בלוג אקשן דיי 2014 – אי שיוויון

16 אוקטובר

בלוג אקשן דיי 2014בלוג אקשן דיי (Blog Action Day) הוא יום אחד בשנה בו בלוגרים מכל העולם מוזמנים להשתתף בדיון עולמי בנושא מרכזי אחד, מאיכות סביבה והתחממות גלובלית עד מים וזכויות אדם. כך, כאשר בלוגרים ממדינות שונות, בשפות שונות, בעלי תחומי עניין מגוונים, כותבים בבלוגים שלהם על הנושא, מגיבים, משתפים דעות ורעיונות עם חברים ומכרים, נוצר דיון גלובלי עצום ומרתק שיכול להביא להעלאת מודעות לבעיות, רעיונות ופתרונות יצירתיים, גיוס תרומות למטרות חשובות ועידוד לפעילות אקטיבית חיובית להשגת מטרות אלה.

בלוג אקשן דיי 2014 מתקיים היום, ב-16 באוקטובר, והנושא המרכזי השנה הוא אי שיוויון. ומה, חסרים רעיונות לכתיבה על אי שיוויון בחברה הישראלית?

אז מכיוון שממש היום מאות בלוגרים ברחבי העולם מפרסמים בבלוגיהם רשומות העוסקות באי שיוויון מנקודות מבט שונות (ובשפות שונות), ולמרות שבישראל פחות מכירים את בלוג אקשן דיי (ובתפוז בכלל שכחו ממנו, כצפוי) – החלטתי להשתתף גם אני.

ישבתי וחשבתי. האם לספר על ההתמודדות של ילד בעל לקות שמיעה בעולם שאמנם מונגש היום יותר מבעבר, אבל עדיין לא לגמרי שם. הפסטיגל למשל – אם נשים רגע בצד את הסערה סביב התכנים שלו – עדיין לא מתאים לילדים בעלי לקויות שמיעה. ולא רק הפסטיגל אלא גם מופעים אחרים, ולא רק ללקויי שמיעה אלא לבעלי מוגבלויות נוספות.

ואולי אספר על כך שבביקור האחרון שלנו ברוסיה, בקיץ האחרון, ביקרנו בשתי ערים גדולות: באחת, ניז'ני טאגיל, היה קשה להתעלם מקיומן של מדרגות מפוארות בכניסה לכמעט כל חנות. כל גרם מדרגות כזה מושקע ומסודר ונקי, אבל גם מונע כניסה של בעלי כסאות גלגלים. לעומת זאת בעיר האחרת בה ביקרנו, טיומן, כמעט בכל חנות הייתה רמפה.

ואם כבר הזכרתי כסאות גלגלים, אז אני יכול גם לספר שכחלק מפעילות פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, שאני נמנה על חבריו, אחת המטרות החשובות השנה הייתה הנגשת גן "אורן" – גן לילדים עם צרכים מיוחדים שלא היה מונגש עד כה. אחד הילדים שבו לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו ומתנייד בכיסא גלגלים, אבל בכניסה לגן יש 20 מדרגות… אז זה אמנם לקח המון זמן וההישג עדיין לא הושלם לחלוטין, אבל היום יש משטח משופע בכניסה לגן.

ועוד נושאים עלו בראשי כשחשבתי על מה לכתוב, אבל לא ידעתי במה להתמקד. ואז, במקרה, ידידה הדביקה לי קישור על קיר הפייסבוק. קראתי אותו והתעצבנתי. יכול להיות שגם אתם נתקלתם בו. זהו סטטוס שמדבר על אי שיוויון הזדמנויות בעבודה, על גבר לקוי שמיעה שמחפש עבודה ולא מצליח לעבור את שלב הראיון הטלפוני. אני תוהה האם בעוד כמה שנים, כשיהונתן יגדל ויחפש עבודה, גם הוא ייתקל בחומות דומות. או אולי עד אז כבר נהיה פתוחים יותר? סובלניים יותר? חכמים יותר?

הלוואי.

(למקרה שכותבת הסטטוס תרצה למחוק אותו בעתיד או לשנות את הגדרות הפרטיות, מחקתי פרטים מזהים. אם מישהו יכול/רוצה לעזור, אנא הקליקו על הקישור לסטטוס המקורי)

אנא חברים , תשומת ליבכם בבקשה .
זה לא פוסט על דעאש או על ברלין ..
אבל בהחלט לא רחוק מזה .. תיכף תבינו .
אתמול .. היה עוד יום כמו שאר הימים ..עבודה .. ישיבות … ילדים (יש הרבה .. )
בעודי יושבת בישיבת עבודה ..פונה אליי אחד הנוכחים (השמות והפרטים במערכת לבקשתו . לצורך העניין נקרא לו א' ).
"את מכירה אותי מיכל הרבה שנים .. אני ללא עבודה כבר ארבעה חודשים .. היו קיצוצים בחברה . שלחו אותי ועוד כמה עשרות הביתה"
עד כאן .. נשמע נורמטיבי למדיי ..
אז כמה מילים על א' לפניי שנמשיך ..
תושב הצפון ,בן 42 .אבא לשני ילדים .
מהנדס מחשבים
שירת בחיל אויר ביחידת מחשבים .
פיתח מודמים סלולרים
פיתח מערכות מל"ח.
פיתח מערכות טיסה
מנתח מערכות מידע
אה … ו פיתח שלשה פטנטים .
(מוכשר משהו … ).. רק דבר אחד קטן ..
א' הוא כבד שמיעה (היינו לא שומע !!! )
טוב , נחזור לענייננו ..

אני שואלת את א';
" תגיד,זומנת לראיון עבודה כלשהו ???? … "
א' : בהחלט ! ראיון טלפוני . (מוכר לכם ?)
אבל לא הצלחתי לעבור את השלב הראשון.
למה ???? שאלתי .
כי אני לא יכול לדבר בטלפון !!!..
אז אישתי הסבירה למראיינת שאשמח להפגש באופן אישי .
ומה הבעיה לתאם פגישה אישית ?שאלתי ,
לא עזרו התחנונים .. אישתי הסבירה להם בעלי לא שומע אבל הוא מוכשר . אינטליגנט , בעל רקורד מרשים.
הלו ????
לא רלוונטי . שלום !.
אבל .. אל תנתקו בבקשה .. רק תנו לו הזדמנות …. (ניתוק ).ושוב ושוב…
מה אני אגיד לכם ..באותו הרגע הרגשתי דקירה בלב .. איך הגענו למקום הזה ??
אנחנו כחברה . מהפכות חברתיות ? מע"מ 0 ? כן יורדים לברלין .. לא יורדים לברלין .. תעשו טובה אנשים . .. בדברים האלו אנחנו נמדדים כחברה . כעם . כמדינה .
אז מה אני מבקשת מכם הבוקר :
ככה .. שתפו את הפוסט הזה . אוליי יגיע לאזניים אנושיות . אם יש לכם חברים בהייטק ..(רצוי בצפון) אז בבקשה !.
את הנייד של אישתו של א' אני (כותבת הסטטוס) אעביר לכל פנייה רלוונטית .. הוא לא רצה להיחשף בשביל שלא ירחמו עליו !!!!!
אפשר גם לשלוח לי סמס … ב (מספר הטלפון של כותבת הסטטוס).
רק אל תטרקו את הטלפון בפנים .
תבורכו .

 

אגרול פקאן

11 אוקטובר

וזה אפילו טבעוני, יא-אללה איתי!

אגרול פקאן

הכל התחיל כשמנטקה הכריזו על פקאן כחומר הגלם החודשי שאמור לככב במאפה או בקינוח.

פקאן

היות ועוגה או עוגיות נראו לי כמו פתרון פשוט מדי, החלטתי שאכין סיגרים במילוי פקאן. קניתי פקאנים, קניתי עלי סיגר, הכנתי מלית נהדרת וגלגלתי ממש כאילו הייתי ילד קובני שזוף ויחף – ואז קראתי לזוגתי כדי שתטגן את הסיגרים המהממים שלי. זה השלב שבו היא ציינה שכל סיגר יצא לי שמנמן מדי מכדי להיקרא סיגר והציעה שאקרא להם אגרול פקאן.

וכך, בעצתה, המתכון שלי הפך מסיגר לאגרול.

אגרול פקאן לפני טיגוןאז הכנתי אגרולים שמנמנים ויפים שיצאו פריכים וטעימים, השארתי אותם על השיש כדי שיצטננו ותכננתי איך אקח אותם לאיזו מסיבת הפתעה שנערכה באותו ערב אצל חברים. אחרי שזוגתי חיסלה כמה אגרולים והבת שלי (שנתיים וחודש) גילתה תושייה וטיפסה על השיש כדי לגנוב עוד כמה, העברתי אותם לקופסה והחבאתי מעל המקרר. כל כך טוב החבאתי אותם, עד שכשיצאנו אל מסיבת ההפתעה ההיא – ובכן, פשוט שכחתי אותם בבית… אבל לא נורא, אמרתי לעצמי, אקח את אגרולי הפקאן שנותרו לעבודה, למען יטעמו עמיתיי, יהמהמו בהנאה ויהללו את כשרונותיי הקולינריים מעתה ועד עולם.
מה שלא עלה בדעתי באותו זמן, מפאת חוסר ניסיוני בהכנת מטוגנים, היה שדברים מטוגנים מאבדים מקריספיותם עם הזמן. וכך, ארבעה ימים אחרי שהכנתי את האגרולים, לקחתי אותם לעבודה רק כדי לגלות שעלי הסיגר הפריכים הנהדרים שלי, שבתוכם התחבאה מלית פקאן מתוקה ונפלאה – הפכו לכמעט בלתי לעיסים לחלוטין. למעשה, כל אגרול כזה הזכיר לי פתאום צעצועי לעיסה שהכלב שלנו, דבש, אוהב לשחק איתם. ללעוס וללעוס, ואז שוב ללעוס וללעוס – ורק אז אפשר לבלוע משהו. צעצוע לעיסה כזה יכול להעסיק את דבש למשך שעות ארוכות. וזה בדיוק מה שאגרולי הפקאן, אחרי ארבעה ימים, הפכו להיות.

וכך, מפאת הנסיבות, המתכון שלי הפך מאגרול לצעצוע לעיסה. Chew Toy. רגע רגע… צ'וטוי! הופה! צ'וטוי פקאן – תודו שזה נשמע משהו אקזוטי מהמזרח הרחוק.

אגרול פקאן אחרי טיגון

אבל אל דאגה. אתם פשוט תעצרו בשלב האגרול: הכינו מלית, גלגלו לתפארת, טגנו ואכלו מיד.
טוב, מה זה מיד. תנו לזה להתקרר רגע קודם, כוויות וזה. אבל פחות מארבעה ימים, אחרת… צ'וטוי פקאן. הטעם אמנם עדיין נהדר, אבל הלסת, וואי וואי, הלסת. תאמינו לי, אכלתי שישה כאלה ברצף בעבודה…

ורגע לפני המתכון – תראו תראו את הדברים הנפלאים שחבריי וחברותיי לפרוייקט הכינו עם פקאן: שושני בריוש עם טופי פקאן, עוגת פקאן-ריקוטה-בננות, מרציפקאן(!) וכמובן, פאי פקאן על שלל וריאציותיו. הקליקו כאן לכל מתכוני הפקאן.

אגרול פקאן – רגע, כבר ציינתי שזה גם טבעוני?

(או "סיגר פקאן" אם גלגלתם מספיק דק, או "צ'וטוי פקאן" אם בא לכם לפנק את הכלב המשפחתי במעדן שרק נשמע אקזוטי)

הפרודוקטים לכ-20 אגרולים (בטח ייצא יותר בסיגרים):
1 כוס סוכר (1/2 כוס ועוד 1/2 כוס)
1/2 כוס מים
מיץ מחצי לימון
250 גרם פקאן קלוף רגיל
1 כף סילאן
20 עלי סיגר (כמעט חבילה)
שמן לטיגון

אופן ההכנה:

1. שמים בסיר קטן חצי כוס סוכר, את המים ומיץ הלימון. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים עוד כעשר דקות עד שהעסק מצטמצם לסירופ. מניחים בצד להצטנן.

2. מכניסים למעבד מזון את הפקאן, החצי השני של הסוכר, 1 כף סילאן וכף או שתיים מהסירופ. טוחנים הכל יחד עד שהפקאן טחון גס. זו תהיה המלית שלנו.
אגב, מאחר וחתן השמחה הוא פקאן רציתי שהוא יהיה דומיננטי במתכון, אבל אפשר כמובן להחליף או להוסיף סוגי אגוזים נוספים ולתבל בקינמון או בתבלינים אחרים.

3. פורשים עלה סיגר על משטח העבודה. מניחים מעט מן המלית על השליש הקרוב אליכם – אני שמתי בערך כף ויצא לי אגרול, אפשר לשים פחות וייצא סיגר – מקפלים את השליש הקרוב מעל המלית, מהדקים, מקפלים את שני הצדדים של העלה פנימה ומגלגלים עד הסוף. מה, ההסבר לא ברור? הנה וידאו שעזר לי להבין את הטכניקה.

4. רגע לפני שמסיימים את הגלגול, מורחים מעט מהסירופ על קצה עלה הסיגר, כדי "להדביק" את הסיגר כך שלא ייפתח בטיגון. אפשר גם להכין תערובת דביקה של קמח ומים, אבל הסירופ הספיק לי.

5. מחממים שמן לטיגון עמוק, מטגנים עד שמזהיב ומוציאים מהשמן אל נייר סופג. אם אתם פוחדים משמן רותח, כמוני, אפשר גם לקרוא לאשתי.

6. להגשה: ניתן לזרות מעט אבקת סוכר מלמעלה או לזלף מן הסירופ שנותר על גבי האגרולים.

אגרול פקאן

בתיאבון!

שנה טובה!

24 ספטמבר

קודם כל, שנה טובה בשפת הסימנים:

וחוץ מזה – במאי השנה הצטרפתי לקבוצת הורים טבריינים המכונה פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, הפועלת במישורים שונים למען רווחתם ושיפור איכות חייהם של ילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם בעיר טבריה. בין מטרותינו – הנגשה, העלאת מודעות, פעילויות פנאי ועוד, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם גורמים שונים בעירייה, עמותות וארגונים, עסקים מקומיים והרבה אנשים טובים שמוכנים לעזור.

לרגל ראש השנה הכנו סרטון קצר המתאר כמה מהדברים שעשינו במהלך השנה החולפת. מוזמנים לצפות, ואם בא לכם גם לעקוב אחרינו בפייסבוק – נשמח עד מאוד:
https://www.facebook.com/parents4specialchildren

פלייר פראייר

18 ספטמבר

יום אחד יצאתי מהבית כדי לנסוע לאיזה מקום, לא זוכר לאן. בדרכי לאוטו חלפתי על פני תיבות הדואר בכניסה לבניין וראיתי שמישהו חילק לכל הדיירים פליירים פרסומיים כלשהם.

מאחר וניסיון העבר מוכיח שרוב דיירי הבניין שלנו לא מחבבים פליירים אלא נוהגים להוציא אותם מן התיבות ולהשליכם על הרצפה – ולראיה, שניים או שלושה כבר היו פזורים לרגליי – החלטתי להרים את כל הפליירים מן הרצפה ולהוציא אותם מן התיבות. ממילא התכוונתי לזרוק זבל בדרך, אז צירפתי אותם לשקית שבידי. רק מתיבה אחת לא הוצאתי את הפלייר שהיה תחוב בה: תיבת הדואר של השכן מלמטה, שאותו אני לא כל כך מחבב (והוא לא כל כך מחבב אותנו בחזרה. יום אחד אספר על הסכסוך המשעשע שיש לנו איתו, אבל זה נושא לרשומה אחרת). באותו רגע לא כל כך חשבתי שהוא יוציא את הפלייר מן התיבה שלו וישליך אותו על הרצפה, אלא סתם לא התחשק לי לעשות לו את הטובה – כך ראיתי את המעשה שלי – שעשיתי לשאר השכנים.

כך לקחתי את כל הפליירים הפרסומיים (וסליחה ממי שעמל כדי לחלקם) חוץ מאחד שבו לא נגעתי אלא השארתי בתיבת הדואר של השכן מלמטה – והלכתי לדרכי.

קצת ילדותי מצידי, אני יודע.

אף אחד לא היה בסביבה באותו רגע. בודאות, אף אחד לא ראה אותי.

לאחר מספר שעות חזרתי הביתה. בבואי לעלות במדרגות הצצתי בתיבות הדואר. זו של השכן מלמטה הייתה ריקה. גם התיבות של יתר השכנים היו ריקות.

רק בתיבת הדואר שלי המתין פלייר פרסומי… זהה לאלה שזרקתי קודם.

(נו? אז מי ילדותי עכשיו?)

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

10 ספטמבר
עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

"אין לי רעיון, אמא", הנחתי את כוס הקפה על השולחן והרחקתי ממני חמש צלחות ריקות שנותרו בהן רק פירורים. "איזה קינוח אכין עם תמרים?"

"מה זאת אומרת? עוגה!", היא אמרה, ניגשה לאחת המגירות ושלפה משם את מחברת המתכונים שלה.

לאמא שלי יש מחברת מתכונים. בימינו אפשר למצוא באינטרנט כל מתכון אפשרי, אבל אמא עדיין מוצאת מדי פעם משהו מעניין במחברת שלה. יש שם עשרות מתכונים, לא מסודרים לפי שום סדר שאני יכול להבין, וביניהם מתכונים שאמא גזרה מעיתונים, כאלה שהדפסתי עבורה במדפסת הסיכות הביתית הראשונה שלנו או סתם כאלה שכתבה בכתב יד ונושאים שמות כמו "פשטידת החצילים של אלה" או "עוגה כושית של טניה". על כריכת המחברת, מתחת לעטיפת ניילון מוקפדת, מתנוסס שמה של אחותי – רמז דק כפיל לכך שבימיה הראשונים של המחברת אמא שלי לא חשבה שגם אני אמצא את עצמי במטבח.

אמא דפדפה כמה שניות ומצאה מתכון ישן שהוצמד אל דפי המחברת בסלוטייפ שכבר כמעט שכח מה זה להדביק. "הנה", הגישה לי, "זה."

ושם, במתכון ישן שלא ברור מה מקורו, שצולם בשחור לבן מאיזה עלון שלא הקפיד על פונטים זהים לכל אורך הטקסט, מצאתי את העוגה שהכנתי לרגל אתגר "כחומר ביד הבלוגר" החודשי שהתמקד הפעם בתמרים או סילאן. פה ושם שיניתי כמויות על פי מגבלות המזווה שלי, והתוצאה הסופית יצאה טעימה מאוד – בטח אם אתם אוהבים תמרים ואפילו גם אם לא כל כך.

למתכוני התמרים/סילאן של יתר חברי הפרוייקט הקליקו כאן.

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

קצת נראה כמו פיצה, אבל לא

קצת נראה כמו פיצה, אבל לא

הפרודוקטים:
2 ורבע כוסות קמח
1 שקיק אבקת אפייה
200 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
2 כפות סוכר
2 חלמונים
2 חלבונים
1/2 כפית קינמון
קופסת ממרח תמרים (450 גרם, נדמה לי)

אופן ההכנה:
1. מתחילים בהכנת בצק פריך: מכניסים את הקמח, אבקת האפייה, קוביות החמאה (הקרה! חשוב!), הסוכר ושני החלמונים לתוך קערה. טורפים/מערבבים/לשים עד שמתקבל בצק. מחלקים אותו לשליש ושני שליש – את השליש מכניסים לפריזר ואת השני שליש מכניסים למקרר לחצי שעה.
2. לקראת תום חצי השעה מתחילים להכין את המלית: מקציפים את שני החלבונים. מקפלים פנימה את הקינמון וממרח התמרים.
3. מוציאים מהמקרר את שני שליש הבצק המצונן. משתמשים בו לרפד תבנית גם בתחתיתה וגם 2-3 ס"מ על השוליים. אני ניסיתי לרדד אבל הבצק התפרק לי כשניסיתי להכניס אותו לתבנית, אז פשוט לקחתי מעט בצק בכל פעם, תחבתי לתבנית ושיטחתי עם האצבעות. ממילא לא יראו את זה בסוף. :-)
4. על הבצק שבתבנית מוסיפים את המלית. מיישרים בעזרת מרית.
5. מוציאים את שליש הבצק שהכנסנו קודם לפריזר ומגרדים אותו בעזרת פומפייה גסה על פני המלית כך שכל שטח העוגה ייראה כמו פיצה.
6. אופים כ-50 דקות ב-180 מעלות.
7. מצננים על רשת.
8. מגישים!

בתיאבון!

אוקיי, עכשיו זה ממש לא נראה כמו פיצה

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

בתיאבון!

100 ימים שמחים

25 אוגוסט

פרוייקט 100 הימים השמחים – שיותר ידוע בכינויו #100happydays – הוא משחק חביב שבמסגרתו צריך המשתתף להעלות בכל יום תמונה של משהו ששימח אותו באותו יום, וזאת במשך 100 ימים רצופים. על פי אתר הפרוייקט, אנשים שניסו את האתגר סיפרו שהם התחילו לשים יותר לב לדברים שמשמחים אותם, חשו ברי מזל ובאופן כללי הפכו לאופטימיים יותר.

אני סיימתי את הפרוייקט ממש לאחרונה, ביום בו חזרנו מחו"ל. לומר שאני מרגיש בר מזל או אופטימי יותר מהרגיל? אני לא בטוח. אבל כן התחלתי לשים לב לדברים שעושים לי טוב ביומיום, ובחיינו העמוסים בבעיות, טרדות ודאגות זה גם הישג לא קטן.

זה לא שרביט בלוגרים, זה לא אמור להעלות מודעות לשום מחלה וכמובן שזה לא הכרח. אבל זה אתגר לא קטן – ואני מזמין גם אתכם לנסות להעלות בכל יום לפייסבוק/טוויטר/אינסטגרם/בלוג תמונה של משהו שגרם לכם שמחה באותו יום לאורך 100 ימים ברצף.

הנה כמה דוגמאות מתוך 100 הימים השמחים שלי באינסטגרם:
#100happydays #talaiz100happydays

יום 3 - עזרתי למישהו להתניע את האוטו

יום 3 – עזרתי למישהו להתניע את האוטו

יום 18 - הכנרת. כמה שאני אוהב להסתכל עליה

יום 18 – הכנרת. כמה שאני אוהב להסתכל עליה

יום 30 - יש משכנתא, הבית רשמית שלנו!

יום 30 – יש משכנתא, הבית רשמית שלנו!

יום 52 - סוף סוף הילדים הלכו לישון

יום 52 – סוף סוף הילדים הלכו לישון

יום 58 - תמונה מתוך דוקו-פליימוביל שיפוץ הדלתות

יום 58 – דלתות חדשות בבית החדש (זו דווקא אחת מהישנות)

יום 66 - תמונה חדשה שאמא שלי ציירה

יום 66 – תמונה חדשה שאמא שלי ציירה

יום 76 - מחזה משעשע שנגלה לעיני בחניה של הבניין

יום 76 – מחזה משעשע שנגלה לעיני בחניה של הבניין

יום 86 - בדרך לחו"ל לקחנו כלב חמוד מטבריה למשפחה החדשה שלו בחולון

יום 86 – בדרך לחו"ל הקפצנו כלב חמוד מטבריה למשפחה החדשה שלו בחולון

 

 

 

בחזרה לניז'ני טאגיל: שמש על הנהר

16 אוגוסט

אנחנו בארץ כבר שבוע ולך תמצא זמן לכתוב. נראה שאיאלץ לזכור את הטיול על פי התמונות שצילמנו בו, הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת. אבל בכל זאת, מבין כל התמונות הללו יש אחת שהייתי רוצה להעלות על הכתב:

ביום הלפני-לפני אחרון שלנו בניז'ני טאגיל, מזג האוויר האיר לנו פנים והלכנו לטייל בפארק גדול ונחמד השוכן על גדת נהר טאגיל. שבילים ארוכים, הרבה עצים ודשא, מתקני שעשועים לילדים ונוף מרהיב לנהר, עליו שטו כמה סירות. עלינו לסיבוב בגלגל הענק. יהונתן ומיכל התלהבו מכל הדברים שנגלו לעיניהם בגובה הרב וסימנו כמה יעדים שהם רוצים לגשת אליהם כשנרד: מתקן המתנפחים, מגלשות, המזנון שבו הבטחנו לקנות להם גלידה…

אז הלכנו למתחם המתנפחים. הייתה שם מגלשה מתנפחת גבוהה עם שני מסלולים, יהונתן ומיכל הורידו נעליים, מיהרו להיכנס ולקפוץ ושכחו מאיתנו. זה עולה 50 רובל ל-5 דקות, אז ק' כבר קנתה להם 10 דקות ב-100 רובל, שזה קצת יותר מעשרה שקלים. יקר, אבל שהילדים ייהנו. כשאני יודע שיש לי עשר דקות להמתין, אמרתי לק' שאני יוצא רגע החוצה. התחשק לי להתרחק לרגע, להיות קצת לבד.

יצאתי משם. ממולי ראיתי את נהר טאגיל. התקרבתי אליו, עמדתי במרחק של שני מטרים מהמים כשאני נשען על גדר מתכת – והתבוננתי.

הנהר רחב, יפה, מימיו עכורים וצמחייה נהדרת משני צידיו, שלא הסתירה בניינים נמוכים וישנים לצד כנסיות גבוהות ונוצצות. סירת מנוע חלפה משמאל והותירה שובל לבן שהתמסמס במהירות. מאחוריה, סירה גדולה יותר, דומה לזו ששטנו עליה באילת או בעכו, החליקה באיטיות על פני המים. מימין סינוורו אותי קרני השמש שהשתקפו אלי מן הגלים הקטנים. עצמתי עיניים. הקשבתי לטרטור סירת המנוע, לצהלות הילדים והשיחות ברוסית של משפחה שחלפה מאחורי. פתאום שמעתי שברמקולים של הפארק מתנגנת מנגינה מוכרת. אלאניס. Ironic. עד לאותו רגע בכלל לא שמתי לב שיש מוסיקה בפארק.

שמש על נהר טאגילעמדתי שם, ליד הנהר. בעיניים עצומות ראיתי את המים ואת השמש, האזנתי למוסיקה, שמעתי את קולות הרקע מסביב. חשבתי על החופשה. על הטיול. כמה ק' שמחה לפגוש את כל קרובי המשפחה שלה ולהכיר להם אותי ואת הילדים. כמה הילדים נהנו. כמה אני.

הוצאתי את הטלפון מהכיס. צילמתי את השמש על הנהר. התמונה עצמה לא משהו, אבל לי היא מזכירה את הרגע שבו הבנתי שלא ממש בא לי שזה ייגמר.

ואז אלאניס סיימה לשיר והתחלפה בפרסומת ברוסית. הסתובבתי וחזרתי אל הילדים. בואו, נלך לאכול גלידה.

בחזרה לניז'ני טאגיל: הביקור בטיומן

7 אוגוסט

לזוגתי יש בת דודה בשם ז'ניה, שגרה בעיר רוסית אחרת בשם טיומן (ככה זה כתוב בויקיפדיה, Tyumen, אבל פה כולם מבטאים את זה טיומיין), ולשתיהן מערכת יחסים קרובה מאוד על אף המרחק הגיאוגרפי ביניהן. בפעם שעברה שביקרנו בטאגיל, ז'ניה באה גם היא עם בעלה ועם הבת שלהם, כך שלמעשה כולנו גרנו יחד בדירה של הדודה של ק'. אבל בביקור הזה נבצר מז'ניה להגיע לטאגיל, בין היתר כי לפני חודשיים נולד אח קטן לבת שלה, ולכן נסענו אנחנו אליה – הפעם עם ג'יפיאס שקיבלנו בהשאלה מקרוב משפחה מקומי – וגרנו אצלה במשך שבוע.

הדרך לטיומיין

הדרך לטיומיין

הכבישים כאן רחבים וארוכים, גם אם חלקם מלאים במהמורות מרגיזות, ומהחלונות נשקפים מרחבים עצומים של ירוק – פעם שדות ופעם יערות ושוב שדות, שמדי פעם, כדי שלא יהיה משעמם מדי, נצבעו בגוון מסנוור של צהוב מרהיב. המהירות המותרת בכבישים בינעירוניים היא 80 קמ"ש בלבד (ובתוך העיר, אגב, 40 קמ"ש), אז לקח לנו בסביבות 7-8 שעות נסיעה, כולל אינסוף עצירות לפיפי בצידי הדרך. כן, תחנות דלק עם שירותים סבירים טרם הגיעו לרוסיה, אז מקובל כאן לעצור בצד ולהיכנס בין השיחים. רק צריך להיזהר לא לטבוע באיזו ביצה אקראית, אבל מתרגלים. ק' ואני התחלפנו בינינו בנהיגה מדי פעם, הילדים צפו בסרטים מצוירים באייפד במושב האחורי, כך שבסך הכל הנסיעה הייתה חוויה סבירה. כשהגענו, היו כמובן חיבוקים ונשיקות, הכרנו למיכל וליהונתן-מחדש את הבת של ז'ניה, שקטנה ממנו בשנה בלבד (אבל אף אחד מהם לא זכר את השני מהביקור הקודם). צ'יק צ'ק התמקמנו בחדר האורחים – ויצאנו לחקור את העיר.

כלומר, ניסינו.

טיומן משופעת לעייפה בגני שעשועים לילדים. מצד אחד זה מקסים – ממש בכל כמה מאות מטרים קיים מתקן משחקים מושקע עם מגלשות וסולמות ונדנדות ומה לא, כך שהילדים תמיד יכולים לשחק. הבעיה היא כשרוצים ללכת למקום אחר – נניח, סתם לאיזו מכולת כדי לקנות מים מינרלים – ובדרך יש לפחות גן אחד שכזה, אם לא יותר. הטיולים הרגליים הארוכים שכל כך חיבבתי בביקור הקודם הפכו כאן לבעייתיים למדי, פשוט כי הילדים כל הזמן רצו לשחק בכל מתקן שעשועים שהם ראו. וברגע שהם עלו על אחד כזה – לך תוריד אותם משם.

מה שעוד הקשה על הטיולים שלנו היה מזג האוויר. 12 מעלות וגשם כפו עלינו יציאות מאוחרות בבקרים או הכריחו אותנו לשנות תכניות ברגע האחרון. לא שאני מתלונן, שהרי כך למשל החלטנו ללכת יום אחד לקרקס והילדים מאוד נהנו. בכל אופן, כאשר העננים התפזרו והטמפרטורות קצת עלו מיהרנו לנצל את חלונות ההזדמנות האלה כדי לתור את העיר, לבקר בטיילת של נהר טורה ובפארקים יפים (עם מתקני שעשועים, מן הסתם), וכך גם כאשר נסענו לבקר קרובי משפחה רחוקים יכולנו לשבת קצת בחוץ ולא רק להיות תקועים בסלון חנוק.

מה שמזכיר לי, אפרופו סלון חנוק, שאנחנו צריכים לדבר על סווטה.

התמונה לא מחמיאה לה, אבל זו היחידה שיש לי

התמונה לא מחמיאה לה, אבל זו היחידה שיש לי

ובכן, בשעת כתיבת שורות אלו אני לא לגמרי בטוח בקשר המשפחתי של סווטה לאשתי. אם אני לא טועה, היא הבת של אחות של סבתא של ק', מה שלדעתי מקנה לה את התואר "דודה מדרגה שניה". היא אירחה אותנו לסעודה נאה באחד מן הימים, וכך פגשנו אותה ועוד כמה קרובי משפחה רחוקים. היא נשואה, מבוגרת ממני באיזה 20 שנה, וכשהיא ראתה אותי היא פשוט נמסה. "אוהו", היא אמרה בקול רם מדי אחרי כמה דקות של היכרות בה אני הייתי מאוד נבוך, "איפה היו גברים כמוך כשאני הייתי צעירה?"… עכשיו, אני לא יודע כמה מהקוראים פה ראו אותי במציאות. בואו נאמר שאני מודע היטב לכך שאני לא הגבר הראשון שהייתם שמים על לוח השנה שלכם, כן? אבל נראה שאני סחורה לוהטת בעיני סווטה הזו. אחרי שאכלנו מן המטעמים שהגישה לנו (באמת מטעמים! והם אפילו התחשבו במגבלות הקולינריות של המוזרים האלה מישראל שלא אוכלים בשר וחלב או חזיר), החמאתי לה ברוסית הדלה שלי על כל הטוב הזה. הצבעתי על הקדירות הריקות ואמרתי "זה היה טעים, זה היה טעים, זה היה טעים… הכל היה טעים!" והיא, בהתלהבות מופרזת, כל כך שמחה עד שהיא זינקה עלי בחיבוק עז, הדביקה לי נשיקה גדולה על הלחי – ואני נשבע, שככה יהיה לי טוב, אני בטוח שהיא נתנה לי שם לק באוזן. אני לא צוחק. לק באוזן.

וזה לא נגמר באותו יום. בערב שלפני שובנו לטאגיל סווטה הגיעה לדירה בה התגוררנו כדי להיפרד מאיתנו ושם לא נרשמו אירועים מיוחדים, אבל למחרת היא התקשרה לזוגתי ואמרה לה עלי דברים… איך לומר, שלא ממש נאה להעלות על הכתב ועל אחת כמה וכמה לא נאה להגיד לאשתי. כל מיני "אוי, מה הייתי עושה לו" וכאלה. תשמעו, זה עדיין לא קרה לי. זה מביך, זה הפך לנושא שיחה פה, ובעיקר לא ברור לי למה זה קרה ברוסיה אבל לא קורה בישראל. הסבירו לי נא! 

ביום אחר נסענו לבקר בביתה של קרובת משפחה אחרת, לוסיה (נדמה לי שזו אחותה של סווטה), ושם פגשתי את בעלה, אולג, שלהלן ייקרא לנצח נצחים "החבר החדש שלי אולג". למה? כי הוא קצת שתה (ואני לא, כי נהגתי), ובמשך כשלוש שעות הוא ישב איתי על הבלקון וסיפר לי סיפורי ניסים ונפלאות על תקופת שירותו באינטרפול. הוא היה קצין בכיר והיה במקומות רבים בעולם, ואפילו הפגין בקיאות בתפעול של טנק מרכבה ישראלי – או שלא, כי לא באמת הבנתי כל מה שהוא סיפר. מדהים כמה רחוק אפשר להגיע בשיחה חד כיוונית כאשר כל מה שאני עושה הוא להנהן בראשי ולומר "דה" מדי פעם. החבר החדש שלי אולג גם הציג בפני טלפון סלולרי מוזהב(!) שכמותו לא ראיתי מעולם, שבתוכו יש כפתור נסתר שעליו כתוב SOS. לטענתו, אם הוא ירגיש בסכנה – בכל זאת, קצין בכיר באינטרפול, לך תדע – ברגע שילחץ על הכפתור הזה תנחת בחצרו יחידה מיוחדת שנמצאת בכל רגע בסטנד ביי לחלץ אותו. מגניב! אבל לא העזתי ללחוץ.

רואים? החלק התחתון מחליק למטה וחושף כפתור שעליו כתוב באדום SOS. הייתם לוחצים לראות מה יקרה?

רואים? החלק התחתון מחליק למטה וחושף כפתור שעליו כתוב באדום SOS. הייתם לוחצים לראות מה יקרה?

בסוף גם החלפנו כתובות מייל, אני והחבר החדש שלי אולג. אני לא ממש יודע למה, ואני משער שכשהוא התעורר בבוקר שלמחרת גם הוא לא ממש יבין למה. אבל היי, תמיד טוב שיש לי ברשימת אנשי הקשר קצין בכיר באינטרפול.

היי, אולי הייתי צריך להחליף כתובות מייל גם עם סווטה.

טוב, לא משנה.

ביום האחרון שלנו בטיומן סוף סוף היה מזג אוויר מושלם לטיולים בחוץ, אז לקחנו את הילדים ונסענו לשוטט סתם כך בעיר. זה הבילוי החביב עלי בחו"ל – להתבונן ברחובות הזרים, באנשים, בחנויות, ברמזורים. טיילנו בפארקים, הצטלמנו ליד אינספור מזרקות ופסלים, נכנסנו לשבת בבית קפה קטן ולאחר מכן קנינו קופסה שלמה של טעימות מקונדיטוריה נחמדה (רחוב לנינה 46 בטיומן, קונדיטוריית בזה. כתבתי את זה בשבילי, לא בשבילכם, לי יש סיכוי ממשי להגיע לשם בעתיד). את מה שקנינו בקונדיטוריה לקחנו איתנו לפארק סמוך, התיישבנו על ספסל ורוד וטרפנו הכל באופן כזה שעוברים ושבים נעצו בנו עיניים. עד כדי כך זה היה טעים. כלומר, המאפים. הקפה היה גרוע. אין מה לעשות, רוסים זה עם של תה, לא קפה.

אז מה היה לנו שם? אקלייר ארוך עם קרם פטיסייר, עוגת שכבות שוקולד, מגוון מקרונים וקאפקייק וניל במילוי פירות יער. נותרו מחוץ לתמונה גם צמד כוסות הקפה ומשהו שנקרא "גלידה חמה", שהוא בעצם כוס גדולה ממולאת קצפת עם תוספות כגון סירופ תות, פירורי עוגיות ועוד. סך הכל עלה לנו 60 שקל, כל הסיפור הזה, והיה טעים מאוד מאוד

אז מה היה לנו שם? אקלייר ארוך עם קרם פטיסייר, עוגת שכבות שוקולד, מגוון מקרונים וקאפקייק וניל במילוי פירות יער. נותרו מחוץ לתמונה גם צמד כוסות הקפה ומשהו שנקרא "גלידה חמה", שהוא בעצם כוס גדולה ממולאת קצפת עם תוספות כגון סירופ תות, פירורי עוגיות ועוד. סך הכל עלה לנו 60 שקל, כל הסיפור הזה, והיה טעים מאוד מאוד

בכל אופן, למרות מזג האוויר הקודר בהתחלה וההעדפה הברורה של הילדים לשחק על פני לטייל, השבוע בטיומן הסתיים מהר מדי והיה נהדר. פגשנו אינסוף קרובי משפחה, הילדים שיחקו ונהנו, ואני יצאתי משם עם תמונות, זכרונות, סיפורים – ותנוך אוזן רטוב אחד. אהה, טיומן, נעמת לי מאוד. הגיע הזמן לחזור לניז'ני טאגיל ובקרוב לישראל, אבל יש לי תחושה שנתראה שוב בעתיד.

בחזרה לניז'ני טאגיל: מעגלים

30 יולי

לפני שלוש שנים טסנו לראשונה לבקר קרובי משפחה של זוגתי בעיר ניז'ני טאגיל שברוסיה. זו לא עיר תיירותית, אין שם הרבה מה לראות, אבל אנחנו נהנינו מהדברים הקטנים והפשוטים (כגון הרחובות), היה כיף והבטחנו שנחזור – ובחלוף שלוש שנים סוף סוף טסנו לביקור נוסף, השני במספר. כמו אז, גם הפעם אני מנסה למצוא זמן להעלות את הזכרונות שלי מהטיול הזה כמה שיותר סמוך להיווצרם, אז אני כותב לכם כרגע מרוסיה הרחוקה. היוש!

כמו בפעם הקודמת, טסנו מנתב"ג למוסקבה ומשם בטיסה נוספת ליקטרינבורג. מכאן אפשר להגיע לטאגיל רק ברכב, מרחק נסיעה של כשלוש שעות, ובפעם שעברה מישהו בא לאסוף אותנו. הפעם החלטנו לא להטריח אף אחד (הפעם כבר הגענו ארבעה ולא שלושה) כך שהחלטנו לשכור רכב שילווה אותנו במהלך התקופה שלנו כאן. הזמנו אותו עוד לפני הטיסה וכשנחתנו ביקטרינבורג פשוט ניגשנו ואספנו אותו. נחמד. עכשיו איך מגיעים מכאן לטאגיל?

"אל תדאג!", זוגתי נופפה מולי בסמארטפון שלה, "הורדתי מראש תוכנת ניווט!"
"אבל זה בטח עובד על אינטרנט וזה יעלה לנו המון כסף כשנחזור לארץ", מלמלתי.
"לא!", היא חייכה חיוך ניצחון, "זה אוף ליין. הורדתי מפות מראש, רק צריך לעקוב אחרי הכבישים. שום אינטרנט!"

אלא שהתוכנה, הפתעה הפתעה, סירבה לעבוד.

