Tag Archives: צבא

פוסט מילואים

25 אפר

אין. דבר. שאני. שונא. יותר. ממילואים.

השבוע, א'-ד', הייתי במילואים. לפני שעליתי על מדים ויצאתי לבסיס מאוד רציתי לכתוב כמה אני שונא מילואים, אבל מרוב שאני שונא מילואים לא הצלחתי להתקדם מעבר לשורה הראשונה שלעיל. למרות שזה רק ארבעה ימים, ולמרות שהתפקיד שלי במילואים הוא לא הכי קשה בעולם ולמרות כל מיני דברים אחרים – שונא מילואים, שונא. שונא. שונא.
בסוף עזבתי את זה ככה, עם משפט אחד בלבד, והחלטתי לנסות לכתוב על כמה שאני שונא מילואים ברגע שאחזור מהמילואים.

אז הנה, חזרתי. וכמו כל דבר בצה"ל, גם הרשומה הזו תתחלק לשלושה חלקים:

מרפי במדים

אני גר בטבריה וזומנתי לאילת, אז כבר במוצ"ש הגעתי להורים שלי בנתניה. סוללת האייפון שלי הייתה על 19%, חיברתי אותה למטען – ושום דבר לא קרה. הטלפון לא נטען. לא ברור אם הבעיה בטלפון או במטען, אבל באותו רגע כבר אי אפשר היה לקנות שום דבר חלופי ולא היה מה לעשות. נראה שאני עומד לנסוע לקצה המדינה לכמה ימים בלי דרך לתקשר עם זוגתי והילדים (מה שכמובן בלתי מתקבל על הדעת בימינו, למרות שאבא שלי עשה את זה לא מעט פעמים בטרם המצאת הסלולר). זוגתי נבהלה אי שם בטבריה, ההורים שלי התחילו להתלחש ביניהם במהירות בסלון, ואני עמדתי באמצע החדר אחרי שניסיתי חמישה שקעי חשמל, הסתכלתי בייאוש על חיווי הסוללה שאינה נטענת – ופתאום פשוט התפוצצתי מצחוק. לא מספיק שאני שונא מילואים, עכשיו אני גם עומד לצאת אליהם בלי יכולת לתקשר עם הבית? הו, כמה שזה מצחיק!

אייפון מת או אייפון בטעינה? (אילוסטרציה)

תוך זמן קצר התברר שהטלפון כן נטען, אבל רק אם מכבים אותו. זאת כבר חצי נחמה. אמנם ככה אי אפשר לקבל שיחות וגרוע מכך, אי אפשר לכוון שעון מעורר לתחילת המשמרת הבאה. אבל לפחות אפשר להתקשר מדי פעם לשאול מה נשמע בבית! יאללה, נסעתי למילואים. מדי פעם כיביתי בזמן ההטענה, קצת נעזרתי בחברים עם אייפונים, בקיצור – הסתדרתי איכשהו.

אבל רגע, מרפי עוד לא אמר את המילה האחרונה –
בדרך הארוכה חזרה הביתה מאילת לטבריה מצאתי את עצמי בחיפה, ממתין לזוגתי שתבוא לאסוף אותי הביתה. הסוללה שלי עמדה באותו רגע על 7% בודדים ואני ישבתי במקדונלד'ס והתלבטתי האם זה יספיק עד להגעתה של זוגתי או שאולי כדאי להטעין קצת (אבל אז איאלץ לכבות את המכשיר ועם המזל שלי דווקא אז היא תגיע). תוך כדי התלבטות הוצאתי את המטען, חיברתי אותו לחשמל מצד אחד ולטלפון מצד שני, התכוננתי לכבות את המכשיר – ואז ראיתי את החיווי הארור של הטעינה. עובד! הכל עובד! שום בעיה, שום לכבות ושום כלום! כאילו מרפי, הבן זונה הזה, תכנן במיוחד עבורי תקלה שתתרחש נטו בזמן המילואים…

תמות, מרפי. תמות.

טחינה צבאית 

טחינה. Or is it? (אילוסטרציה)

אני לא אוהב אוכל צבאי. למרות ששמעתי שהמטבחים בצה"ל השתפרו מאוד בשנים האחרונות וכבר לא מגישים לוף בתחפושות שונות, עיקר התפריט שלי כשאני במדי צה"ל מתבסס על אוהל הכיבוד, שבו יש כמעט כל הזמן פינת קפה, מים, עוגיות ופירות.

באחד הימים במילואים הללו החלטתי ללכת עם החבר'ה לחדר אוכל. הרפתקה! נכנסתי, לקחתי צלחת חד פעמית ומזלג חד פעמי וראיתי שיש חומוס. אני אוהב חומוס, אז שמתי לי שליכטא צנועה, וראיתי שיש חצילים מטוגנים. אני אוהב חצילים, אז שמתי לי כמה, וראיתי שיש טחינה. הו, טחינה אני באמת אוהב. מאוד אוהב. אני מוכן לשתות טחינה ככה, נטורל. בשמחה רבה לקחתי מצקת ושפכתי טחינה בנדיבות על הצלחת, על החומוס, על החצילים, לקחתי חתיכת בשר כדי להגיד אחר כך שגם אכלתי משהו "אמיתי" ופיתה כדי לנגב טוב-טוב את הטחינה וניגשתי לשבת עם החבר'ה כשאני אומר לעצמי שהאוכל פה באמת נראה טוב יותר ממה שאני זוכר מהסדיר – כשהחבר'ה ראו את הצלחת שלי והתחילו לצחוק. "גם אתה נפלת, אה אחי?", שאל אותי מישהו ספק-צוחק-ספק-לועס, "גם אתה חשבת שזה טחינה?"
"זאת לא טחינה?", חשבתי שהוא מתלוצץ. היה לזה מרקם של טחינה, צבע של טחינה…
"לא, אחי… זה מיונז", הוא אמר. ואז הרחתי. אבוי, זה באמת מיונז!

עכשיו, אם יש דבר שמגעיל אותי – זה מיונז. מגעיל, אמרתי? לא, לא, "מגעיל" בכלל לא מתקרב להתחיל לתאר עד כמה רע עושה לי עצם המחשבה על מיונז. ולא רק שמיונז מגעיל אותי, אז מיונז שנראה כמו טחינה? זה כבר פשע אמיתי. התחזות. זיוף. גועל. אלוהים, הבחילה שהתעוררה בי באותו רגע רק מהריח הייתה איומה. הרמתי את הראש מהצלחת, ראיתי שכולם צוחקים עכשיו על מישהו אחר שהצטרף לשולחן ונפל בפח, ובמקום להטיס את הצלחת שלי לזבל ולברוח משם החלטתי לשמור על פאסון: נברתי עם המזלג בתוך הצלחת הדוחה שלי, קשקשתי עם החבר'ה ואכלתי את הדבר היחיד שלא נגע בטחינה המזויפת: פיתה.

כשכולם סיימו לאכול יצאתי החוצה ורצתי לאוהל הכיבוד. הידד, הביאו ערגליות.

חצי סיכה על מפת העולם

תמונה

צילום מסך ביציאה מאילת (לא-אילוסטרציה)

יצאתי מהבסיס בצהרי היום האחרון כשאני עייף, צרוב שמש ומאובק – מדהים כמה חול מצטבר על הראש כשאתה קירח – וקלטתי פתאום שאני יוצא עכשיו מהעיר הכי דרומית בארץ עד לטבריה שבצפון. נשמע כמו מסע שיקח נצח, אבל מסתבר שזה ממש לא נורא. כולם יודעים שישראל קטנה, אבל עד שלא ניסיתם לחצות אותה מקצה אחד כמעט עד הקצה השני – לא תבינו עד כמה היא זעירה. למעשה, לו הייתי נוסע ברכב הפרטי שלי למילואים, זה היה לוקח קצת פחות מחמש שעות. זהו. מה זה חמש שעות?

אני אמנם לא נסעתי ברכב הפרטי שלי, אבל חבר הקפיץ אותי לדימונה, משם לקחתי רכבת (כן, יש רכבת בדימונה!), ובחיפה פגשתי את זוגתי עם הילדים שלקחו אותי הביתה. כך, על אף נבואות זעם של ידידיי בפייסבוק שהביעו תקווה שאגיע לפני חצות, ניחוח רגליי כבר פשט בחדר המדרגות בתשע וחצי בערב. לולא המתנה של שעה מחוץ לתחנת הרכבת בדימונה ועוד כחצי שעה הפסקה יזומה למטרת גלידה פיצוץ עם m&m במקדונלד'ס לב המפרץ, זה היה לוקח משהו כמו שש וחצי שעות. כלום זמן.

פרופורציות, אה? ממש ארץ קטנה יש לנו.

טוב שיש מי שמגן עליה.

אני, למשל. סוג של.

אלוהים, כמה שאני שונא מילואים.

מודעות פרסומת