חמישה רגשות נמצאים בתוך הראש שלנו, מובילים אותנו ואחראים על כל מה שאנחנו עושים. כך, לפחות לפי הסרט "הקול בראש" (Inside Out) – אחד הסרטים האהובים ביותר על משפחת אייזנמן. בפורים 2024 בחרנו להתחפש לחמשת הרגשות האלה: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס.
כשאחותי ואני היינו ילדים, נהגנו להדליק נרות חנוכה בחנוכייה המשפחתית. חנוכייה יפה, בצבע זהב, שסיוט לנקות אותה אחרי שהנרות מטפטפים על הלולאות המתכתיות שלה – ועדיין, חנוכייה משפחתית. מדי שנה, כשהיא הוצבה בגאווה על השולחן בפינת האוכל, זה היה הסימן לכך שאפשר להתחיל להתרגש לקראת חנוכה, ויחד עם סופגניות וסביבונים היא הפכה לחלק ממסורת החג.
אנחנו לא כל כך משפחה שמדברת על דברים שקרו פעם, אז מעולם לא סיפרו לי ולאחותי את הסיפור על איך היא הפכה להיות החנוכייה המשפחתית. לכן סיפרנו אותו לעצמנו: היא בטח עברה מדור לדור, החנוכייה, מאיזה סבא של סבתא של סבא. זה בטח היה בין הפריטים הבודדים שההורים שלי לקחו איתם כשהם עלו לארץ. ואני לא יודע לגבי אחותי, אבל בכל פעם שהדלקנו בה נרות, בהיתי בלהבות הקטנטנות ושאלתי את עצמי כמה חגי חנוכה עברו על חנוכיית הזהב של משפחת אייזנמן.
כשעזבנו את הבית והקמנו משפחות משלנו, קנינו חנוכיות אחרות – וזאת, המוזהבת, נשארה אצל ההורים שלי. הם עדיין מדליקים בה נרות בכל חנוכה, ואמא שלי רמזה שיום אחד החנוכייה הזאת תעבור אלינו בירושה.
ואז נתקלתי בפוסט הזה בפייסבוק, והחסרתי פעימה.
הטקסט שצורף לפוסט של מאור לביא: בדיוק לפני שבוע 14/12/23, נר שביעי של חנוכה, יצאנו לפשיטות על כמה בתים בסג'עייה לחפש מודיעין וכו.. באחד מהבתים היה מודיעין על בית של מחבל ("בית פעיל") ובאמת נמצא שם נשק מתחת למיטה, מדים ציוד לחימה, דגלים של פת"ח ועוד… בין כל ההריסות של חדר השינה בצבצה לה החנוכיה הזאת בשידה ליד המיטה. אשמח להחזיר אותה לבעליה. לפי תחושת הבטן שלי היא נגנבה בשבת השחורה. כמובן שזכינו להדליק איתה את הנר השביעי והשמיני בתוך סג'עייה. אם למישהו יש קצה חוט למי שייכת החנוכיה אשמח לשמוע.
טוב, הייתי בהלם. חייל שאנחנו לא מכירים מצא בסג'עייה את החנוכייה שלנו?! היא קצת פחות מוזהבת, אמנם, ואני די בטוח שהיא עדיין אצל ההורים שלי, בריאה ושלמה – אבל בתמונה זו בוודאות החנוכייה שליוותה אותי כל הילדות. החנוכייה שעוברת במשפחה שלנו מדור לדור, שהייתה בין מעט החפצים שההורים שלי הצליחו להביא איתם – מה היא עושה בסג'עייה?!
מיד התקשרתי לאמא שלי. הייתי כל כך מבולבל ונרגש, שבקושי הצלחתי לדבר. "אמא, החנוכייה שלנו בבית?", שאלתי, והיא אמרה שכן, בטח. "את בטוחה? את יכולה לבדוק?" אילצתי אותה לקום מהספה וללכת לראות שהיא באמת שם. וכן, היא שם. אתה רוצה שאני אשלח לך תמונה? "לא לא, אני מאמין לך. האמת שאני רואה ממש עכשיו תמונה של החנוכייה שלנו" – ושלחתי לה את צילום המסך הזה מפייסבוק.
"מה זה, אמא? איך יכול להיות שהחנוכייה המשפחתית שלנו הגיעה לסג'עייה?", אמרתי תוך כדי שהיא מחפשת איך לפתוח את התמונה. "יכול להיות שיש עוד חנוכייה שהגיעה איכשהו לעוטף ונלקחה משם לסג'עייה?" – ואז היא הגיעה אל התמונה, ושמעתי קריאת הפתעה קטנה – והיא מלמלה שזאת באמת חנוכייה מאוד דומה, אבל אולי לא בדיוק, ואולי דווקא כן, ו…
"אמא. אני חושב שהגיע הזמן שתספרי לי את הסיפור של החנוכייה המשפחתית", אמרתי בהתרגשות, ודמיינתי סיפור מדהים על שתי חנוכיות-אחיות שנוצרו לפני כמה דורות על ידי אבות אבותיי. על נתק בין ענפי המשפחה שהתרחש אי שם בהיסטוריה, שאת הגורם לו לא נדע לעולם. ועל איך שלמרות זאת שתי החנוכיות התגלגלו במרוצת הזמן אל ארץ ישראל. לא ירושה משפחתית אחת אלא שתיים מקבילות, כשאחת לא יודעת על השנייה, ועל איחוד מופלא שצפוי עכשיו בין קרובים-רחוקים, בזכות פוסט של חייל בחזית המלחמה. וואו, איזה סיפור!
ואז, מהעבר השני של קו הטלפון, הקול של אמא שלי קטע את הסרט שרץ לי בראש. "טוב, אני לא זוכרת בדיוק מתי, אבל כשהייתם קטנים קניתי את החנוכייה הזאת בחנות ברחוב שער הגיא בנתניה. אז מה שלום הנכדים שלי?"
החנוכייה המשפחתית של משפחת אייזנמן, 2023
תוספת מאוחרת:
ארבעה ימים בלבד אחרי שהעלה לפייסבוק את הפוסט שבו הוא מחפש את בעלי החנוכייה, מאור לביא ז"ל נפל בקרב.
מטורף לדעת שכתבתי את הסיפור הזה כשהוא עוד בחיים, ואפילו קצת קיוויתי שזה איכשהו יגיע אליו ויעלה חיוך על פניו – אבל בסוף יצא שהפוסט הוא לזכרו. יהי זכרו ברוך.
לפני כמה שנים, כשעבדתי כמנהל משמרת במקדונלד'ס, שובצתי להיות זה שפותח את הסניף בצאת יום הכיפורים. גרתי אז במרחק 20 דקות הליכה מהסניף, ובאותה תקופה זה היה עבורי סתם יום שקט כזה שבו אין טלוויזיה אז צופים בסרטי וידאו מהבלוקבאסטר. אז לא חיכיתי לסיום הצום כי ממילא לא צמתי, ויצאתי מהבית הרבה לפני הזמן. חשבתי שאגיע מוקדם, אכנס מאחור מבלי שאף אחד יראה, אסדר קצת, אעשה סטוקינג של רטבים וכאלה, שתהיה לי אחלה משמרת.
הלכתי ברחוב במדי המנהל של מקדונלד'ס. היה שקט. כמה ילדים עדיין רכבו על אופניים, כי יום כיפור עדיין לא יצא, ומלבדם כמעט ולא היו אנשים. שקעתי במחשבות של עצמי, כשפתאום עצרה לידי ניידת משטרה ומישהו קרא לי. זיהיתי את השוטר במושב הנהג. זה היה קצין בכיר בתחנת המשטרה של העיר, לקוח קבוע בסניף שניהלתי. הוא היה מגיע לפחות פעמיים בשבוע, תמיד אותה הזמנה. רגולר וקולה גדול.
אהלן! עניתי לו. "גמר חתימה טובה", הוא אמר עם מבטא ערבי קל. "הולך לפתוח?", הוא שאל, ואני אמרתי שכן. "אני בדרך לתחנה. רוצה טרמפ?" – ואני מיד אמרתי "לא, תודה", והוא ענה יאללה ביי ונסע.
ואני התבאסתי שכרגע אמרתי "לא" להזדמנות לנסוע ביום כיפור. זה בטח יכול להיות מגניב להיות ברכב שנוסע ביום היחיד בשנה שלא נוסעים בו.
ניידת משטרה, אילוסטרציה אמצעות Leonardo.ai
עשור וחצי אחר כך, והכל אחר. אני נשוי לאישה נהדרת שאמורה ללדת בכל רגע את הילד השלישי שלנו. אני מזמן לא במקדונלד'ס. בלוקבאסטר לא קיימת, ויום הכיפורים הוא יום עם משמעות עבורי. יום קודם, ערב יום הכיפורים, אשתי ואני יצאנו לטייל בשכונה, ותהינו בקול רם מה נעשה אם התינוק יחליט לצאת לאוויר העולם דווקא למחרת. מה, ניסע לבית החולים ביום כיפור? ברור שאם צריך אז ניסע. הרי אין חוק שאוסר על נסיעה בכיפור, זה רק מנהג. אבל מה הסיכויים שזה יקרה.
וברור שזה קרה.
היא העירה אותי ואמרה שהמים ירדו וצריך לנסוע בית החולים. כשאני מבוהל והיסטרי, והיא רגועה לגמרי, נכנסנו לרכב והנעתי. נהגתי בזהירות, פחדתי שיקפצו לי ילדים לכביש – אבל אף אחד לא קפץ. רק הצביעו עלינו, הרכב שנוסע ביום היחיד בשנה שלא נוסעים בו. חלק התלחשו ביניהם, אחרים קיללו אותנו.
הגענו לבית החולים, וחמש שעות אחר כך כבר החזקנו את התינוק בידיים. הסתכלתי על הידיים הקטנות שלו, והסתכלתי על אשתי, ואהבתי מאוד את שניהם באותו רגע, וחשבתי "יא אללה, נסעתי ביום כיפור".
ובשנת 2023… יצאנו למלחמה ביער האסור שליד הוגוורטס.
הנה הדמות הראשית, הקוסם המפורסם יהונתן פוטר –
עם חברתו הטובה, החכמה והחרוצה, מיכל גריינג'ר –
וכמובן החבר הג'ינג'י (נו, יחסית), השלומיאל בעל הלב הטוב, איתמר וויזלי –
שנלחמו באוכלת המוות המפחידה, המכשפה קטיה לסטריינג' –
ובאדון האופל בכבודו ובעצמו, זה שאין לומר את שמו – טלדמורט.
הו, איזה קרב התחולל שם! כמה ניצוצות התעופפו באוויר!
אגב, לא רבים ידועים שאדון האופל, טלדמורט, בדרך כלל מרכיב משקפיים. אבל הוא השתולל ביער האסור לכל אורך הצילומים כשהוא בלעדיהם כדי להישאר בדמות – מה שלא הפריע לו להתרוצץ הלוך ושוב ולהטיל כשפים שאין עליהם מחילה על מוגלגים שנקלעו לסביבה במקרה.
איזה כיף היה!
כתמיד, אשתי המופלאה על רוב הביצוע, כולל התחפושות והאיפור.
הצלמת הקבועה שלנו, ניקול, לא יכלה לצלם אותנו הפעם עקב תקופת מבחנים באוניברסיטה; אז מאחורי המצלמה – הדר אדמוני. תודה רבה, הדר, היה סשן צילומים מכושף! 🙂
מהו המקום הקסום ביותר בעולם, אך גם שהכי קשה להגיע אליו? האם זו פסגת הר האוורסט? מפעל השוקולד של ווילי וונקה? בית הספר לכישוף וקוסמות הוגוורטס?
הו, לא ולא ולא. המקום הקסום ביותר בעולם שהכי קשה להגיע אליו… הוא משרדי רשות המיסים ברעננה. כן, כן. ואני יודע את זה, כי דווקא הגעתי לשם הבוקר. וכעת אני עומד לגלות גם לכם איך להגיע לשם.
הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להקליד בווייז את הכתובת, "הפנינה 2 רעננה" – ולנסוע לשם. אני מדלג על בעיות הפקקים והחניה, זה הרי טריוויאלי בימינו, אז נניח שהגענו וחנינו. בשלב הזה תגלו שזו אולי נשמעת כמו כתובת של בניין, אבל למעשה זו כתובת של מתחם שלם ובו לפחות 8 בניינים שונים, שעל כולם כתוב "אמדוקס" ועל אף אחד מהם לא כתוב "רשות המיסים".
טוב, אם זה היה כתוב על הבניין אז איפה הכיף, נכון?
האפשרות הראשונה היא לשאול את העוברים והשבים האם יש למישהו מושג איפה זה, אבל אף אחד לא יגלה לכם. סיכוי שבחורה אחת גם תקלל בפורטוגזית. לכן אני מציע לבחור באפשרות השניה: לעמוד בפינת רחוב, לכווץ את העיניים ולסקור היטב את כל הבניינים שבמתחם כאילו היו תמונה גדולה של "איפה אפי" – כדאי גם לנסות לזגג את המבט, ואם יש לכם פזילה אז בכלל הרווחתם – ואז לפתע פתאום יתגלה שלט קטן שעליו כתוב "רשות המיסים" עם חץ שמצביע שמאלה, ישירות על גדר שעליה כתוב בגדול "אין מעבר".
נכון שהדרך להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים בסדרת הארי פוטר הייתה לרוץ ישירות אל הקיר? אז כמעט אותו דבר גם כאן: צריך לרוץ ישירות אל הגדר שעליה כתוב בגדול "אין מעבר", רק שבשניה האחרונה צריך לפנות שמאלה אל מעבר זמני שמיועד להולכי רגל וכסאות גלגלים, ולהיכנס לחניון תת קרקעי.
מצאתם? ברוכים הבאים למבוך של בטון, אפלולית וחריקות צמיגים. כל עוד תישארו על הנתיב הכתום המסומן, כמעט בטוח שתגיעו לעיר הברקת לפגוש את הקוסם. אה, סליחה למשרדי רשות המיסים ברעננה. אבל לאן עכשיו?
למזלי בשלב הזה קיבלתי מסרון מידידי ושותפי דויד, לפיו מחוז חפצי נמצא בבניין E קומה 7. אז הנה אני מגלה גם לכם. ואם נדמה שהמידע הזה עוזר לכם להגיע, אז ממש לא.
כי מה שקורה עכשיו הוא כזה: נכנסים לבניין שמסומן E, מתפלאים על כך שאין מעלית, אבל מושכים בכתפיים ועולים קומה אחת. לכאורה זו אמורה להיות קומת הכניסה, אבל זה עוד חניון. טוב, אין מצב שנעלה עכשיו 7 קומות ברגל. בקומה הבאה בטוח תהיה מעלית! אבל לא רק שאין מעלית, גם אין ידית בדלת היציאה מחדר המדרגות. כלומר יש שתי אפשרויות: או למעלה, או למטה. ולמטה כבר היינו. יאללה, עוד קומה. יש ידית אבל הדלת נעולה. עוד קומה: יש ידית, אבל גם מתקן כזה שצריך לקרב אליו כרטיס עובד כדי להיכנס. אני לא עובד שם, אז לא היה לי כרטיס. אם גם לכם אין כרטיס עובד, אז עולים עוד קומה. ועוד קומה עם כרטיס עובד. ועוד אחת.והנה הגענו לקומה 7. וואו. יחד עם שני החניונים זה יוצא איזה, לא יודע, 13 קומות או משהו. ההתנשפויות האלה מקשות עלי לעשות מתימטיקה. אלא שגם הדלת הזאת נעולה וצריך כרטיס עובד. מוזר. דפיקות בדלת? צעקות? אין קול ואין עונה.
נוותר? מה פתאום. נרד את כל זה בחזרה? אין מצב בעולם. יאללה, נו, כבר הגענו עד כאן. בטח נצליח לצאת מחדר המדרגות בקומה 8 ואז פשוט נרד קומה למטה וניצחנו. עולים לקומה 8, מדלגים מעל גופה של יונה – וסוף סוף מוצאים דלת שנפתחת! הצלחנו לצאת מחדר המדרגות! הידד! רגע, מה זה פה? דודי שמש? מדחסים של מזגנים? אנטנות? איזה רשות מיסים, איזה. זה הגג.
יורדים בחזרה את כל 34 הקומות שכבר טיפסנו, ומגלים שממול לבניין E יש כניסה שמסומנת E1. נכנסים. יש מעלית. לוחצים על קומה 7. הדלת נפתחת וחושפת את לוגו רשות המיסים על הקיר. בכניסה עומד מאבטח. "למה הגעתם?", הוא נוהם וחושף שיניים, "מה אתם צריכים?"
הו, כן. הגענו ליעד. 📍
…אז.
אם קראתם עד כאן, יתכן שאתם עייפים ומתנשפים בדיוק כמוני אחרי עליה וירידה של 95 קומות ברגל. מתנצל על זה. אבל אם כבר הגעתם, מישהו יכול לבוא רגע לחלץ אותי? אני לא יודע איך יוצאים מפה ואין לי כרטיס עובד.
לומר "אני אוהב אותך" זו רק דרך אחת. יש עוד. למשל, בשיר "איסלנד" של שלמה ארצי כתוב "ושואל 'תרצי קפה?' ומתכוון לומר 'אני אוהב'" – זו הסיבה שבכל פעם שאני מציע לאשתי קפה, היא מסכימה. גם אם לא באמת בא לה. ואז שוכחת לשתות אותו.
אבל הפעם אני כותב דווקא על יהונתן.
אני לא אוהב ים. אני לא אוהב בריכה. באופן כללי אני סולד ממים שלא נובעים מברז או מבקבוק. ק' נוהגת לספר שכשרק הכרנו, ואני גרתי בכרם התימנים בתל אביב, דקה מהים – היא נהגה לבוא אלי וללכת לים לבדה. בכל פעם שהזמינה אותי להצטרף, סירבתי או מצאתי תירוץ. כזה אני, לא אוהב ים. חול. מלח. מדוזות. אנשים. שמש. לא אוהב.
אבל כשהגיע הזמן לקחת את יהונתן לים – התייצבתי. מה לא עושים בשביל הילד, נכון?
וגם כשהוא רצה ללכת לבריכה. ואני שונא כלור. שונא מים. מה לא עושים בשביל הילד, אה?
פעם ראשונה בים, יולי 2010 (יהונתן בן שנה וחודש)
אני גם לא אוהב מיונז. אני כל כך נגעל ממיונז, ברמה שאף אחד לא מבין. סיפור אמיתי מהימים העליזים בהם ניהלתי סניף מקדונלד'ס: הלכתי לנקות שירותים שהיו דוחים בצורה יוצאת דופן, והכל היה בסדר; אבל בדרך החוצה נגעתי בטעות עם האצבע במיונז – וזה מה שגרם לי לרצות להקיא. לא האסון שניקיתי בשירותים, אלא המיונז. אני בכלל לא יודע איך התחתנתי עם ק', רוסיה חובבת מיונז – אבל בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי שיהונתן! בני בכורי! בשר מבשרי! יגדל להיות חובב מיונז.
יום אחד הוא ביקש שאכין לו כריך. שניצל בלחמניה. קטשופ? ממש לא. הוא רוצה מיונז. אלוהים. איפה טעיתי בחינוך של הילד, שהוא מבקש מיונז. אבל מה לא עושים בשביל הילד?
עטיתי מסכה. כזאת של קורונה. אם אני זוכר נכון עטיתי גם כפפות חד פעמיות לפני שפתחתי את המקרר. הרחקתי את הצנצנת ככל שאורך הזרועות שלי איפשר לי (רק שלא להריח בטעות. אלוהים. אלוהים אלוהים) – ומרחתי לו מיונז בתוך הלחמניה. אלוהים. זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי. אחר כך אמרתי לו "יהונתן, אם אי פעם יהיה לך איזשהו צל של ספק שאבא אוהב אותך – תיזכר ברגע הזה שבו מרחתי לך מיונז בלחמניה".
שתבינו, מגעיל אותי אפילו לכתוב את המילה הזו בבלוג שלי. איףףף.
ואז הגיע אתגר חדש.
אנחנו אוהבים לנסוע לחופשה משפחתית באילת. פעם במלון, פעם בווילה עם חברים, לא משנה; העיקר לבלות כמה ימים באילת. בכל פעם שאנחנו נוסעים לאילת, אנחנו הולכים להסתובב בטיילת. ובכל פעם שיהונתן רואה את הכדור הצבעוני הזה משוגר אל השמיים, מתנדנד מעלה ומטה באוויר – הוא משתוקק לעלות עליו.
ואנחנו לא רוצים, כמובן, אבל לא מחשש לילד. הוא יהיה בסדר, הילד. אלא מחשש לעצמנו.
בהתחלה אמרנו לו שצריך להיות מעל גיל מסוים. פעם שאלנו ואמרו לנו שמותר מגיל 12. בפעם אחרת אמרו שמותר מגיל 14. אני אפילו לא בטוח אם באמת שאלנו ואמרו לנו, או אולי המצאנו את זה רק כדי לתרץ את חוסר הרצון שלנו להרשות לו לעלות על זה. הרי מי יעלה איתך למתקן המפחיד הזה? אבא? אמא?! נו, אתה בטח לא תעלה על זה לבד. בוא נלך מכאן. אולי בשנה הבאה.
וכך שנה אחר שנה. עד שב-26 ביולי 2021, במהלך חופשה משפחתית באילת, ממש הלכנו פיזית לשאול את הבחורה בקופה למי מותר לעלות – והיא ענתה "מגיל 6 ומעלה".
שש?! זה הכל? אוי ואבוי. יהונתן שמע את זה ונדלקו לו העיניים. אבל מי יעלה איתו, מי?
ואז, אוטומטית, בקול הכי רגוע שיצא לי אי פעם, אמרתי "אני אעלה איתו".
בהתחלה ק' לא האמינה למה שהיא שמעה. אחר כך חששה לחיי בכנות אמיתית. לא ליהונתן, אגב. לו היא לא דאגה בכלל. אבל אני ויהונתן כבר נעמדנו בתור. ככל שהתקרבנו אל הכדור עצמו כך התגבר הספק שלי בעצמי. באמת, טל? באמת? זה מה שאתה צריך עכשיו? זה יום אחד לפני יום הולדת 42 שלך. זה הטיימינג האידיאלי שלך להתקף לב בין שמיים וארץ? באמת?
אבל… מה לא עושים בשביל הילד, אה?
נתבקשנו להסיר מעצמנו כל דבר שיכול להתנתק מאתנו. לרוקן כיסים, להוריד מכשירי שמיעה ומשקפיים. אפילו נעליים. עלינו לכדור. חיברו אותנו. השעינו לאחור – ואז ההמתנה לשיגור. אף אחד לא ספר לאחור, לא הייתה שום הכנה מוקדמת. רגע אחד אנחנו שוכבים על הקרקע, מסתכלים מעלה אל השמיים השחורים ורואים רק את קצה המתקן. הרמתי לרגע את הראש והסתכלתי עליו. איך הוא התרגש. כמה שנים הוא כבר רוצה לעלות לכדור האיום הזה.
יהונתן ואני, רגע לפני, על המסך הענק שליד המתקן. צילום: ק'
ופתאום – טרילילי טרללה – אנחנו בשמיים. האיברים הפנימיים מתבלבלים. עפים למעלה, ופתאום למטה. במקום שחור הלילה פתאום אורות הטיילת. לא הרגשתי צורך לצרוח באימה או לקלל בכל שפה שאני מכיר. רק קיוויתי שיהונתן נהנה. שזה היה שווה לו את זה.
הכדור שלנו התהפך פעם או פעמיים. צבעים היטשטשו. פתאום שמעתי את יהונתן אומר "וואי". ושוב "וואי". לא היה שום דבר אחר להגיד, אז הצטרפתי אליו, ושנינו יחד "וואי. וואי-וואי". היטלטלנו שם בין שמיים וארץ כמה שניות ואז הרגשתי שוב את כוח הכבידה. נמשכנו למטה. חזרנו לקרקע בטוחה.
ירדנו מהמתקן. התחבקנו. אספנו את כל מה שהיה לנו בכיסים, מכשירי השמיעה, המשקפיים והנעליים. ירדנו מהמתקן הישר לחיבוק של ק'. היא אמרה שאני נראה קצת חיוור, אז ישבתי לכמה דקות בצד – ואז ניגשתי אליו.
"איך היה?", שאלתי.
"וואי!", הוא ענה.
"אתה יודע מה?", אמרתי לו. "עדיין הקטע עם המיונז בלחמניה היה יותר גרוע".
וואלה, לא הכי מתאים עכשיו להעלות מתכון לבלוג. הימים ימי לחימה בדרום, רקטות בשמיים והתפרעויות ברחובות. סך הכל תקופה די מבאסת, בלשון המעטה. מה מתכון עכשיו, מה.
אבל בכל זאת, חג שבועות לפנינו, ולפי המדד של Ynet וחברת קיימא נראה שרוב הישראלים עדיין יחגגו אותו.
בנוסף, הרבה לפני שהמצב הפך ל"המצב", הבלוגרים של פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" תכננו להכין לרגל שבועות שלל מתכונים נהדרים, קינוחים ו/או מאפים, שהפעם הקשר ביניהם לא אמור להיות חומר גלם ספציפי אלא המוטיב הלבן.
חוץ מזה, המתכון אולי מתפרסם בימים קשים, עצובים ומדאיגים, אבל אולי בכלל הגעתם לכאן בעתיד, דרך חיפוש של מתכוני קינוחים לשבועות בגוגל. ואם ככה, אז אצלכם הכל בעצם בסדר ואפשר להתפנות לחגיגות שבועות בלב שלם.
הלוקיישן: גינת שעשועים חביבה ברחוב שוהם בחריש, שנבחרה בזכות מתקן המגלשות והסולמות בצורת הטרקטור הצהוב ברקע.
התחפושות: חלק באדיבות עלי אקספרס וחלק בעבודת יד של גברת תפוח אדמה, הלא היא ק'. היא יצרה את הכנפיים של באז שנות אור מקרטון שמצאתי ברחוב; ואת כל חלקי הגוף של מר וגברת תפוח אדמה מ… אני אפילו לא יודע איך קוראים לחומרים האלה. איך היא מצליחה לעשות את זה כל כך מושלם שנה אחרי שנה?
מאחורי המצלמה, ניקול קוזנצוב המוכשרת והמהממת שצילמה אותנו גם בשנים קודמות.
חג פורים, חג פורים! איזה חג כיפי, ולא ניתן לקורונה לחרב אותו. גם השנה, כמו בשנים קודמות, אנחנו מתכננים פרוייקט תחפושת משפחתית שאמור להיות מהמם. עדכונים בקרוב, כנראה קצת אחרי פורים הפורמלי. בכל זאת קורונה.
הפעם התכנסנו כאן כדי לדבר על מתכון. כידוע, בפורים מצווה על אדם להתבסם עד דלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. זו הסיבה שהובילה את צמרת ההנהלה של פרוייקט "כחומר ביד הבלוגר" של מנטקה לבחור יין כחומר הגלם המרכזי החדש שיעמוד במרכזו של מאפה או קינוח – ואולי גם קצת מה שהוביל אותי להחליט שגם ליין מגיע להתחפש. למשל… לסוכריות גומי!
פרודוקטים להכנת סוכריות גומי יין:
3/4 כוס יין לבחירתכם. אני ניסיתי עם יין אדום ועם יין תירוש. מתכנן לנסות גם עם יין לבן.
1 חבילת ג'לטין, כלומר 28 גרם ג'לטין (2 יחידות, 14 גרם כל אחת).
1/4 כוס סוכר.
נצטרך גם סיר וכף. וכיריים, וגז. רצוי להכין מראש גם תבנית סיליקון בצורה כלשהי, אבל אפשר להסתדר גם בלי.
אופן ההכנה:
תשמעו. אין דרך לייפות את זה: סוכריות גומי זה בעיקר ג'לטין. ככה זה עובד. לא רוצים ג'לטין? לא יהיה גומי. יש פה כמות פסיכית של ג'לטין, אני יודע. אבל איך תכינו סוכריות גומי בלי ג'לטין? אם יש לכם רעיון או מתכון, יש למטה המון מקום בתגובות.
אציין שזה לא מתכון מקורי שלי אלא מתורגם מאנגלית מהבלוג Kirbie’s Cravings. שם מדובר באפילו יותר ג'לטין (2.5 כפות, כלומר 32 גרם על חצי כוס יין!) – אז אני הישראלי הפרובינציאלי הכנתי עם חבילת ג'לטין שלמה (28 גרם) על 3/4 כוס יין ויצא סבבה. אני אפילו חושב שאולי אפשר להשתמש באותה כמות ג'לטין על כוס יין שלמה, אבל טרם ניסיתי.
יאללה, מתחילים:
מוזגים את היין לסיר קטן על אש בינונית, מפזרים את הג'לטין ומתחילים לערבב כדי שיימס. בהתחלה זה לא נראה טוב: יש גושים של ג'לטין בתוך היין הנוזלי, וצריך לפעמים להיאבק בגושים סרבניים בעזרת גב של כף, אבל לאט לאט הג'לטין יתמוסס והכל יחזור להיות נוזלי וצלול.
מוסיפים את הסוכר לתערובת החמה ומערבבים עד שהוא יתמוסס כולו.
מכבים את האש. אם נוצר במהלך הערבוב קצף על פני התערובת, זה בסדר.
מוזגים את התערובת החמימה לתבנית סיליקון. אם יש לכם תבנית בצורה הקלאסית של סוכריות גומי – דובונים – מה טוב. לי אין, אז השתמשתי בתבניות סיליקון קטנות שהכנתי בהן כמה פעמים פרלינים. בניסיון אחד גם שפכתי קצת תערובת יין עם ג'לטין לסתם קערה שהייתה לידי במטבח, ויצאה סוכריית גומי בצורת דיסקית שהספיקה לכמה נגיסות. במתכון המקורי ממליצים להשתמש בטפטפת כדי למזוג לתבנית (אולי אם השקעים שלכם קטנים, כמו של דובונים ממש. אני פשוט מזגתי ישר לתבנית הלבבות שלי).
מכניסים למקרר לפחות לשעה, או כמוני שוכחים את זה שם עד שנזכרים למחרת.
מחלצים מהתבנית. סוכריות הגומי אמורות להשתחרר בקלות, עם כל כמות הג'לטין שבתוכן.
הערות:
בתגובות למתכון המקורי נכתב שכמות הסוכר יכולה להשתנות על פי סוג היין – למשל אם היין מתוק, שימו יותר סוכר – אבל מצוין גם שמעט מדי סוכר עלול לגרום לקושי בחילוץ מהתבנית. אני לא בטוח שלכותבת המתכון ב-Kirbie’s Cravings יש גישה ליין תירוש, אבל הכמויות שציינתי לעיל עבדו לי יופי.
והטעם? מתוק, אבל לא מורגש טעם חזק של יין. לסוכריות הגומי מיין אדום אמיתי היה טעם חזק יותר מאשר לסוכריות התירוש (למרות שביין האדום השתמשתי ביותר ג'לטין יחסית לנוזל). כך או כך סוכריות הגומי מתוקות מספיק.
לא ניסיתי לנהוג אחר כך. על אחריותכם. רק אגיד שאף אחד מעולם לא אמר "אם אוכלים סוכריות גומי, לא נוהגים".
רסיסי מילים 
תגובות אחרונות