שונים ושווים

שבועיים לפני תום החופש הגדול התקשרה אלי המחנכת של יהונתן. היא הציעה לי לשאת דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים כנציג ההורים וכאבא לילד עם לקות שמיעה שמשולב בכיתה רגילה, לרגל העובדה שהשנה נפתחת בבית הספר כיתה א' ייעודית לילדים עם לקויות שמיעה, שמצטרפת לכיתה דומה קיימת שהתלמידים בה עולים לכיתה ג'.

בנוסף סיפרה המחנכת שבמהלך הטקס יהיה שיר שהתלמידים עם לקויות השמיעה ישירו בשפת הסימנים והציעה שיהונתן ואני נצטרף אליהם על הבמה ונסמן יחד. כשהצעתי ליהונתן, שבדרך כלל לא מסמן, הוא דווקא הסכים בשמחה – וככה בילינו את השבועיים האחרונים של החופש הגדול בחזרות אינטנסיביות בבית, כשיהונתן למד את הסימנים כמעט בלי שום רקע.

הבוקר, ביום הראשון של שנת הלימודים, אלה הדברים שנשאתי בטקס (פחות או יותר. מרוב התרגשות סביר להניח ששכחתי משפט פה ומשפט שם):

בוקר טוב.
קוראים לי טל, ואני אבא של יהונתן.
היי יהונתן!
יהונתן עולה היום לכיתה ב', מה שאומר שלפני שנה בדיוק הוא עלה לכיתה א', ואנחנו ישבנו כאן כמוכם, ומאוד התרגשנו וגם קצת דאגנו. בטח גם אתם קצת דואגים: מה זה בית ספר? יהיה קל? יהיה קשה? מה זה שיעורי בית? אתם עוד תגלו.
אנחנו דאגנו קצת יותר, כי יהונתן לא שומע כל כך טוב. יש לו שני מכשירים על האוזניים, שעוזרים לו לשמוע, בצבע סגול מהמם שהוא בחר בעצמו. ודאגנו שיהיה לו קשה בבית הספר כי הוא נראה קצת שונה.
אבל… מה זה שונה? ילד זה ילד. 
האם ילד שלא שומע כל כך טוב לא יכול לשחק בהפסקה? בטח שהוא יכול. האם ילדה שלא רואה כל כך טוב לא יכולה ללמוד חשבון ושפה? בטח שהיא יכולה. אני מאמין שכל ילד וכל ילדה יכולים לעשות כל דבר.
בשנה שעברה, כשיהונתן למד בכיתה א', הוא אכן נתקל בקשיים. אבל הוא התמודד איתם – והצליח. בהרבה מקרים הוא הצליח להתמודד איתם לבד, לפעמים הוא קיבל עזרה מהצוות הנפלא שיש כאן. אפילו מילדים אחרים בכיתה שלו ובכיתות אחרות. מה שחשוב זה שהוא הצליח, ואני מאוד גאה בו.
אני חושב ששונה זה טוב. שונה זה מעניין. אני רוצה לחשוב שכמו שיהונתן למד הרבה בבית הספר, אולי גם מי שמסביבו למד משהו מיהונתן. לפחות לגבי, את הדברים הכי חשובים בחיים שלי למדתי ממנו, דווקא בזכות זה שהוא קצת שונה.
אני מאחל לכם, ילדים, שיהיה לכם כיף להגיע בכל בוקר לכיתה, לפגוש את החברים וללמוד דברים חדשים מהמורים והמורות שלכם. אבל שחוץ מללמוד אותיות ומספרים ולקרוא ולכתוב – אני מקווה שתפגשו ילדים שהם שונים מכם, ותלמדו דברים מעניינים גם מהם.
שתהיה לכם שנת לימודים נעימה ומוצלחת.

וזה חלק מן השיר שסימנו יחד עם התלמידים המסמנים (צילום של אחת האמהות בקהל):

 

שוקולד מנטה מסטיק בשפת הסימנים

הילדים שלי אוהבים לשמוע מוסיקה כשאנחנו נוסעים ברכב. במיוחד פסקולים של הצגות שהם צפו בהן, ובמיוחד-במיוחד את אלה שבהם שיחקה ושרה רינת גבאי. ואילו אני, כחלק מהדרך שלי לתרגל את שפת הסימנים, נוהג לסמן שירים תוך כדי נסיעה (אם אני הנהג, אז בעיקר בפקקים וביד אחת. אם ק' נוהגת אני מרשה לעצמי לנופף בפראות בשתי ידיים).

באחת מן ההצגות, כלומר באחד מן הדיסקים, יש שיר שפיתחתי אליו חיבה מיוחדת – "שוקולד מנטה מסטיק" מתוך "מסיבת פיג'מות". בחודשים האחרונים יצא לי לשיר יחד עם הילדים בקולי קולות תוך כדי שאני מסמן את המילים. עכשיו, לרגל חג הסוכות (שזה קצת שקר כי פשוט לא הספקתי לעשות את זה לקראת ראש השנה, ו"בהזדמנות זו לאחל שנה חריפה כמו מנטה, מצחיקה כמו מסטיק ומתוקה כמו שוקולד") – הנה הסרטון שהכנתי ליהונתן ולמיכל, ובו אני מסמן ומפזז בעליצות לא אופיינית על גבול האפילפטית.

חג שמח!

שוקולד מנטה מסטיק בשפת הסימנים
בביצוע רינת גבאי, גיא פרידמן וניקי גולדשטיין
במקור: "מי המנטה, מי המסטיק, מי השוקולד?" של שלישיית שוקולד מנטה מסטיק
מילים: יורם טהרלב | לחן: יאיר רוזנבלום | תרגום לשפת הסימנים: טל אייזנמן

"אני שומר עליך"

אתמול התחילו הלימודים באופן רשמי וחגיגי. עד עכשיו זו הייתה המכינה, היינו קבוצה קטנה, למדנו שפת סימנים והכל היה קליל ונחמד. אבל מאתמול? אוי ואבוי – קורסים, מטלות, מאמרים לקריאה, וואי וואי, לאן נפלתי.

סתם, אני מתלוצץ. היום הראשון היה מענג. גם טרחתי לציין את זה בקול רם בכל שיעור: "כיף לי!", "עדיין כיף לי", "אוקיי, קצת פחות כיף לי, אבל רק קצת!"…

בין כל האנשים הישנים וההחדשים שפגשתי, הייתה אחת שזיהתה אותי מאיזה סרטון יוטיוב שעשיתי פעם ושאלה אם אני רוצה לשמוע סיפור נחמד שקשור אליו.

עניתי בחיוב, היא סיפרה, אני הקשבתי ולא האמנתי, אבל היא אמרה שזה קרה באמת. אז ככה:

"אני מכירה פרמדיק אחד במד"א, שיום אחד נקרא לאירוע שבו המטופל היה חירש. הוא היה היסטרי, לא תיקשר עם הסביבה, לא הבין שום דבר ממה שקורה סביבו ולא איפשר לאף אחד לטפל בו. רק כשהפרמדיק סימן לו "אני שומר עליך" – רק אז החירש נרגע ואפשר היה לטפל בו.

"החירש הזה הבין שאף אחד מסביב לא יודע מספיק שפת סימנים", היא סיפרה, "אבל המשפט הזה, ה"אני שומר עליך", הצליח להרגיע אותו. והפרמדיק הזה? הוא לא יודע שפת סימנים… הוא זכר את זה מהסרטון שלך."

(כתבתי את זה בפייסבוק, אבל לא בא לי שהסיפור הזה ייעלם כל כך מהר בניוז פיד שלי, אז גם פה)

מסיבת הסיום של "שמע" חיפה

"שמע" היא עמותה המסייעת לילדים עם לקויות שמיעה מכיתות א' עד יב'. יש לה מספר סניפים ובהם היא מספקת לילדים מגוון שירותים בתחום החינוך הבלתי פורמלי בשעות אחה"צ, כגון חוגים ופעילויות חברתיות. בנוסף, ב"שמע" יש מרכז ללימודי שפת הסימנים, ושם אכן התחלתי את הדרך כשלמדתי קורס רמה 1 בסניף ת"א ורמה 2 בטבריה.

יום אחד התקשרו אלי מ"שמע" חיפה והזמינו אותי להגיע למסיבת סיום השנה שלהם. או! בסניף חיפה עדיין לא הייתי! כמובן שהסכמתי מיד, ורק אז הבנתי שאני אמור להופיע על במה ביחד עם ילדים שמופיעים מול ההורים שלהם.

אני? על במה? עם ילדים? רינת גבאי, מאחוריך!

תיאטרון חיפה, האולם מלא עד אפס מקום. ישבתי בשורה הראשונה והעפתי מבט לאחור, וכל מה שראיתי היה ים של אנשים. כמה שניות אחר כך עלתה מנהלת "שמע" חיפה לבמה והכריזה שאם מישהו עדיין לא מצא מקום, אז יש מקום גם ביציע – ואני החסרתי פעימה. "יציע?" אמרתי לעצמי, אולי בקול רם מדי, "יש גם יציע?" והרמתי את העיניים למעלה, שם ראיתי עוד ים של אנשים. אבוי, כמה אנשים הולכים לבהות בי.

אבל אז התחיל המופע שהילדים הכינו, ובין קטעי ריקוד ושירה ונגינה הבנתי שאני באמת שם על תקן קישוט בלבד. אלה הילדים שכולם יסתכלו עליהם, לא אני. הם פשוט היו כל כך מקסימים שפשוט אי אפשר היה להסיט מהם את המבט. "נו יופי," הרגעתי את עצמי, "אף אחד לא ישים לב אלי."

הקליקו כאן לצפייה בסרטון בעמוד הפייסבוק של שמע חיפה

וכשהגיע הזמן, עליתי לבמה בצעדים קטנים וניגשתי למרכזה כשאני שומע ברקע מחיאות כפיים. הופ, אולי בכל זאת מישהו שם לב אלי. איזו התרגשות מוזרה. האם אמעד? האם אשכח את הסימנים?

המנגינה המוכרת התחילה להתנגן ברקע, הישרתי מבט אל הקהל ולא ראיתי שום דבר. זרקורי הבמה סינוורו אותי, אז הסתכלתי הצידה אל הילדים – שניים שרו את השיר, שתיים סימנו אותו יחד איתי.

רואים כמה שהתרגשתי? כמה חשתי שלא בנוח שם באמצע הבמה? והכי חשוב, רואים כמה הוקסמתי מהילדים האלה?

תודה רבה לצוות "שמע" חיפה על ההזמנה, ולכל הילדים המהממים. תודה רבה להורים הנחמדים שבאו להחמיא לי אחר כך על ההופעה. היה לי כיף מאוד מאוד מאוד.

תוספת מאוחרת, 8 ביולי:

ואז הגיע המכתב הזה בדואר.

על לא דבר, "שמע" חיפה. העונג היה כולו שלי.

תמיד אישה בשפת הסימנים

הבהרה: המסמן אינו אישה.

מילים ולחן: פנינה רוזנבלום/דני רובס
תרגום לשפת הסימנים: טל אייזנמן

לעשות טוב בשפת הסימנים

לרגל יום המעשים הטובים שחל השבוע, פרוייקט תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים של עמותת נגישות ישראל הזמינו את כווווולם לצלם את עצמם מסמנים את שיר יום המעשים הטובים, ולאחר מכן יצרו קליפ אחד שמורכב מעשרות (ואולי מאות, לא ספרתי) אנשים שמסמנים יחד.

זה הסרטון הסופי, בו מופיעים מדי פעם גם אני וזוגתי:

וזה הסרטון שלנו:

שיהיה לנו יום מעשים טובים שמח ומועיל. צאו ותעשו טוב. 🙂

המפגש בעירוני ד' ת"א ושיעור שס"י הראשון שלי כמורה

כשחזרתי מבית החולים הדסה אחרי שנפגשתי עם צוות הרופאים, המתמחים והסטודנטים לרפואה של מחלקת הילדים שם, שמחתי למצוא בתיבת ההודעות שלי בפייסבוק הזמנה נוספת, הפעם משרית, מורה בבית הספר עירוני ד' בתל אביב, שהזמינה אותי להתארח בכיתה ז' שאותה היא מחנכת. הכיתה עומדת לבקר בקרוב בגן שמשלב ילדים שומעים עם ילדים בעלי לקויות בשמיעה, סיפרה שרית, והיא תשמח אם אוכל לפגוש את תלמידיה לפני הביקור ולספר להם את הסיפור האישי שלי כאבא לילד עם לקות שמיעה בגיל גן.

כמיטב המסורת: סלפי גרוע

כמובן שמיד קיבלתי את ההזמנה, ולשמחתי הצלחנו לתאם ליום שבו אני ממילא בתל אביב והבוס שלי הסכים לשחרר אותי לשעתיים (לא הזיק שעירוני ד' היה בית הספר שבו הוא למד…) אלא שבניגוד לפעמים קודמות, הפעם החלטתי לעשות את זה קצת יותר מעניין: במקום להגיע לכיתה ופשוט לדבר בפני הנוכחים – הפעם גם הכנתי מצגת ואפילו, כמה מלהיב, מערך שיעור בשפת הסימנים.

אני! מורה לשפת הסימנים! יו, זה נהדר.

פתחתי בסיפור של יהונתן, הסברתי שהוא ילד רגיל בדיוק כמותם ופשוט מרכיב מכשירי שמיעה. צפינו יחד ב"ילד של אבא בשפת הסימנים". הוספתי גם את התמונה שלי עם מוקי – טוב, זה היה סתם כדי להשוויץ – וקישור להדגמה של ההבדל בין שמיעה תקינה לשמיעה לקויה, כדי שהתלמידים יוכלו לחוש איך יהונתן שומע כשהוא בלי מכשירי השמיעה שלו. ואז הגיע החלק הבאמת מענג: חילקתי לכולם דף עם סימני אותיות הא'-ב' בשפת הסימנים, תרגלנו ביחד כל אות, וכששאלתי "נו, אז מי רוצה לאיית לי את השם שלו?" המון ידיים הונפו לאוויר בהתלהבות.

אוקיי, אין לי תמונה של המון ידיים מונפות, אבל יש לי תמונה של עצמי מלמד שס"י!

הזמן טס והשיעור הסתיים בדיוק אחרי ששאלתי האם יש למישהו שאלות, אבל גם כשנשמע הצלצול להפסקה – אף תלמיד לא זז. הם המשיכו לשאול עוד על יהונתן, על לקויות שמיעה, על מכשירי שמיעה, על שפת הסימנים, וגם אחרי ששרית אמרה שאני צריך ללכת ושיצאו כבר להפסקה, חלקם המשיך ושאל עוד. ואני עניתי, ושמחתי, והתרגשתי. לסיום הם גם נתנו לי שי צנוע: עותק מעיתון הכיתה (אמרתי שזה מגניב ושאלתי האם לכל כיתה יש עיתון, והם ענו "לא! רק לנו!", אז אמרתי שזה אפילו יותר מגניב!) ומשלוח מנות שכנראה נשאר להם מפורים, בשביל יהונתן.

אני מקווה שיהיה לתלמידים ביקור נפלא, מרתק ומעשיר בגן המשולב; מקווה שיפגשו ילדים עם לקויות שמיעה ויראו שהם ילדים רגילים; מקווה שעזרתי להשקות את זרע המודעות שהמורה שרית שתלה אצלם, וגם אם הילדים שיפגשו לא מסמנים – אני שמח שלפחות נתתי לתלמידים את האפשרות להציג את עצמם בשמם בשפת הסימנים.

תודה לשרית, תודה לתלמידי כיתה ז' בעירוני ד' ת"א. שמחתי להכיר אתכם ולהיות מורה לשפת סימנים לזמן קצר. עשיתם לי חשק לעוד. 🙂

המפגש במחלקת הילדים של הדסה

אחרי שהוזמנתי לדבר עם ילדים בכיתה ב' בנתניה ועם הצוות הפדגוגי של מקיף ו' בב"ש, שמחתי לקבל הזמנה נוספת: הפעם מד"ר אורי אילן, רופא במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. הוא הזמין אותי להרצות בפני צוות המחלקה, אני קיבלתי את ההזמנה למרות שמוזר לי לחשוב על עצמי בתור "מרצה", וכך מצאתי את עצמי עומד מול רופאי ילדים, מתמחים וסטודנטים לרפואה – ומספר להם על יהונתן שלי.

מוזר, משום מה נדמה לי שהיו שם מיליון אנשים. מיליון! (צילום: ד"ר אורי אילן)

הוזמנתי להגיע בשמונה וחצי בבוקר, אז יצאתי ממש מוקדם מטבריה מתוך כוונה להקדים – ולא רק שאיחרתי להגיע, גם גיליתי שהדסה עין כרם היא מבוך משוגע כל כך, שלא רק שהסתבכתי עם ההגעה מהחניון למחלקת ילדים, אלא גם הסתבכתי בדרך חזרה כשפשוט לא מצאתי את החניון… אבל מה שחשוב הוא שהגעתי, נכנסתי אדום ומתנשף לחדר הישיבות שהיה מלא מפה לפה, עמדתי מול המון אנשים – וסיפרתי.

סלפי גרוע בהדסה!

זה היה קצת שונה הפעם, כי בגלל אופי הקהל הרחבתי יותר על הגילוי של לקות השמיעה שלו ועל צדדים קצת יותר רפואיים, וגם חלק מהשאלות נשאו אופי דומה, אבל גם הפעם ציינתי את החשיבות הגדולה שאני מייחס לשפת הסימנים, סיפרתי על חיי היומיום של יהונתן ועל הקשר שלו עם מיכל, ואפילו התבדחתי קצת – למשל כשפנה אלי האדם הכי סמכותי בחדר בשאלה מסוימת בעלת אופי רפואי, כאשר רק עצם מיקומו בראש השולחן אמור היה להעיד על יראת הכבוד שכולם רוחשים לו, פתחתי את התשובה שלי ב"אנחנו לא כל כך מכירים, אבל אני מנחש שאתה רופא, כן?" – מה שהעלה חיוך על פניו ורחש מבודח בין האחרים. אחר כך, בחוץ, אחת הסטודנטיות הסבירה שזה היה מנהל המחלקה…

אחרי המפגש הנחמד עם הצוות הרפואי, ד"ר אילן עשה לי סיור קצר במחלקה והודה לי שהגעתי. "היית משב רוח רענן וחי בתוך יומנו", אמר, ואני עניתי שהעונג היה כולו שלי והתכוונתי לכל מילה. לא משנה לי אם אלה ילדים, מורים או רופאים, רק תנו לי סיבה לדבר על יהונתן ולעשות למען שפת הסימנים – ואני אהיה שם (אמנם עכשיו משהתחלתי ללמוד הלו"ז שלי צפוף מאי פעם, אבל אני עדיין מקווה שאצליח להגיע לכל מקום שיזמין אותי…).

מחשב מסלול מחדש

מי שאינו חבר שלי בפייסבוק ונכנס לפרופיל שלי עלול לחשוב שאני מתעסק באפייה או בבישול. כבר נאמר לי בכמה הזדמנויות – "עם כל התמונות האלה של העוגות הייתי בטוח שאתה קונדיטור או משהו!"… אבל לא, זה רק תחביב.

מי שפגש בי וירטואלית יכול להניח שאני עושה משהו שקשור לשפת הסימנים. אני מקבל לפעמים פניות דרך פייסבוק, של אנשים שראו את "ילד של אבא בשפת הסימנים" ומבקשים להתייעץ איתי לגבי סימון כל מיני מילים, אבל אני נאלץ להשיב שאני בעצם לא מתורגמן אלא רק למדתי קורס רמה 1 וקורס רמה 2, שזה לא מעט אבל לא מספיק.

הייתה גם מי שסיפרה לי שהיא חשבה שאני עוסק איכשהו במוסיקה. שזה היה נחמד מצידה, כי אמנם למדתי חמש שנים פסנתר בסוף המאה הקודמת, אבל לא, גם לא.

ואם תשאלו את אשתי, וזה הכי מצחיק – גם אז לא תקבלו תשובה טובה. כי היא אמנם יודעת מה אני עושה, אבל היא תמיד מסתבכת בחינניות עם ההסבר: "הוא קופירייטר, והוא, אה… כותב דברים באינטרנט. באנגלית. ובאנרים." או משהו כזה.

התשובה היא כזאת: אני קופירייטר. אבל כשאומרים קופירייטר, בדרך כלל חושבים על משרדי פרסום ועל אנשים שממציאים פרסומות ואת הסלוגנים המגניבים של כל מיני מותגים… ולא, אני לא כזה קופירייטר. אני לא עובד במשרד פרסום אלא בחברה שמשווקת לחו"ל (ולכן אני כותב באנגלית ואם אתם גרים בישראל לא תראו את זה), ומה שאני כותב הוא לא תסריטי פרסומת או מודעות בעיתון – אלא באנרים פרסומיים באינטרנט, שאם אתם לוחצים עליהם אתם מגיעים לעמוד נחיתה שגם אותו אני כתבתי, ואם תשאירו שם את כתובת המייל שלכם אז סביר להניח שתתחילו לקבל דואר שיווקי שגם אותו כתבתי.

ברצינות, ק', אני לא מבין מה הבעיה לזכור את כל זה.

זו עבודה נחמדה ואני מסוגל לשלם בעזרתה חשבונות ולהניח לחם בצלחות של הילדים.
זו עבודה שמביאה לי סוג מסוים של סיפוק, כי נחמד לי לדעת שעשרות אלפי עיניים אי שם בעולם קוראות טקסט שאני כתבתי.
ואם בכל זאת להשוויץ קצת, אז זו עבודה שאני אפילו לא רע בה.

הבעיה שזו עבודה שנועדה לייצר כסף ותו לא. והרי ברור שכולנו אוהבים כסף וצריכים כסף, אבל יש דברים יותר חשובים מכסף.

משמעות, למשל.

מבין כל העבודות שאי פעם עבדתי בהן, העבודה שאני עדיין מכתיר כזו שהכי אהבתי, הכי נהניתי והכי מילאה אותי בסיפוק, הייתה בלוסט אנד פאונד בנתב"ג, בשכר מינימום. שם הרגשתי מדי יום שיש משמעות בעבודה שלי: כשחיפשתי מזוודות אבודות, כשהצלחתי להחזיר אותן לבעליהן. כשבגלל שכתבתי "איסטרן קוקיז עבאדי" בדו"ח בישראל ונוצרה התאמה לדו"ח המשלים ברומא, בעצם הבאתי לתייר הישראלי חובב העבאדי בגדים לטיול שלו באיטליה, או כשהסקתי שמספר הטלפון נטול הקידומת שעל המזוודה שמולי הוא ככל הנראה מספר טלפון בעיר מסוימת בישראל רק בגלל שהוא היה מאוד דומה לזה של אקסית שגרה באותה עיר, וככה מצאתי את בעליה והבאתי לילדיו את המתנות שכבר חשש שלא יראו.

אני מתגעגע לתחושה הזו, בה המשכורת היא לא הדבר הכי חשוב בעבודה. מתגעגע לעשות משהו עם משמעות אמיתית, מעבר לעשיית כסף.

וכך, השבוע התחלתי ללמוד תרגום שפת סימנים באוניברסיטת אריאל.

לימודים-לימודים, אמיתיים. סטודנט כמו פעם. בעוד קצת יותר משנתיים, בעזרת השם, חמסה חמסה טפו טפו טפו, אסיים את הלימודים כמתורגמן מוסמך מ/אל שפת הסימנים, ואני מקווה שאתחיל לעזור לאנשים חירשים וכבדי שמיעה – בראיונות עבודה, בבתי משפט, בבתי חולים, בכנסים ואירועים, באוניברסיטאות. ולך תדע, אולי גם בבועה הקטנה בטלוויזיה, למרות שמישהו שסיפרתי לו את זה השבוע סרק אותי במבטו, הניד את הראש, גיחך ואמר "לא, אין מצב שאתה נכנס לאליפסה הזאת".