10583900_10152323041389506_6412634053137366333_nזה הזכיר לי שלפני כמה שנים ניגשנו זוגתי ואני לאודישנים של הגרסה הישראלית ל"מירוץ למיליון". אני לא יודע מה חשבנו לעצמנו, ובדיעבד – אחרי שצפינו בעונה הראשונה – תודה לאל שלא התקבלנו. אבל הנה אנחנו חווים משהו דומה: אנחנו אי שם במדינה זרה, עייפים אחרי שתי טיסות עם שני ילדים שכבר הספיקו להירדם במושב האחורי, צריכים להגיע מעיר אחת לעיר אחרת כאשר כל מה שידוע לנו הוא שהמרחק ביניהן הוא שלוש שעות נסיעה. מה עושים עכשיו? טוב, להישאר כאן לא יקדם אותנו לשום מקום, אז יאללה, התחלנו לנסוע לכיוון אקראי.

מזל שזוגתי דוברת רוסית. עצרנו בתחנת דלק והיא נכנסה לשאול איך מגיעים לניז'ני טאגיל. כמובן שהקופאית לא שמעה מעולם על עיר כזו. למזלנו, אחד הנהגים האחרים בתחנת הדלק ידע לומר לנו שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך. מצוין – התחלנו לחפש מקום לעשות בו פרסה ופתאום ראינו יציאה ומעליה שלט: "ניז'ני טאגיל". מצוין! התחלנו לעקוב אחרי השלטים. איזה יופי של שלטים. ניז'ני טאגיל ישר, ניז'ני טאגיל ימינה… עד שלפתע שמנו לב שכבר זמן רב לא ראינו שום שלט המכוון לניז'ני טאגיל. ויותר מזה, נראה שאנחנו נוסעים ונוסעים ונוסעים כבר לפחות שעתיים(!) אבל לא מצליחים לצאת מיקטרינבורג.

מוזר.

ואז קרה עוד משהו מוזר. מכירים את זה שאתם בחו"ל והכל נראה לכם שונה, וזר ומוזר? כי שלטי החוצות בשפה אחרת, כי המכוניות נראות אחרת, הבניינים נראים אחרת… הגיוני, נכון? זה גם מה שאני חושב. אז תארו לעצמכם את התחושה כשאתם רואים פתאום משהו מוכר. זה הרי לא יכול להיות. הרי מעולם לא הייתי כאן קודם. לא יכול להיות שהבניין הזה נראה לי מוכר. הדרך היחידה שבה אני יכול לזהות בניין – ורגע, גם את כתובת הגרפיטי הזאת אני מזהה! אהמ. ובכן, הדרך היחידה שבה יכול להיות שאזהה בניין וכתובת גרפיטי ו… קיבינימט, הרי זו תחנת הדלק ליד שדה התעופה שבה עצרנו לשאול איך מגיעים לטאגיל!

וכך הבנו שאנחנו נוסעים במעגלים.

אז עוד פעם נסענו לפי השלטים. כנראה שפספסנו איזו יציאה ואיכשהו עשינו סיבוב סביב יקטרינבורג. איזו פאדיחה. אבל לא נורא. אנשים טועים, ואנחנו לא ממהרים לשום מקום. אז איבדנו שעתיים. באסה. העיקר שהפעם לא נפספס.

נסענו לאט, עקבנו אחרי כל שלטי ההכוונה. מכוניות רוסיות ובהן נהגים רוסים צפרו לנו ועקפו אותנו, אבל אנחנו היינו נחושים בדעתנו למצוא את היציאה שפספסנו בפעם הקודמת. פה ניז'ני טאגיל ישר, הנה ניז'ני טאגיל ימינה, ו… ו… אוי לא, זה שוב מרגיש כאילו אנחנו נוסעים כבר הרבה זמן בלי שום שלט. לא, לא יכול להיות שזה קורה לנו שוב!

ואז שוב אותו בניין, שוב אותה כתובת גרפיטי ושאלוהים יעזור לנו, הנה שוב תחנת הדלק.

כן, הגענו לשדה התעופה פעם נוספת.

הילדים כבר התעוררו ותבעו משהו לאכול. זוגתי ואני היינו שנינו על סף ייאוש. איך יוצאים מיקטרינבורג? ויותר גרוע מזה – בהנחה שנצליח למצוא את הדרך בסופו של דבר – איך נעמוד בפרצי הגיחוך של כל מי שמחכה לנו בטאגיל?

טוב, אין ברירה. יום אחד נצחק על זה, ובינתיים ממשיכים שוב באותו מסלול. כבר החלטנו להפעיל את הג'יפיאסים בסמארטפונים שלנו, ותעלה חבילת הגלישה כמה שתעלה – אבל הם לא זיהו את הכבישים באיזור הזה. נסענו אפילו יותר לאט וספגנו צפירות מאפילו יותר מכוניות – אה, זו גם הייתה שעת העומס כאן (ניסיתם לצאת פעם מתל אביב ביום חמישי בשש בערב? כזה!) – עד שבמקרה, ממש במקרה, המשכנו ישר באיזו צומת עירונית וזוגתי חדת העין העיפה מבט לכיוון הפניה ימינה, שם היא ראתה הרחק הרחק שלט "לניז'ני טאגיל". הופה! עכשיו רק היינו צריכים לעשות שוב פרסה ולעמוד בפקק של חצי שעה רק כדי לחזור אל הפניה הזאת, אבל זה מה שהציל אותנו מסיבוב מעגלי נוסף. אני אומר לכם, מישהו צריך לכתוב מכתב תלונה חריף ביותר לראש עיריית יקטרינבורג לגבי השילוט בעיר שלו.

מכאן – עוד שלוש שעות נסיעה (סה"כ שבע, נכון) – ובשעה טובה הצלחנו להגיע לניז'ני טאגיל. כאן, כצפוי, כולם די צוחקים עלינו, אבל העיקר שהגענו. תגידו, מתי פותחים אודישנים לעונה הבאה של המירוץ למיליון?

DSC07247

כשאתה בשפת הסימנים

27 יולי

תודה, ק', הצלחת להפתיע אותי עם מתנת יום ההולדת המוצלחת ביותר אי פעם.

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 223 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: