פורים 2021 – אייזן של סיפור

המסורת המשפחתית נמשכת זו השנה הרביעית. אחרי שהיינו שוטרים וגנבים בפורים 2018, אחרי שנלחמנו כגיבורי על בנבלי על בפורים 2019, ואחרי שהתעופפנו בסערה הישר אל ארץ עוץ בפורים 2020 – הפעם החלטנו ללכת על משהו רגוע יותר.

החלטנו לשחק בצעצועים.

משפחת אייזנמן גאה להציג: אייזן של סיפור!

בהשתתפות

יהונתן אייזנמן בתפקיד וודי:

מיכל אייזנמן בתפקיד ג'סי:

איתמר אייזנמן בתפקיד באז שנות אור:

ואנחנו, בתפקיד מר וגברת תפוח אדמה:

ויאללה לשחק!

הלוקיישן: גינת שעשועים חביבה ברחוב שוהם בחריש, שנבחרה בזכות מתקן המגלשות והסולמות בצורת הטרקטור הצהוב ברקע.

התחפושות: חלק באדיבות עלי אקספרס וחלק בעבודת יד של גברת תפוח אדמה, הלא היא ק'. היא יצרה את הכנפיים של באז שנות אור מקרטון שמצאתי ברחוב; ואת כל חלקי הגוף של מר וגברת תפוח אדמה מ… אני אפילו לא יודע איך קוראים לחומרים האלה. איך היא מצליחה לעשות את זה כל כך מושלם שנה אחרי שנה?

מאחורי המצלמה, ניקול קוזנצוב המוכשרת והמהממת שצילמה אותנו גם בשנים קודמות.

תודה, ניקול!

ניקול היא צלמת, אמנית צילום ומנחת סדנאות צילום. לפייסבוק של ניקול | לאתר של ניקול

רעיון לתחפושת המשפחתית בפורים שנה הבאה? בטח שיש כבר.

אבל אני לא יכול לספר עדיין. נדמה לי שאני שומע את אנדי מגיע.

עוד תמונות מ"אייזן של סיפור" בפייסבוק שלי.

ניצחון בהליכה

בשנה שעברה הורדתי לסמארטפון אפליקציה שסופרת צעדים. בהפעלה הראשונה היא שאלה אותי כמה שאלות, ועל סמך התשובות קבעה עבורי יעד יומי של 10,000 צעדים. ואני, אחד שמבלה את רוב הזמן בכתיבת תוכן בישיבה מול מסך המחשב (ובזמנו גם תרגמתי בישיבה שפת סימנים באקדמיה) – הסתכלתי על המספר הזה, צחקתי בקול רם וסגרתי את האפליקציה.

סגרתי, אבל לא מחקתי. אז מדי פעם הצצתי בה. במסך הראשי מוצג מספר הצעדים שעשיתי היום, מחצות עד חצות. בנגיעה קלה אפשר לעבור לתצוגה חודשית כדי לראות באילו ימים הצלחתי להגיע אל היעד. יום כזה מסומן בצבע כחול – אבל בהתחלה לא היו לי כאלה. בכלל. למעשה גיליתי שביום שגרתי אני עושה משהו כמו 4000, 5000 צעדים; אז להגיע ל-10,000 נשמע כל כך בלתי אפשרי, שאפילו לא טרחתי לנסות.

צריך להגיע ממקום למקום? יש רכב. צריך לטייל עם הכלב? יאללה כמה דקות ועולים הביתה. מה ללכת ברגל עכשיו, מה.

ב-2 במרץ התקיים בחריש אירוע ספורטיבי בסגנון המירוץ למיליון, ובמסגרתו כל מי שנרשם נדרש להתרוצץ הלוך ושוב בשדרה המרכזית של העיר, להיכנס לעסקים ולבצע משימות. אני באמת לא זוכר מה הוביל אותנו להירשם, אולי חשבנו שזו תהיה פעילות משפחתית טובה או משהו, אבל מה שבאמת חשוב הוא שבאותו יום עברתי לראשונה את היעד. כל מה שקיבלתי היה א לאוזי טי שרט – ויום כחול באפליקציה.

הפעמים הבאות בהן הגעתי ליעד קרו בטעות. אני לא זוכר את הנסיבות שהובילו אותי לצבוע בכחול את 15 במאי וכמעט את כל השבוע האחרון של החודש. אבל ב-31 במאי הצבתי בפני עצמי אתגר: חודש יוני הכחול, קראתי לו. להגיע ל-10,000 צעדים מדי יום בחודש יוני, כדי שכל כולו יהיה צבוע כחול באפליקציה.

זה היה קשה, כמובן. זה דבר אחד להגיע ליעד בטעות ודבר אחר לגמרי להזיז את עצמך מהספה בסוף יום כדי לצאת להליכה, שלא לדבר על להתעורר מוקדם יותר בבוקר.

אבל איכשהו כשיש מאחוריך כמה ימים כחולים, זה מדרבן אותך לעשות גם את היום כחול. ואת מחר. ומחרתיים. לאט-לאט, יום ביומו, חודש יוני נצבע כחול, וכשאני מסוחרר מההצלחה המשכתי ועשיתי גם את יולי כחול – ובאוגוסט החלטתי להרים לעצמי את הרף והצבתי לעצמי יעד חדש: 11,000 צעדים ביום. גם הוא היה כחול. גם ספטמבר. וביום הראשון של אוקטובר נזכרתי שעוד מעט חורף וגשם ואיך לעזאזל אצליח ללכת כל כך הרבה צעדים אז אולי כדאי לקחת צעד אחורה – אבל באותו יום עברתי את ה-12,000 וכך נקבע הרף החדש.

היום אני יוצא להליכות מדי בוקר עם אשתי והכלב. לעיתים אנחנו יוצאים יחד גם בערב. זה זמן האיכות שבו אנחנו מספרים זה לזו על היום שהיה, מתכננים תוכניות, מקשקשים על הא ודא. לפעמים אני יוצא להליכה גם לבד, וזה הזמן שבו עולים בדעתי הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבת תוכן. בחיי. ואם צריך לקפוץ לקנות משהו באיזו חנות, אז אני כבר לא לוקח את האוטו אלא פשוט הולך ברגל.

יכול להיות ש-12,000 צעדים ביום נשמע פשוט. אני לא יודע כמה ספורטיביים הקוראים כאן, אולי אתם עושים 12,000 עוד לפני ארוחת הבוקר; אבל עבורי זה היה ונשאר יעד כל כך רחוק עד שאין שום סיכוי שאצליח להשיג אותו – ומדי יום אני מצליח.

תוספת מאוחרת:
רבים פנו אלי בפרטי ושאלו באיזו אפליקציה אני משתמש. אז אני משתמש בגרסה החינמית של Pacer (הנה אתר הבית שלה עם קישורים לחנויות האפליקציות) – אבל יש המון אפליקציות שעושות דברים דומים.

פורים 2020 – הקוסם מארץ עוץ

זאת כבר מסורת אייזנמנית ותיקה בת שלוש שנים.

אחרי שהיינו שוטרים וגנבים בפורים 2018, ואחרי שהיינו גיבורי על ונבלי על בפורים 2019, השנה התעופפנו בסערה הישר אל ארץ עוץ. מיכל הייתה דורותי, איתמר היה טוטו שסירב ללבוש חצי מהתחפושת שלו, יהונתן היה האריה, ק' הייתה הדחליל ואני – איך יפה לי טייץ כסוף! – איש הפח.

כרגיל, הרעיון לתחפושת נולד כבר במוצאי פורים הקודם. אז עדיין גרנו בטבריה ורק תכננו מי יתחפש למה. אבל כשעברנו לחריש מצאנו גם את המיקום המושלם: על כיכר בכניסה לעיר, ממש ליד הקניון, המתין לנו שביל אבנים צהובות.

וכך, בסוף השבוע האחרון שלפני פורים, נהגים שנכנסו לחריש או יצאו ממנה הופתעו למצוא את עצמם בתוך סצינה מתוך הקוסם מארץ עוץ. רבים מהם האטו, עשו כמה סיבובים סביב הכיכר, נופפו וצעקו "חג שמח!". זה היה קסום.

בהזדמנות זו אני מבקש להתנצל בפני רוכבי האופניים שחלפו על פנינו, על כך שצעקתי "זהירות, קופים מכונפים!" וניסיתי לשסות בהם אריה. סליחה. הייתי בדמות. אתם לא מכונפים.

בניגוד לשנים קודמות בהן צילמה אותנו הצלמת המשפחתית הקבועה ניקול קוזנצוב, בגלל בעיות לוח זמנים בחרנו הפעם את הצלמת פטריסיה ספאייב. כמו שאפשר לראות, היא הצליחה לשלב יפה את הקסם של ארץ עוץ עם הקסם של משפחת אייזנמן. אנחנו מרוצים. 🙂

אחרי הצילומים נפרדנו מפטריסיה והלכנו למקדונלד'ס בקניון הסמוך. אני אוהב לחשוב על זה ששילבנו ידיים, כל הדמויות של הקוסם מארץ עוץ, והלכנו יחד אל הקוס-M.

קחו רגע לחשוב על זה. קוסם. קוס-M. לא חשוב.

כל אחד מהילדים ביקש ממנו ארוחת ילדים עם משהו אחר. בזמן שאכלנו החלטנו כבר מה תהיה התחפושת של שנה הבאה – ובסוף מיכל נקשה שלוש פעמים בעקבים ואמרה "אין כמו בבית" – והופ, הגענו הביתה. ככה חריש בשבילנו: There's no place like home.

כבכל שנה, גם הפעם כל הפרוייקט המשפחתי הזה לא היה יוצא לפועל אם לא הייתה לי המשפחה המגניבה ביותר בארץ ישראל, בארץ עוץ ובכל הארצות כולן – ובפרט אשתי המהממת, ק', שלא רק ישבה להזמין תחפושות מעלי אקספרס אלא אשכרה יצרה לנו את כל הפלא הזה, כולל תלבושות, אביזרים ואיפור – בין היתר איש פח מחולצה ישנה, צינור של מייבש כביסה והרבה מאוד תרסיס צבע אפור. כמה שאני אוהב אותך.

חג פורים שמח!

חרישניקים

בבוקר יום הולדת ארבעים שלי התעוררתי בדירה שלא הכרתי, ללא תחתונים, ועם גרב אחת ספוגה בשתן של כלב.

באופן טבעי נעמדתי על רגל אחת, היבשה – וחשבתי לעצמי שזה אולי אחד מימי ההולדת הטובים ביותר שהיו לי בארבעים השנים האחרונות.

לא שימי הולדת אחרים היו גרועים. זה המקום שבו הייתי.

מצב ששולחן האוכל החדש שלנו הוא היפה ביקום

אני חושב שברוב הפעמים בהן אנשים עוברים דירה, זה כי צריך. בגלל איזשהו אילוץ. כי חוזה השכירות הנוכחי עומד להיגמר, כי המצב הכלכלי מחייב להצטמצם או להתרחב, כי מפרקים את התא המשפחתי. מעטות הן הפעמים בהן מעבר דירה נעשה כי רוצים, בזמן שהאלטרנטיבה היא להישאר בתוך המוכר והידוע.

היציאה מבית ההורים כדי לגור לבד היא מעבר דירה כזה. כך גם כשעוברים לגור יחד עם בן או בת הזוג. עוברים לא כי צריכים, אלא כי רוצים. עוברים כי עצם המעבר מאיץ את הלב.

וזה המעבר שהיה לנו מטבריה לחריש.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אז הגענו (צילום מסך מתוך הסטורי של יום המעבר באינסטגרם שלי)

ההובלה עצמה הייתה יום לפני יום ההולדת שלי, כך שביום עצמו כל הבית היה עדיין בארגזים (הייתי צריך לחפש כמה דקות ארוכות כדי למצוא תחתונים וגרביים חלופיים).

ק' הזמינה שתי בחורות נחמדות שתעזורנה לה לסדר את כל הרכוש שלנו יפה יפה בדירה החדשה, ואני התבקשתי לקחת את הילדים ואת הכלבים מחוץ לבית. כמה שיותר רחוק וכמה שיותר ארוך.

הנוף מהמרפסת שלנו. אין ספסל ירוק.

כשטיילנו ברחוב החדש שלנו, הגענו אל בית הספר שבו הם ילמדו. הם הסתכלו עליו, בחנו אותו מכל הכיוונים, ושאלו למה כתוב כאן בגדול "נשק וסע". אז הסברתי להם מה זה.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז דבש עשה את צרכיו על המדרכה, ואני שלפתי שקית והרמתי אחריו תוך כדי שאני מסביר לילדים שככה זה כאן בחריש, צריך להרים אחרי הכלב. גם כי אנחנו לא רוצים לקבל קנס, אבל בעיקר כי אנחנו לא רוצים ללכלך את העיר שלנו. זו הסיבה שבכל פינה יש תיבות צהובות ובהן שקיות שחורות – זה לאיסוף הצרכים של הכלבים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז סיפרתי להם שיש כאן בחריש גינת כלבים. שזה שטח גדול שבו אפשר לשחרר כלבים לרוץ בחופשיות ולשחק עם כלבים אחרים.

הילדים היו המומים שקיים דבר כזה. בטבריה אין.

ואז טיילנו ברחוב הראשי של חריש, שדרות דרך ארץ, ושאפנו עמוק פנימה את ניחוח צמחי התבלין שצומחים בכל פינה ברחוב.

והילדים – ניחשתם נכון.

טבריה היא עיר עתיקה. בשנה שעברה היא חגגה 2000 שנים. זה קילומטרז' יפה, ויש משהו נחמד במגורים בעיר שיש לה היסטוריה. אבל בטבריה, אם אין משהו – אז הוא כבר לא יהיה. בחריש, לעומת זאת, אם אין משהו – זה כי עדיין לא הקימו אותו.

וזה משהו שמאוד משמח אותי בעיר הזאת. ה"עדיין".

המתנ"ס החדש של חריש ניצב בגאון ליד שטח ריק עם הרבה פוטנציאל

יש הרבה סיבות למעבר שלנו לחריש. יש לנו כאן משפחה. התקרבנו למרכז, לחברים. מזג האוויר כאן הרבה יותר נעים לנו מאשר בטבריה, ולראיה אנחנו כבר לא נושמים רק מזגן בבית אלא ממש פותחים חלונות ונהנים מהרוח. חריש מישורית יחסית לעומת טבריה המשופעת. חריש נקייה לעומת טבריה המלוכלכת. חריש היא עיר צעירה ורעננה בניגוד לטבריה הקשישה והעייפה. בחריש יש שפע של פארקים ירוקים, מוצלים ומושקעים (רק השבוע גיליתי עוד אחד במרחק הליכה מהבית), ובטבריה יש מעטים, קטנים, חשופים לשמש ללא הצללה וללא מים.

אבל בעיני הדבר הטוב ביותר בחריש הוא האנשים.

למיטב הבנתי, ואנא אל תעירו אותי אם זה חלום בהקיץ, רוב התושבים בחריש עברו אליה כמונו – מתוך בחירה ולאו דווקא מתוך צורך. יש בזה משהו מן החלוציות. זו עיר בהקמה, יש הרבה דברים שאין בה, ואני חושב שצריך להיות אנשים מאוד מיוחדים כדי לעבור למקום כזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו, משפחת אייזנמן, אנשים מיוחדים כאלה. ואני רוצה לחשוב שהאנשים מסביבנו גם הם אנשים מיוחדים כאלה.

בפארק מול הבית צומחים רימונים על העצים

אני כותב את השורות הללו שלושה שבועות אחרי שעברנו לחריש. יכול להיות שאקרא את הדברים בעוד חודש, שנה או עשור ואצחק על הטמבל הנאיבי שהייתי אז, אבל כרגע אני מתלהב מאוד מהעיר. האווירה. הריח. הפוטנציאל.

אנחנו גרים בשכונת אבני חן, ברחוב טופז. המתנ"ס מעבר לכביש, ושלושה פארקים – בעצם כבר ארבעה –במרחק הליכה. הקריטריון היחיד שהיה לנו בבחירת הדירה הוא המרחק מבית הספר, ואכן מצאנו דירה שתאפשר לילדים לישון עד עשר דקות לפני השיעור הראשון ועוד ללכת לשם בנחת. הדירה אמנם מעט יותר קטנה מזו שיש בבעלותנו בטבריה, אבל היא מרגישה כמו בית כבר מהרגע הראשון שלנו בחריש.

רבי עקיבא היה בן ארבעים כשיצא לדרך חדשה בחיים. אני בן ארבעים וממש לא רבי עקיבא, אבל הסלוגן של חריש הוא "עיר חדשה, התחלה חדשה" – וזה בהחלט מרגיש כמו דף חדש. רענן. נקי. מלהיב.

*

פעם, כשסיפרתי לאנשים שאני גר בטבריה, קראו לי טברייני. לא אהבתי את זה.

אבל עכשיו אני גר בחריש, ובהחלט אפשר לקרוא לי חרישניק. זה מוצא חן בעיני.

 

לא טבריינים

בקרוב עוזבים את טבריה. ממש בעוד כמה ימים.

ואם שואלים אותנו למה, אז התשובה הקצרה היא שאנחנו לא אוהבים את טבריה.

תשובה ארוכה יותר היא שזה בכלל היה אמור להיות מעבר זמני, ככה הזכירה לי ק' כשתכנית העזיבה סיימה את שלב הדיבורים והתחילה לעבור לפסים אופרטיביים. עברנו לטבריה כאשר יהונתן היה בן 3 וחיפשנו עבורו מסגרת. ההורים של ק' גרים בטבריה, יש כאן סניף של מיחא, הכל נראה כאילו התאים.

אז הגענו. ואז נשארנו.

ועם הזמן השורשים שלנו העמיקו.

את הדירה ששכרנו – קנינו. אין יותר קבוע מזה. שיפצנו את המטבח כדי שיתאים כמו כפפת תנור לידיים המבשלות והאופות שלנו. הבאנו לעולם ילד שלישי בבית החולים פוריה. נראה היה שהזמני הפך קבוע.

ובכל זאת, טבריה… וכאן אני עובר ללשון יחיד כי אני לא רוצה להעיד בשם ק': אני, טל, לא התחברתי לעיר הזאת. למנטליות. לאנשים שאוכלים פיצה עם קטשופ. לאנשים שלא מדברים בכתובות נורמליות אלא הכל "ליד" משהו אחר. למוקד 106 העירוני שכשאתה מדווח לו על נדנדה שבורה בגן השעשועים של הרחוב – פשוט מסלקים את הנדנדה במקום לתקן אותה.

יש אנשים טובים בטבריה. חלק מהם פגשתי בפורום הורים לילדים מיוחדים – אנשים שפועלים למען ילדים עם צרכים מיוחדים ועם רצון אמיתי לעשות שינוי בעיר הזאת. יש את הכינרת, שאני כל כך אוהב להשקיף עליה (אבל לא לטבול בה). אוטובוס בתוך העיר עולה 2.50 ש"ח בלבד. אבל כאן מסתיימת רשימת הדברים הטובים שמצאו חן בעיני בטבריה.

אם אמרו את זה בפריים טיים של ערוץ 2 זה בטוח נכון

הרבה זמן רצינו לעזוב את טבריה. פחות או יותר מהרגע שעברנו אליה, אני חושב. ואני לא יודע מה היה הקש ששבר את הגב שלנו – אבל אנחנו סוף סוף עוזבים.

אנחנו מתקדמים. אנחנו מתים מפחד, ואנחנו מתרגשים.

אנחנו חוששים שהצעד הזה הוא טעות, אבל זה פשוט מרגיש נכון.

הדירה שרכשנו כאן מאפשרת לנו לחזור אם נרצה, אבל אנחנו מתפללים שלא נצטרך.

טבריה לא הייתה לנו בית. אולי חריש תהיה.

אבל על זה נדבר בפעם אחרת.