Tag Archives: שס"י

שנה לילד

22 ינו

שנה מלאה לסרטון ילד של אבא בשפת הסימנים.

היום לפני שנה לחצתי על Upload ולא היה לי מושג מה עומד לקרות. לו ידעתי, אני נשבע שהייתי מתגלח לפני שהצבתי את המצלמה בתוך ארון הבגדים בחדר של הילדים ונעמדתי מולה…

חשבתי לציין את היום הזה בבלוג, אבל אני בעצם לא כל כך יודע מה לכתוב. הרי את הכל כבר אמרתי בכל כך הרבה הזדמנויות: שאני אסיר תודה על כל צפייה (115,000 נכון לרגע כתיבת שורות אלה, וזה רק בערוץ שלי, לא כולל בערוץ של מוקי ובעמוד הפייסבוק של ישראל היום); שבחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי שבעקבותיו אגיע להרצות בבתי ספר על שפת סימנים לילדים ולמורים, שאתראיין לעיתונות ולרדיו ואתרום ולו מעט להעלאת המודעות לשפת סימנים; שבזכותו הצטרפתי אל פורום הורים לילדים מיוחדים בטבריה ואני מסייע לקדם דברים משמעותיים עבור ילדים עם מוגבלויות מכל מיני סוגים; שאני עדיין מקבל תגובות וסרטונים בהם ילדים מסמנים את השיר על פי הסימנים שלי – אחד מהם קיבלתי ממש הערב והתרגשתי כמו בפעם הראשונה – שאני עדיין בהלם שאנשים מזהים אותי ברחוב כאילו הייתי סלב אמיתי; ובקיצור, שסרטון קטן שהכנתי ליהונתן יהפוך את חיי על פיהם, פשוטו כמשמעו (ואת הדבר הכי חשוב שעומד לקרות אני רוצה לספר כאן בבלוג ברשומה נפרדת. בקרוב).

יא אללה, איזו הרפתקה משוגעת.

אז אני רק אגיד, שוב, תודה. ואתם בכלל לא מבינים כמה אני מרגיש שזה לא מספיק.

 

בסך הכל אבא

11 דצמ

התיכון השש שנתי המקיף ו' ע"ש קוהל בבאר שבע הוא בית ספר שכמותו טרם פגשתי. מכיתות ז' עד י"ב משולבים בו עשרות תלמידים בעלי לקויות שמיעה, חלק מצוות המורים משתמש בשפת סימנים, יש בו אגף מיוחד לתלמידי לקויי שמיעה בשם "בית הלב השומע", ופעם בשנה מתקיים בבית הספר אירוע שכולו סביב נושא לקויות השמיעה – "שבוע הדממה" – ובשיאו מועלית הצגה בהשתתפות תלמידים חירשים וכבדי שמיעה (תראו, למשל, מה הם עשו לפני שנתיים).

לאחרונה פנו אלי מבית הספר והזמינו אותי להגיע לבאר שבע ולחלוק עם חברי המועצה הפדגוגית ומוזמנים אחרים – סה"כ 180 איש!!! – את חווייותיי כאבא לילד עם לקות שמיעה. "אבל חשוב לי להבהיר," אמרתי לדליה, רכזת לקויי השמיעה, "שאני לא מתורגמן ולא באמת יודע את כל שפת הסימנים. אני בסך הכל אבא לילד עם לקות שמיעה…" והיא אמרה שכן, זה בדיוק מה שהם רוצים: אבא. אמנם יש להם תלמידים עם לקויות שמיעה שמן הסתם יש להם אבות, אבל התלמידים האלה בכיתה ז', והם מתעניינים באבא לילד צעיר יותר – כמו יהונתן, למשל, בן החמש וחצי – ורוצים שאבוא לספר להם את הסיפור שלי.

ואני, שרק תנו לי הזדמנות לדבר על יהונתן, הסכמתי בשמחה. השבוע לקחתי יום חופש מהעבודה והפלגתי לבאר שבע כדי לבקר בתיכון מקיף ו'. דווקא לא נורא כל כך, רק חמש שעות בתחבורה ציבורית והופ – סלפי גרוע עם בית ספר!

סלפי במקיף ו

תחילה הוזמנתי לצפות בהצגה "מסכות" שהעלו התלמידים, בבימויה של תהילה שדה. במרתון הופעות שלא היה מבייש את מיטב הפסטיגלים לדורותיהם, התלמידים מעלים את ההצגה מספר פעמים ביום בפני עשרות או מאות תלמידים אחרים, מורים, מוזמנים מהקהילה ואבא אחד שהגיע מטבריה. ומה אני אגיד לכם, כמה שאני התרגשתי מההצגה הזאת! התלמידים מסמנים וגם מדברים, כולל הפגמים בדיבור שיש לחלקם, על נערים לקויי שמיעה שמרגישים כאילו הם חובשים מסכה כשהם בין שומעים ויכולים להסיר אותה ולהיות הם עצמם רק כשהם בין לקויי שמיעה אחרים, ולחלופין יש שחובשים את המסיכה דווקא בקרב לקויי השמיעה, ויש כאלה שכלל לא זקוקים לשום מסכה בשום מקרה. זו הצגה על שוויון, נגישות, סובלנות. יש גם קטעי שירה (מלווים בשפת הסימנים) וריקוד, ואפילו הסבר על מבנה האוזן כחלק אינטגרלי מההצגה.

ישבתי שם, חשבתי על יהונתן, אולי אפילו הזלתי דמעה או שתיים.

IMG_9324IMG_9330

רגע לפני תחילת ההצגה, מנהלת בית הספר, הגב' מתי מינדלין, עלתה על הבמה ונשאה דברים קצרים. בין היתר היא הציגה גם אותי. הצלחתי לצלם את זה בסתר:

אחרי ההצגה עשינו סיור קצר בבית הספר וראינו תערוכת צילומים של תלמידים המשלבת סימנים בשפת הסימנים. הנה דוגמה:

תרבות

הפסקה קטנה, כיבוד קל – וחזרנו לאולם בו צפינו קודם בהצגה. התיישבתי בשורה הראשונה, בכוונה לא מסתכל לאחור כדי לא לראות עד כמה האולם מתמלא, כאילו שזה יעזור להקטין את פחד הקהל… אחרי כמה מילים מפי המורות עדי ורונית אודות לקויות שמיעה ושפת הסימנים, הוקרן הסרטון הצנוע שלי, שממש יום לפני הביקור שלי במקיף ו' חצה את מאה אלף הצפיות. אמאל'ה.

IMG_9363ואז הגיע תורי. הלב שלי הלם, הראש שלי התפוצץ – אבל רק כשאחזתי במיקרופון הסתובבתי לראשונה אל הקהל ונאלמתי דום. וואו! כמה אנשים! מזל שביומיים לפני עשיתי כמה חזרות בסלון, כי הצלחתי איכשהו לגמגם כמה משפטים, ולאט לאט השתחררתי ואפילו התחלתי ליהנות מהסיטואציה. סיפרתי על יהונתן מהלידה ועד היום, על איך גילינו את לקות השמיעה ואיך התמודדנו איתה, על אנשי המקצוע שפגשנו לאורך הדרך, על למה הלכתי ללמוד שפת סימנים ומה אני מתכנן לעשות איתה בעתיד… והקהל שיתף איתי פעולה – צחקו במקומות הנכונים, שאלו שאלות, העירו הערות, אפילו החמיאו קצת.

וואו. איזו חוויה. אין סיכוי שאצליח להעביר את התחושה הנפלאה הזו למילים.

אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות גדולה להגיע לבאר שבע ולעשות משהו חשוב כל כך. לדבר, להעלות מודעות. ומה בעצם עשיתי? רק סיפרתי על המשפחה שלנו – ומשום מה אנשים רצו לשמוע, ושאלו והתעניינו ורצו לדעת עוד. ושוב מלמלתי תודה רבה ואמרתי שאני נבוך ומתרגש, ועוד אנשים באו ולחצו לי את היד, ועוד תלמידים זיהו אותי והצביעו, ומכל הכיוונים שמעתי "כל הכבוד", ו"זה בכלל לא מובן מאליו שלמדת שפת סימנים", למרות שזה נראה לי כל כך טריוויאלי… והיו מי שאמרו שהסרטון מרגש עד דמעות והיו כאלה שהזמינו אותי לבוא לדבר בפני עוד כל מיני פורומים (ואני אשמח מאוד, באמת, אבל אני כבר לא זוכר עם מי דיברתי על מה, אז אם זה עדיין רלוונטי – צרו קשר!).

בסוף גם מחאו לי כפיים ונתנו לי תעודת הוקרה. מוזר. אני בסך הכל אבא.

מסכות

שנה טובה!

24 ספט

קודם כל, שנה טובה בשפת הסימנים:

וחוץ מזה – במאי השנה הצטרפתי לקבוצת הורים טבריינים המכונה פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, הפועלת במישורים שונים למען רווחתם ושיפור איכות חייהם של ילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם בעיר טבריה. בין מטרותינו – הנגשה, העלאת מודעות, פעילויות פנאי ועוד, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם גורמים שונים בעירייה, עמותות וארגונים, עסקים מקומיים והרבה אנשים טובים שמוכנים לעזור.

לרגל ראש השנה הכנו סרטון קצר המתאר כמה מהדברים שעשינו במהלך השנה החולפת. מוזמנים לצפות, ואם בא לכם גם לעקוב אחרינו בפייסבוק – נשמח עד מאוד:
https://www.facebook.com/parents4specialchildren

כשאתה בשפת הסימנים

27 יול

תודה, ק', הצלחת להפתיע אותי עם מתנת יום ההולדת המוצלחת ביותר אי פעם.

 

בעיניים שרואות הכל

15 יונ

בסוף השבוע מלאו ארבעים אלף צפיות ביוטיוב לסרטון ילד של אבא בשפת הסימנים.
תודה.

לרגל המספר הבלתי נתפס הזה התחשק לי לצפות בסרטונים האחרים שקיבלתי, כגון זה של ילדי כיתה ו' מיודפת או תלמידי כיתה י' ברמת גן. נכנסתי ליוטיוב, הקלדתי "ילד של אבא בשפת הסימנים"… ולהפתעתי מצאתי עוד כמה גרסאות מסומנות. בשתיים מהן אפילו רואים אותי ברקע… כמה שהתרגשתי למצוא במקרה את הסרטונים האלה! תראו תראו:

נדב והודיה הם זוג חירשים מלידה, שממש לאחרונה הביאו לעולם תינוקת חדשה. הסרטון שלעיל צולם בחגיגת הבריתה. מקסים.

תכירו, זה אלון. הוא ממש עוד מעט בן שנתיים, מאוד אוהב את השיר, ולפחות לפי מה שאבא שלו סיפר לי – הוא מסרב להאזין לו מבלי לראות אותי על המסך. חמוד.

על החבר'ה האלה אני לא יודע הרבה. אבל עדיין, ביצוע נחמד.

ובונוס מיוחד לרגל יום ההולדת ה-5 של יהונתן שחל ממש היום (15/6) – הקטע המקורי ששילבתי בסרטון שלי, בו צילמתי את יהונתן מסמן "אבא אני אוהב אותך". ושימו לב – חשיפה בלעדית – היה שם גם כלב!

 

בסימן קפה

28 מאי

בסימן קפה 2

בשנה שעברה התקיים בבית עמותת "שמע" בתל אביב ערב נחמד שנקרא "בסימן קפה". מה זה "בסימן קפה"? שאלה מצוינת. לא הייתי שם, כי [הכנס כאן תירוץ בקשר למרחק טבריה-ת"א]. אבל חלפה שנה ואירוע "בסימן קפה 2" נקבע ליום אתמול שבו במקרה הייתי בתל אביב. אז הלכתי. ונהניתי. אוי, כמה שנהניתי. כל כך נהניתי, למעשה, שאני מבטיח חגיגית להשתדל להגיע גם לאירועי "בסימן קפה" הבאים, בלי קשר למרחק הגיאוגרפי מהם.

בסימן קפה 2 קפה ומאפה"בסימן קפה" הוא אירוע שמארגנת עמותת "שמע" ומיועד לדוברי שפת סימנים בכל הרמות. מלבד בית קפה מסמן עם קפה ועוגה ניצבו שם כמה דוכנים של אמנים חירשים, אבל העיקר עבורי היה לפגוש אנשים חדשים, לפטפט איתם בשפת הסימנים ולהשתתף במעגלי שיח בשפת הסימנים בהנחיית אנשים חירשים.

בהתחלה הייתי מאוד נבוך. לא הכרתי שם אף אחד ואני לא בדיוק הטיפוס שיגש לאדם זר ויפתח בשיחת חולין, אפילו לא בשפת סימנים. אבל להפתעתי ולמרבה מבוכתי שרק העמיקה – אנשים זרים ניגשו אלי ופתחו בשיחת חולין, שלרוב התחילה ב"אני מזהה אותך מהסרטון ילד של אבא", לעיתים התחילה ב"ראיתי את הסרטון שבו סימנת את האחת שלי" ואפילו אחת שניגשה ואמרה "אהבתי את המתכון שלך לקרמבו חלבה!"… 🙂

אחר כך התחלקנו לקבוצות על פי רמות הידע שלנו בשפת סימנים והתחלנו לפטפט בינינו – מי אתה, מאיפה אתה, איפה למדת שפת סימנים וכן הלאה. הופתעתי ושמחתי לגלות שאני לא חלוד כמו שחששתי, ושאני דווקא מסמן לא רע בכלל.

בחמישה איזורים ברחבי האולם בו התכנסנו הוכנו "תחנות", בכל אחת מהן עמד מדריך חירש והעביר מעין שיעור של 20 דקות. בסיומן מישהו כיבה והדליק את האור באולם, כדי לסמן למדריכים שהזמן תם, ואז כל הקבוצות התחלפו במקומותיהן ועברו ל"תחנה" אחרת.

1. הקבוצה שלי פתחה ב"ערים ומקומות" – תזכורת לשמות של ערים ומקומות בישראל, כולל כמה סימנים חדשים שלא הכרתי (איך חייתי עד היום בלי לדעת איך לסמן את העיר חדרה, אין לי מושג. אני לא מתלוצץ – בכל פעם שאני נוסע מתל אביב לטבריה אני חושב לעצמי כמה חדרה מעצבנת אותי, ולו רק בשל העובדה שאני תמיד בטוח שכבר עברתי אותה – ואז אני מגיע אליה).
2. המשכנו ל"שס"י עשירה" – דוגמאות למילים שיש להן כמה סימנים שונים, מתי משתמשים בסימן הזה ומתי בסימן אחר (למשל, "אני אוהב את אשתי" יסומן אחרת מ"אני אוהב שוקולד"; "אני חבר שלה" יסומן אחרת מ"אני חבר מועדון").
3. לאחר מכן עברנו ל"מהיחיד לקהילה" – שיעור הסטוריה קצר על תרבות החירשים: למדנו אודות משה במברגר, אחד מהאבות המייסדים של תרבות החירשים בארץ, ושמענו קצת על הקשיים שהיו לחירשים לתקשר לפני שהיו שיחות וידאו, סקייפ ומסרונים.

בסימן קפה 2 מעגלי שיחה

4. ואז עברנו לדבר על ספורט חירשים – הידעתם שקיים ארגון ספורט לחירשים? שבכל ארבע שנים נערכת אולימפיאדה לחירשים? שרק לא מזמן המציאו פטנט שיאפשר לחירשים "לראות" את שריקת השופט באמצעות אורות שנדלקים בארבע פינות המגרש? גם אני לא ידעתי. והיי, אפילו למדתי לסמן "ברצלונה" ו"ריאל מדריד" – אני בטוח שזה יהיה שימושי מתישהו.
5. ואז עברנו לדבר על ההבדלים בין שפת סימנים מסומלת לבין "פה" (FA) – מעין שפת סימנים מקוצרת וזורמת יותר. קצת קשה להסביר את זה, אבל מה שאני מסמן למשל בשירים שאני מעלה ליוטיוב – זה נקרא "שפה מסומלת", משום שאני ממש מסמן כל מילה שנכתבה. אבל אם חירש ירצה לומר את אותם משפטים לחירש אחר כחלק משיחת חולין רגילה, הוא בוודאי ישתמש בנוסח מקוצר יותר, ישמיט חלק מהמילים המיותרות או יחליפן במחוות גוף שונות (הצבעה, הבעות פנים…).

בסוף הערב הצצתי בשעון ולא האמנתי. שלוש שעות חלפו כשנדמה שאלה רק שלוש דקות. יצאתי משם עם המון סימנים חדשים לאוצר המילים שלי, עם מכרים חדשים ועם המחשבה הטורדנית שאני חייב למצוא דרך לתרגל יותר שפת סימנים בצפון הנידח, אולי להמשיך ולהעמיק עוד בלימודים במסגרות כלשהן. אני מקווה שאירוע "בסימן קפה 3" יגיע במהרה, אולי שאפילו יגדילו את התדירויות של המפגשים האלה. היי, ציינתי כבר שמאוד מאוד נהניתי?

 

האחת שלי בשפת הסימנים

23 מאי

האחת שלי חוגגת היום יום הולדת. מזל טוב, ק'! 🙂

*תודה רבה רבה רבה למיכל נווה המקסימה.

על מה אתה חולם?

19 מאי

"ילד של אבא בשפת הסימנים" ממשיך לעשות טוב: אחרי תלמידי כיתה י' מר"ג, גם תלמידי כיתה ו' מן היישוב יודפת צילמו גרסה מסומנת משלהם – תראו תראו, הם מחקים אפילו את נפנוף היד המטופש שלי בהתחלה ואת הטבת המשקפיים על האף…! 🙂

נו, מקסימים או מה?

תודה רבה לילדים ועידן המדריך ששלח לי את הסרטון.

לזרוח ולדעת ולגעת בהכל

17 אפר

ילד של אבא בשפת הסימנים עבר הבוקר את 30,000 הצפיות ביוטיוב – שוב תודה לכל מי שצפה – וזה תירוץ מצוין לספר על עוד שלושה דברים שקרו בעקבותיו:

לזרוח

בת דודתי, קרן, מפיקה תכנית ברדיו קול אחר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, והיא הזמינה אותי להתראיין ולספר קצת על יהונתן ועל הסרטון. ברור שהסכמתי. בכל זאת, משפחה. ומה, שאני אפספס הזדמנות לדבר על יהונתן? – והתוצאה היא ראיון טלפוני חביב שאני מתקשה להאזין לו כי אמרתי יותר מדי "אה…" ולמרבה המבוכה אמרתי עשרים ושבע אלף במקום עשרים ושבעה. אבל תסלחו לי, כן? לא כל יום אני מתראיין לרדיו.

תודה רבה לקרן!

ולדעת

ירון פנה אלי לא מזמן דרך הבלוג עם בקשה מעניינת – ללמוד לסמן את "ילד של אבא" כדי ללמד את ילדיו. לא שחשבתי שאתחיל לתת שיעורים פרטיים בשפת הסימנים, אבל הוא נשמע נחמד והנסיבות הסתדרו, אז קפצתי לבקר אותו: הבחור מעצב תעשייתי ויש לו סטודיו מרהיב בגבעת חן, שבו הוא מייצר כמעט כל דבר שתוכלו להעלות בדעתכם מפלסטיק ממוחזר, החל מקערות, דרך תכשיטים ועד רהיטים. הוא גם מעביר סדנאות בנושא, שווה להציץ. בקיצור, עשיתי לו שיעור קצר בו לימדתי אותו את הסימנים ואני מקווה שהוא יעביר את זה הלאה. איזה סיפוק אדיר! והיי, גם קיבלתי ממנו במתנה קערת פירות מפלסטיק ממוחזר. שווה!

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

תודה רבה לירון, ובהצלחה!

ולגעת בהכל

תלמידי כיתה י'1 בתיכון אהל שם ברמת גן עשו למורה שלהם (ולי, על הדרך) הפתעה מקסימה: הם צילמו גרסה משלהם ל"ילד של אבא בשפת הסימנים" והקדישו אותה למורה, רותם (שבמקרה היא גם אחותה של יונית, המורה שהזמינה אותי להתארח בכיתה ב' בנתניה). נראה שהם למדו את הסימנים מן הסרטון שלי, שבמקור לא נועד ללימוד סימנים ולכן פה ושם יש פספוסים, אבל היי, צמד המילים "העיקר הכוונה" מעולם לא היה מדויק כל כך. זו עדיין מחווה מרגשת שמבוצעת נהדר בעיני, ולכן צילמתי תגובת-סלפי-וידאו שלי עם יהונתן ושלחתי אליהם – אפשר לראות אותנו בסוף הסרטון שלהם:

תודה רבה וכל הכבוד, תלמידי י'1 בתיכון אהל שם בר"ג!

*

וחוץ מזה, אתמול לפני שנה פורסמה הרשומה הראשונה בבלוג הזה. מזל טוב לי!

אחד מי יודע בשפת הסימנים

9 אפר

זה סרטון שצילמתי לפני שנתיים (הרבה לפני "ילד של אבא בשפת הסימנים"), בעת שהייתי עדיין בקורס שפת סימנים רמה 1, כמה ימים אחרי השיעור בנושא חג הפסח.

כך שאם יתחשק לכם להפתיע את יתר המסובין בשולחן ליל הסדר ולשיר את "אחד מי יודע" גם בקול וגם בסימנים – יש לכם כמה ימים ללמוד! נכון, זה סרטון בן שבע ומשהו דקות ולמי יש זמן וכוח (ממש רואים מדי פעם בסרטון כמה אני מותש…), אז אתם יכולים פשוט לדלג לדקה 6:33 ולצפות ב"13 מי יודע" שמכיל גם את כל הסימנים שלפניו. 🙂

המוסיקה-באיכות-גרועה-ברקע: נקמת הטרקטור
המורה הנהדר לשס"י שלימד אותי את הסימנים: יהונתן שיוביץ

חג שמח!