כהלכתו, מקוצר ומצויר

21 אפריל

עשרים ושניים אורחים, שבעה אפיקומנים ומארח שהחליף בגדים שלוש פעמים במהלך הארוחה (אני!) – זה היה ליל הסדר הראשון שלנו.

בשנים האחרונות חגגנו את ליל הסדר בארוחת ערב משפחתית אצל קרובי משפחה מהצד שלי. מדי פעם עוד נהגנו לקרוא חלקים נבחרים מההגדה או לשיר איזה שיר, אבל בעיקרון הגענו מהר מאוד לשלב של האוכל. כל כך מהר, למעשה, שהיינו מספיקים לסיים את הארוחה, לנסוע הביתה ולהספיק להגיע בדיוק בזמן שבו השכנים הגיעו ל"אחד מי יודע".

השנה, בפעם הראשונה, זוגתי ואני החלטנו שניקח את ליל הסדר על עצמנו. הזמנו אלינו הרבה אנשים, כולל את אותם קרובי משפחה שבדרך כלל מארחים אותנו, אבל לצערי דווקא הם לא הגיעו. מי כן הגיע? ההורים שלי ועוד הרבה אנשים שמעולם לא חגגו שום ליל סדר – כולל כמה ילדים להורים שבכלל לא שומרים פסח ואפילו אורחת מחו"ל שכל קשר בינה לבין מצות הוא מקרי בהחלט. בסך הכל התיישבו סביב השולחן בסלון שלנו 22 מסובין, שזה הכי הרבה אנשים שהבית הזה אי פעם ראה בבת אחת.

רצינו לייסד מסורת משפחתית של ליל סדר כהלכתו מצד אחד, יחד עם חוסר הסבלנות והרעבתנות שלנו מצד שני. רצינו שהילדים יידעו על אילו ארבעה בנים מדברת ההגדה, מה זה אפיקומן ואיך שרים חד גדיא. רצינו לתת לאורחת מחו"ל טעימה מהמסורת שלנו. רצינו להשוויץ בבית היפה שלנו, להרשים בכישורי הבישול של זוגתי ובקינוחים שלי.

והצלחנו.

הבית היה מצוחצח. שולחן ליל הסדר היה מרהיב, בעיצובה המושקע של זוגתי, וכלל אפילו קערת פסח כמו שצריך. קנינו הגדות מצוירות ומקוצרות, כאלה שמיועדות לילדים, אבל חילקנו אותם גם למבוגרים. האורחת מחו"ל קיבלה גרסה ברוסית ותרגום סימולטני שוטף.

שולחן ליל הסדר

שולחן ליל הסדר – סחט מחמאות אבל אף אחד לא טרח לצלם תמונה יותר טובה מזו

פתחתי את הסדר בנקישת מזלג על כוס יין, הודיתי לכל מי שהצפין עד טבריה, פרגנתי לזוגתי שעמלה רבות על הערב הזה והכרזתי שזו הפעם הראשונה מיני רבות בה הסדר ייערך אצלנו – עם כמה הנחות: קודם כל, מותר לאכול בזמן שאני קורא את ההגדה (אבל עדיין צריך להקשיב). ושנית – החבאנו ברחבי הבית לא פחות משבעה אפיקומנים, כמספר הילדים. המטרה היא שכל אחד מהילדים ימצא אפיקומן, ואם מישהו כבר מצא – הוא מוזמן לעזור לילדים אחרים בחיפושים. קאט לשורה התחתונה של עניין האפיקומן: יהונתן מצא אחד. לא היה מאושר ממני באותו רגע. אחר כך הוא מיהר לזלול את האפיקומן, חיסל עוד שלוש או ארבע מצות, ובזאת הסתיימה הארוחה עבורו. לא חשוב, העיקר שהוא נהנה.

חילקנו בינינו את קריאת ההגדה וכל מי שרצה קרא קטע. בכל פעם שהגענו לשיר – עודדתי את כולם לשיר בקולי קולות, למחוא כפיים או להכות בשולחן, זכר לא רק ליציאת מצרים אלא גם (ובעיקר) זכר לשירת השכנים שנהגנו לשמוע בכל פעם שחזרנו הביתה מארוחת חג. כן, הפעם אנחנו היינו השכנים ששרים בקול רם.

הגדה מקוצרת ומאוירת לילדים. מספיק לפעם ראשונה

הגדה מקוצרת ומצוירת. אולי בשנה הבאה נלך על הנוסח המלא. לא, זה שקר

כמו כל מגישת אירוויזיון שמחליפה שלוש שמלות בערב אחד, גם בעל הבית שניהל ביד רמה את הסדר – דהיינו, אני – החלפתי חולצות שלוש פעמים. לא מתוך ראוותנות חלילה, אלא בגלל שהצלחתי לשפוך רוטב על החולצה הראשונה ואחר כך ניסיתי להכין סורבה תות שרובו מצא את עצמו על החולצה השניה (ובסופו של דבר לא הוגש לשולחן), אבל זה נתן לחלק מהאורחים משהו לצחוק עליו, אז מילא.

ואחרי ארבע כוסיות יין (או אולי יותר?) – נפרדנו מהאורחים ב"נתראה בשנה הבאה". כן, זה היה ליל סדר מוצלח וחג שמח מאוד.

הידד, אפילו המקרונים שלי יצאו מהממים!

לזרוח ולדעת ולגעת בהכל

17 אפריל

ילד של אבא בשפת הסימנים עבר הבוקר את 30,000 הצפיות ביוטיוב – שוב תודה לכל מי שצפה – וזה תירוץ מצוין לספר על עוד שלושה דברים שקרו בעקבותיו:

לזרוח

בת דודתי, קרן, מפיקה תכנית ברדיו קול אחר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, והיא הזמינה אותי להתראיין ולספר קצת על יהונתן ועל הסרטון. ברור שהסכמתי. בכל זאת, משפחה. ומה, שאני אפספס הזדמנות לדבר על יהונתן? – והתוצאה היא ראיון טלפוני חביב שאני מתקשה להאזין לו כי אמרתי יותר מדי "אה…" ולמרבה המבוכה אמרתי עשרים ושבע אלף במקום עשרים ושבעה. אבל תסלחו לי, כן? לא כל יום אני מתראיין לרדיו.

תודה רבה לקרן!

ולדעת

ירון פנה אלי לא מזמן דרך הבלוג עם בקשה מעניינת – ללמוד לסמן את "ילד של אבא" כדי ללמד את ילדיו. לא שחשבתי שאתחיל לתת שיעורים פרטיים בשפת הסימנים, אבל הוא נשמע נחמד והנסיבות הסתדרו, אז קפצתי לבקר אותו: הבחור מעצב תעשייתי ויש לו סטודיו מרהיב בגבעת חן, שבו הוא מייצר כמעט כל דבר שתוכלו להעלות בדעתכם מפלסטיק ממוחזר, החל מקערות, דרך תכשיטים ועד רהיטים. הוא גם מעביר סדנאות בנושא, שווה להציץ. בקיצור, עשיתי לו שיעור קצר בו לימדתי אותו את הסימנים ואני מקווה שהוא יעביר את זה הלאה. איזה סיפוק אדיר! והיי, גם קיבלתי ממנו במתנה קערת פירות מפלסטיק ממוחזר. שווה!

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

טוב, אנחנו לא אוכלים מספיק פירות כדי להצדיק קערה, אז היא הפכה אצלנו לקערת שמונצעס

תודה רבה לירון, ובהצלחה!

ולגעת בהכל

תלמידי כיתה י'1 בתיכון אהל שם ברמת גן עשו למורה שלהם (ולי, על הדרך) הפתעה מקסימה: הם צילמו גרסה משלהם ל"ילד של אבא בשפת הסימנים" והקדישו אותה למורה, רותם (שבמקרה היא גם אחותה של יונית, המורה שהזמינה אותי להתארח בכיתה ב' בנתניה). נראה שהם למדו את הסימנים מן הסרטון שלי, שבמקור לא נועד ללימוד סימנים ולכן פה ושם יש פספוסים, אבל היי, צמד המילים "העיקר הכוונה" מעולם לא היה מדויק כל כך. זו עדיין מחווה מרגשת שמבוצעת נהדר בעיני, ולכן צילמתי תגובת-סלפי-וידאו שלי עם יהונתן ושלחתי אליהם – אפשר לראות אותנו בסוף הסרטון שלהם:

תודה רבה וכל הכבוד, תלמידי י'1 בתיכון אהל שם בר"ג!

*

וחוץ מזה, אתמול לפני שנה פורסמה הרשומה הראשונה בבלוג הזה. מזל טוב לי!

אחד מי יודע בשפת הסימנים

9 אפריל

זה סרטון שצילמתי לפני שנתיים (הרבה לפני "ילד של אבא בשפת הסימנים"), בעת שהייתי עדיין בקורס שפת סימנים רמה 1, כמה ימים אחרי השיעור בנושא חג הפסח.

כך שאם יתחשק לכם להפתיע את יתר המסובין בשולחן ליל הסדר ולשיר את "אחד מי יודע" גם בקול וגם בסימנים – יש לכם כמה ימים ללמוד! נכון, זה סרטון בן שבע ומשהו דקות ולמי יש זמן וכוח (ממש רואים מדי פעם בסרטון כמה אני מותש…), אז אתם יכולים פשוט לדלג לדקה 6:33 ולצפות ב"13 מי יודע" שמכיל גם את כל הסימנים שלפניו. :-)

המוסיקה-באיכות-גרועה-ברקע: נקמת הטרקטור
המורה הנהדר לשס"י שלימד אותי את הסימנים: יהונתן שיוביץ

חג שמח!

עוגיות בטטה צ'יפס

1 אפריל

שזה כמו עוגיות שוקולד צ'יפס, אבל עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס. וכן, הפוסט הזה מתפרסם באחד באפריל, אבל זהו לא בלוף ולא כזב אלא מתכון אמיתי ומוצלח מאוד.

שזה כמו עוגיות שוקולד צ'יפס, אבל עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס

עוגיות בטטה צ'יפס

יש כמה חילוקי דעות אצלנו בבית בשאלה מי העלה את הרעיון להכין עוגיות שוקולד צ'יפס עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס. זוגתי טוענת שהיא זו שאמרה "היי, אולי תכין עוגיות שוקולד צ'יפס, אבל עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס?" – ואני טוען שהרעיון צץ במוחי מיד לאחר שהיא אמרה "היי, אולי תכין עוגיות שוקולד צ'יפס, אבל עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס?"…

טוב, כנראה שלעולם לא נדע של מי היה הרעיון.

מה שבטוח, זה שקצת לפני הרעיון להכין עוגיות בטטה צ'יפס, מנטקה הכריזו על ירקות שורש כחומר הגלם החודשי באתגר "כחומר ביד הבלוגר". קולרבי, גזר, תפוח אדמה – הכל מותר, העיקר שישמש חומר גלם מרכזי בקינוח או מאפה. אני בחרתי כאמור בבטטה, ואתם חייבים לראות מה עשו חבריי לפרוייקט: מאפינס בטטה סגולה עם שטרויזל פקאן, רביולי במילוי חמאת גזר, סברינה סלק ועוד…
הקליקו כאן לרשימת המתכונים המלאה, וקדימה למתכון שלי (מבוסס על מתכון של אמא שלי לעוגיות שוקולד צ'יפס, אבל – רגע, אולי ציינתי את זה כבר? – עם בטטה במקום שוקולד צ'יפס):

עוגיות בטטה צ'יפס

הפרודוקטים לכ-30 עוגיות:
1 בטטה בינונית
3 כפות סוכר לבן
150 גרם חמאה רכה (100+50)
כוס סוכר חום דמררה
1 ביצה
2 כפיות תמצית וניל (1+1)
כוס ושלושת-רבעי קמח
חצי כפית אבקת אפייה
חצי כפית סודה לשתייה
חצי כפית מלח (לנועזים – מלח גס!)

אופן ההכנה:
מקלפים את הבטטה וחותכים לקוביות של בין חצי סנטימטר לסנטימטר.
לוקחים 50 גרם מן החמאה וממיסים במחבת, מוסיפים 3 כפות סוכר לבן, כפית אחת של תמצית וניל ואז את קוביות הבטטה. מטגנים על אש נמוכה כמה דקות תוך כדי ערבוב בכף עד שהבטטה מתרככת. איך יודעים? או שטועמים קוביה או שמנסים לחתוך אותה עם הכף. חלק מן הקוביות ייחרך וזה בסדר. ברגע שקוביות הבטטה התרככו – מכבים את האש ונותנים להן להצטנן קצת.
בזמן שהבטטה מצטננת מקציפים יחד במיקסר חמאה וסוכר עד לקבלת מרקם אוורירי.
מוסיפים ביצה וכפית תמצית וניל וממשיכים להקציף עוד כמה שניות.
בקערה נפרדת מערבבים קמח, אבקת אפייה, סודה לשתייה ומלח. מוסיפים בהדרגה למיקסר במהירות נמוכה.
לבסוף מוסיפים את תוכן המחבת (קוביות הבטטה והנוזלים שנותרו בה, אם נותרו כאלה) אל המיקסר ומערבבים מעט.
בעזרת שתי כפיות יוצרים תלוליות על תבנית מרופדת בנייר אפייה ומשטחים מעט. שימו לב להשאיר רווח גדול מאוד בין עוגיה לעוגיה כי הן תשתטחנה באפייה.
אופים בתנור שחומם מראש ל-150 מעלות בערך 20 דקות. אם אתם אוהבים את העוגיות קצת יותר קריספיות, השאירו אותן שם לעוד 2-3 דקות.

בתיאבון!

לך רק בדרך שלך

27 מרץ

ישבנו בקניון. הילדים ליקקו גלידה, ק' אכלה סושי. אני כבר חיסלתי את השווארמה שלי אז פשוט בהיתי בהם ואהבתי אותם מאוד.

היו המון אנשים בקניון. בדרך כלל קניון טבריה לא ממש נהנה מכמויות גדולות של מבקרים, אבל הערב אמורה הייתה להיערך באיזור הפוד קורט הופעה של דובדבני וקובאץ', אז נדמה היה שכל תושבי הצפון התהלכו מסביבנו, מחפשים מקום לשבת לקראת ההופעה שתתחיל מיד.

מבעד להמולה שמעתי פתאום נקישת מתכת, כאילו משהו נפל על הרצפה. הסתכלתי סביבי וראיתי, במרחק שלושה או ארבעה שולחנות ממני, צרור מפתחות מוטל על הרצפה לצידה של אישה שאני לא מכיר, שישבה ואכלה מקדונלד'ס עם (כנראה) הבת שלה. היא לא זזה לכיוון המפתחות. לא היה ברור אם היא לא הבחינה בנפילתם או שפשוט רצתה לסיים את הביס לפני שהיא מתכופפת להרים אותם. מבלי לחשוב הרבה קמתי וניגשתי לשם, לפני שמישהו מההמון יבעט בהם בטעות.

הרמתי את צרור המפתחות והנחתי אותו על השולחן לצידה.

"נפל לך", אמרתי.
"אה, תודה", היא ענתה.
חייכתי אליה ופניתי לחזור למקומי, אבל אז -
"רגע!" היא אמרה.
הסתובבתי.
"אני מזהה אותך מהסרטון."
בהיתי בה בשקט, המוח שלי התרוקן ממילים.
"אני רוצה להגיד לך שממש ריגשת."
טוב, אני חייב לגבש איזו תשובה. אממ… אה…
"תודה", אמרתי, "אני מאוד נבוך. תודה רבה."

.

 (רגע, את גרסת הדואט כבר ראיתם?)

מים לקפה

4 מרץ

לפני כמה שבועות נשמעה דפיקה בדלת ובפתח עמד השכן מלמטה כשבפיו תלונה. יש לו רטיבות בתקרת המקלחת, מה שככל הנראה אומר שיש אצלנו נזילה. מיד הודענו לבעל הבית והוא מיהר להזמין אינסטלטור, שהגיע ממש באותו יום ואישר שיש נזילה. עם זאת, הוא טען שהוא יצטרך להגיע שוב ביום אחר ולתקן אותה. "נהיה בקשר" הוא אמר – ונעלם.

שלושה שבועות חלפו עד שהוא יצר קשר. שלושה שבועות ארוכים שבמהלכם הנזילה הלכה והתגברה, הרטיבות בתקרה של השכן החמירה עד כדי טפטוף – והשכן המשיך להתלונן. בצדק. בעל הבית (הבאמת נחמד, אגב) היה נבוך והתנצל והבטיח שהאינסטלטור אוטוטו יבוא לתקן (גם לנו לא ברור למה לא הוזמן מישהו אחר) וכאמור רק אחרי שלושה שבועות נמצא האינסטלטור האבוד ונקבע מועד לתיקון. בסופו של דבר, לאחר כמעט חודש מהתלונה הראשונה של השכן – הנזילה תוקנה.

זה לא היה סיפור כל כך מעניין אלמלא קמפיין פרסומי נחמד של קפה נמס עלית שעלה לאוויר לאחרונה. בטח ראיתם את הפרסומת הזו פה ושם:

את הפרסומת מלווה פעילות חביבה בעמוד הפייסבוק של קפה נמס עלית, במסגרתו מוזמנים גולשים לבקש סליחה מאדם אחר ולשבת איתו לכוס קפה. אני, שבכל פעם שהתקלחתי דמיינתי את המים מטפטפים על ראשו של השכן מלמטה, ניצלתי את העמוד כדי לכתוב התנצלות קצרה שלא חשבתי שמישהו באמת יקרא אי פעם, בטח לא השכן.

ובכן, ואז זה קרה:
(חתוך לכם? הקליקו כאן לצפיה בחלון נפרד)

הפרצוף המזוקן שלי, יחד עם ההתנצלות הקצרה שכתבתי בפייסבוק, שודרו אמש (3/3/14) בהפסקת הפרסומות של חדשות ערוץ 2 ולאחר מכן במהלך פרק של היפה והחנון בערוץ 10.

ולא, לא נקשתי מבעוד מועד בדלת של השכן כדי לספר לו על ההתנצלות הפומבית שלי. הייתי נבוך מדי, השעה הייתה מאוחרת מדי, הכנס כאן תירוץ נוסף מדי. אבל אני מקווה שהוא צפה.
גם אם לא, לפחות הנזילה תוקנה – ועכשיו אני מקווה שטפטוף המים היחיד אצלו בבית הוא מהקומקום לכוס הקפה…

"מנוקדת" (עוגת פרג)

2 מרץ

מנוקדתובכן, פרג.

כן, אני שומע את הצקצוקים שלכם עד כאן. אני מודה שגם אני לא משתגע על פרג, אבל זה היה חומר הגלם החודשי של פרוייקט הבלוגרים של מנטקה, ואתגר זה אתגר.

היות ולאחרונה קצת השתוללתי עם הקינוחים (אחד הכיל בשר ואחר דרש ציוד הנדסי כבד), רציתי להכין הפעם משהו שגם אנשים שפויים יוכלו לעשות בבית, ויחד עם העובדה שהפרוייקט חוגג שנה להיווסדו(!) החלטתי ללכת על עוגה. פשוטה, קלה, לא מסובכת בכלל.

…ובכל זאת התברר שיש מקום לפשל, כי בפעם הראשונה שהכנתי את העוגה, שמתי אותה בתנור והתחלתי לנקות בעליצות את השיש – ואז מצאתי את שקית הפרג שלי. סגורה. מחוץ לתנור, מחוץ לעוגה. גבירותיי ורבותיי, אני גאה להציג בפניכם את עוגת הפרג הראשונה בעולם ללא פרג.

איזה אהבל אני, יא אללה. אבל לא נורא, מיכל נהנתה מהעוגה גם ככה.

אז הכנתי שוב, והפעם היא יצאה מוש-ל-מת! פשוטה! קלה! לא מסובכת בכלל! ועם פרג! היות ולא מצאתי שם קצר יותר מ"עוגת פרג, קרם שמנת, קצפת וקוקוס", אני מכנה אותה פשוט "מנוקדת" (בהצעת אחותי. כי זה מה שפרג עושה. מנקד). היא רכה, לחה, קרמית ולא מתוקה מדי. ובינינו, אני חושב שהיא יצאה אחד הדברים היפים שהכנתי.

רגע לפני הרצפט – גם חבריי לפרוייקט עשו דברים מהממים עם פרג: פסטה פרג, סיגרים במלית תפוחים ופרג, עוגיות פרג-לימון-וניל, פאי… בקיצור, הקליקו כאן למתכוני פרג נוספים.

הפרודוקטים ל"מנוקדת":
5 ביצים מופרדות
3 כפות שמן
1/2 כוס סוכר
כוס ורבע קמח
1 כפית אבקת אפיה
1 שקיק סוכר וניל
חצי כוס פרג

מקציפים את הלבנים של הביצים יחד עם הסוכר לקצף יציב.
טורפים את הצהובים של הביצים עם השמן ומקפלים לקצף החלבונים.
מוסיפים קמח, אבקת אפיה, סוכר וניל ופרג ומקפלים לתערובת.
מכניסים לתנור שחומם מראש ל-170 מעלות למשהו כמו 25-30 דקות. מוציאים כשקיסם יוצא יבש. השתמשתי ברינג בקוטר 20 אז היא יצאה לי גבוהה ונאה. מצננים, מעבירים ללילה במקרר.

לקרם גבינה:
250 גרם גבינת שמנת 30%
גרידת לימון אחד
50 גרם אבקת סוכר
1 כפית תמצית וניל
250 מ"ל שמנת מתוקה

שמים בקערה את כל החומרים פרט לשמנת המתוקה ומקציפים. כשהתערובת אחידה מוסיפים את השמנת המתוקה ומקציפים היטב היטב.

ועכשיו לחלק הכיפי באמת – ההרכבה:

כדאי לתחוב מתחת לשכבה התחתונה כמה קרעים של נייר אפייה באופן כזה שניתן יהיה למשוך אותם החוצה אחר כך

כדאי לתחוב מתחת לשכבה התחתונה כמה קרעים של נייר אפייה באופן כזה שניתן יהיה למשוך אותם החוצה אחר כך (וללקלק)

פורסים את העוגה לשתיים או שלוש שכבות. מרטיבים כל שכבה במעט סירופ סוכר (רבע כוס סוכר מומס ברבע כוס מים רותחים, זו הכמות שהספיקה לי עבור כל השכבות).
מניחים שכבה ראשונה על גבי צלחת ההגשה.
מורחים מעט קרם גבינה.
מניחים שכבה שניה על גבי הקודמת.
מורחים מעט קרם גבינה.
מניחים שכבה שלישית על גבי הקודמת.
מורחים מעט קרם גבינה.
מניחים שכבה רביעית… אה, נגמרו השכבות? אז מורחים את יתרת קרם הגבינה מעל השכבה האחרונה וגם על דפנות העוגה.

מצננים. קרם הגבינה מאוד נוזלי בזמן המריחה, אבל בקירור הוא מתייצב.

אני רציתי שהעוגה תהיה כמה שיותר לבנה מבחוץ, אז קישטתי בקצפת מלמעלה וקוקוס טחון על הדפנות. קוקוס, אגב, היה חומר הגלם הראשון של פרוייקט כחומר ביד הבלוגר בדיוק לפני שנה (ובו עדיין לא השתתפתי), אז הנה, סגרתי מעגל! הידד!

גכ

קוקוס בחוץ ופרג בפנים? חובה להגיש לצד ערימה נאה של קיסמי שיניים.

בתיאבון!

מנוקדת!

בתיאבון!

מכוניות

17 פברואר

לפעמים, כשאני אוסף את יהונתן מהגן או מסבתא, אני לוקח אותו יד ביד אל מגרש החניה, עומד וסוקר את המכוניות שעומדות שם.

"באיזה אוטו בא לך לנסוע הביתה?" אני שואל אותו.
"באיזה אוטו ניסע?" הוא חוזר בשקט ומתחיל לבחון את האפשרויות.
"אולי בזה?" אני מצביע על רכב שלא שייך לנו.
"לא בזה!" הוא גוער בי.
"אולי בזה? תראה איזה יפה זה."
"לא."
"אולי בא לך משהו אדום הפעם? תראה, יש פה אוטו אדום!"
"לא!"
"אולי במונית? תראה, עוברת כאן מונית. בוא נעצור אותה ו…"
"לא!"
"משאית? אוטובוס?"
"לא!!!"
"טוב, אז אני לא יודע. אתה תבחר."
ואז הוא מצביע על האוטו שלנו. "בזה ניסע!"
"זה?!" אני מרים את הקול בפליאה, "באוטו הזה?!"
"כן, כן, בזה!" הוא ממשיך להצביע ומתחיל למשוך.
"אבל זה האוטו הכי מטונף פה! אולי ניקח את זה?"
"לא, לא ניקח את זה! ניסע באוטו הזה!" אני נותן לו לגרור אותי לרכב.
"אתה בטוח?"
"בטוח."
"טוב, נו, אם אתה רוצה דווקא בזה…"
רק אז אני מכניס את היד לכיס, מוציא את המפתח היחיד שיש שם – ואנחנו נוסעים הביתה.

משהו עם משמעות

9 פברואר

אחת ממאות התגובות הנפלאות שקיבלתי בעקבות "ילד של אבא בשפת הסימנים" הגיעה מיונית, מורה בכיתה ב' בבית הספר בגין בנתניה: היא כתבה לי שהיא צפתה בסרטון, התרגשה, הראתה אותו לתלמידים שלה והם התלהבו והביעו עניין בשפת הסימנים, ואף הזמינה אותי לבקר בכיתה, אם במקרה אני באיזור. כשסיפרתי על זה בהיסוס לקטיה, אשתי, היא מיד ציינה שבסוף השבוע אנחנו באמת נמצאים במקרה בסביבה ועודדה אותי לקבל את ההזמנה של יונית ולבוא לפגוש את הילדים. "תוכל לעשות סוף סוף משהו עם משמעות", פרטה לי על נים רגיש, "נראה לי מגניב. אני הייתי עושה את זה בכיף ובשמחה גדולה."

ואני, עם הדחיפה שלה ומבלי להסתיר את ההתרגשות, עניתי למורה יונית וקיבלתי את ההזמנה. תיאמנו מועד. היא אמרה שתשוחח על הנושא עם התלמידים ויכינו לי שאלות. איזה יופי, חשבתי לעצמי, שהסרטון הביתי הקטן שלי היה בעצם חלוק נחל ששמטתי במקרה ללב אגם ויצר אדוות קטנות שמתפשטות אט אט על פני המים. והנה, אני עומד להשליך חלוק נחל נוסף, והפעם בכוונה. אני יכול לגלות לכם סוד? לא עצמתי עין בלילה שלפני. בחיי.

יום שישי, 8:55 בבוקר, הגענו לבית הספר. יהונתן לא יכול היה להצטרף, אז רק שנינו. פגשנו את יונית ומורה נוספת בשם מיכל, שמסייעת לתלמידים עם ירידה בשמיעה (יש שניים כאלה כרגע בבית הספר, שניהם בכיתות גבוהות יותר). ניגשנו לכיתה, ופתאום התברר שדרך קטע שקוף בקיר הכיתה אני יכול לראות את התלמידים שיושבים בפנים – ויותר מזה, הם יכולים לראות אותי במסדרון. תוך שבריר שניה כל הילדים זיהו אותי והתחילו להצביע, לצעוק ולהתלהב. איזה כיף. סף ההתרגשות עלה, הרגליים רעדו – ונכנסנו לכיתה.

התיישבנו על שורת כסאות שהוכנה עבורנו מבעוד מועד בקדמת הכיתה, ליד הלוח. המורה הציגה אותנו ואמרה שנתחיל בכך שנצפה שוב בסרטון על מסך גדול שנמתח על פני הלוח. הרגשתי שהפרצוף שלי בוער והבטן מתהפכת. אבל אז קרה משהו מופלא. הפתעה אמיתית: המורה לחצה "פליי", המוסיקה התחילה להתנגן, ראיתי את עצמי נכנס ומנופף לשלום, וברגע שמוקי התחיל לשיר ואני-שבסרטון התחיל לסמן – הילדים הצטרפו לתנועות. לא האמנתי למראה עיניי: שלושים תלמידי כיתה ב' ישבו במקומותיהם, שרו בקול וסימנו את הסימנים הנכונים, במדויק, בלי לפספס אף מילה. הו, אלוהים שבשמיים, תודה על הכוח שנתת לי לעצור בעצמי מלפרוץ בבכי ממש באותו רגע. קטיה לא טרחה אפילו לנסות לעצור את הדמעות. ואז הגיע הקטע שבו יהונתן מופיע ומסמן "אבא, אני אוהב אותך" – וכל הילדים קראו פתאום "הנה יהונתן!!!" כאילו הכירו אותו מאז ומעולם ורק ציפו להופעתו של הגיבור האמיתי של הסרטון…

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

אני מנוע מלהעלות תמונות של הילדים, אז תצטרכו להאמין לי שאני מדבר כאן עם 30 ילדי כיתה ב', כולל אחת שהייתה אמורה לצאת לשיעור אחר אבל ביקשה להישאר כדי לפגוש אותי ועוד אחת שלדברי המורה הרגישה לא טוב באותו בוקר אבל התעקשה להגיע כי ידעה שאני אמור לבוא. היש מחמאה גדולה מזו?

הסרטון הסתיים. המורה הזמינה את הילדים לשאול אותי שאלות. קמתי, נעמדתי. הם שאלו אותי שאלות מקסימות, החל מ"איך התמודדתם עם זה שיהונתן לא שומע טוב?", דרך "האם יש לו חברים בגן?" ועד "למה היה חשוב לך לפרסם את הסרטון?" חלק מהשאלות הובילו לשאלות המשך, ואני נכנסתי במהירות לתפקיד המרצה-האורח. עניתי על הכל בכנות, נעזרתי קצת בשפת סימנים, התלוצצתי, שיתפתי קצת את אמא של יהונתן, אפילו העזתי ושאלתי בעצמי כמה שאלות. בשלב מסוים הצטרפה אלינו גם מנהלת בית הספר, אבל אני הייתי כל כך שקוע בדו-שיח עם התלמידים שלא שמתי לב מתי היא יצאה. לא נעים.

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

הצטרפתי לעצמי וסימנתי בלייב!

בהמשך צפינו בסרטון אחר בשפת סימנים, שגם אותו התלמידים ידעו לסמן, ולסיכום צפינו שוב ב"ילד של אבא". הפעם כבר לא הסתפקתי בצפייה דוממת בעצמי, אלא ממש קמתי וסימנתי יחד עם האני-שבסרטון ועם הילדים. בסופו של דבר סימנתי "להתראות", יצאנו מהכיתה והוזמנו לחדר המורים, שם שוחחנו ארוכות עם המורות שכבר הכרנו, יונית ומיכל, אבל גם עם מורות נוספות שנכנסו לחדר המורים ונשאבו לשיחה…

אני כל כך שמח שעשיתי את זה. כל כך שמח שיונית פנתה אלי ושקטיה עודדה אותי ושהילדים למדו לסמן את השיר. סילחו לי אם אני חוזר על עצמי – אבל אני אסיר תודה על הזכות שנפלה בחלקי לפגוש אנשים, לא משנה באיזה גיל, ואולי-אולי ללמד אותם משהו. לספר להם עלי, על יהונתן, על כך שילדים שלא שומעים כל כך טוב הם ילדים רגילים לגמרי ועל דרך התקשורת הנהדרת הזו שנקראת שפת סימנים; אני מקווה שלפחות חלק מהילדים האלה חזרו הביתה וסיפרו למשפחותיהם על השיעור עם האורח מהסרטון ביוטיוב; מקווה שההתעניינות בשפת הסימנים משמעה שהם יהיו פתוחים יותר לקבל כל מי ששונה מהם; ובעיקר אני מקווה שלפחות חלקם יעביר את זה הלאה כמו אדוות על פני האגם.

זו הייתה חוויה מדהימה ומרגשת. הלוואי וייצא לי לעבור חוויה דומה בעתיד.

(ובקטנה, בשקט בשקט, היו גם מי שאמרו שכשעמדתי שם ודיברתי עם הילדים – נראיתי כאילו נועדתי לעמוד בדיוק במקום הזה. היתכן?)

כדור גלידה

5 פברואר

לא, זה לא מתכון.
זה אחד הטקסטים היותר אהובים עלי, אם לא ה, שכתבתי לפני חמש שנים.

לגלידריה קטנה, ריקה מלקוחות, נכנס ילד.
הוא נעמד מול הזכוכית השקופה של מקפיא הגלידות, ובעיניים קרועות לרווחה התבונן בעשרות הסוגים והצבעים שמאחוריה.
"אפשר לעזור?", מוכר יחיד ניגש אל צידו השני של המקפיא.
"יש לי כסף רק לכדור אחד", לחש הילד, "אז אני רוצה את הכדור הכי טעים שיש."
"רוצה לטעום?", הציע המוכר, "אפשר לטעום קצת מכל דבר, ולהחליט בסוף."
הילד הסמיק והנהן.
"מאיפה תרצה להתחיל?" חייך המוכר.
"זה!" הילד הצביע על מיכל מלא בגלידה ורודה. "באיזה טעם זה?"
"אולי תטעם, ותגיד לי אתה", אמר המוכר. הוא לקח כפית צבעונית קטנה, חפן בעזרתה מעט גלידה והגיש לו.
הילד הכניס את הכפית לפה. טעם מתוק התפשט בפיו. טעם לא מוכר, טעם של התחלה חדשה.
"טעים", אמר, "כזה אני רוצה."
"כבר? זה רק הראשון שטעמת! אתה בטוח שאתה רוצה לבחור כבר?"
הילד חשב לרגע. יש פה עוד כל כך הרבה טעמים. אולי באמת כדאי לחשוב עוד קצת.
"אתה צודק. אני יכול בבקשה לטעום מהגלידה ההיא, שליד?", הצביע.
המוכר נתן לו כפית צבעונית קטנה נוספת, גדושה בגלידה, והילד מיהר להכניסה לפה. איזה מזל שלא בחר בגלידה הראשונה. הרי הטעם הזה היה הרבה יותר… איך לומר? טעם מוכר וזר באותו זמן, טעם של ארץ רחוקה, טעם של ילדים גדולים ממש.
הוא עצם את עיניו, תוהה האם מצא את מבוקשו, או שתהיה זו חוצפה לבקש לטעום עוד.
"טעים, אה?", המוכר חייך אליו מהעבר השני של המקרר, והגיש לו כפית שלישית. "חכה עד שתטעם את זה!"
הילד הסמיק שוב, ולקח את הכפית. הפעם זה היה טעם של חלום שמתגשם, עם שברים קטנים של עצמאות… וואו, זה רק הולך ומשתפר!
אז הוא המשיך וטעם עוד.
קצת לילה קסום בתוך ים של חלב, קצת שכרון חושים, ואפילו קצת אכזבה, שהייתה חריפה עם נגיעה של הומור.
פתאום הוא הבחין, בצד, במיכל גלידה שסגור במכסה, והסתקרן. "מה זה?", שאל, "אפשר לטעום את זה?"
המוכר התבונן בו לרגע, ואמר בשקט "אני לא חושב שזה יהיה הטעם שלך. אולי זאת?" והצביע על גלידה בצבע חום בהיר במרכז המקרר.
אבל זה רק עורר יותר את סקרנותו של הילד. "אז אני לא יכול לטעום את זה?"
"זאת גלידה למבוגרים, אבל אני אתן לך לטעום, אם אתה ממש רוצה."
הילד היסס, אבל הסקרנות גברה עליו.
"רוצה."
המוכר משך בכתפיו והסיר את המכסה. מתחתיו, נתגלתה לעיני הילד גלידה בצבע כחול בהיר.
"איזה טעם זה?" שאל.
"זה…", ענה המוכר, "זה לא הטעם שלך". הוא הגיש לו את הכפית הצבעונית.
הילד, בחשש מסוים, הכניס לפה. ופתאום חש דברים שלא הכיר בעבר. טעם של טירוף, של בדידות, של…
מה זה, זאת באמת גלידה למבוגרים!
הוא בלע אותה מהר וראה את המוכר מתבונן בו בדאגה.
"טעים?"
הילד הנהן לאט. "כן, זה טעים מאוד. אבל צדקת, זה לא הטעם שלי."
"אולי בכל זאת ננסה את החומה הזאת פה באמצע?"
"אולי."
המוכר לקח כפית נוספת, מילא אותה בגלידה, הגיש… והילד טעם.
לגלידה היה טעם משונה. כאילו היו בה הרבה מרכיבים, והילד לא ממש ידע להפריד ביניהם ולנקוב בשמות כולם.
היא הייתה טעימה, היא הייתה נהדרת. היא הייתה, עד עכשיו, הכי טעימה מכל הטעימות.
הוא הסתכל על כל סוגי הגלידות שלפניו.
כל כך הרבה צבעים, כל כך הרבה טעמים, כל כך הרבה אפשרויות.
הוא הישיר מבט אל המוכר.
"אני מניח שאני יכול להמשיך ולטעום", אמר, "אבל אני חושב שהחלטתי. זאת, החומה במרכז."
"אתה בטוח? אל תשכח, סיכמנו רק על כדור אחד. אתה עוד צעיר, ולי יש את כל הזמן שבעולם. תנסה, תטעם עוד. הרי ברגע שתבחר, לא תוכל לשנות את דעתך."
"אני לא רוצה לטעום יותר. אני בטוח."
"לגמרי?"
הילד היסס. האם לא מוקדם מדי לבחור? האם ניסה כבר מספיק טעמים אחרים, כדי להיות בטוח שזה מה שהוא רוצה?
הוא הסתכל על הגלידות שעדיין לא טעם. משום מה, אחרי שטעם את החומה שבמרכז, האחרות נראו בעיניו הרבה פחות צבעוניות, הרבה פחות מזמינות. והחומה הזאת… הוא עדיין יכול לחוש את טעמה על הלשון. והנה הצליח לזהות חלק מהמרכיבים שלה… הייתה שם עצמאות, התחלה חדשה, וארץ רחוקה מהולה בשכרון חושים, ואפילו קמצוץ של גלידה של מבוגרים. ועוד היה בה ניחוח של מזל, טיפ-טיפת בית, ורמז דק של נצח נצחים.
כן, הוא בטוח.
"לגמרי."
"אין בעיה. כוס או ופל?"
הילד חייך.
"כוס. אני חושב שאני אלך על כוס."
יום נישואין 5 שמח, ק'. בחרתי היטב.

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 217 שכבר עוקבים אחריו