Tag Archives: שפת הסימנים

משהו עם משמעות

9 פבר

אחת ממאות התגובות הנפלאות שקיבלתי בעקבות "ילד של אבא בשפת הסימנים" הגיעה מיונית, מורה בכיתה ב' בבית הספר בגין בנתניה: היא כתבה לי שהיא צפתה בסרטון, התרגשה, הראתה אותו לתלמידים שלה והם התלהבו והביעו עניין בשפת הסימנים, ואף הזמינה אותי לבקר בכיתה, אם במקרה אני באיזור. כשסיפרתי על זה בהיסוס לקטיה, אשתי, היא מיד ציינה שבסוף השבוע אנחנו באמת נמצאים במקרה בסביבה ועודדה אותי לקבל את ההזמנה של יונית ולבוא לפגוש את הילדים. "תוכל לעשות סוף סוף משהו עם משמעות", פרטה לי על נים רגיש, "נראה לי מגניב. אני הייתי עושה את זה בכיף ובשמחה גדולה."

ואני, עם הדחיפה שלה ומבלי להסתיר את ההתרגשות, עניתי למורה יונית וקיבלתי את ההזמנה. תיאמנו מועד. היא אמרה שתשוחח על הנושא עם התלמידים ויכינו לי שאלות. איזה יופי, חשבתי לעצמי, שהסרטון הביתי הקטן שלי היה בעצם חלוק נחל ששמטתי במקרה ללב אגם ויצר אדוות קטנות שמתפשטות אט אט על פני המים. והנה, אני עומד להשליך חלוק נחל נוסף, והפעם בכוונה. אני יכול לגלות לכם סוד? לא עצמתי עין בלילה שלפני. בחיי.

יום שישי, 8:55 בבוקר, הגענו לבית הספר. יהונתן לא יכול היה להצטרף, אז רק שנינו. פגשנו את יונית ומורה נוספת בשם מיכל, שמסייעת לתלמידים עם ירידה בשמיעה (יש שניים כאלה כרגע בבית הספר, שניהם בכיתות גבוהות יותר). ניגשנו לכיתה, ופתאום התברר שדרך קטע שקוף בקיר הכיתה אני יכול לראות את התלמידים שיושבים בפנים – ויותר מזה, הם יכולים לראות אותי במסדרון. תוך שבריר שניה כל הילדים זיהו אותי והתחילו להצביע, לצעוק ולהתלהב. איזה כיף. סף ההתרגשות עלה, הרגליים רעדו – ונכנסנו לכיתה.

התיישבנו על שורת כסאות שהוכנה עבורנו מבעוד מועד בקדמת הכיתה, ליד הלוח. המורה הציגה אותנו ואמרה שנתחיל בכך שנצפה שוב בסרטון על מסך גדול שנמתח על פני הלוח. הרגשתי שהפרצוף שלי בוער והבטן מתהפכת. אבל אז קרה משהו מופלא. הפתעה אמיתית: המורה לחצה "פליי", המוסיקה התחילה להתנגן, ראיתי את עצמי נכנס ומנופף לשלום, וברגע שמוקי התחיל לשיר ואני-שבסרטון התחיל לסמן – הילדים הצטרפו לתנועות. לא האמנתי למראה עיניי: שלושים תלמידי כיתה ב' ישבו במקומותיהם, שרו בקול וסימנו את הסימנים הנכונים, במדויק, בלי לפספס אף מילה. הו, אלוהים שבשמיים, תודה על הכוח שנתת לי לעצור בעצמי מלפרוץ בבכי ממש באותו רגע. קטיה לא טרחה אפילו לנסות לעצור את הדמעות. ואז הגיע הקטע שבו יהונתן מופיע ומסמן "אבא, אני אוהב אותך" – וכל הילדים קראו פתאום "הנה יהונתן!!!" כאילו הכירו אותו מאז ומעולם ורק ציפו להופעתו של הגיבור האמיתי של הסרטון…

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

הסרטון הסתיים. המורה הזמינה את הילדים לשאול אותי שאלות. קמתי, נעמדתי. הם שאלו אותי שאלות מקסימות, החל מ"איך התמודדתם עם זה שיהונתן לא שומע טוב?", דרך "האם יש לו חברים בגן?" ועד "למה היה חשוב לך לפרסם את הסרטון?" חלק מהשאלות הובילו לשאלות המשך, ואני נכנסתי במהירות לתפקיד המרצה-האורח. עניתי על הכל בכנות, נעזרתי קצת בשפת סימנים, התלוצצתי, שיתפתי קצת את אמא של יהונתן, אפילו העזתי ושאלתי בעצמי כמה שאלות. בשלב מסוים הצטרפה אלינו גם מנהלת בית הספר, אבל אני הייתי כל כך שקוע בדו-שיח עם התלמידים שלא שמתי לב מתי היא יצאה. לא נעים.

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

בהמשך צפינו בסרטון אחר בשפת סימנים, שגם אותו התלמידים ידעו לסמן, ולסיכום צפינו שוב ב"ילד של אבא". הפעם כבר לא הסתפקתי בצפייה דוממת בעצמי, אלא ממש קמתי וסימנתי יחד עם האני-שבסרטון ועם הילדים. בסופו של דבר סימנתי "להתראות", יצאנו מהכיתה והוזמנו לחדר המורים, שם שוחחנו ארוכות עם המורות שכבר הכרנו, יונית ומיכל, אבל גם עם מורות נוספות שנכנסו לחדר המורים ונשאבו לשיחה…

אני כל כך שמח שעשיתי את זה. כל כך שמח שיונית פנתה אלי ושקטיה עודדה אותי ושהילדים למדו לסמן את השיר. סילחו לי אם אני חוזר על עצמי – אבל אני אסיר תודה על הזכות שנפלה בחלקי לפגוש אנשים, לא משנה באיזה גיל, ואולי-אולי ללמד אותם משהו. לספר להם עלי, על יהונתן, על כך שילדים שלא שומעים כל כך טוב הם ילדים רגילים לגמרי ועל דרך התקשורת הנהדרת הזו שנקראת שפת סימנים; אני מקווה שלפחות חלק מהילדים האלה חזרו הביתה וסיפרו למשפחותיהם על השיעור עם האורח מהסרטון ביוטיוב; מקווה שההתעניינות בשפת הסימנים משמעה שהם יהיו פתוחים יותר לקבל כל מי ששונה מהם; ובעיקר אני מקווה שלפחות חלקם יעביר את זה הלאה כמו אדוות על פני האגם.

זו הייתה חוויה מדהימה ומרגשת. הלוואי וייצא לי לעבור חוויה דומה בעתיד.

(ובקטנה, בשקט בשקט, היו גם מי שאמרו שכשעמדתי שם ודיברתי עם הילדים – נראיתי כאילו נועדתי לעמוד בדיוק במקום הזה. היתכן?)

תודה

29 ינו

תודה

ילד של אבא בשפת הסימנים, שהיה אמור להיות סרטון ביתי, נחמד וקטן – הפך ויראלי עם אלפי לייקים ושיתופים ומאות תגובות חמות ומעודדות (בין היתר הודות לחשיפה בעמוד הפייסבוק והכתבה באתר האינטרנט של ישראל היום).

בהתחלה זה היה ספק נעים וספק מביך, אח"כ הפך לנעים מאוד ולבסוף אפילו התחיל כבר להגיע לאיזור המבהיל. קיבלתי פניות אישיות מהמון אנשים; חלקם הורים לילדים בעלי לקויות שמיעה שחלקו איתי את סיפורם, חלקם מתחום התרגום לשפת הסימנים שהחמיאו על הביצוע. אפילו מוקי, הכותב והמבצע של "ילד של אבא", אהב את הסרטון, הודה לי ומסר ד"ש ליהונתן.

אני המום ונרגש ומסמן תודה רבה לכולם.

לכל מי שצפה, חיבב, שיתף, הגיב. אני כל כך מעריך את זה. עשרות גולשים כתבו שהסרטון מרגש אותם, וכל תגובה כזו ריגשה אותי שבעתיים. למשל זו:

natiforish

וגם:

לקטיה, אשתי התומכת והמפרגנת, וליהונתן שהפך לכוכב ובעצם לא ממש מבין למה אבא כל כך מתרגש, ולמיכלי הקטנה שבעתיד אולי אקדיש גם לה סרטון דומה, למרות שהיא שומעת מצוין.

למיכל נווה המקסימה, זמרת, יוצרת ומתורגמנית לשפת הסימנים ובעלת רפרטואר עשיר של סרטונים דומים (רק שהיא מסמנת יותר טוב ממני, נראית יותר טוב ממני ושרה יותר טוב ממני), שהייתה הראשונה לטעת בי את הבטחון בכך שהסרטון הזה הוא לא פאדיחה.

לאיריס מישראל היום, לנועה מצוות ההפקה של מוקי, וכמובן למוקי.

שימחתם אותי מאוד. יחד, תרמנו קצת להעלאת המודעות ללקויות שמיעה ושפת סימנים. אם הייתי יודע שכל כך הרבה יראו אותו, הייתי שוקל להתגלח…

ילד של אבא בשפת הסימנים

23 ינו

מוקדש ליהונתן, ילד של אבא.

ילד של אבא – מוקי
מילים: דני ניב
לחן: יאיא כהן אהרונוב
תרגום לשפת סימנים: אני
הופעת אורח: יהונתן 🙂

התנצלויות:

  • מיהונתן, על זה שאבא עושה לך פאדיחות ביוטיוב. זה בגלל שאני אוהב אותך מאוד.
  • מכל מי שיודע שפת סימנים ומזהה שגיאות. תרגמתי אותו בעצמי, בטוח שיש כאלה.
  • מכל מי שמטריד אותו שלא התגלחתי לכבוד הצילום (היי, אמא ואבא!). אני מנסה כרגע משהו חדש, עוד לא החלטתי מה אני חושב עליו.
  • מהמנויים החדשים שהצטרפו לבלוג בעקבות פרסום מתכונים מתוכו בכל מיני אתרים בזמן האחרון, שאולי ציפו למתכון חדש ובמקומו קיבלו בחור מזוקן שמנפנף בידיים. הסיבה היא שזהו לא בלוג אוכל, אלא בלוג אישי שמדי פעם מתפרסם בו מתכון בין כל מיני דברים אחרים. שירים בשפת סימנים, למשל. מה שמזכיר לי ששכחתי לספר כאן על מתכון שלי שפורסם בתחילת החודש באתר "על השולחן" – פרלינים במילוי לוטוס (טבעוני!).
    אבל אני לא בלוגר אוכל. לא. אני לא. לא. לא.
  • וכמובן, ממוקי. אני מתאר לעצמי שאי שם הוא מצביע לי אדום.

 

למה שפת סימנים?

27 אוק

"אם יהונתן שומע בעזרת המכשירים, למה אתם משתמשים בשפת הסימנים?", שאלה אותי אחת מקוראות הבלוג; "איך זה שימושי לכם?" שאלה אותי אחרת בפייסבוק ממש באותו יום. אני נשאל את זה לא מעט, אז חשבתי שאענה גם כאן. מי יודע? אולי תקראו, תשתכנעו ששפת סימנים היא יותר מנפנוף ידיים בתוך בועה קטנטנה בצד שמאל של המסך בזמן החדשות, ושהיא יכולה להיות שימושית גם לשומעים – ותלכו ללמוד שס"י (שפת סימנים ישראלית)?

למה כדאי לשומעים לדעת שפת סימנים?

כי זו דרך לתקשר עם ציבור שלם של ישראלים שלא שומעים
אני משער שרובכם לא מכירים חירשים או כבדי שמיעה, למרות שאם תחשבו על זה לעומק אני משוכנע שתיזכרו שכן. ואם לא היום, אז תפגשו בעתיד. אם כלקוחות שלכם, כחברים של חברים או עוברי אורח ברחוב. נכון, גם אני ואשתי לא נתקלים באנשים עם לקות שמיעה על בסיס יומיומי, אבל אם ניתקל – נדע לתקשר איתם. כמו שאשתי למדה צרפתית, למשל. במשך הרבה זמן זה לא היה לה שימושי ברמה היומיומית, אבל כשהגיעו אליה לקוחות צרפתיים או כשהיא טסה לטייל בפריז לפני כמה שנים – פתאום הידע שלה היה בעל ערך עצום!

מצד אחד זו עוד שפה
כמה שפות אתם דוברים? אני יודע עברית ואנגלית ומבין רוסית. אשתי יודעת עברית, אנגלית, רוסית וצרפתית. בעל הבית המנוול מבין רק עברית וגם זה בקושי. אז למה לא לרכוש עוד שפה? עזבו שימושי, זה פשוט מעשיר ומהנה.

ומצד שני זו לא עוד שפה. זו העברית שאתם כבר מכירים
ברמה הבסיסית שלה, שס"י היא פשוט עברית מסומנת. אמנם כשמתאהבים בשפה מבינים שיש לה משלבים וכללי דקדוק שונים, אבל אלה אותן אותיות, ולסימנים רבים יש משמעות שקל להבין כשיודעים עברית. כל כך קל ללמוד, להבין ולזכור שפת סימנים, אז למה לא להתייחס אליה פשוט בתור גוון נוסף של עברית?

וזו דרך נהדרת לתקשר בלי מילים כשאי אפשר לדבר או כשאי אפשר לשמוע
זוגתי ואני שומעים מצוין, ובכל זאת משתמשים מדי פעם בשפת הסימנים בינינו. תיכף אפרט כמה דוגמאות.

איך הגעתי לשפת הסימנים?

למעשה ההתעניינות שלי בשפת הסימנים התחילה הרבה לפני שהיה לי ילד עם לקות שמיעה: כשהשתחררתי מהצבא ונרשמתי ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, התברר שכתנאי חובה אני נדרש לקחת קורסי העשרה בפקולטות אחרות. למה? ככה. אין לי מושג אם זה ככה גם היום. בזמנו, היצע קורסי ההעשרה היה מצומצם מאוד, אבל אחד מהם היה קורס שפת סימנים. אז נדלקתי. ממש מצא חן בעיני הרעיון ללמוד את הקורס הזה, אבל לצערי בגלל אילוצי מערכת שעות לא היה באפשרותי לגשת אליו.
אחר כך שמעתי על עמותת תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים, שמלמדת שס"י בחינם, תמורת התחייבות של כל אחד מחברי הקבוצה להעביר את הידע שלו הלאה. יהונתן כבר נולד אבל עדיין לא ידענו שהוא לא שומע טוב, כך שממש בלי קשר אליו התעניינתי בהצטרפות לקבוצה באיזור מגורי. אבל, אפעס, לא נפתחה קבוצה כזאת.
ואז גילינו את הלקות שלו, ואני החלטתי שהגיע הזמן. כלומר למרות שלא ידענו עדיין האם ועד כמה נשתמש בה בינינו, זה הפך לאיזשהו קטליזטור; נרשמתי לקורס של עמותת שמע (בתשלום), למדתי רמה 1 בת"א, ואז זוגתי למדה רמה 1 בטבריה, ואז למדנו שנינו רמה 2 בטבריה. למרבה הצער לא נפתח באיזורנו קורס רמה 3, אבל בינתיים נרשמתי ללימודי מתורגמנות שפת הסימנים, אותם אני לומד כרגע בשלוחה התל אביבית של אוניברסיטת אריאל, מתוך מטרה להיות מתורגמן כשאהיה גדול.

איך שפת הסימנים שימושית לשומעים? – דוגמאות

כשאי אפשר לדבר:
פעם ישבנו לארוחה חגיגית אצל ההורים של אשתי, ורציתי לשאול אותה משהו. אז פניתי אליה ושאלתי אותה בשקט, כדי שלא ישמעו. לצערי מישהו שמע ומיד הביע את דעתו, מה שגרר אחרים להביע דעות נוספות ותוך כמה דקות הלחישה הקטנה שלי הפכה לויכוח סוער סביב השולחן. אופסי. בפעם הבאה שרציתי לומר לה משהו בפרטיות, עוד באותו ערב, כבר שאלתי אותה בסימנים. התשובה שלה, מסומנת גם היא, נשארה בינינו בלבד. תענוג.
וכך בכל מצב שבו אי אפשר לדבר בחופשיות, אם לא רוצים שמישהו ישמע או אם חייבים לשמור על השקט. מכירים את זה שהורים עוברים פתאום לדבר יידיש כדי שהקינדרלעך זור ניט פרשטיין? בדיוק ככה. ממש לא מזמן, נניח, ישבנו אצל מישהי ופתאום שכחתי איך קוראים לה. היינו צריכים רק כמה תנועות קצרות בינינו – שיחה בשניים תוך כדי השיחה בשלושה – ואותה אחת אפילו לא שמה לב.
* שימושי גם כשאתה סובל מדלקת גרון וממש כואב לך לדבר. רגע, למה לאמץ את הגרון אם אפשר לסמן בידיים?

כשאי אפשר לשמוע:
תארו לעצמכם סופרמרקט הומה אדם בשעת השיא. לא הזמן האידיאלי לעשות קניות, אבל מצאנו את עצמנו שם בכל זאת. אט אט מילאנו את העגלה, ובשלב מסוים, כדי לחסוך זמן המתנה בקופה, נעמדתי עם העגלה בתור בזמן שהיא המשיכה להביא עוד מוצרים. היא פילסה בקושי את דרכה הרחק ממני – אבל כל עוד שמרנו על קשר עין המשכנו לשוחח בסימנים: "צריך גם חלב?" "כן. ולחם?" "לא, כבר לקחתי." "כמה עגבניות?" "שמונה, אולי עשר" וכן הלאה. יכולנו כמובן גם לצעוק הכל, אבל תקשרנו בשקט והבנו מצוין.
וכך גם מצאנו את עצמנו מספר פעמים באירועים שכללו מוסיקה בקולי קולות, כאשר יכולנו להרים את הקול בניסיון להתגבר על רעש המוסיקה (המחרידה, בדרך כלל) – אבל היה באפשרותנו לבחור בדרך השקטה והאלגנטית, שלא מצריכה אותי לקום מהשולחן ולבוא לצעוק לה באוזן או ממנה לעזוב את רחבת הריקודים ולצרוח לעומתי "מה?!?!!"
* שימושי גם כשכולם הלכו לישון אבל אתה נופל באחת בלילה על שידור חוזר של קרין גורן. אי אפשר להגביר את הווליום כדי לא להעיר את כולם? מזל שיש תרגום לשס"י!
* שלא לדבר על האפשרות הנהדרת לשוחח בשטף דרך חלונות, אם נניח היא בתוך חנות בגדים ואני ממתין בחוץ.

וחבל שלא כולם יודעים שפת סימנים.
באחת מהפעמים בהן זומנתי לשירות מילואים, מצאתי את עצמי באוהל המרכזי בזמן שהמפקד העצבני עושה הערכת מצב. באוהל שררה דממה מוחלטת וכולם הקשיבו לדבריו, אבל השעה הייתה ממש לפני ארוחת הערב ואחד החיילים נכנס פנימה, מעוניין לשאול את חברו האם הוא רוצה לבוא לאכול או לא. אלא שאיתרע מזלו של החבר, והוא בדיוק ישב בקצה השני של האוהל. החייל שנכנס ניסה לסמן לו – בפנטומימה, לא בשס"י – "אתה-רוצה-לבוא-לאכול?", אבל אותו חבר פשוט לא הבין. שוב ושוב ניסה החייל הרעב והמסכן להבהיר את כוונתו, אבל בסוף הוא ויתר והלך לאכול לבד. אה, אילו רק היו יודעים שפת סימנים, יכלו להבין זה את זה, לקבוע שעה ומקום ואפילו להחליט מה אוכלים – וכל זה מבלי להפריע למפקד העצבני…

%d7%98%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%96%d7%a0%d7%9e%d7%9f

בקיצור, לא משנה מאיפה באתם, מה הגיל שלכם או מה תחומי העניין שלכם. אם יש לכם מעט זמן פנוי ואתם מעוניינים ללמוד משהו חדש; אם אתם מעוניינים ללמוד שפה נוספת או להרחיב את מעגל תחביביכם; וכמובן אם יש לכם מכרים שמשתמשים בשפת הסימנים אבל אתם מתקשרים איתם בדרכים אחרות – לכו ללמוד שפת סימנים. זה אפילו יותר מהנה ויותר שימושי אם יש עם מי לתרגל ולשוחח, אז כדאי לגרור איתכם חבר או בן/בת זוג, אבל גם לבד זה כיף לא קטן.
אגב, תופעת לוואי של לימודי השס"י שלי היא שהתחלתי לשמוע יותר מוסיקה ישראלית. הכיצד? בהתחלה עדיין לא היה לי עם מי לתרגל, אז הייתי מסמן לעצמי שירים ששמעתי ברדיו, בפקקים בדרך לעבודה. מכיוון ששס"י היא לא שפה אוניברסלית אלא מקומית, שמעתי מוסיקה ישראלית – וזה נדבק. לא רע, אה?

מידע על קורס שפת סימנים באוניברסיטת אריאל:
http://www.ariel.ac.il/externalcertificate/accessibility/basic-sign-lang

מידע על קורסי שפת סימנים בעמותת שמע:
http://www.shema.org.il/?CategoryID=278&ArticleID=764

מידע על קורסי שפת סימנים באתר עמותת "תעביר את זה הלאה":
http://www.payitfwdisl.org.il/

מידע על קורסי שפת סימנים במכון לקידום החרש:
http://www.sela.org.il/%D7%A9%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D

בהצלחה בשפת הסימנים

מונו

12 אוק

לפני כמה ימים מכשיר השמיעה השמאלי של יהונתן הפסיק לעבוד. כדי לתקן מכשיר שמיעה צריך לגשת לסניף המקומי של הרשת בה הוא נקנה ולשלוח אותו למעבדה, עניין של כשבועיים פלוס שבמהלכם אין שום תחליף למכשיר. לא באיזור שלנו, בכל אופן; במקומות אחרים קיים משהו שנקרא "בנק מכשירים" שממנו אפשר לשאול מכשיר שמיעה לכמה ימים בדיוק במקרים כאלה, אבל לא בטבריה, כמובן.

במקום לשלוח את המכשיר לתיקון ולהמתין שיחזור, הציעו לי בסניף המקומי של הרשת לנסוע בעצמי למעבדה שנמצאת בחיפה. מזל שאנחנו גרים בצפון – תוך שעתיים המכשיר תוקן, ואני נפרדתי לשלום מכמה מאות שקלים כי כמובן שהרכיב שהיה צריך להחליף הוא היקר ביותר מכל חלקי המכשיר ותוקף האחריות פג לפני פחות מחודש. אלא שאז נאמר לי שהתיקון איפס את המכשיר וצריך לכוון אותו מחדש, מה שלקח עוד כמה ימים, כך שבסה"כ יהונתן נאלץ לבלות משהו כמו עשרה ימים כשהוא שומע רק במכשיר הימני.

בזמן שממתינים לתיקון, מצלמים את גדר המעבדה לאינסטגרם

כששואלים אותי "איך יהונתן שומע בלי המכשירים?", אני נוהג לענות שהוא שומע בערך כמו שאני שומע, רק שהכל נשמע לו דרך כרית; שהוא שומע הכל חלש יותר, עמום, כאילו הצליל עובר דרך משהו לפני שהוא מגיע אליו. זה הסבר פשוט למדי, אבל האמת שזה לא ממש מדויק – שמיעה לקויה היא לא רק עניין של ווליום, אלא גם צלילים שלמים שהולכים לאיבוד, עיצורים מסוימים, תדרים מסוימים. לא מזמן מצאתי קישור מרתק שממחיש איך לקויי שמיעה שומעים ללא מכשירים, על ידי סימולציה שמציגה צלילים יומיומיים – ציוץ ציפורים, נגינת פסנתר ועוד – בשלושה מצבים: שמיעה רגילה, לקות שמיעה קלה ולקות שמיעה בינונית. הקליקו כאן להדגמה וגללו מטה עד סימני ה"PLAY". יהונתן, אגב, סובל מלקות שמיעה בינונית, וכששמעתי לראשונה את הסימולציה הזו קצת טולטלתי רגשית כשנכנסתי לרגע לנעליים שלו.

יהונתן לא רק לא שומע טוב בלי המכשירים, אלא הוא לגמרי "מתפזר" כשהוא בלעדיהם. הוא לא מפוקס, דעתו מוסחת בקלות. היום הוא כבר גדול מספיק כדי להגיד "אבא, תראה! אין לי מכשירים!", אבל עד לא מזמן יכולנו (אנחנו, ההורים שלו) להבחין בשינויי התנהגות של ממש כשהוא לא שומע טוב.

בדיקת שמיעה

בעצם צולם בבדיקת שמיעה של מיכל בבי"ח זיו בצפת (שיצאה תקינה! הידד!)

יהונתן של לפני המכשירים היה ילד מאושר. הוא לא ידע מה זה לשמוע היטב, אז זה לא חסר לו. גם יהונתן עם המכשירים הוא ילד מאושר, ששומע כל הזמן צלילים מעניינים ומגלה סקרנות לגבי כל מה שקורה מסביב. אבל יהונתן של מכשיר אחד בלבד, בעשרה הימים האלה עד שהשני תוקן, היה ילד שונה לחלוטין. הוא הפך רגזן, סרבן וחצוף. בגן הוא דווקא התנהג די כרגיל, אבל בבית הוא היה לא ממושמע, סירב להיצמד לשגרה המוכרת ובקיצור, לא נעים לומר, הפך לילד מעצבן לאללה. סירב ללכת לישון, סירב לאכול, סירב להיכנס לאוטו ואז סירב לצאת ממנו… גם לא עזר שזוגתי נעדרה לכמה ימים, אבל היה ברור שמפריע לו שהוא שומע רק בצד אחד: שוב ושוב הוא הצביע על האוזן העירומה ושאל איפה המכשיר השני, כולל ערב אחד לפני השינה בו הוא עשה את זה בדמעות ובקול חנוק במיוחד שבבת אחת הציף בי כל מיני רגשות ותחושות מהימים הראשונים שאחרי שגילינו שהוא לא שומע טוב. זה לא היה נעים במיוחד.

מי שכיוונו מחדש את המכשיר המתוקן היו אנשי הצוות בגן. לשמחתי, בתור ההורה היחיד שלא משתמש בשירותי ההסעה של העירייה אלא מביא ואוסף את הילד מהגן, הזדמן לי להיות שם כאשר קלינאית התקשורת הושיטה לו את המכשיר השמאלי, המתוקן והמכוון, והודיעה לו בשמחה שהוא יכול להרכיב אותו. הוא סירב, מן הסתם, ואני כבר פחדתי שהוא התרגל להרכיב רק מכשיר אחד ועכשיו יצטרך להתרגל מחדש למכשיר הנוסף. אבל כמה דקות לבד עם הקלינאית בצירוף סוכריית טופי (אף פעם לא מזיק!) עשו את שלהם, וזכיתי לראות אותו מרכיב את המכשיר השמאלי – ומחייך.

לא, אמא, זאת לא אוזן אמיתית (צולם במיח"א ת"א)

כשיהונתן רק התחיל להרכיב מכשירי שמיעה הוא עדיין לא ידע לדבר, אז בכל פעם שהוא הרכיב את המכשירים והתחיל לשמוע הוא נהג לחייך חיוך גדול של אושר, של ילד שחש פתאום משהו שנראה לי ולרובכם כל כך מובן מאליו. כשהיינו שואלים אותו "שומעים?", הוא היה מחייך עוד יותר ומצביע על שתי האוזניים שלו.

היום הוא כבר לא מחייך ולא מתלהב אלא מרכיב את המכשירים באותה טבעיות בה אני מרכיב משקפיים, אבל באותו יום בו הוא שוב שמע באוזן שמאל הוא פתאום חייך שוב את אותו חיוך של פעם. אוטומטית שאלתי אותו – "שומעים?", והוא חייך עוד יותר והצביע על שתי האוזניים שלו ואמר "בשניהם!"…

יצאנו מהגן וירדנו במדרגות. כשפתחתי עבורו את דלת האוטו שאלתי אותו "נו, יהונתן, נכון שזה כיף לשמוע שוב בסטריאו?" – והוא, שאני בספק שהוא יודע בכלל מה פירוש המילה סטריאו, ענה לי "כן!" נלהב וזינק פנימה בלי שבכלל אבקש ממנו. חגרתי אותו, סגרתי אחריו את הדלת, וכשניגשתי למושב הנהג לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי כמה כיף זה שלקח רק עשרה ימים, במקום שבועיים פלוס, לתקן לי את הילד.

.

שתי התחלות

28 אוג

1

לכאורה קצת מאוחר לברך את כל מי שהתחיל או חזר לספסל הלימודים. אבל בינינו, זו שנת הלימודים שהקדימה הפעם, ולכן אני דווקא עומד בזמנים. יהונתן התחיל שנה חדשה באותו גן אליו הלך בשנה שעברה, ועם ההתקדמות העצומה שלו בשנה החולפת, אני כבר לא יכול לחכות ולראות לאן הוא יגיע בסוף השנה הנוכחית. שתהיה לכולנו, ובעיקר לילדים ואפילו לנכדים שלנו שנת לימודים מוצלחת, פוריה, מעניינת ומהנה.

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של עמותת שמע: אני מסמן את "בהצלחה", זוגתי ק' מסמנת את "ללמוד", ואני לא מכיר את הבחורה שמסמנת "כיתה", אבל היא נראית נחמדה

2

לכבוד ולעונג לי להכיר לכם באופן רשמי את הפינה הקטנה שסידרו לי באתר האינטרנט של מגזין האוכל "על השולחן":

אמא, תראי, אני ב"על השולחן"! תקליטי מהר!

שם תתפרסמנה מעת לעת כתבות אורח שאכתוב למגזין. אה? אה? נכון שזה מגניב או מה? אתם לא מאמינים איך אמא שלי השתוללה בטלפון כששלחתי לה קישור. מצחיק שלמרות שעיקר העיסוק שלי במטבח הוא בענייני מתוק וקינוחים, יצא שדווקא האייטם הראשון שלי ב"על השולחן" עוסק בארוחת ערב שהכנתי ליהונתן (ובעזרתו כמובן) – מאפינס יעני-פיצה. ואל דאגה, אמשיך לפרסם רשומות מתכונים גם כאן (וואי וואי, מה שאני מכין לכם פה במוצ"ש!).

למתכון המאפינס יעני-פיצה הקליקו כאן או על התמונה משמאל, תחת הכותרת "טל על השולחן".

וידאו

שמים בשפת הסימנים

28 יונ

בשבוע שעבר זוגתי ואני סיימנו בהצלחה קורס שפת סימנים רמה 2 בעמותת "שמע" בטבריה. לרגל המאורע המשמח, כמו שנהוג בקורסים דומים, צילמנו סרטון בו כל תלמידי הקורס מסמנים את השיר "שמים" של יגאל בשן. מזהים אותי ואת ק'? יופי, עכשיו חפשו את מיכל. גם היא השתרבבה לסרטון.

אז… אשמח אם תצפו, אודה אם תשתפו, ואם אתם או מי מחבריכם מעוניין במידע על קורסי שפת סימנים – אשמח לעזור. 🙂

.

יום השמיעה הארצי 2013

28 מאי

היום חל יום השמיעה הארצי. ברחבי הארץ נערכות בדיקות שמיעה לילדים ללא תשלום, נערכות פעילויות הסברה שונות, סיפורים אישיים של חירשים ולקויי שמיעה מתפרסמים בעיתונות אפילו קצת יותר מבדרך כלל ובאופן כללי זהו יום שמוקדש להעלאת המודעות לנושא לקות השמיעה בישראל, שפת סימנים, תמלול וכיו"ב.

אז הנה התרומה האישית הקטנה שלי ושל זוגתי ליום השמיעה.

שנינו סיימנו בהצלחה קורס שפת סימנים למתחילים וכרגע אנחנו במהלכו של קורס שפת סימנים למתקדמים. בשבוע שעבר, אחרי שנגמר השיעור, נסענו לסופרמרקט לעשות קניות. הסופרמרקט היה מפוצץ באנשים, תורים אינסופיים בקופות והמון רעש. אנחנו לא התרגשנו; יש לנו סבלנות, לא מיהרנו לשום מקום והיה לנו מצב רוח טוב – אז ניצלנו את זמן ההמתנה הארוך ותרגלנו שפת סימנים. פשוט שוחחנו על הא ועל דא מבלי להוציא הגה: אני התבאסתי שאנחנו הולכים לשלם ים כסף על הקנייה הזאת, היא התרגשה מיום הולדתה המתקרב… אתם יודעים, שיחת חולין רגילה. בשלב מסוים היא אמרה לי, עדיין בשפת סימנים – "תראה, כולם מסתכלים עלינו". עניתי לה "מצחיק, בעיה שלהם" והמשכנו לקשקש ללא קול, רק עם הידיים.

כאשר הקופאית סיימה סוף סוף לעשות את החשבון ללקוח שלפנינו, חזרנו לדבר בקול שלנו. אמרתי לזוגתי שאני הולך לארוז והיא נעמדה מול הקופאית ואמרה "שלום"… אבל הקופאית לא זזה. "למה אתם מדברים בשפה הזאתי?", היא שאלה את זוגתי שעמדה יותר קרוב אליה. "כלומר, אם אתם לא צריכים…?"
"אה, אנחנו לומדים שפת סימנים וסתם תרגלנו," ענתה זוגתי, "למה את שואלת?"
הקופאית, אישה מבוגרת, נראתה עייפה ונבוכה. "נבהלתי", היא הודתה, "פחדתי קצת כשראיתי אותכם, מסכנים וזה", היא ניסתה לחייך.
ואז היא התחילה להעביר מוצרים בקופה, ואני התחלתי לארוז אותם בשקיות ולהכניס לעגלה, ואחרי החלפת מבטים קצרה עם זוגתי (שהייתה מעין תקשורת לא-מילולית ולא-בשפת-סימנים) שמעתי אותה מסבירה לקופאית שאנשים שלא שומעים כל כך טוב ומדברים בשפת סימנים הם בני אדם בדיוק כמונו ולא צריך להיבהל, לפחד או לרחם עליהם.

אחר כך דיברנו על זה באוטו, בדרך הביתה. כהורים שומעים לילד לקוי שמיעה, אנחנו מאוד רגישים בעניין הזה. פעם היינו ממש נעלבים מבורות של אנשים שלא ממש יודעים מה זה חירשות או שס"י, אבל היום אנחנו מבינים שזה בסדר, שהם פשוט לא יודעים. היי, פעם אני בעצמי בטח הייתי נבהל או מרחם… אז אנחנו מסבירים קצת בכל פעם. פה קופאית, שם נוסעת אוטובוס ששאלה או עובר אורח שנעץ מבט. אחד אחד, לאט לאט.

מקווה שביום השמיעה הארצי הבא, תהיה קצת יותר מודעות לנושא הזה.

קישורים שימושיים, מועילים או סתם מעניינים בנושא לקות שמיעה:
פורום הורים לילדים לקויי שמיעה בתפוז (בהנהלת זוגתי, אגב :-))
כמה חשוב לערוך בדיקת שמיעה בגיל הרך
חדש! ילדים חירשים יכולים לעלות לתורה בבר מצווה!
הנשיא פרס נפגש עם משלחת ספורטאים חירשים (ובתמונה אפילו מוחא כפיים בשפת סימנים. חמוד כזה!)

%d בלוגרים אהבו את זה: