פלייר פראייר

18 ספטמבר

יום אחד יצאתי מהבית כדי לנסוע לאיזה מקום, לא זוכר לאן. בדרכי לאוטו חלפתי על פני תיבות הדואר בכניסה לבניין וראיתי שמישהו חילק לכל הדיירים פליירים פרסומיים כלשהם.

מאחר וניסיון העבר מוכיח שרוב דיירי הבניין שלנו לא מחבבים פליירים אלא נוהגים להוציא אותם מן התיבות ולהשליכם על הרצפה – ולראיה, שניים או שלושה כבר היו פזורים לרגליי – החלטתי להרים את כל הפליירים מן הרצפה ולהוציא אותם מן התיבות. ממילא התכוונתי לזרוק זבל בדרך, אז צירפתי אותם לשקית שבידי. רק מתיבה אחת לא הוצאתי את הפלייר שהיה תחוב בה: תיבת הדואר של השכן מלמטה, שאותו אני לא כל כך מחבב (והוא לא כל כך מחבב אותנו בחזרה. יום אחד אספר על הסכסוך המשעשע שיש לנו איתו, אבל זה נושא לרשומה אחרת). באותו רגע לא כל כך חשבתי שהוא יוציא את הפלייר מן התיבה שלו וישליך אותו על הרצפה, אלא סתם לא התחשק לי לעשות לו את הטובה – כך ראיתי את המעשה שלי – שעשיתי לשאר השכנים.

כך לקחתי את כל הפליירים הפרסומיים (וסליחה ממי שעמל כדי לחלקם) חוץ מאחד שבו לא נגעתי אלא השארתי בתיבת הדואר של השכן מלמטה – והלכתי לדרכי.

קצת ילדותי מצידי, אני יודע.

אף אחד לא היה בסביבה באותו רגע. בודאות, אף אחד לא ראה אותי.

לאחר מספר שעות חזרתי הביתה. בבואי לעלות במדרגות הצצתי בתיבות הדואר. זו של השכן מלמטה הייתה ריקה. גם התיבות של יתר השכנים היו ריקות.

רק בתיבת הדואר שלי המתין פלייר פרסומי… זהה לאלה שזרקתי קודם.

(נו? אז מי ילדותי עכשיו?)

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

10 ספטמבר
עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

"אין לי רעיון, אמא", הנחתי את כוס הקפה על השולחן והרחקתי ממני חמש צלחות ריקות שנותרו בהן רק פירורים. "איזה קינוח אכין עם תמרים?"

"מה זאת אומרת? עוגה!", היא אמרה, ניגשה לאחת המגירות ושלפה משם את מחברת המתכונים שלה.

לאמא שלי יש מחברת מתכונים. בימינו אפשר למצוא באינטרנט כל מתכון אפשרי, אבל אמא עדיין מוצאת מדי פעם משהו מעניין במחברת שלה. יש שם עשרות מתכונים, לא מסודרים לפי שום סדר שאני יכול להבין, וביניהם מתכונים שאמא גזרה מעיתונים, כאלה שהדפסתי עבורה במדפסת הסיכות הביתית הראשונה שלנו או סתם כאלה שכתבה בכתב יד ונושאים שמות כמו "פשטידת החצילים של אלה" או "עוגה כושית של טניה". על כריכת המחברת, מתחת לעטיפת ניילון מוקפדת, מתנוסס שמה של אחותי – רמז דק כפיל לכך שבימיה הראשונים של המחברת אמא שלי לא חשבה שגם אני אמצא את עצמי במטבח.

אמא דפדפה כמה שניות ומצאה מתכון ישן שהוצמד אל דפי המחברת בסלוטייפ שכבר כמעט שכח מה זה להדביק. "הנה", הגישה לי, "זה."

ושם, במתכון ישן שלא ברור מה מקורו, שצולם בשחור לבן מאיזה עלון שלא הקפיד על פונטים זהים לכל אורך הטקסט, מצאתי את העוגה שהכנתי לרגל אתגר "כחומר ביד הבלוגר" החודשי שהתמקד הפעם בתמרים או סילאן. פה ושם שיניתי כמויות על פי מגבלות המזווה שלי, והתוצאה הסופית יצאה טעימה מאוד – בטח אם אתם אוהבים תמרים ואפילו גם אם לא כל כך.

למתכוני התמרים/סילאן של יתר חברי הפרוייקט הקליקו כאן.

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

קצת נראה כמו פיצה, אבל לא

קצת נראה כמו פיצה, אבל לא

הפרודוקטים:
2 ורבע כוסות קמח
1 שקיק אבקת אפייה
200 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
2 כפות סוכר
2 חלמונים
2 חלבונים
1/2 כפית קינמון
קופסת ממרח תמרים (450 גרם, נדמה לי)

אופן ההכנה:
1. מתחילים בהכנת בצק פריך: מכניסים את הקמח, אבקת האפייה, קוביות החמאה (הקרה! חשוב!), הסוכר ושני החלמונים לתוך קערה. טורפים/מערבבים/לשים עד שמתקבל בצק. מחלקים אותו לשליש ושני שליש – את השליש מכניסים לפריזר ואת השני שליש מכניסים למקרר לחצי שעה.
2. לקראת תום חצי השעה מתחילים להכין את המלית: מקציפים את שני החלבונים. מקפלים פנימה את הקינמון וממרח התמרים.
3. מוציאים מהמקרר את שני שליש הבצק המצונן. משתמשים בו לרפד תבנית גם בתחתיתה וגם 2-3 ס"מ על השוליים. אני ניסיתי לרדד אבל הבצק התפרק לי כשניסיתי להכניס אותו לתבנית, אז פשוט לקחתי מעט בצק בכל פעם, תחבתי לתבנית ושיטחתי עם האצבעות. ממילא לא יראו את זה בסוף. :-)
4. על הבצק שבתבנית מוסיפים את המלית. מיישרים בעזרת מרית.
5. מוציאים את שליש הבצק שהכנסנו קודם לפריזר ומגרדים אותו בעזרת פומפייה גסה על פני המלית כך שכל שטח העוגה ייראה כמו פיצה.
6. אופים כ-50 דקות ב-180 מעלות.
7. מצננים על רשת.
8. מגישים!

בתיאבון!

אוקיי, עכשיו זה ממש לא נראה כמו פיצה

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

בתיאבון!

100 ימים שמחים

25 אוגוסט

פרוייקט 100 הימים השמחים – שיותר ידוע בכינויו #100happydays – הוא משחק חביב שבמסגרתו צריך המשתתף להעלות בכל יום תמונה של משהו ששימח אותו באותו יום, וזאת במשך 100 ימים רצופים. על פי אתר הפרוייקט, אנשים שניסו את האתגר סיפרו שהם התחילו לשים יותר לב לדברים שמשמחים אותם, חשו ברי מזל ובאופן כללי הפכו לאופטימיים יותר.

אני סיימתי את הפרוייקט ממש לאחרונה, ביום בו חזרנו מחו"ל. לומר שאני מרגיש בר מזל או אופטימי יותר מהרגיל? אני לא בטוח. אבל כן התחלתי לשים לב לדברים שעושים לי טוב ביומיום, ובחיינו העמוסים בבעיות, טרדות ודאגות זה גם הישג לא קטן.

זה לא שרביט בלוגרים, זה לא אמור להעלות מודעות לשום מחלה וכמובן שזה לא הכרח. אבל זה אתגר לא קטן – ואני מזמין גם אתכם לנסות להעלות בכל יום לפייסבוק/טוויטר/אינסטגרם/בלוג תמונה של משהו שגרם לכם שמחה באותו יום לאורך 100 ימים ברצף.

הנה כמה דוגמאות מתוך 100 הימים השמחים שלי באינסטגרם:
#100happydays #talaiz100happydays

יום 3 - עזרתי למישהו להתניע את האוטו

יום 3 – עזרתי למישהו להתניע את האוטו

יום 18 - הכנרת. כמה שאני אוהב להסתכל עליה

יום 18 – הכנרת. כמה שאני אוהב להסתכל עליה

יום 30 - יש משכנתא, הבית רשמית שלנו!

יום 30 – יש משכנתא, הבית רשמית שלנו!

יום 52 - סוף סוף הילדים הלכו לישון

יום 52 – סוף סוף הילדים הלכו לישון

יום 58 - תמונה מתוך דוקו-פליימוביל שיפוץ הדלתות

יום 58 – דלתות חדשות בבית החדש (זו דווקא אחת מהישנות)

יום 66 - תמונה חדשה שאמא שלי ציירה

יום 66 – תמונה חדשה שאמא שלי ציירה

יום 76 - מחזה משעשע שנגלה לעיני בחניה של הבניין

יום 76 – מחזה משעשע שנגלה לעיני בחניה של הבניין

יום 86 - בדרך לחו"ל לקחנו כלב חמוד מטבריה למשפחה החדשה שלו בחולון

יום 86 – בדרך לחו"ל הקפצנו כלב חמוד מטבריה למשפחה החדשה שלו בחולון

 

 

 

בחזרה לניז'ני טאגיל: שמש על הנהר

16 אוגוסט

אנחנו בארץ כבר שבוע ולך תמצא זמן לכתוב. נראה שאיאלץ לזכור את הטיול על פי התמונות שצילמנו בו, הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת. אבל בכל זאת, מבין כל התמונות הללו יש אחת שהייתי רוצה להעלות על הכתב:

ביום הלפני-לפני אחרון שלנו בניז'ני טאגיל, מזג האוויר האיר לנו פנים והלכנו לטייל בפארק גדול ונחמד השוכן על גדת נהר טאגיל. שבילים ארוכים, הרבה עצים ודשא, מתקני שעשועים לילדים ונוף מרהיב לנהר, עליו שטו כמה סירות. עלינו לסיבוב בגלגל הענק. יהונתן ומיכל התלהבו מכל הדברים שנגלו לעיניהם בגובה הרב וסימנו כמה יעדים שהם רוצים לגשת אליהם כשנרד: מתקן המתנפחים, מגלשות, המזנון שבו הבטחנו לקנות להם גלידה…

