמד מצידה, כי אמנם למדתי חמש שנים פסנתר בסוף המאה הקודמת, אבל לא, גם לא.

ואם תשאלו את אשתי, וזה הכי מצחיק – גם אז לא תקבלו תשובה טובה. כי היא אמנם יודעת מה אני עושה, אבל היא תמיד מסתבכת בחינניות עם ההסבר: "הוא קופירייטר, והוא, אה… כותב דברים באינטרנט. באנגלית. ובאנרים." או משהו כזה.

התשובה היא כזאת: אני קופירייטר. אבל כשאומרים קופירייטר, בדרך כלל חושבים על משרדי פרסום ועל אנשים שממציאים פרסומות ואת הסלוגנים המגניבים של כל מיני מותגים… ולא, אני לא כזה קופירייטר. אני לא עובד במשרד פרסום אלא בחברה שמשווקת לחו"ל (ולכן אני כותב באנגלית ואם אתם גרים בישראל לא תראו את זה), ומה שאני כותב הוא לא תסריטי פרסומת או מודעות בעיתון – אלא באנרים פרסומיים באינטרנט, שאם אתם לוחצים עליהם אתם מגיעים לעמוד נחיתה שגם אותו אני כתבתי, ואם תשאירו שם את כתובת המייל שלכם אז סביר להניח שתתחילו לקבל דואר שיווקי שגם אותו כתבתי.

ברצינות, ק', אני לא מבין מה הבעיה לזכור את כל זה.

זו עבודה נחמדה ואני מסוגל לשלם בעזרתה חשבונות ולהניח לחם בצלחות של הילדים.
זו עבודה שמביאה לי סוג מסוים של סיפוק, כי נחמד לי לדעת שעשרות אלפי עיניים אי שם בעולם קוראות טקסט שאני כתבתי.
ואם בכל זאת להשוויץ קצת, אז זו עבודה שאני אפילו לא רע בה.

הבעיה שזו עבודה שנועדה לייצר כסף ותו לא. והרי ברור שכולנו אוהבים כסף וצריכים כסף, אבל יש דברים יותר חשובים מכסף.

משמעות, למשל.

מבין כל העבודות שאי פעם עבדתי בהן, העבודה שאני עדיין מכתיר כזו שהכי אהבתי, הכי נהניתי והכי מילאה אותי בסיפוק, הייתה בלוסט אנד פאונד בנתב"ג, בשכר מינימום. שם הרגשתי מדי יום שיש משמעות בעבודה שלי: כשחיפשתי מזוודות אבודות, כשהצלחתי להחזיר אותן לבעליהן. כשבגלל שכתבתי "איסטרן קוקיז עבאדי" בדו"ח בישראל ונוצרה התאמה לדו"ח המשלים ברומא, בעצם הבאתי לתייר הישראלי חובב העבאדי בגדים לטיול שלו באיטליה, או כשהסקתי שמספר הטלפון נטול הקידומת שעל המזוודה שמולי הוא ככל הנראה מספר טלפון בעיר מסוימת בישראל רק בגלל שהוא היה מאוד דומה לזה של אקסית שגרה באותה עיר, וככה מצאתי את בעליה והבאתי לילדיו את המתנות שכבר חשש שלא יראו.

אני מתגעגע לתחושה הזו, בה המשכורת היא לא הדבר הכי חשוב בעבודה. מתגעגע לעשות משהו עם משמעות אמיתית, מעבר לעשיית כסף.

וכך, השבוע התחלתי ללמוד תרגום שפת סימנים באוניברסיטת אריאל.

לימודים-לימודים, אמיתיים. סטודנט כמו פעם. בעוד קצת יותר משנתיים, בעזרת השם, חמסה חמסה טפו טפו טפו, אסיים את הלימודים כמתורגמן מוסמך מ/אל שפת הסימנים, ואני מקווה שאתחיל לעזור לאנשים חירשים וכבדי שמיעה – בראיונות עבודה, בבתי משפט, בבתי חולים, בכנסים ואירועים, באוניברסיטאות. ולך תדע, אולי גם בבועה הקטנה בטלוויזיה, למרות שמישהו שסיפרתי לו את זה השבוע סרק אותי במבטו, הניד את הראש, גיחך ואמר "לא, אין מצב שאתה נכנס לאליפסה הזאת".

כן, הכל בגלל שטף התגובות הנפלאות שקיבלתי ל"ילד של אבא בשפת הסימנים". וזה מעניין, משום שבמובן מסוים, המקצוע שאני מתכנן לרכוש הוא בדיוק ההיפך ממה שאני עושה היום: אם אני הופך מקופירייטר למתורגמן, זה אומר שבמקום לכתוב ולהמציא מילים משלי – אני רוצה להפוך להיות זה שיעביר מילים של אחרים. בדיוק 180 מעלות מהדרך שבה אני הולך היום…

העיקר הוא שאני מתרגש. מאוד מאוד מתרגש. אני לא יודע כמה כסף עושים בתרגום שפת סימנים. אני מקווה שבוחטות עצומות, אבל איכשהו נראה לי שלא. אני רק מקווה שאוכל להמשיך לשים לחם בצלחות של הילדים, כי אני בטוח שזו תהיה עבודה שאני אחבב. עבודה עם משמעות.

 

101

לפעמים נדמה לי שאם קרה משהו בחיי ולא כתבתי עליו בבלוג – אז הוא לא באמת קרה.

מכירים את זה? כאילו הכתיבה הופכת את זה לממשי יותר, והפרסום הוא סוג של הכרזה רשמית על כך שהמאורע אכן התרחש. זה נכון גם לטוב וגם לרע – כשכתבתי למשל על לקות השמיעה של יהונתן, זמן קצר אחרי שגילינו על קיומה, זה היה אחד הדברים הקשים שיצא לי לכתוב – בדיוק בגלל שהייתי עדיין בסוג של אבל והכתיבה הפכה את זה לאמיתי וכואב עוד יותר. גם עניינים איזוטריים יותר שאני חווה, סתם אנשים שראיתי באוטובוס או זיכרון ישן שצף פתאום, חשוב לי להעלות על הכתב ולו למען התיעוד. איך אומרים, "תמונה או שזה לא קרה"? אז הבלוג הוא סוג של אלבום תמונות כזה, ויום אחד אקרא רשומות ישנות ואוכל להיזכר בדברים שקרו לי בעבר וכבר הספיקו להיטשטש מהזיכרון.

טופס 101, שוב

הקיצר, התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. זה קרה לפני כמה שבועות, באיזור ראש השנה, אבל לא יצא לי עד עכשיו לכתוב על זה; בין היתר כי המרחבים העצומים של הזמן הפנוי שעמדו לרשותי עד לא מזמן הפכו לפתע לזמן עבודה, והותירו לי רק מטר צוונציק על מטר צוונציק שאני יכול לבחור האם לכתוב בו או, נניח, להדיח כלים. ככה יצא שהנושא הפעוט הזה של חזרתי למעגל העבודה התמסמס לו בין מתכון לקרם רימונים ובין בעל הבית המנוול והדירה החדשה, אז הרשומה הזו היא בעיקר סוג של החזר חוב לעצמי, כדי לסדר את ההיסטוריה כמו שצריך. וכן, עצם העובדה שאני כותב עכשיו אומרת שיש בכיור כמה כוסות שמחכות שאואיל בטובי לשטוף.

אז עבודה חדשה. אחד מהבוסים שלי לשעבר הציע לי לבוא לעבוד בחברה שבה הוא עובד עכשיו, ואני הסכמתי בשמחה. בגדול אפשר לומר שאני עובד כמנהל קריאייטיב בחברה שמשווקת לחו"ל, כך שאני בעצם כותב טקסטים שיווקיים באנגלית שתראו רק אם אתם גרים מחוץ לישראל (אהלן עופר, היי עירית, גוטן מורגן אדולף!). לשמחתי, בגלל שאני והבוס שלי מכירים כבר כמה שנים והוא יודע שאפשר לסמוך עלי ומכיר בערך הטקסטים שאני כותב – אני עובד מהבית ורק מדי פעם מגיע למשרדים שנמצאים בתל אביב. די דומה לפורמט העבודה שלי בתפוז מאז המעבר לטבריה, אלא ששם היה מדובר ביומיים עד חמישה ימים בשבוע ועכשיו מדובר בגיחה נקודתית של יום אחד, הלוך וחזור. בפעם האחרונה אפילו הספקתי לבקר באיקאה בדרך חזרה. קניתי שידה ופלאפל. השידה מהממת, הפלאפל היה טעות. מי קונה פלאפל באיקאה?

רגע, על מה דיברנו? אה, עבודה. כן, אני עובד עכשיו. זה בדיוק מה שעשיתי בשלוש השנים שלפני ניהול הבלוגיה, אז מצד אחד יש תחושה שכאילו חזרתי אחורה בזמן. מצד שני, בדיוק חגגנו את ראש השנה ועברנו לגור בדירה המהממת הנוכחית, אז יחד עם העבודה שבאה אחרי כמה חודשים בהם ישבתי בבית עם הילדים – יש גם תחושה של התחלה באוויר, של משהו חדש ומגניב בדרך.

חג שמח.

רגע, נגמרו החגים, לא?

לעזאזל, ביום ראשון צריך כבר לחזור לעבודה.