עוגיות לימון ופלפל שחור טבעוניות

8 יולי

עוגיות לימון ופלפל שחור ראשיתלפעמים אני מביא לעבודה משהו טעים שהכנתי. למה שאני אוכל הכל לבד? שעוד אנשים יעזרו לי לטפל בכל הקלוריות האלה! אבל לפני כמה חודשים מישהי מהחבר'ה הפכה לטבעונית, מה שיצר עבורי בעיה קטנה: אני לא טבעוני וברוב המתכונים שאני מכין יש ביצים או חמאה. עם זאת, לא נעים להביא לעבודה מטעמים ולראות את כולם זוללים חוץ ממנה. אז לפעמים אני משתדל להכין משהו טבעוני, כדי שכולם יהיו מרוצים.

עוד לפני שהוכרז חומר הגלם החודשי באתגר הבלוגרים של מנטקה כבר החלטתי להציב לעצמי אתגר בתוך האתגר – ואנסה להכין הפעם משהו ללא מוצרים מן החי. כאשר נודע שחומר הגלם הוא לימון, חיפשתי קצת באינטרנט ומצאתי מתכון לעוגיות לימון טבעוניות, אבל בפעם הראשונה שהכנתי אותן הן יצאו מאוד דחוסות ומשעממות. בנסיונות הבאים כבר הכנסתי כמה שינויים בכמויות המקוריות, ואף העזתי והוספתי פלפל שחור שלא היה במתכון המקורי, והתוצאה הסופית יצאה פשוט נהדרת: עוגיות עם ניחוח דק של לימון, מנוקדות בעדינות בפלפל שחור שכמעט ואיננו מורגש בהתחלה, אבל קופץ ונותן "זינג!" קטן בסוף. נחמד.

כמובן שלקחתי את העוגיות האלה לעבודה – ודווקא הטבעונית לא אהבה את הפלפל השחור. עוד כמה הצטרפו אליה וטענו שהפלפל השחור מיותר – אבל היו גם לא מעט שאהבו מאוד את השילוב. עוד לפני כן, בבית, הילדים שלי חיסלו כל אחד חצי תבנית… אז הבה נסכם שכשאתם מגישים את העוגיות האלה לאורחים, תזהירו אותם מראש שאלה עוגיות "עם קטע" (או שפשוט תשתפנו ותוותרו על הפלפל השחור…).

רגע לפני שניגש למתכון שלי, אתם מוזמנים להציץ גם במתכונים הלימוניים של יתר משתתפי הפרוייקט – פאי לימון! באבל תה לימון! פאדג' שוקולד לבן ולימון! קאפקייקס לימון במילוי קרד לימון! – הקליקו כאן.

הפרודוקטים (לכ-60 או 70 עוגיות בקוטר 2-3 ס"מ): 
2 כוסות קמח
1 כוס סוכר
1 כפית סודה לשתייה
1/4 כפית מלח
1/2 כפית פלפל שחור
קליפה מגוררת מלימון אחד
3/4 כוס שמן
3/4 כוס מיץ לימון
2 כפיות תמצית וניל

הבצק מאוד נוח לזילוף באמצעות שק זילוף, אבל אפשר גם עם שתי כפיות

הבצק מרגיש מאוד נוח בשק זילוף, אבל אפשר גם עם שתי כפיות

אופן ההכנה:
1. בקערה מערבבים את כל החומרים היבשים: הקמח, הסוכר, הסודה לשתייה, המלח, הפלפל וקליפת הלימון
2. יוצרים גומה ומוסיפים אליה את החומרים היבשים: השמן, מיץ הלימון והוניל ומערבבים את כל הטוב הזה עד שמתקבל בצק רך מאוד.
3. בעזרת שקית זילוף או בעזרת שתי כפיות יוצרים תלוליות קטנות על גבי נייר אפייה, בקוטר של בערך 2-3 ס"מ. מקפידים לעשות קצת רווחים כי העוגיות תשתטחנה באפייה.
4. אופים כ-10 דקות בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות. אחרי 8 דקות מתחילים לבדוק את העוגיות, ומוציאים כאשר השוליים מתחילים להשחים, גם אם מרכז העוגיה נראה רך ובהיר ועושה רושם שהיא לא מוכנה. היא כבר תתייצב ותתקשה בחוץ.
5. מצננים לגמרי לפני שמחסלים.

בתיאבון!

משפצים דלתות, דוקו-פליימוביל

25 יוני

השבוע התחלנו לשפץ את הדירה שלנו, עכשיו כשהיא סוף סוף שלנו. הדבר הראשון שעשינו היה להחליף כמה דלתות בתוך הבית.

בזמן שהבחור הנחמד עובד אצלנו בבית – בני דלתות. אדיב ומקצועי. מומלץ! – הסתובבתי לו בין הרגליים ותיעדתי את התהליך. אבל מהר מאוד השתעממתי מסתם צילומי נסורת ושברי לבנים, אז לקחתי שתי בובות פליימוביל של יהונתן ופשוט התחלתי לשחק… כך נוצרה מזכרת חביבה מהשיפוץ הראשון שעשינו בבית, ויש לי הרגשה שזו לא הפעם האחרונה:

IMG_6955 IMG_6958 IMG_6960 IMG_6962 IMG_6963 IMG_6972 IMG_6973 IMG_6976 IMG_6977 IMG_6980 IMG_6981 IMG_6989 IMG_7003 IMG_7010

 

 

בעיניים שרואות הכל

15 יוני

בסוף השבוע מלאו ארבעים אלף צפיות ביוטיוב לסרטון ילד של אבא בשפת הסימנים.
תודה.

לרגל המספר הבלתי נתפס הזה התחשק לי לצפות בסרטונים האחרים שקיבלתי, כגון זה של ילדי כיתה ו' מיודפת או תלמידי כיתה י' ברמת גן. נכנסתי ליוטיוב, הקלדתי "ילד של אבא בשפת הסימנים"… ולהפתעתי מצאתי עוד כמה גרסאות מסומנות. בשתיים מהן אפילו רואים אותי ברקע… כמה שהתרגשתי למצוא במקרה את הסרטונים האלה! תראו תראו:

נדב והודיה הם זוג חירשים מלידה, שממש לאחרונה הביאו לעולם תינוקת חדשה. הסרטון שלעיל צולם בחגיגת הבריתה. מקסים.

תכירו, זה אלון. הוא ממש עוד מעט בן שנתיים, מאוד אוהב את השיר, ולפחות לפי מה שאבא שלו סיפר לי – הוא מסרב להאזין לו מבלי לראות אותי על המסך. חמוד.

על החבר'ה האלה אני לא יודע הרבה. אבל עדיין, ביצוע נחמד.

ובונוס מיוחד לרגל יום ההולדת ה-5 של יהונתן שחל ממש היום (15/6) – הקטע המקורי ששילבתי בסרטון שלי, בו צילמתי את יהונתן מסמן "אבא אני אוהב אותך". ושימו לב – חשיפה בלעדית – היה שם גם כלב!

 

עוגת "גלידת" שמנת וריבת חלב (ללא אפייה, ללא מכונת גלידה)

7 יוני

עוגת גלידת שמנת וריבת חלבאתם יודעים כבר שאני אוהב להמציא מתכונים משוגעים במסגרת "כחומר ביד הבלוגר", פרוייקט הבלוגרים של מנטקה. אבל הפעם הלכתי על משהו סולידי: עוגת גבינת שמנת וריבת חלב. עם ריבת חלב כי היא כוכבת החודש, ועם גבינת שמנת כי היה חג שבועות (בסדר, אני מתאר לעצמי שעוגות גבינה כבר יוצאות לכם מהאף. אז מה. תשמרו לכם לשנה הבאה!); ואני מכנה אותה "עוגת גלידה" כי מגישים אותה קפואה ויש לה מרקם גלידתי, אבל ממש לא נעשה שימוש במכונת גלידה ואפילו לא בתנור אפייה.

בוא'נה, היא כל כך פשוטה להכנה שזה ממש לא מתאים לי. אפפף. בחודש הבא אנסה לכפר על זה, בסדר?

בוא'נה, היא כל כך פשוטה להכנה שזה ממש לא מתאים לי. אפפף. בחודש הבא אנסה לכפר על זה, בסדר?

רגע לפני שניגש למתכון אזמין אתכם לגלות עוד מתכונים מרהיבים עם ריבת חלב – כדורי ריבת חלב ופסיפלורה, עוגיות שוקולד עם הפתעת ריבת חלב, דולצ'יז, אפילו ריבת חלב טבעונית(!) ועוד – הקליקו כאן.

עוגת גלידת שמנת וריבת חלב

הפרודוקטים: (לרינג בקוטר 24 או 22)

250 גרם ביסקוויטים טחונים
150 גרם חמאה מומסת
750 גרם גבינת שמנת 30%
350 גרם ריבת חלב
100 גרם אבקת סוכר
1 כפית תמצית וניל
קורט מלח

אופן ההכנה:

1. מערבבים את הביסקוויטים הטחונים עם החמאה המומסת. משטחים ברינג בעזרת האצבעות, כולל על הדפנות (גובה סנטימטר וחצי בערך). מכניסים לפריזר ל-10 דקות.

השתמשתי ברינג 22 כי אני מחבב את העוגות שלי גבוהות, אז התחתית יצאה עבה למדי

השתמשתי ברינג 22 כי אני מחבב את העוגות שלי גבוהות, אז התחתית יצאה עבה למדי

2. מערבבים את גבינת השמנת עם ריבת החלב, אבקת הסוכר, תמצית הוניל והמלח עד לתערובת חלקה. שופכים על גבי בסיס הביסקוויטים. וזהו, בזאת למעשה סיימנו. בחיי.

3. בשלב הזה הוספתי 2-3 כפות ריבת חלב וערבבתי קלות עם קיסם. ניסיתי ליצור דוגמה משויישת בתוך העוגה, אבל בפועל הדוגמה נראית רק מלמעלה והפכה לעיטור א-סימטרי. אז אתם לא חייבים.

הצעות קישוט אלטרנטיביות: פירורי עוגיות לוטוס, תלוליות קצפת, פסטרמה. סתם, מה פתאום לוטוס

הצעות קישוט אלטרנטיביות: פירורי עוגיות לוטוס, פסטרמה, תלוליות קצפת… סתם, מה פתאום לוטוס

4. שומרים את כל השמחה הזאת בפריזר לפחות 24 שעות כדי שהכל יתייצב.

5. מוציאים את העוגה מהפריזר רגע לפני ההגשה. מלטפים את הרינג בחיבה לכל אורכו (חום הידיים מספיק כדי לשחרר אותה קצת) ומניחים על צלחת הגשה. טובלים סכין במים רותחים, מייבשים בנייר מגבת, פורסים פרוסות נאות, אוכלים, שמחים.

בתיאבון!

בתיאבון!

 

וכמה טוב שבאת, ביחד זה שלם

31 מאי

טל ומוקי ביום שישי האחרון התקיימה פגישת מחזור חגיגית של בוגרי גן מיחא תל אביב. יהונתן הלך לגן הזה במשך שנה כשגרנו במרכז, אז היה מרגש מאוד לראות אותו משוטט במסדרונות אחרי שנתיים שלא היה שם, יודע בדיוק לאן ללכת ואפילו מזהה את אנשי הצוות. היה אוכל, היו סדנאות יצירה ומוסיקה להורים ולילדים, והייתה הפתעה להורים שנשמרה בסוד ממש עד הרגע האחרון ואף אחד (טוב, חוץ ממני ומזוגתי) לא ידע: הזמר מוקי פינה עבורנו את הבוקר שלו והגיע כדי לשיר לנו שיר אחד. נחשו איזה.

ניגשתי אליו, לחצנו ידיים, פטפטנו קצת. אמרתי לו שאני מאוד אוהב את השיר שלו ובטח אומרים לו את זה הרבה, אז הוא חייך ואמר שתמיד נחמד לשמוע שוב. סיפר קצת על הקשר האישי שלו לעולם לקויי השמיעה. הסכים להצטלם איתי למזכרת, אבל אני ממש לא היחיד – מוקי המשיך והצטלם עם ילדים, עם הורים, עם כל מי שרק רצה. הוא היה מקסים, סבלני, אדיב. כל כך לא מובן מאליו שהוא הגיע להופיע בגן.

רק יהונתן לא ממש הבין מי האיש הזה. הרי למיטב ידיעתו אני הזמר המקורי של השיר… :-)

בסימן קפה

28 מאי

בסימן קפה 2

בשנה שעברה התקיים בבית עמותת "שמע" בתל אביב ערב נחמד שנקרא "בסימן קפה". מה זה "בסימן קפה"? שאלה מצוינת. לא הייתי שם, כי [הכנס כאן תירוץ בקשר למרחק טבריה-ת"א]. אבל חלפה שנה ואירוע "בסימן קפה 2" נקבע ליום אתמול שבו במקרה הייתי בתל אביב. אז הלכתי. ונהניתי. אוי, כמה שנהניתי. כל כך נהניתי, למעשה, שאני מבטיח חגיגית להשתדל להגיע גם לאירועי "בסימן קפה" הבאים, בלי קשר למרחק הגיאוגרפי מהם.

בסימן קפה 2 קפה ומאפה"בסימן קפה" הוא אירוע שמארגנת עמותת "שמע" ומיועד לדוברי שפת סימנים בכל הרמות. מלבד בית קפה מסמן עם קפה ועוגה ניצבו שם כמה דוכנים של אמנים חירשים, אבל העיקר עבורי היה לפגוש אנשים חדשים, לפטפט איתם בשפת הסימנים ולהשתתף במעגלי שיח בשפת הסימנים בהנחיית אנשים חירשים.

בהתחלה הייתי מאוד נבוך. לא הכרתי שם אף אחד ואני לא בדיוק הטיפוס שיגש לאדם זר ויפתח בשיחת חולין, אפילו לא בשפת סימנים. אבל להפתעתי ולמרבה מבוכתי שרק העמיקה – אנשים זרים ניגשו אלי ופתחו בשיחת חולין, שלרוב התחילה ב"אני מזהה אותך מהסרטון ילד של אבא", לעיתים התחילה ב"ראיתי את הסרטון שבו סימנת את האחת שלי" ואפילו אחת שניגשה ואמרה "אהבתי את המתכון שלך לקרמבו חלבה!"… :-)

אחר כך התחלקנו לקבוצות על פי רמות הידע שלנו בשפת סימנים והתחלנו לפטפט בינינו – מי אתה, מאיפה אתה, איפה למדת שפת סימנים וכן הלאה. הופתעתי ושמחתי לגלות שאני לא חלוד כמו שחששתי, ושאני דווקא מסמן לא רע בכלל.

בחמישה איזורים ברחבי האולם בו התכנסנו הוכנו "תחנות", בכל אחת מהן עמד מדריך חירש והעביר מעין שיעור של 20 דקות. בסיומן מישהו כיבה והדליק את האור באולם, כדי לסמן למדריכים שהזמן תם, ואז כל הקבוצות התחלפו במקומותיהן ועברו ל"תחנה" אחרת.

1. הקבוצה שלי פתחה ב"ערים ומקומות" – תזכורת לשמות של ערים ומקומות בישראל, כולל כמה סימנים חדשים שלא הכרתי (איך חייתי עד היום בלי לדעת איך לסמן את העיר חדרה, אין לי מושג. אני לא מתלוצץ – בכל פעם שאני נוסע מתל אביב לטבריה אני חושב לעצמי כמה חדרה מעצבנת אותי, ולו רק בשל העובדה שאני תמיד בטוח שכבר עברתי אותה – ואז אני מגיע אליה).
2. המשכנו ל"שס"י עשירה" – דוגמאות למילים שיש להן כמה סימנים שונים, מתי משתמשים בסימן הזה ומתי בסימן אחר (למשל, "אני אוהב את אשתי" יסומן אחרת מ"אני אוהב שוקולד"; "אני חבר שלה" יסומן אחרת מ"אני חבר מועדון").
3. לאחר מכן עברנו ל"מהיחיד לקהילה" – שיעור הסטוריה קצר על תרבות החירשים: למדנו אודות משה במברגר, אחד מהאבות המייסדים של תרבות החירשים בארץ, ושמענו קצת על הקשיים שהיו לחירשים לתקשר לפני שהיו שיחות וידאו, סקייפ ומסרונים.

בסימן קפה 2 מעגלי שיחה

4. ואז עברנו לדבר על ספורט חירשים – הידעתם שקיים ארגון ספורט לחירשים? שבכל ארבע שנים נערכת אולימפיאדה לחירשים? שרק לא מזמן המציאו פטנט שיאפשר לחירשים "לראות" את שריקת השופט באמצעות אורות שנדלקים בארבע פינות המגרש? גם אני לא ידעתי. והיי, אפילו למדתי לסמן "ברצלונה" ו"ריאל מדריד" – אני בטוח שזה יהיה שימושי מתישהו.
5. ואז עברנו לדבר על ההבדלים בין שפת סימנים מסומלת לבין "פה" (FA) – מעין שפת סימנים מקוצרת וזורמת יותר. קצת קשה להסביר את זה, אבל מה שאני מסמן למשל בשירים שאני מעלה ליוטיוב – זה נקרא "שפה מסומלת", משום שאני ממש מסמן כל מילה שנכתבה. אבל אם חירש ירצה לומר את אותם משפטים לחירש אחר כחלק משיחת חולין רגילה, הוא בוודאי ישתמש בנוסח מקוצר יותר, ישמיט חלק מהמילים המיותרות או יחליפן במחוות גוף שונות (הצבעה, הבעות פנים…).

בסוף הערב הצצתי בשעון ולא האמנתי. שלוש שעות חלפו כשנדמה שאלה רק שלוש דקות. יצאתי משם עם המון סימנים חדשים לאוצר המילים שלי, עם מכרים חדשים ועם המחשבה הטורדנית שאני חייב למצוא דרך לתרגל יותר שפת סימנים בצפון הנידח, אולי להמשיך ולהעמיק עוד בלימודים במסגרות כלשהן. אני מקווה שאירוע "בסימן קפה 3" יגיע במהרה, אולי שאפילו יגדילו את התדירויות של המפגשים האלה. היי, ציינתי כבר שמאוד מאוד נהניתי?

 

הבית החדש

27 מאי

בפעם האחרונה בה עברנו דירה זה היה בתוך טבריה – עברנו מהדירה של בעל הבית הקודם (הידוע גם כ"בעל הבית המנוול") אל הדירה הנוכחית (של המכונים "בעלי הדירה הנחמדים"). עבור יהונתן זה יצר בלבול מסוים; מעברי דירה קודמים קרו בן רגע, ביום אחד, ובהם עברנו מעיר לעיר כך שכל הסביבה שלו השתנתה – דווקא אז לא הייתה לו בעיה להבין שקודם גרנו שם ועכשיו אנחנו גרים פה. אבל במעבר הדירה האחרון רק חלק מהסביבה שלו השתנה: הגן הוא אותו גן, הדרך כמעט אותה דרך, אפילו לסבתא וסבא מגיעים כמעט באותו אופן. מה גם שהייתה תקופת חפיפה קצרצרה בה החזקנו למעשה בשתי הדירות במקביל, לקחנו אותו פעם לדירה הזו ופעם לדירה ההיא, אז המושג "הביתה" קצת התערער אצלו.

מה נעשה? ישבנו וחשבנו ומצאנו פתרון פשוט: הגדרנו את הדירה החדשה כ"הבית החדש". כך, כדי שיהונתן יבין לאן אנחנו הולכים, אמרנו לו או שאנחנו הולכים "הביתה" או שאנחנו הולכים "לבית החדש".

נכון פשוט? כאלה אנחנו, אנשים של פתרונות פשוטים.

העניין הוא שהמושג "הבית החדש" נדבק חזק מדי. עד היום, הרבה אחרי שעזבנו את הדירה הקודמת והסברנו ליהונתן ש"הולכים הביתה" זה אותו דבר כמו "הולכים לבית החדש", יהונתן ממשיך לקרוא לדירה הזו "הבית החדש". כשאני אוסף אותו מהגן או מסבתא ולוקח אותו הביתה, הוא מיד מתקן: אבא, התבלבלת, אנחנו הולכים לבית החדש. למרות שאנחנו חוזרים שוב ושוב על כך שהמקום הקודם שבו גרנו הוא כבר לא הבית שלנו, ויש לנו רק בית אחד אז אין טעם לקרוא לו "חדש" – הוא בשלו. רק "הבית החדש".

ואין לנו עם זה בעיה. לא אכפת לנו לקרוא לדירה "הבית החדש" ככל שיהונתן ימצא לנכון. לפעמים שואלים אותי בגן "מה, שוב עברתם דירה?" ואני מושך בכתפיי ועונה "כן, באוקטובר!"

אבל… מה יקרה כשנעבור שוב? אם הדירה הנוכחית היא "הבית החדש", איך נסביר ליהונתן את הדירה הבאה? "הבית החדש-חדש"? לא, זה לא רעיון טוב.

אז מה נעשה? ישבנו וחשבנו ומצאנו פתרון פשוט: נקנה את הדירה הזו.

די לשכירות. אין יותר מעברים. אנחנו נהיה בעלי הבית, ושיהונתן ימשיך לקרוא לו "הבית החדש" כמה שרק ירצה. בכנות, אני לא מעלה בדעתי סיבה מוצלחת יותר לקנות דירה…

נכון פשוט? כאלה אנחנו, אנשים של פתרונות פשוטים.

.

כל הטפסים הוגשו, עורכי דין ושמאים ובנקים עשו את עבודתם והבוקר הגיעה ההודעה הרשמית: הדירה הזו, הבית החדש, שלנו.
עכשיו אפשר להגיד "בשעה טובה". :-)

האחת שלי בשפת הסימנים

23 מאי

האחת שלי חוגגת היום יום הולדת. מזל טוב, ק'! :-)

*תודה רבה רבה רבה למיכל נווה המקסימה.

על מה אתה חולם?

19 מאי

"ילד של אבא בשפת הסימנים" ממשיך לעשות טוב: אחרי תלמידי כיתה י' מר"ג, גם תלמידי כיתה ו' מן היישוב יודפת צילמו גרסה מסומנת משלהם – תראו תראו, הם מחקים אפילו את נפנוף היד המטופש שלי בהתחלה ואת הטבת המשקפיים על האף…! :-)

נו, מקסימים או מה?

תודה רבה לילדים ועידן המדריך ששלח לי את הסרטון.

התביעה הקטנה הראשונה שלי (או: בעל הבית המנוול מכה שנית, אבל הפעם אנחנו מכים בחזרה)

14 מאי

זה אחד הדברים הארוכים יותר שכתבתי בבלוג. אם אין לכם כוח לקרוא – וזה בסדר, כתבתי את זה בעיקר עבורי – תמצתתי כל הרשומה הנוכחית ל-29 מילים כאן. אבל אם בא לכם בכל זאת לקרוא את הסיפור המלא, אז הנה זה בא:

חלק 1: בעל הבית המנוול מכה שנית

ההתחלה של הסיפור די מביכה מבחינתנו, כי כל הבלאגן נולד משתי טעויות שאנחנו עשינו:

  1. האחת היא טעות שאשתי עשתה בעת חתימת חוזה השכירות של הדירה הקודמת בה גרנו. החוזה נחתם ל-12 חודשים, וזוגתי הייתה אמורה לתת 12 צ'קים של שכר דירה, אבל היא נתנה בטעות 13 צ'קים. קורה. טועים.
  2. ואחרי שגילינו שנפלה טעות והודענו לבעל הבית מספר פעמים שיש לו צ'ק מיותר – סמכנו עליו שלא יפקיד אותו. גם אחרי תקרית המזגן המקולקל בה בעל הבית הרוויח את התואר "מנוול", עדיין סמכנו עליו שלא יפקיד את הצ'ק שניתן לו בטעות – ולא ביטלנו אותו.
    נאיביים שכמונו.

וכך קרה שבשלהי חודש ספטמבר 2013, שלושה ימים אחרי שעזבנו את הדירה שלו ולמחרת היום בו החזרנו לו את המפתחות – בעל הבית המנוול פרע את הצ'ק ה-13, ובעצם שלשל לכיסו שכר דירה על חודש נוסף למרות שכבר לא גרנו בדירה.

.

הימים הם ימי חול המועד סוכות. מצאנו עצמנו עם מינוס בלתי צפוי בבנק ובעל הבית המנוול סירב להחזיר את הכסף. טען שהוא רוצה לוודא שהצ'ק הזה אכן מיותר, כלומר לבדוק עם הבנק שלו שהופקדו 13 צ'קים ולא 12, אבל את זה הוא יכול לעשות רק אחרי חול המועד כי הבנקאי החביב עליו בחופשת חג, ובקיצור סירב להחזיר את הכסף עד שיבדוק – אבל לא מיהר לבדוק. רק לאחר תום חופשת החג בבנק הוא התקשר אלי והכריז "חדשות טובות, בדקתי ובאמת מגיע לך כסף. מה פרטי החשבון שלך, אני אעשה לך העברה!"… נתתי לו את הפרטים וקיוויתי שבזה יסתיים הסיפור, אבל אז הוא אמר "טוב, אני מעביר לך את הכסף בחזרה חוץ מ-200 שקלים שאני לוקח לך, סימלי, על הנזקים שהשארתם בדירה".

אה, כן, אני צריך להסביר כאן עוד משהו:
בעל הבית המנוול טוען שהחזרנו לו את הדירה עם מיליון נזקים שגרמנו לה. אנחנו, כמובן, דוחים את טענותיו על הסף. אם יש נזקים בדירה – ואמרתי לו את זה שוב ושוב – אז או שהם היו שם לפני שנכנסנו וככאלה אינם באחריותנו, או שהם "בלאי סביר", שגם בחוזה השכירות מוגדר שהוא לא באחריות השוכרים. ממש כמו, נניח, מזגן שהתקלקל כי הוא פשוט עתיק יומין.
מה שמצחיק הוא שבעל הבית המנוול, ביום האחרון של חוזה השכירות, בחר מיוזמתו (ולמרות שסירבנו להודות באחריות על שום נזק) להחזיר לנו את צ'ק הביטחון, זה שנועד להגן עליו במקרה שדיירים גורמים לו נזק או חוב ונעלמים מבלי לשלם. הוא החזיר לנו את הצ'ק – ואנחנו קרענו אותו והשלכנו לפח.
ועכשיו, משנפל לידיו סכום כסף ששייך לנו, הוא החליט להשתמש ב-200 ש"ח "סמליים" מתוכו כדי שנשלם על רשימת נזקים הזויה שלטענתו הם באחריותנו…? מיותר לציין שאם היה בדירה ההיא אפילו צל צילו של נזק שנגרם באשמתנו, בוודאי שהיינו מקבלים את האחריות ומשלמים, כן? אבל היות ואני לא מיליונר ולא מוסד צדקה, אני לא מתכוון לשלם על שום נזק שאינו באחריותי, ולכן הודעתי לבעל הבית המנוול שאני דורש את מלוא הסכום שניתן בטעות ואף לא אגורה מתחתיו, אחרת נתראה בבית משפט. ככה אמרתי לו. אולי אפילו קצת הרמתי את הקול. טוב, צעקתי, בסדר.
הוא ענה בעצבים "אז לך לבית משפט!" – ושנינו ניתקנו זה לזה בפרצוף בו זמנית.

יומיים לאחר מכן הלכתי לקנות חלב בקיוסק שנמצא לא רחוק מהדירה החדשה ששכרנו. במקרה אותו קיוסק נמצא ליד בית משפט השלום בטבריה, המשמש גם כבית משפט איזורי לתביעות קטנות, אז "על הדרך" קפצתי והגשתי כתב תביעה נגד בעל הבית המנוול, בו ביקשתי מבית המשפט שיורה לו להחזיר את מלוא הסכום שניתן לו בטעות. לא ביקשתי פיצוי, לא עוגמת נפש, לא ניפחתי שום דבר מעבר לסכום המדויק שהיה כתוב על הצ'ק שניתן לו בטעות. הגשתי טפסים וצילומי הוכחות, שילמתי אגרה, קיבלתי מספר תיק תביעה קטנה – ק' ואני נגד מנוול – והלכתי הביתה עם החלב שלי. בית המשפט כבר יודיע לבעל הבית המנוול שנפתחה נגדו תביעה קטנה וידרוש ממנו להגיש כתב הגנה. עכשיו אני ממתין.

התביעה הקטנה הראשונה שלי

התביעה הקטנה הראשונה שלי

חלק 2: מאתיים שקלי המריבה

חלפו מספר שבועות מהגשת כתב התביעה. יום אחד קיבלתי SMS מבעל הבית המנוול, בו הוא מודיע לי שהוא ביצע העברה לחשבון שלי של הסכום-פחות-200, כפי שאמר לי בשיחת הטלפון האחרונה בינינו, וזאת בגלל הנזקים שלכאורה גרמנו לו בדירה. עוד אני מעכל את הבשורה המפתיעה ופתאום הגיע SMS נוסף – "אני אשקול את המשך הדרך". מקסים. בדקתי את חשבון הבנק שלי ואכן הסכום-פחות-200 הופיע שם. לעולם לא נדע האם הוא העביר לנו את הסכום בגלל שבית המשפט הודיע לו על התביעה הקטנה נגדו או שסתם התחשק לו להיות נחמד (ואז ראוי לתהות למה הוא חיכה מספר שבועות עד שהעביר את הכסף…).

אבל עכשיו הוא חייב לנו 200 ש"ח בלבד. התביעה הקטנה נגדו כבר קיימת. מה לעשות?
האם לוותר ולמשוך את התביעה? הרי לא באמת יש לנו חשק להתעסק עם בתי משפט עכשיו, ואולי בכל זאת אפשר לוותר על ה-200 האלה? ומצד שני, האם בכזאת קלות ניתן למנוול לנצל את הטעות שלנו ולקחת מאיתנו כסף שלא מגיע לו?

בכנות, מה אתם הייתם עושים?

בהחלטה שעוררה עלינו לא מעט ביקורת בקרב משפחה וחברים, החלטנו לעמוד על שלנו ולהילחם עד השקל האחרון. ניגשתי לבית המשפט – סליחה, הלכתי לקנות עוד חלב ועל הדרך קפצתי לבית המשפט – והגשתי בקשה רשמית להוריד את סכום התביעה מגובה הצ'ק לגובה של 200 שקלים. אני אומר לכם, הייתי מאוד נבוך כשהגשתי את הטופס.

חלפו עוד מספר שבועות. נקבע לנו תאריך לדיון בבית המשפט – ויום אחד הגיע בדואר כתב ההגנה של המנוול. אני זוכר שירדתי לזרוק את הזבל, הוצאתי את המעטפה מתיבת הדואר ואחזתי בה, סגורה, כל הדרך עד לפח ובחזרה לפתח הבניין. אז התיישבתי על המעקה – וקראתי.

.

במסמך בן שני עמודים מודפסים צפוף-צפוף, בעל הבית קודם כל מודה שניתן לו צ'ק אחד מיותר ושהוא נפרע בטעות – אבל הוא מתעקש שאת הפרש המאתיים הוא לא מוכן להחזיר בגלל רשימה ארוכה של נזקים שהשארנו לו בדירה, הכוללת את כל מה שציין כבר בעבר בטלפון פלוס כמה נזקים חדשים שבדה במרוצת הזמן. הוא סיפר גם שהבת שלו עברה תאונת דרכים – שזה לא נעים אבל גם לא רלוונטי – ואת הכל הוא תיבל בציטוטים שאני כביכול אמרתי. איומים, לכאורה. אני! איומים!
ויש עוד: בכתב ההגנה הוא גם טוען שהשארנו חוב לעיריית טבריה ושהוא נאלץ לשלם אותו מכיסו (שקר שקל להפריך בעזרת נפנוף קליל של הקבלות שיש בידי, המוכיחות ששילמנו הכל), ולסיום הוא טוען שאני מנסה לנקום בו ושההתנהגות שלי היא – בחיי, זו מילה שהוא השתמש בה – נכלולית. אני מודה, פה כבר פרצתי בצחוק גדול.

מתוך כתב ההגנה של בעל הבית המנוול

הפיסקה המסכמת מתוך כתב ההגנה שלו

ועכשיו… שוב לחכות. על פי הליכי תביעות קטנות אין לי אפשרות להגיב בכתב על כתב ההגנה אלא רק להמתין לדיון בבית המשפט ולומר שם את דבריי. אז שיננתי לי נאום תגובה קצר, בררתי את המילים, התרכזתי בעיקר והשמטתי את הטפל. התכוננתי היטב, כדי שאוכל להתנסח כמה שיותר בבהירות ברגע האמת ולהקטין את הגמגומים וה"אהה…" למינימום. חיכיתי לדיון בקוצר רוח – יותר משבעה חודשים! – עד שסוף סוף, בשבוע שעבר, הגיע היום.

חלק 3: אובג'קשן, כבוד השופטת

בוקר, בית משפט השלום בטבריה. הגיע מועד הדיון.

ק' ואני (להלן: התובעים) הגענו מוקדם וראינו את בעל הבית המנוול (להלן: הנתבע) ממתין בחוץ כשבידיו ערימת ניירות נתונה בתוך ניילון מרופט של קלסרים. נחמד. עושה רושם שהוא התכונן. אבל אז שלפתי את הקלסר האדום והמבהיק שלי, ובו מסודרים כל המסמכים וההוכחות. כן, חביבי, גם אני התכוננתי.

לא החלפנו אף מילה, אפילו לא מבט. נכנסנו לאולם הדיונים בשקט מתוח – וחיכינו. סיכמתי מראש עם ק' שאני אייצג את שנינו, וגם אמרתי לה שאני לא מתכוון לדבר הרבה אלא לתת לו, לנתבע, לדבר כמה שיותר. הייתה לי הרגשה שהוא כבר יכרה לעצמו את הבור.

השופטת נכנסה לאולם בצעדים מהירים, התעלמה לחלוטין מאיתנו התובעים, פנתה ישירות לנתבע ואמרה לו שהיא לא מבינה את טענת ההגנה שלו. כצפוי, הוא התחיל שוב לספר סיפורים ארוכים ונפלאים שלא קשורים לכלום, ובשלב מסוים אף שלף תמונות וטען שאלה חלק מן הנזקים. היה לא קל להתאפק למשמע בליל הקשקושים שהוא תיאר שם, אבל לא התפרצתי לדבריו אלא חיכיתי בסבלנות לתורי.

כשסוף סוף פנתה אלי השופטת, אמרתי שכל נזק שעליו מדבר הנתבע הוא אחד משלושה: או שקרי (וכאן עצרתי לרגע כדי לוודא שהבחורה הנחמדה שמקלידה את הפרוטוקול מוסיפה את המילה הזו), או היה בדירה טרם כניסתנו ועל כן נותר שם בעת שיצאנו, או שקרה כתוצאה משימוש סביר ולכן מותר על פי תנאי החוזה. כמו כן למטרת כיסוי נזקים נועד צ'ק ביטחון שהוחזר לנו במעמד החזרת המפתח, ולכן אין שום סיבה שהנתבע ישתמש בכסף שניתן לו בטעות למטרה הזו. זה היה הדבר היחיד שיצא לי לומר מתוך הנאום שהכנתי מראש. כצפוי, זה רק הרגיז את הנתבע שהתחיל שוב להפליג בסיפורים – ק' כבר התקשתה להסתיר את הגיחוכים – אבל לשמחתי השופטת עצרה אותו במהרה, לא לפני שקלטתי אותה ממלמלת "יש לך פגם בהגנה שם, אבל בסדר, נו, תסיים."

ואז הוא טען שלא רק נזקים השארנו לו בדירה, אלא גם חשבונות שלא פרענו והוא נאלץ לשלם מכיסו. אמר שיש לו קבלות להציג, אז אמרתי שגם לי יש קבלות שמוכיחות ששילמתי. אבל השופטת אפילו לא ביקשה לראות. חבל, השקעתי בניילונים והכל.

אחרי עוד כמה שאלות הבהרה, השופטת הודיעה שפסק הדין יינתן בימים הקרובים וסיימה את הדיון. יצאנו מבית המשפט כשאנחנו מרגישים מנצחים. עבורנו, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, העניין הוא לא מאתיים שקלים. יהיה מה שיהיה עכשיו, אנחנו עמדנו על שלנו. זה מה שחשוב לנו.

חלק 4: טעם הניצחון

פסק הדין שהגיע בדואר משתרע על פני שלושה עמודים(!), ומה שחשוב מופיע בסוף:

פסק הדין

מתוך פסק הדין

הידד! הנתבע (בעל הבית המנוול) מחוייב להשיב לתובעים (אנחנו!) את יתרת סכום הצ'ק שניתן לו בטעות וכמו כן הוא מחוייב לשלם את הוצאות המשפט, כך שבסה"כ עליו לשלם אפילו יותר ממאתיים שקלי המריבה ההם…

באותו ערב החלטנו לחגוג באופן ספונטני: יצאנו מהבית עם הילדים, קנינו פיצה ושתיה קלה ונסענו אל הדירה ההיא. התיישבנו על הרצפה בכניסה לבניין, בשטח ציבורי שמותר לכל אדם להימצא בו, ואכלנו שם ארוחת ערב. שכנים נכנסו ויצאו והביטו בנו בתימהון, אבל לנו לא היה אכפת. להם זה נראה מוזר, לנו זה נראה הגיוני. סמלי, אפילו. וכשיהונתן שאל בפה מלא פיצה "למה באנו לבית הישן?" – ענינו לו שפשוט באנו לכאן פעם אחרונה כדי להגיד שלום כמו שצריך.

ואז ק' ואני השקנו כוסות פלסטיק מלאות תה קר וחייכנו זה לזו. לכל אורך הדרך לא היה ספק שאנחנו צודקים, אבל כמה טוב לקבל אישור רשמי. ניצחנו אותו. ניצחנו את המנוול.

פיצת ניצחון

לניצחון הזה היה טעם של פיצה עם זיתים. טעים!

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 220 שכבר עוקבים אחריו