כן, הכל בגלל שטף התגובות הנפלאות שקיבלתי ל"ילד של אבא בשפת הסימנים". וזה מעניין, משום שבמובן מסוים, המקצוע שאני מתכנן לרכוש הוא בדיוק ההיפך ממה שאני עושה היום: אם אני הופך מקופירייטר למתורגמן, זה אומר שבמקום לכתוב ולהמציא מילים משלי – אני רוצה להפוך להיות זה שיעביר מילים של אחרים. בדיוק 180 מעלות מהדרך שבה אני הולך היום…

העיקר הוא שאני מתרגש. מאוד מאוד מתרגש. אני לא יודע כמה כסף עושים בתרגום שפת סימנים. אני מקווה שבוחטות עצומות, אבל איכשהו נראה לי שלא. אני רק מקווה שאוכל להמשיך לשים לחם בצלחות של הילדים, כי אני בטוח שזו תהיה עבודה שאני אחבב. עבודה עם משמעות.

 

הפעם ההיא שהתארחתי בתכנית הבוקר של ערוץ 2

לרגל יום ההתרמה לניצן וארגוני החירשים שהתקיים היום, יום רביעי ה-11/2/15, הוזמנתי להתארח בתכנית הבוקר של ערוץ 2, "העולם הבוקר" בהגשת אברי גלעד והילה קורח.

אני ומנחי התכנית, אברי והילה, מסמנים "איי לאב יו" בשפת הסימנים

שם, בשידור חי ועל רקע הסרטון ותמונות של יהונתן ומיכל, סימנתי קטע קצר מהשיר וסיפרתי קצת על יהונתן ועל הכוונות שלי ללמוד תרגום שפת סימנים באופן מסודר, כדי שכשאסיים את הלימודים אעשה הסבת מקצוע למתורגמן שפת סימנים.

לצפייה: http://s.reshet.tv/1Fxefjp

זה מצחיק – התכנית מתחילה בשעה 6:20 בבוקר, אבל אני, שהוזמנתי להגיע לקראת סופה, ישנתי אצל ההורים שלי והתעוררתי ב-6:30. הדלקתי טלוויזיה, עמדתי והסתכלתי על המנחים שעל המסך ונזכרתי איך פעם רציתי להיכנס לתוך הטלוויזיה, אבל עכשיו אני באמת הולך לעשות את זה.

ההפקה הזמינה לי מונית. פעם ראשונה שהשתמשתי בגט טקסי. אין לנו דבר כזה בטבריה.

הגעתי. איפרו אותי. רק קצת משהו כדי שהקרחת שלי לא תבהיק מדי.

נכנסתי לאולפן בזמן הפרסומות. חיברו לי מיקרופון. אמרתי שלום לאברי והילה. הוא היה עסוק קצת בלפטופ, אבל היא שוחחה איתי בנעימות כמה דקות – דבר שעזר להתרגשות שלי להתפוגג. הבמאי אמר שהקונטרול מבקש שאסמן את השיר כבר בהתחלה, איך שחוזרים מהפרסומות. אני הנהנתי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה ש"קונטרול" זו מילה ששמעתי עליה רק בטלוויזיה. שאלו אם אני רוצה לשתות תה או מים, אמרתי שלא. שמו לי כוס מים בכל זאת, בשביל התפאורה.

ואז נשמע השיר, ואני סימנתי, והתראיינתי, ולא יצא לי להגיד אפילו חצי מהדברים שרציתי להגיד, וכשרציתי לומר שאני מתחיל ללמוד באוניברסיטת אריאל יצא לי משום מה ששם אני כותב, אבל יחסית למה שחששתי שיקרה (שאגמגם, שאשכח את כל הסימנים, שאתעלף…) – יצא בסדר גמור. אפילו נראיתי לא רע, יחסית לבדרך כלל.

בערב חזרתי הביתה וצפינו בקטע ביחד עם יהונתן. הוא מאוד התלהב לראות את עצמו על המסך. אני לא חושב שהוא מבין עדיין את מלוא הגודל והחשיבות של הדבר הזה בשבילי, בשבילו, בגללו, אבל יום אחד הוא יבין.

לצפייה: http://s.reshet.tv/1Fxefjp