אז הלכנו למתחם המתנפחים. הייתה שם מגלשה מתנפחת גבוהה עם שני מסלולים, יהונתן ומיכל הורידו נעליים, מיהרו להיכנס ולקפוץ ושכחו מאיתנו. זה עולה 50 רובל ל-5 דקות, אז ק' כבר קנתה להם 10 דקות ב-100 רובל, שזה קצת יותר מעשרה שקלים. יקר, אבל שהילדים ייהנו. כשאני יודע שיש לי עשר דקות להמתין, אמרתי לק' שאני יוצא רגע החוצה. התחשק לי להתרחק לרגע, להיות קצת לבד.

יצאתי משם. ממולי ראיתי את נהר טאגיל. התקרבתי אליו, עמדתי במרחק של שני מטרים מהמים כשאני נשען על גדר מתכת – והתבוננתי.

הנהר רחב, יפה, מימיו עכורים וצמחייה נהדרת משני צידיו, שלא הסתירה בניינים נמוכים וישנים לצד כנסיות גבוהות ונוצצות. סירת מנוע חלפה משמאל והותירה שובל לבן שהתמסמס במהירות. מאחוריה, סירה גדולה יותר, דומה לזו ששטנו עליה באילת או בעכו, החליקה באיטיות על פני המים. מימין סינוורו אותי קרני השמש שהשתקפו אלי מן הגלים הקטנים. עצמתי עיניים. הקשבתי לטרטור סירת המנוע, לצהלות הילדים והשיחות ברוסית של משפחה שחלפה מאחורי. פתאום שמעתי שברמקולים של הפארק מתנגנת מנגינה מוכרת. אלאניס. Ironic. עד לאותו רגע בכלל לא שמתי לב שיש מוסיקה בפארק.

שמש על נהר טאגילעמדתי שם, ליד הנהר. בעיניים עצומות ראיתי את המים ואת השמש, האזנתי למוסיקה, שמעתי את קולות הרקע מסביב. חשבתי על החופשה. על הטיול. כמה ק' שמחה לפגוש את כל קרובי המשפחה שלה ולהכיר להם אותי ואת הילדים. כמה הילדים נהנו. כמה אני.

הוצאתי את הטלפון מהכיס. צילמתי את השמש על הנהר. התמונה עצמה לא משהו, אבל לי היא מזכירה את הרגע שבו הבנתי שלא ממש בא לי שזה ייגמר.

ואז אלאניס סיימה לשיר והתחלפה בפרסומת ברוסית. הסתובבתי וחזרתי אל הילדים. בואו, נלך לאכול גלידה.

בחזרה לניז'ני טאגיל: הביקור בטיומן

7 אוגוסט

לזוגתי יש בת דודה בשם ז'ניה, שגרה בעיר רוסית אחרת בשם טיומן (ככה זה כתוב בויקיפדיה, Tyumen, אבל פה כולם מבטאים את זה טיומיין), ולשתיהן מערכת יחסים קרובה מאוד על אף המרחק הגיאוגרפי ביניהן. בפעם שעברה שביקרנו בטאגיל, ז'ניה באה גם היא עם בעלה ועם הבת שלהם, כך שלמעשה כולנו גרנו יחד בדירה של הדודה של ק'. אבל בביקור הזה נבצר מז'ניה להגיע לטאגיל, בין היתר כי לפני חודשיים נולד אח קטן לבת שלה, ולכן נסענו אנחנו אליה – הפעם עם ג'יפיאס שקיבלנו בהשאלה מקרוב משפחה מקומי – וגרנו אצלה במשך שבוע.

הדרך לטיומיין

הדרך לטיומיין

הכבישים כאן רחבים וארוכים, גם אם חלקם מלאים במהמורות מרגיזות, ומהחלונות נשקפים מרחבים עצומים של ירוק – פעם שדות ופעם יערות ושוב שדות, שמדי פעם, כדי שלא יהיה משעמם מדי, נצבעו בגוון מסנוור של צהוב מרהיב. המהירות המותרת בכבישים בינעירוניים היא 80 קמ"ש בלבד (ובתוך העיר, אגב, 40 קמ"ש), אז לקח לנו בסביבות 7-8 שעות נסיעה, כולל אינסוף עצירות לפיפי בצידי הדרך. כן, תחנות דלק עם שירותים סבירים טרם הגיעו לרוסיה, אז מקובל כאן לעצור בצד ולהיכנס בין השיחים. רק צריך להיזהר לא לטבוע באיזו ביצה אקראית, אבל מתרגלים. ק' ואני התחלפנו בינינו בנהיגה מדי פעם, הילדים צפו בסרטים מצוירים באייפד במושב האחורי, כך שבסך הכל הנסיעה הייתה חוויה סבירה. כשהגענו, היו כמובן חיבוקים ונשיקות, הכרנו למיכל וליהונתן-מחדש את הבת של ז'ניה, שקטנה ממנו בשנה בלבד (אבל אף אחד מהם לא זכר את השני מהביקור הקודם). צ'יק צ'ק התמקמנו בחדר האורחים – ויצאנו לחקור את העיר.

כלומר, ניסינו.

טיומן משופעת לעייפה בגני שעשועים לילדים. מצד אחד זה מקסים – ממש בכל כמה מאות מטרים קיים מתקן משחקים מושקע עם מגלשות וסולמות ונדנדות ומה לא, כך שהילדים תמיד יכולים לשחק. הבעיה היא כשרוצים ללכת למקום אחר – נניח, סתם לאיזו מכולת כדי לקנות מים מינרלים – ובדרך יש לפחות גן אחד שכזה, אם לא יותר. הטיולים הרגליים הארוכים שכל כך חיבבתי בביקור הקודם הפכו כאן לבעייתיים למדי, פשוט כי הילדים כל הזמן רצו לשחק בכל מתקן שעשועים שהם ראו. וברגע שהם עלו על אחד כזה – לך תוריד אותם משם.

מה שעוד הקשה על הטיולים שלנו היה מזג האוויר. 12 מעלות וגשם כפו עלינו יציאות מאוחרות בבקרים או הכריחו אותנו לשנות תכניות ברגע האחרון. לא שאני מתלונן, שהרי כך למשל החלטנו ללכת יום אחד לקרקס והילדים מאוד נהנו. בכל אופן, כאשר העננים התפזרו והטמפרטורות קצת עלו מיהרנו לנצל את חלונות ההזדמנות האלה כדי לתור את העיר, לבקר בטיילת של נהר טורה ובפארקים יפים (עם מתקני שעשועים, מן הסתם), וכך גם כאשר נסענו לבקר קרובי משפחה רחוקים יכולנו לשבת קצת בחוץ ולא רק להיות תקועים בסלון חנוק.

מה שמזכיר לי, אפרופו סלון חנוק, שאנחנו צריכים לדבר על סווטה.

התמונה לא מחמיאה לה, אבל זו היחידה שיש לי

התמונה לא מחמיאה לה, אבל זו היחידה שיש לי

ובכן, בשעת כתיבת שורות אלו אני לא לגמרי בטוח בקשר המשפחתי של סווטה לאשתי. אם אני לא טועה, היא הבת של אחות של סבתא של ק', מה שלדעתי מקנה לה את התואר "דודה מדרגה שניה". היא אירחה אותנו לסעודה נאה באחד מן הימים, וכך פגשנו אותה ועוד כמה קרובי משפחה רחוקים. היא נשואה, מבוגרת ממני באיזה 20 שנה, וכשהיא ראתה אותי היא פשוט נמסה. "אוהו", היא אמרה בקול רם מדי אחרי כמה דקות של היכרות בה אני הייתי מאוד נבוך, "איפה היו גברים כמוך כשאני הייתי צעירה?"… עכשיו, אני לא יודע כמה מהקוראים פה ראו אותי במציאות. בואו נאמר שאני מודע היטב לכך שאני לא הגבר הראשון שהייתם שמים על לוח השנה שלכם, כן? אבל נראה שאני סחורה לוהטת בעיני סווטה הזו. אחרי שאכלנו מן המטעמים שהגישה לנו (באמת מטעמים! והם אפילו התחשבו במגבלות הקולינריות של המוזרים האלה מישראל שלא אוכלים בשר וחלב או חזיר), החמאתי לה ברוסית הדלה שלי על כל הטוב הזה. הצבעתי על הקדירות הריקות ואמרתי "זה היה טעים, זה היה טעים, זה היה טעים… הכל היה טעים!" והיא, בהתלהבות מופרזת, כל כך שמחה עד שהיא זינקה עלי בחיבוק עז, הדביקה לי נשיקה גדולה על הלחי – ואני נשבע, שככה יהיה לי טוב, אני בטוח שהיא נתנה לי שם לק באוזן. אני לא צוחק. לק באוזן.

וזה לא נגמר באותו יום. בערב שלפני שובנו לטאגיל סווטה הגיעה לדירה בה התגוררנו כדי להיפרד מאיתנו ושם לא נרשמו אירועים מיוחדים, אבל למחרת היא התקשרה לזוגתי ואמרה לה עלי דברים… איך לומר, שלא ממש נאה להעלות על הכתב ועל אחת כמה וכמה לא נאה להגיד לאשתי. כל מיני "אוי, מה הייתי עושה לו" וכאלה. תשמעו, זה עדיין לא קרה לי. זה מביך, זה הפך לנושא שיחה פה, ובעיקר לא ברור לי למה זה קרה ברוסיה אבל לא קורה בישראל. הסבירו לי נא! 

ביום אחר נסענו לבקר בביתה של קרובת משפחה אחרת, לוסיה (נדמה לי שזו אחותה של סווטה), ושם פגשתי את בעלה, אולג, שלהלן ייקרא לנצח נצחים "החבר החדש שלי אולג". למה? כי הוא קצת שתה (ואני לא, כי נהגתי), ובמשך כשלוש שעות הוא ישב איתי על הבלקון וסיפר לי סיפורי ניסים ונפלאות על תקופת שירותו באינטרפול. הוא היה קצין בכיר והיה במקומות רבים בעולם, ואפילו הפגין בקיאות בתפעול של טנק מרכבה ישראלי – או שלא, כי לא באמת הבנתי כל מה שהוא סיפר. מדהים כמה רחוק אפשר להגיע בשיחה חד כיוונית כאשר כל מה שאני עושה הוא להנהן בראשי ולומר "דה" מדי פעם. החבר החדש שלי אולג גם הציג בפני טלפון סלולרי מוזהב(!) שכמותו לא ראיתי מעולם, שבתוכו יש כפתור נסתר שעליו כתוב SOS. לטענתו, אם הוא ירגיש בסכנה – בכל זאת, קצין בכיר באינטרפול, לך תדע – ברגע שילחץ על הכפתור הזה תנחת בחצרו יחידה מיוחדת שנמצאת בכל רגע בסטנד ביי לחלץ אותו. מגניב! אבל לא העזתי ללחוץ.

רואים? החלק התחתון מחליק למטה וחושף כפתור שעליו כתוב באדום SOS. הייתם לוחצים לראות מה יקרה?

רואים? החלק התחתון מחליק למטה וחושף כפתור שעליו כתוב באדום SOS. הייתם לוחצים לראות מה יקרה?

בסוף גם החלפנו כתובות מייל, אני והחבר החדש שלי אולג. אני לא ממש יודע למה, ואני משער שכשהוא התעורר בבוקר שלמחרת גם הוא לא ממש יבין למה. אבל היי, תמיד טוב שיש לי ברשימת אנשי הקשר קצין בכיר באינטרפול.

היי, אולי הייתי צריך להחליף כתובות מייל גם עם סווטה.

טוב, לא משנה.

ביום האחרון שלנו בטיומן סוף סוף היה מזג אוויר מושלם לטיולים בחוץ, אז לקחנו את הילדים ונסענו לשוטט סתם כך בעיר. זה הבילוי החביב עלי בחו"ל – להתבונן ברחובות הזרים, באנשים, בחנויות, ברמזורים. טיילנו בפארקים, הצטלמנו ליד אינספור מזרקות ופסלים, נכנסנו לשבת בבית קפה קטן ולאחר מכן קנינו קופסה שלמה של טעימות מקונדיטוריה נחמדה (רחוב לנינה 46 בטיומן, קונדיטוריית בזה. כתבתי את זה בשבילי, לא בשבילכם, לי יש סיכוי ממשי להגיע לשם בעתיד). את מה שקנינו בקונדיטוריה לקחנו איתנו לפארק סמוך, התיישבנו על ספסל ורוד וטרפנו הכל באופן כזה שעוברים ושבים נעצו בנו עיניים. עד כדי כך זה היה טעים. כלומר, המאפים. הקפה היה גרוע. אין מה לעשות, רוסים זה עם של תה, לא קפה.

אז מה היה לנו שם? אקלייר ארוך עם קרם פטיסייר, עוגת שכבות שוקולד, מגוון מקרונים וקאפקייק וניל במילוי פירות יער. נותרו מחוץ לתמונה גם צמד כוסות הקפה ומשהו שנקרא "גלידה חמה", שהוא בעצם כוס גדולה ממולאת קצפת עם תוספות כגון סירופ תות, פירורי עוגיות ועוד. סך הכל עלה לנו 60 שקל, כל הסיפור הזה, והיה טעים מאוד מאוד

אז מה היה לנו שם? אקלייר ארוך עם קרם פטיסייר, עוגת שכבות שוקולד, מגוון מקרונים וקאפקייק וניל במילוי פירות יער. נותרו מחוץ לתמונה גם צמד כוסות הקפה ומשהו שנקרא "גלידה חמה", שהוא בעצם כוס גדולה ממולאת קצפת עם תוספות כגון סירופ תות, פירורי עוגיות ועוד. סך הכל עלה לנו 60 שקל, כל הסיפור הזה, והיה טעים מאוד מאוד

בכל אופן, למרות מזג האוויר הקודר בהתחלה וההעדפה הברורה של הילדים לשחק על פני לטייל, השבוע בטיומן הסתיים מהר מדי והיה נהדר. פגשנו אינסוף קרובי משפחה, הילדים שיחקו ונהנו, ואני יצאתי משם עם תמונות, זכרונות, סיפורים – ותנוך אוזן רטוב אחד. אהה, טיומן, נעמת לי מאוד. הגיע הזמן לחזור לניז'ני טאגיל ובקרוב לישראל, אבל יש לי תחושה שנתראה שוב בעתיד.

בחזרה לניז'ני טאגיל: מעגלים

30 יולי

לפני שלוש שנים טסנו לראשונה לבקר קרובי משפחה של זוגתי בעיר ניז'ני טאגיל שברוסיה. זו לא עיר תיירותית, אין שם הרבה מה לראות, אבל אנחנו נהנינו מהדברים הקטנים והפשוטים (כגון הרחובות), היה כיף והבטחנו שנחזור – ובחלוף שלוש שנים סוף סוף טסנו לביקור נוסף, השני במספר. כמו אז, גם הפעם אני מנסה למצוא זמן להעלות את הזכרונות שלי מהטיול הזה כמה שיותר סמוך להיווצרם, אז אני כותב לכם כרגע מרוסיה הרחוקה. היוש!

כמו בפעם הקודמת, טסנו מנתב"ג למוסקבה ומשם בטיסה נוספת ליקטרינבורג. מכאן אפשר להגיע לטאגיל רק ברכב, מרחק נסיעה של כשלוש שעות, ובפעם שעברה מישהו בא לאסוף אותנו. הפעם החלטנו לא להטריח אף אחד (הפעם כבר הגענו ארבעה ולא שלושה) כך שהחלטנו לשכור רכב שילווה אותנו במהלך התקופה שלנו כאן. הזמנו אותו עוד לפני הטיסה וכשנחתנו ביקטרינבורג פשוט ניגשנו ואספנו אותו. נחמד. עכשיו איך מגיעים מכאן לטאגיל?

"אל תדאג!", זוגתי נופפה מולי בסמארטפון שלה, "הורדתי מראש תוכנת ניווט!"
"אבל זה בטח עובד על אינטרנט וזה יעלה לנו המון כסף כשנחזור לארץ", מלמלתי.
"לא!", היא חייכה חיוך ניצחון, "זה אוף ליין. הורדתי מפות מראש, רק צריך לעקוב אחרי הכבישים. שום אינטרנט!"

אלא שהתוכנה, הפתעה הפתעה, סירבה לעבוד.

10583900_10152323041389506_6412634053137366333_nזה הזכיר לי שלפני כמה שנים ניגשנו זוגתי ואני לאודישנים של הגרסה הישראלית ל"מירוץ למיליון". אני לא יודע מה חשבנו לעצמנו, ובדיעבד – אחרי שצפינו בעונה הראשונה – תודה לאל שלא התקבלנו. אבל הנה אנחנו חווים משהו דומה: אנחנו אי שם במדינה זרה, עייפים אחרי שתי טיסות עם שני ילדים שכבר הספיקו להירדם במושב האחורי, צריכים להגיע מעיר אחת לעיר אחרת כאשר כל מה שידוע לנו הוא שהמרחק ביניהן הוא שלוש שעות נסיעה. מה עושים עכשיו? טוב, להישאר כאן לא יקדם אותנו לשום מקום, אז יאללה, התחלנו לנסוע לכיוון אקראי.

מזל שזוגתי דוברת רוסית. עצרנו בתחנת דלק והיא נכנסה לשאול איך מגיעים לניז'ני טאגיל. כמובן שהקופאית לא שמעה מעולם על עיר כזו. למזלנו, אחד הנהגים האחרים בתחנת הדלק ידע לומר לנו שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך. מצוין – התחלנו לחפש מקום לעשות בו פרסה ופתאום ראינו יציאה ומעליה שלט: "ניז'ני טאגיל". מצוין! התחלנו לעקוב אחרי השלטים. איזה יופי של שלטים. ניז'ני טאגיל ישר, ניז'ני טאגיל ימינה… עד שלפתע שמנו לב שכבר זמן רב לא ראינו שום שלט המכוון לניז'ני טאגיל. ויותר מזה, נראה שאנחנו נוסעים ונוסעים ונוסעים כבר לפחות שעתיים(!) אבל לא מצליחים לצאת מיקטרינבורג.

מוזר.

ואז קרה עוד משהו מוזר. מכירים את זה שאתם בחו"ל והכל נראה לכם שונה, וזר ומוזר? כי שלטי החוצות בשפה אחרת, כי המכוניות נראות אחרת, הבניינים נראים אחרת… הגיוני, נכון? זה גם מה שאני חושב. אז תארו לעצמכם את התחושה כשאתם רואים פתאום משהו מוכר. זה הרי לא יכול להיות. הרי מעולם לא הייתי כאן קודם. לא יכול להיות שהבניין הזה נראה לי מוכר. הדרך היחידה שבה אני יכול לזהות בניין – ורגע, גם את כתובת הגרפיטי הזאת אני מזהה! אהמ. ובכן, הדרך היחידה שבה יכול להיות שאזהה בניין וכתובת גרפיטי ו… קיבינימט, הרי זו תחנת הדלק ליד שדה התעופה שבה עצרנו לשאול איך מגיעים לטאגיל!

וכך הבנו שאנחנו נוסעים במעגלים.

אז עוד פעם נסענו לפי השלטים. כנראה שפספסנו איזו יציאה ואיכשהו עשינו סיבוב סביב יקטרינבורג. איזו פאדיחה. אבל לא נורא. אנשים טועים, ואנחנו לא ממהרים לשום מקום. אז איבדנו שעתיים. באסה. העיקר שהפעם לא נפספס.

נסענו לאט, עקבנו אחרי כל שלטי ההכוונה. מכוניות רוסיות ובהן נהגים רוסים צפרו לנו ועקפו אותנו, אבל אנחנו היינו נחושים בדעתנו למצוא את היציאה שפספסנו בפעם הקודמת. פה ניז'ני טאגיל ישר, הנה ניז'ני טאגיל ימינה, ו… ו… אוי לא, זה שוב מרגיש כאילו אנחנו נוסעים כבר הרבה זמן בלי שום שלט. לא, לא יכול להיות שזה קורה לנו שוב!

ואז שוב אותו בניין, שוב אותה כתובת גרפיטי ושאלוהים יעזור לנו, הנה שוב תחנת הדלק.

כן, הגענו לשדה התעופה פעם נוספת.

הילדים כבר התעוררו ותבעו משהו לאכול. זוגתי ואני היינו שנינו על סף ייאוש. איך יוצאים מיקטרינבורג? ויותר גרוע מזה – בהנחה שנצליח למצוא את הדרך בסופו של דבר – איך נעמוד בפרצי הגיחוך של כל מי שמחכה לנו בטאגיל?

טוב, אין ברירה. יום אחד נצחק על זה, ובינתיים ממשיכים שוב באותו מסלול. כבר החלטנו להפעיל את הג'יפיאסים בסמארטפונים שלנו, ותעלה חבילת הגלישה כמה שתעלה – אבל הם לא זיהו את הכבישים באיזור הזה. נסענו אפילו יותר לאט וספגנו צפירות מאפילו יותר מכוניות – אה, זו גם הייתה שעת העומס כאן (ניסיתם לצאת פעם מתל אביב ביום חמישי בשש בערב? כזה!) – עד שבמקרה, ממש במקרה, המשכנו ישר באיזו צומת עירונית וזוגתי חדת העין העיפה מבט לכיוון הפניה ימינה, שם היא ראתה הרחק הרחק שלט "לניז'ני טאגיל". הופה! עכשיו רק היינו צריכים לעשות שוב פרסה ולעמוד בפקק של חצי שעה רק כדי לחזור אל הפניה הזאת, אבל זה מה שהציל אותנו מסיבוב מעגלי נוסף. אני אומר לכם, מישהו צריך לכתוב מכתב תלונה חריף ביותר לראש עיריית יקטרינבורג לגבי השילוט בעיר שלו.

מכאן – עוד שלוש שעות נסיעה (סה"כ שבע, נכון) – ובשעה טובה הצלחנו להגיע לניז'ני טאגיל. כאן, כצפוי, כולם די צוחקים עלינו, אבל העיקר שהגענו. תגידו, מתי פותחים אודישנים לעונה הבאה של המירוץ למיליון?

DSC07247

כשאתה בשפת הסימנים

27 יולי

תודה, ק', הצלחת להפתיע אותי עם מתנת יום ההולדת המוצלחת ביותר אי פעם.

 

עוגיות לימון ופלפל שחור טבעוניות

8 יולי

עוגיות לימון ופלפל שחור ראשיתלפעמים אני מביא לעבודה משהו טעים שהכנתי. למה שאני אוכל הכל לבד? שעוד אנשים יעזרו לי לטפל בכל הקלוריות האלה! אבל לפני כמה חודשים מישהי מהחבר'ה הפכה לטבעונית, מה שיצר עבורי בעיה קטנה: אני לא טבעוני וברוב המתכונים שאני מכין יש ביצים או חמאה. עם זאת, לא נעים להביא לעבודה מטעמים ולראות את כולם זוללים חוץ ממנה. אז לפעמים אני משתדל להכין משהו טבעוני, כדי שכולם יהיו מרוצים.

עוד לפני שהוכרז חומר הגלם החודשי באתגר הבלוגרים של מנטקה כבר החלטתי להציב לעצמי אתגר בתוך האתגר – ואנסה להכין הפעם משהו ללא מוצרים מן החי. כאשר נודע שחומר הגלם הוא לימון, חיפשתי קצת באינטרנט ומצאתי מתכון לעוגיות לימון טבעוניות, אבל בפעם הראשונה שהכנתי אותן הן יצאו מאוד דחוסות ומשעממות. בנסיונות הבאים כבר הכנסתי כמה שינויים בכמויות המקוריות, ואף העזתי והוספתי פלפל שחור שלא היה במתכון המקורי, והתוצאה הסופית יצאה פשוט נהדרת: עוגיות עם ניחוח דק של לימון, מנוקדות בעדינות בפלפל שחור שכמעט ואיננו מורגש בהתחלה, אבל קופץ ונותן "זינג!" קטן בסוף. נחמד.

כמובן שלקחתי את העוגיות האלה לעבודה – ודווקא הטבעונית לא אהבה את הפלפל השחור. עוד כמה הצטרפו אליה וטענו שהפלפל השחור מיותר – אבל היו גם לא מעט שאהבו מאוד את השילוב. עוד לפני כן, בבית, הילדים שלי חיסלו כל אחד חצי תבנית… אז הבה נסכם שכשאתם מגישים את העוגיות האלה לאורחים, תזהירו אותם מראש שאלה עוגיות "עם קטע" (או שפשוט תשתפנו ותוותרו על הפלפל השחור…).

רגע לפני שניגש למתכון שלי, אתם מוזמנים להציץ גם במתכונים הלימוניים של יתר משתתפי הפרוייקט – פאי לימון! באבל תה לימון! פאדג' שוקולד לבן ולימון! קאפקייקס לימון במילוי קרד לימון! – הקליקו כאן.

הפרודוקטים (לכ-60 או 70 עוגיות בקוטר 2-3 ס"מ): 
2 כוסות קמח
1 כוס סוכר
1 כפית סודה לשתייה
1/4 כפית מלח
1/2 כפית פלפל שחור
קליפה מגוררת מלימון אחד
3/4 כוס שמן
3/4 כוס מיץ לימון
2 כפיות תמצית וניל

הבצק מאוד נוח לזילוף באמצעות שק זילוף, אבל אפשר גם עם שתי כפיות

הבצק מרגיש מאוד נוח בשק זילוף, אבל אפשר גם עם שתי כפיות

אופן ההכנה:
1. בקערה מערבבים את כל החומרים היבשים: הקמח, הסוכר, הסודה לשתייה, המלח, הפלפל וקליפת הלימון
2. יוצרים גומה ומוסיפים אליה את החומרים היבשים: השמן, מיץ הלימון והוניל ומערבבים את כל הטוב הזה עד שמתקבל בצק רך מאוד.
3. בעזרת שקית זילוף או בעזרת שתי כפיות יוצרים תלוליות קטנות על גבי נייר אפייה, בקוטר של בערך 2-3 ס"מ. מקפידים לעשות קצת רווחים כי העוגיות תשתטחנה באפייה.
4. אופים כ-10 דקות בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות. אחרי 8 דקות מתחילים לבדוק את העוגיות, ומוציאים כאשר השוליים מתחילים להשחים, גם אם מרכז העוגיה נראה רך ובהיר ועושה רושם שהיא לא מוכנה. היא כבר תתייצב ותתקשה בחוץ.
5. מצננים לגמרי לפני שמחסלים.

בתיאבון!

משפצים דלתות, דוקו-פליימוביל

25 יוני

השבוע התחלנו לשפץ את הדירה שלנו, עכשיו כשהיא סוף סוף שלנו. הדבר הראשון שעשינו היה להחליף כמה דלתות בתוך הבית.

בזמן שהבחור הנחמד עובד אצלנו בבית – בני דלתות. אדיב ומקצועי. מומלץ! – הסתובבתי לו בין הרגליים ותיעדתי את התהליך. אבל מהר מאוד השתעממתי מסתם צילומי נסורת ושברי לבנים, אז לקחתי שתי בובות פליימוביל של יהונתן ופשוט התחלתי לשחק… כך נוצרה מזכרת חביבה מהשיפוץ הראשון שעשינו בבית, ויש לי הרגשה שזו לא הפעם האחרונה:

IMG_6955 IMG_6958 IMG_6960 IMG_6962 IMG_6963 IMG_6972 IMG_6973 IMG_6976 IMG_6977 IMG_6980 IMG_6981 IMG_6989 IMG_7003 IMG_7010

 

 

בעיניים שרואות הכל

15 יוני

בסוף השבוע מלאו ארבעים אלף צפיות ביוטיוב לסרטון ילד של אבא בשפת הסימנים.
תודה.

לרגל המספר הבלתי נתפס הזה התחשק לי לצפות בסרטונים האחרים שקיבלתי, כגון זה של ילדי כיתה ו' מיודפת או תלמידי כיתה י' ברמת גן. נכנסתי ליוטיוב, הקלדתי "ילד של אבא בשפת הסימנים"… ולהפתעתי מצאתי עוד כמה גרסאות מסומנות. בשתיים מהן אפילו רואים אותי ברקע… כמה שהתרגשתי למצוא במקרה את הסרטונים האלה! תראו תראו:

נדב והודיה הם זוג חירשים מלידה, שממש לאחרונה הביאו לעולם תינוקת חדשה. הסרטון שלעיל צולם בחגיגת הבריתה. מקסים.

תכירו, זה אלון. הוא ממש עוד מעט בן שנתיים, מאוד אוהב את השיר, ולפחות לפי מה שאבא שלו סיפר לי – הוא מסרב להאזין לו מבלי לראות אותי על המסך. חמוד.

על החבר'ה האלה אני לא יודע הרבה. אבל עדיין, ביצוע נחמד.

ובונוס מיוחד לרגל יום ההולדת ה-5 של יהונתן שחל ממש היום (15/6) – הקטע המקורי ששילבתי בסרטון שלי, בו צילמתי את יהונתן מסמן "אבא אני אוהב אותך". ושימו לב – חשיפה בלעדית – היה שם גם כלב!

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 222 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: