בחזרה לניז'ני טאגיל: שמש על הנהר

16 אוגוסט

אנחנו בארץ כבר שבוע ולך תמצא זמן לכתוב. נראה שאיאלץ לזכור את הטיול על פי התמונות שצילמנו בו, הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת. אבל בכל זאת, מבין כל התמונות הללו יש אחת שהייתי רוצה להעלות על הכתב:

ביום הלפני-לפני אחרון שלנו בניז'ני טאגיל, מזג האוויר האיר לנו פנים והלכנו לטייל בפארק גדול ונחמד השוכן על גדת נהר טאגיל. שבילים ארוכים, הרבה עצים ודשא, מתקני שעשועים לילדים ונוף מרהיב לנהר, עליו שטו כמה סירות. עלינו לסיבוב בגלגל הענק. יהונתן ומיכל התלהבו מכל הדברים שנגלו לעיניהם בגובה הרב וסימנו כמה יעדים שהם רוצים לגשת אליהם כשנרד: מתקן המתנפחים, מגלשות, המזנון שבו הבטחנו לקנות להם גלידה…

אז הלכנו למתחם המתנפחים. הייתה שם מגלשה מתנפחת גבוהה עם שני מסלולים, יהונתן ומיכל הורידו נעליים, מיהרו להיכנס ולקפוץ ושכחו מאיתנו. זה עולה 50 רובל ל-5 דקות, אז ק' כבר קנתה להם 10 דקות ב-100 רובל, שזה קצת יותר מעשרה שקלים. יקר, אבל שהילדים ייהנו. כשאני יודע שיש לי עשר דקות להמתין, אמרתי לק' שאני יוצא רגע החוצה. התחשק לי להתרחק לרגע, להיות קצת לבד.

יצאתי משם. ממולי ראיתי את נהר טאגיל. התקרבתי אליו, עמדתי במרחק של שני מטרים מהמים כשאני נשען על גדר מתכת – והתבוננתי.

הנהר רחב, יפה, מימיו עכורים וצמחייה נהדרת משני צידיו, שלא הסתירה בניינים נמוכים וישנים לצד כנסיות גבוהות ונוצצות. סירת מנוע חלפה משמאל והותירה שובל לבן שהתמסמס במהירות. מאחוריה, סירה גדולה יותר, דומה לזו ששטנו עליה באילת או בעכו, החליקה באיטיות על פני המים. מימין סינוורו אותי קרני השמש שהשתקפו אלי מן הגלים הקטנים. עצמתי עיניים. הקשבתי לטרטור סירת המנוע, לצהלות הילדים והשיחות ברוסית של משפחה שחלפה מאחורי. פתאום שמעתי שברמקולים של הפארק מתנגנת מנגינה מוכרת. אלאניס. Ironic. עד לאותו רגע בכלל לא שמתי לב שיש מוסיקה בפארק.

שמש על נהר טאגילעמדתי שם, ליד הנהר. בעיניים עצומות ראיתי את המים ואת השמש, האזנתי למוסיקה, שמעתי את קולות הרקע מסביב. חשבתי על החופשה. על הטיול. כמה ק' שמחה לפגוש את כל קרובי המשפחה שלה ולהכיר להם אותי ואת הילדים. כמה הילדים נהנו. כמה אני.

הוצאתי את הטלפון מהכיס. צילמתי את השמש על הנהר. התמונה עצמה לא משהו, אבל לי היא מזכירה את הרגע שבו הבנתי שלא ממש בא לי שזה ייגמר.

ואז אלאניס סיימה לשיר והתחלפה בפרסומת ברוסית. הסתובבתי וחזרתי אל הילדים. בואו, נלך לאכול גלידה.

בחזרה לניז'ני טאגיל: הביקור בטיומן

7 אוגוסט

לזוגתי יש בת דודה בשם ז'ניה, שגרה בעיר רוסית אחרת בשם טיומן (ככה זה כתוב בויקיפדיה, Tyumen, אבל פה כולם מבטאים את זה טיומיין), ולשתיהן מערכת יחסים קרובה מאוד על אף המרחק הגיאוגרפי ביניהן. בפעם שעברה שביקרנו בטאגיל, ז'ניה באה גם היא עם בעלה ועם הבת שלהם, כך שלמעשה כולנו גרנו יחד בדירה של הדודה של ק'. אבל בביקור הזה נבצר מז'ניה להגיע לטאגיל, בין היתר כי לפני חודשיים נולד אח קטן לבת שלה, ולכן נסענו אנחנו אליה – הפעם עם ג'יפיאס שקיבלנו בהשאלה מקרוב משפחה מקומי – וגרנו אצלה במשך שבוע.

הדרך לטיומיין

הדרך לטיומיין

הכבישים כאן רחבים וארוכים, גם אם חלקם מלאים במהמורות מרגיזות, ומהחלונות נשקפים מרחבים עצומים של ירוק – פעם שדות ופעם יערות ושוב שדות, שמדי פעם, כדי שלא יהיה משעמם מדי, נצבעו בגוון מסנוור של צהוב מרהיב. המהירות המותרת בכבישים בינעירוניים היא 80 קמ"ש בלבד (ובתוך העיר, אגב, 40 קמ"ש), אז לקח לנו בסביבות 7-8 שעות נסיעה, כולל אינסוף עצירות לפיפי בצידי הדרך. כן, תחנות דלק עם שירותים סבירים טרם הגיעו לרוסיה, אז מקובל כאן לעצור בצד ולהיכנס בין השיחים. רק צריך להיזהר לא לטבוע באיזו ביצה אקראית, אבל מתרגלים. ק' ואני התחלפנו בינינו בנהיגה מדי פעם, הילדים צפו בסרטים מצוירים באייפד במושב האחורי, כך שבסך הכל הנסיעה הייתה חוויה סבירה. כשהגענו, היו כמובן חיבוקים ונשיקות, הכרנו למיכל וליהונתן-מחדש את הבת של ז'ניה, שקטנה ממנו בשנה בלבד (אבל אף אחד מהם לא זכר את השני מהביקור הקודם). צ'יק צ'ק התמקמנו בחדר האורחים – ויצאנו לחקור את העיר.

כלומר, ניסינו.

טיומן משופעת לעייפה בגני שעשועים לילדים. מצד אחד זה מקסים – ממש בכל כמה מאות מטרים קיים מתקן משחקים מושקע עם מגלשות וסולמות ונדנדות ומה לא, כך שהילדים תמיד יכולים לשחק. הבעיה היא כשרוצים ללכת למקום אחר – נניח, סתם לאיזו מכולת כדי לקנות מים מינרלים – ובדרך יש לפחות גן אחד שכזה, אם לא יותר. הטיולים הרגליים הארוכים שכל כך חיבבתי בביקור הקודם הפכו כאן לבעייתיים למדי, פשוט כי הילדים כל הזמן רצו לשחק בכל מתקן שעשועים שהם ראו. וברגע שהם עלו על אחד כזה – לך תוריד אותם משם.

מה שעוד הקשה על הטיולים שלנו היה מזג האוויר. 12 מעלות וגשם כפו עלינו יציאות מאוחרות בבקרים או הכריחו אותנו לשנות תכניות ברגע האחרון. לא שאני מתלונן, שהרי כך למשל החלטנו ללכת יום אחד לקרקס והילדים מאוד נהנו. בכל אופן, כאשר העננים התפזרו והטמפרטורות קצת עלו מיהרנו לנצל את חלונות ההזדמנות האלה כדי לתור את העיר, לבקר בטיילת של נהר טורה ובפארקים יפים (עם מתקני שעשועים, מן הסתם), וכך גם כאשר נסענו לבקר קרובי משפחה רחוקים יכולנו לשבת קצת בחוץ ולא רק להיות תקועים בסלון חנוק.

מה שמזכיר לי, אפרופו סלון חנוק, שאנחנו צריכים לדבר על סווטה.

התמונה לא מחמיאה לה, אבל זו היחידה שיש לי

התמונה לא מחמיאה לה, אבל זו היחידה שיש לי

ובכן, בשעת כתיבת שורות אלו אני לא לגמרי בטוח בקשר המשפחתי של סווטה לאשתי. אם אני לא טועה, היא הבת של אחות של סבתא של ק', מה שלדעתי מקנה לה את התואר "דודה מדרגה שניה". היא אירחה אותנו לסעודה נאה באחד מן הימים, וכך פגשנו אותה ועוד כמה קרובי משפחה רחוקים. היא נשואה, מבוגרת ממני באיזה 20 שנה, וכשהיא ראתה אותי היא פשוט נמסה. "אוהו", היא אמרה בקול רם מדי אחרי כמה דקות של היכרות בה אני הייתי מאוד נבוך, "איפה היו גברים כמוך כשאני הייתי צעירה?"… עכשיו, אני לא יודע כמה מהקוראים פה ראו אותי במציאות. בואו נאמר שאני מודע היטב לכך שאני לא הגבר הראשון שהייתם שמים על לוח השנה שלכם, כן? אבל נראה שאני סחורה לוהטת בעיני סווטה הזו. אחרי שאכלנו מן המטעמים שהגישה לנו (באמת מטעמים! והם אפילו התחשבו במגבלות הקולינריות של המוזרים האלה מישראל שלא אוכלים בשר וחלב או חזיר), החמאתי לה ברוסית הדלה שלי על כל הטוב הזה. הצבעתי על הקדירות הריקות ואמרתי "זה היה טעים, זה היה טעים, זה היה טעים… הכל היה טעים!" והיא, בהתלהבות מופרזת, כל כך שמחה עד שהיא זינקה עלי בחיבוק עז, הדביקה לי נשיקה גדולה על הלחי – ואני נשבע, שככה יהיה לי טוב, אני בטוח שהיא נתנה לי שם לק באוזן. אני לא צוחק. לק באוזן.

וזה לא נגמר באותו יום. בערב שלפני שובנו לטאגיל סווטה הגיעה לדירה בה התגוררנו כדי להיפרד מאיתנו ושם לא נרשמו אירועים מיוחדים, אבל למחרת היא התקשרה לזוגתי ואמרה לה עלי דברים… איך לומר, שלא ממש נאה להעלות על הכתב ועל אחת כמה וכמה לא נאה להגיד לאשתי. כל מיני "אוי, מה הייתי עושה לו" וכאלה. תשמעו, זה עדיין לא קרה לי. זה מביך, זה הפך לנושא שיחה פה, ובעיקר לא ברור לי למה זה קרה ברוסיה אבל לא קורה בישראל. הסבירו לי נא! 

ביום אחר נסענו לבקר בביתה של קרובת משפחה אחרת, לוסיה (נדמה לי שזו אחותה של סווטה), ושם פגשתי את בעלה, אולג, שלהלן ייקרא לנצח נצחים "החבר החדש שלי אולג". למה? כי הוא קצת שתה (ואני לא, כי נהגתי), ובמשך כשלוש שעות הוא ישב איתי על הבלקון וסיפר לי סיפורי ניסים ונפלאות על תקופת שירותו באינטרפול. הוא היה קצין בכיר והיה במקומות רבים בעולם, ואפילו הפגין בקיאות בתפעול של טנק מרכבה ישראלי – או שלא, כי לא באמת הבנתי כל מה שהוא סיפר. מדהים כמה רחוק אפשר להגיע בשיחה חד כיוונית כאשר כל מה שאני עושה הוא להנהן בראשי ולומר "דה" מדי פעם. החבר החדש שלי אולג גם הציג בפני טלפון סלולרי מוזהב(!) שכמותו לא ראיתי מעולם, שבתוכו יש כפתור נסתר שעליו כתוב SOS. לטענתו, אם הוא ירגיש בסכנה – בכל זאת, קצין בכיר באינטרפול, לך תדע – ברגע שילחץ על הכפתור הזה תנחת בחצרו יחידה מיוחדת שנמצאת בכל רגע בסטנד ביי לחלץ אותו. מגניב! אבל לא העזתי ללחוץ.

רואים? החלק התחתון מחליק למטה וחושף כפתור שעליו כתוב באדום SOS. הייתם לוחצים לראות מה יקרה?

רואים? החלק התחתון מחליק למטה וחושף כפתור שעליו כתוב באדום SOS. הייתם לוחצים לראות מה יקרה?

בסוף גם החלפנו כתובות מייל, אני והחבר החדש שלי אולג. אני לא ממש יודע למה, ואני משער שכשהוא התעורר בבוקר שלמחרת גם הוא לא ממש יבין למה. אבל היי, תמיד טוב שיש לי ברשימת אנשי הקשר קצין בכיר באינטרפול.

היי, אולי הייתי צריך להחליף כתובות מייל גם עם סווטה.

טוב, לא משנה.

ביום האחרון שלנו בטיומן סוף סוף היה מזג אוויר מושלם לטיולים בחוץ, אז לקחנו את הילדים ונסענו לשוטט סתם כך בעיר. זה הבילוי החביב עלי בחו"ל – להתבונן ברחובות הזרים, באנשים, בחנויות, ברמזורים. טיילנו בפארקים, הצטלמנו ליד אינספור מזרקות ופסלים, נכנסנו לשבת בבית קפה קטן ולאחר מכן קנינו קופסה שלמה של טעימות מקונדיטוריה נחמדה (רחוב לנינה 46 בטיומן, קונדיטוריית בזה. כתבתי את זה בשבילי, לא בשבילכם, לי יש סיכוי ממשי להגיע לשם בעתיד). את מה שקנינו בקונדיטוריה לקחנו איתנו לפארק סמוך, התיישבנו על ספסל ורוד וטרפנו הכל באופן כזה שעוברים ושבים נעצו בנו עיניים. עד כדי כך זה היה טעים. כלומר, המאפים. הקפה היה גרוע. אין מה לעשות, רוסים זה עם של תה, לא קפה.

אז מה היה לנו שם? אקלייר ארוך עם קרם פטיסייר, עוגת שכבות שוקולד, מגוון מקרונים וקאפקייק וניל במילוי פירות יער. נותרו מחוץ לתמונה גם צמד כוסות הקפה ומשהו שנקרא "גלידה חמה", שהוא בעצם כוס גדולה ממולאת קצפת עם תוספות כגון סירופ תות, פירורי עוגיות ועוד. סך הכל עלה לנו 60 שקל, כל הסיפור הזה, והיה טעים מאוד מאוד

אז מה היה לנו שם? אקלייר ארוך עם קרם פטיסייר, עוגת שכבות שוקולד, מגוון מקרונים וקאפקייק וניל במילוי פירות יער. נותרו מחוץ לתמונה גם צמד כוסות הקפה ומשהו שנקרא "גלידה חמה", שהוא בעצם כוס גדולה ממולאת קצפת עם תוספות כגון סירופ תות, פירורי עוגיות ועוד. סך הכל עלה לנו 60 שקל, כל הסיפור הזה, והיה טעים מאוד מאוד

בכל אופן, למרות מזג האוויר הקודר בהתחלה וההעדפה הברורה של הילדים לשחק על פני לטייל, השבוע בטיומן הסתיים מהר מדי והיה נהדר. פגשנו אינסוף קרובי משפחה, הילדים שיחקו ונהנו, ואני יצאתי משם עם תמונות, זכרונות, סיפורים – ותנוך אוזן רטוב אחד. אהה, טיומן, נעמת לי מאוד. הגיע הזמן לחזור לניז'ני טאגיל ובקרוב לישראל, אבל יש לי תחושה שנתראה שוב בעתיד.

בחזרה לניז'ני טאגיל: מעגלים

30 יולי

לפני שלוש שנים טסנו לראשונה לבקר קרובי משפחה של זוגתי בעיר ניז'ני טאגיל שברוסיה. זו לא עיר תיירותית, אין שם הרבה מה לראות, אבל אנחנו נהנינו מהדברים הקטנים והפשוטים (כגון הרחובות), היה כיף והבטחנו שנחזור – ובחלוף שלוש שנים סוף סוף טסנו לביקור נוסף, השני במספר. כמו אז, גם הפעם אני מנסה למצוא זמן להעלות את הזכרונות שלי מהטיול הזה כמה שיותר סמוך להיווצרם, אז אני כותב לכם כרגע מרוסיה הרחוקה. היוש!

כמו בפעם הקודמת, טסנו מנתב"ג למוסקבה ומשם בטיסה נוספת ליקטרינבורג. מכאן אפשר להגיע לטאגיל רק ברכב, מרחק נסיעה של כשלוש שעות, ובפעם שעברה מישהו בא לאסוף אותנו. הפעם החלטנו לא להטריח אף אחד (הפעם כבר הגענו ארבעה ולא שלושה) כך שהחלטנו לשכור רכב שילווה אותנו במהלך התקופה שלנו כאן. הזמנו אותו עוד לפני הטיסה וכשנחתנו ביקטרינבורג פשוט ניגשנו ואספנו אותו. נחמד. עכשיו איך מגיעים מכאן לטאגיל?

"אל תדאג!", זוגתי נופפה מולי בסמארטפון שלה, "הורדתי מראש תוכנת ניווט!"
"אבל זה בטח עובד על אינטרנט וזה יעלה לנו המון כסף כשנחזור לארץ", מלמלתי.
"לא!", היא חייכה חיוך ניצחון, "זה אוף ליין. הורדתי מפות מראש, רק צריך לעקוב אחרי הכבישים. שום אינטרנט!"

אלא שהתוכנה, הפתעה הפתעה, סירבה לעבוד.

10583900_10152323041389506_6412634053137366333_nזה הזכיר לי שלפני כמה שנים ניגשנו זוגתי ואני לאודישנים של הגרסה הישראלית ל"מירוץ למיליון". אני לא יודע מה חשבנו לעצמנו, ובדיעבד – אחרי שצפינו בעונה הראשונה – תודה לאל שלא התקבלנו. אבל הנה אנחנו חווים משהו דומה: אנחנו אי שם במדינה זרה, עייפים אחרי שתי טיסות עם שני ילדים שכבר הספיקו להירדם במושב האחורי, צריכים להגיע מעיר אחת לעיר אחרת כאשר כל מה שידוע לנו הוא שהמרחק ביניהן הוא שלוש שעות נסיעה. מה עושים עכשיו? טוב, להישאר כאן לא יקדם אותנו לשום מקום, אז יאללה, התחלנו לנסוע לכיוון אקראי.

מזל שזוגתי דוברת רוסית. עצרנו בתחנת דלק והיא נכנסה לשאול איך מגיעים לניז'ני טאגיל. כמובן שהקופאית לא שמעה מעולם על עיר כזו. למזלנו, אחד הנהגים האחרים בתחנת הדלק ידע לומר לנו שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך. מצוין – התחלנו לחפש מקום לעשות בו פרסה ופתאום ראינו יציאה ומעליה שלט: "ניז'ני טאגיל". מצוין! התחלנו לעקוב אחרי השלטים. איזה יופי של שלטים. ניז'ני טאגיל ישר, ניז'ני טאגיל ימינה… עד שלפתע שמנו לב שכבר זמן רב לא ראינו שום שלט המכוון לניז'ני טאגיל. ויותר מזה, נראה שאנחנו נוסעים ונוסעים ונוסעים כבר לפחות שעתיים(!) אבל לא מצליחים לצאת מיקטרינבורג.

מוזר.

ואז קרה עוד משהו מוזר. מכירים את זה שאתם בחו"ל והכל נראה לכם שונה, וזר ומוזר? כי שלטי החוצות בשפה אחרת, כי המכוניות נראות אחרת, הבניינים נראים אחרת… הגיוני, נכון? זה גם מה שאני חושב. אז תארו לעצמכם את התחושה כשאתם רואים פתאום משהו מוכר. זה הרי לא יכול להיות. הרי מעולם לא הייתי כאן קודם. לא יכול להיות שהבניין הזה נראה לי מוכר. הדרך היחידה שבה אני יכול לזהות בניין – ורגע, גם את כתובת הגרפיטי הזאת אני מזהה! אהמ. ובכן, הדרך היחידה שבה יכול להיות שאזהה בניין וכתובת גרפיטי ו… קיבינימט, הרי זו תחנת הדלק ליד שדה התעופה שבה עצרנו לשאול איך מגיעים לטאגיל!

וכך הבנו שאנחנו נוסעים במעגלים.

אז עוד פעם נסענו לפי השלטים. כנראה שפספסנו איזו יציאה ואיכשהו עשינו סיבוב סביב יקטרינבורג. איזו פאדיחה. אבל לא נורא. אנשים טועים, ואנחנו לא ממהרים לשום מקום. אז איבדנו שעתיים. באסה. העיקר שהפעם לא נפספס.

נסענו לאט, עקבנו אחרי כל שלטי ההכוונה. מכוניות רוסיות ובהן נהגים רוסים צפרו לנו ועקפו אותנו, אבל אנחנו היינו נחושים בדעתנו למצוא את היציאה שפספסנו בפעם הקודמת. פה ניז'ני טאגיל ישר, הנה ניז'ני טאגיל ימינה, ו… ו… אוי לא, זה שוב מרגיש כאילו אנחנו נוסעים כבר הרבה זמן בלי שום שלט. לא, לא יכול להיות שזה קורה לנו שוב!

ואז שוב אותו בניין, שוב אותה כתובת גרפיטי ושאלוהים יעזור לנו, הנה שוב תחנת הדלק.

כן, הגענו לשדה התעופה פעם נוספת.

הילדים כבר התעוררו ותבעו משהו לאכול. זוגתי ואני היינו שנינו על סף ייאוש. איך יוצאים מיקטרינבורג? ויותר גרוע מזה – בהנחה שנצליח למצוא את הדרך בסופו של דבר – איך נעמוד בפרצי הגיחוך של כל מי שמחכה לנו בטאגיל?

טוב, אין ברירה. יום אחד נצחק על זה, ובינתיים ממשיכים שוב באותו מסלול. כבר החלטנו להפעיל את הג'יפיאסים בסמארטפונים שלנו, ותעלה חבילת הגלישה כמה שתעלה – אבל הם לא זיהו את הכבישים באיזור הזה. נסענו אפילו יותר לאט וספגנו צפירות מאפילו יותר מכוניות – אה, זו גם הייתה שעת העומס כאן (ניסיתם לצאת פעם מתל אביב ביום חמישי בשש בערב? כזה!) – עד שבמקרה, ממש במקרה, המשכנו ישר באיזו צומת עירונית וזוגתי חדת העין העיפה מבט לכיוון הפניה ימינה, שם היא ראתה הרחק הרחק שלט "לניז'ני טאגיל". הופה! עכשיו רק היינו צריכים לעשות שוב פרסה ולעמוד בפקק של חצי שעה רק כדי לחזור אל הפניה הזאת, אבל זה מה שהציל אותנו מסיבוב מעגלי נוסף. אני אומר לכם, מישהו צריך לכתוב מכתב תלונה חריף ביותר לראש עיריית יקטרינבורג לגבי השילוט בעיר שלו.

מכאן – עוד שלוש שעות נסיעה (סה"כ שבע, נכון) – ובשעה טובה הצלחנו להגיע לניז'ני טאגיל. כאן, כצפוי, כולם די צוחקים עלינו, אבל העיקר שהגענו. תגידו, מתי פותחים אודישנים לעונה הבאה של המירוץ למיליון?

DSC07247

כשאתה בשפת הסימנים

27 יולי

תודה, ק', הצלחת להפתיע אותי עם מתנת יום ההולדת המוצלחת ביותר אי פעם.

 

עוגיות לימון ופלפל שחור טבעוניות

8 יולי

עוגיות לימון ופלפל שחור ראשיתלפעמים אני מביא לעבודה משהו טעים שהכנתי. למה שאני אוכל הכל לבד? שעוד אנשים יעזרו לי לטפל בכל הקלוריות האלה! אבל לפני כמה חודשים מישהי מהחבר'ה הפכה לטבעונית, מה שיצר עבורי בעיה קטנה: אני לא טבעוני וברוב המתכונים שאני מכין יש ביצים או חמאה. עם זאת, לא נעים להביא לעבודה מטעמים ולראות את כולם זוללים חוץ ממנה. אז לפעמים אני משתדל להכין משהו טבעוני, כדי שכולם יהיו מרוצים.

עוד לפני שהוכרז חומר הגלם החודשי באתגר הבלוגרים של מנטקה כבר החלטתי להציב לעצמי אתגר בתוך האתגר – ואנסה להכין הפעם משהו ללא מוצרים מן החי. כאשר נודע שחומר הגלם הוא לימון, חיפשתי קצת באינטרנט ומצאתי מתכון לעוגיות לימון טבעוניות, אבל בפעם הראשונה שהכנתי אותן הן יצאו מאוד דחוסות ומשעממות. בנסיונות הבאים כבר הכנסתי כמה שינויים בכמויות המקוריות, ואף העזתי והוספתי פלפל שחור שלא היה במתכון המקורי, והתוצאה הסופית יצאה פשוט נהדרת: עוגיות עם ניחוח דק של לימון, מנוקדות בעדינות בפלפל שחור שכמעט ואיננו מורגש בהתחלה, אבל קופץ ונותן "זינג!" קטן בסוף. נחמד.

כמובן שלקחתי את העוגיות האלה לעבודה – ודווקא הטבעונית לא אהבה את הפלפל השחור. עוד כמה הצטרפו אליה וטענו שהפלפל השחור מיותר – אבל היו גם לא מעט שאהבו מאוד את השילוב. עוד לפני כן, בבית, הילדים שלי חיסלו כל אחד חצי תבנית… אז הבה נסכם שכשאתם מגישים את העוגיות האלה לאורחים, תזהירו אותם מראש שאלה עוגיות "עם קטע" (או שפשוט תשתפנו ותוותרו על הפלפל השחור…).

רגע לפני שניגש למתכון שלי, אתם מוזמנים להציץ גם במתכונים הלימוניים של יתר משתתפי הפרוייקט – פאי לימון! באבל תה לימון! פאדג' שוקולד לבן ולימון! קאפקייקס לימון במילוי קרד לימון! – הקליקו כאן.

הפרודוקטים (לכ-60 או 70 עוגיות בקוטר 2-3 ס"מ): 
2 כוסות קמח
1 כוס סוכר
1 כפית סודה לשתייה
1/4 כפית מלח
1/2 כפית פלפל שחור
קליפה מגוררת מלימון אחד
3/4 כוס שמן
3/4 כוס מיץ לימון
2 כפיות תמצית וניל

הבצק מאוד נוח לזילוף באמצעות שק זילוף, אבל אפשר גם עם שתי כפיות

הבצק מרגיש מאוד נוח בשק זילוף, אבל אפשר גם עם שתי כפיות

אופן ההכנה:
1. בקערה מערבבים את כל החומרים היבשים: הקמח, הסוכר, הסודה לשתייה, המלח, הפלפל וקליפת הלימון
2. יוצרים גומה ומוסיפים אליה את החומרים היבשים: השמן, מיץ הלימון והוניל ומערבבים את כל הטוב הזה עד שמתקבל בצק רך מאוד.
3. בעזרת שקית זילוף או בעזרת שתי כפיות יוצרים תלוליות קטנות על גבי נייר אפייה, בקוטר של בערך 2-3 ס"מ. מקפידים לעשות קצת רווחים כי העוגיות תשתטחנה באפייה.
4. אופים כ-10 דקות בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות. אחרי 8 דקות מתחילים לבדוק את העוגיות, ומוציאים כאשר השוליים מתחילים להשחים, גם אם מרכז העוגיה נראה רך ובהיר ועושה רושם שהיא לא מוכנה. היא כבר תתייצב ותתקשה בחוץ.
5. מצננים לגמרי לפני שמחסלים.

בתיאבון!

משפצים דלתות, דוקו-פליימוביל

25 יוני

השבוע התחלנו לשפץ את הדירה שלנו, עכשיו כשהיא סוף סוף שלנו. הדבר הראשון שעשינו היה להחליף כמה דלתות בתוך הבית.

בזמן שהבחור הנחמד עובד אצלנו בבית – בני דלתות. אדיב ומקצועי. מומלץ! – הסתובבתי לו בין הרגליים ותיעדתי את התהליך. אבל מהר מאוד השתעממתי מסתם צילומי נסורת ושברי לבנים, אז לקחתי שתי בובות פליימוביל של יהונתן ופשוט התחלתי לשחק… כך נוצרה מזכרת חביבה מהשיפוץ הראשון שעשינו בבית, ויש לי הרגשה שזו לא הפעם האחרונה:

IMG_6955 IMG_6958 IMG_6960 IMG_6962 IMG_6963 IMG_6972 IMG_6973 IMG_6976 IMG_6977 IMG_6980 IMG_6981 IMG_6989 IMG_7003 IMG_7010

 

 

בעיניים שרואות הכל

15 יוני

בסוף השבוע מלאו ארבעים אלף צפיות ביוטיוב לסרטון ילד של אבא בשפת הסימנים.
תודה.

לרגל המספר הבלתי נתפס הזה התחשק לי לצפות בסרטונים האחרים שקיבלתי, כגון זה של ילדי כיתה ו' מיודפת או תלמידי כיתה י' ברמת גן. נכנסתי ליוטיוב, הקלדתי "ילד של אבא בשפת הסימנים"… ולהפתעתי מצאתי עוד כמה גרסאות מסומנות. בשתיים מהן אפילו רואים אותי ברקע… כמה שהתרגשתי למצוא במקרה את הסרטונים האלה! תראו תראו:

נדב והודיה הם זוג חירשים מלידה, שממש לאחרונה הביאו לעולם תינוקת חדשה. הסרטון שלעיל צולם בחגיגת הבריתה. מקסים.

תכירו, זה אלון. הוא ממש עוד מעט בן שנתיים, מאוד אוהב את השיר, ולפחות לפי מה שאבא שלו סיפר לי – הוא מסרב להאזין לו מבלי לראות אותי על המסך. חמוד.

על החבר'ה האלה אני לא יודע הרבה. אבל עדיין, ביצוע נחמד.

ובונוס מיוחד לרגל יום ההולדת ה-5 של יהונתן שחל ממש היום (15/6) – הקטע המקורי ששילבתי בסרטון שלי, בו צילמתי את יהונתן מסמן "אבא אני אוהב אותך". ושימו לב – חשיפה בלעדית – היה שם גם כלב!

 

עוגת "גלידת" שמנת וריבת חלב (ללא אפייה, ללא מכונת גלידה)

7 יוני

עוגת גלידת שמנת וריבת חלבאתם יודעים כבר שאני אוהב להמציא מתכונים משוגעים במסגרת "כחומר ביד הבלוגר", פרוייקט הבלוגרים של מנטקה. אבל הפעם הלכתי על משהו סולידי: עוגת גבינת שמנת וריבת חלב. עם ריבת חלב כי היא כוכבת החודש, ועם גבינת שמנת כי היה חג שבועות (בסדר, אני מתאר לעצמי שעוגות גבינה כבר יוצאות לכם מהאף. אז מה. תשמרו לכם לשנה הבאה!); ואני מכנה אותה "עוגת גלידה" כי מגישים אותה קפואה ויש לה מרקם גלידתי, אבל ממש לא נעשה שימוש במכונת גלידה ואפילו לא בתנור אפייה.

בוא'נה, היא כל כך פשוטה להכנה שזה ממש לא מתאים לי. אפפף. בחודש הבא אנסה לכפר על זה, בסדר?

בוא'נה, היא כל כך פשוטה להכנה שזה ממש לא מתאים לי. אפפף. בחודש הבא אנסה לכפר על זה, בסדר?

רגע לפני שניגש למתכון אזמין אתכם לגלות עוד מתכונים מרהיבים עם ריבת חלב – כדורי ריבת חלב ופסיפלורה, עוגיות שוקולד עם הפתעת ריבת חלב, דולצ'יז, אפילו ריבת חלב טבעונית(!) ועוד – הקליקו כאן.

עוגת גלידת שמנת וריבת חלב

הפרודוקטים: (לרינג בקוטר 24 או 22)

250 גרם ביסקוויטים טחונים
150 גרם חמאה מומסת
750 גרם גבינת שמנת 30%
350 גרם ריבת חלב
100 גרם אבקת סוכר
1 כפית תמצית וניל
קורט מלח

אופן ההכנה:

1. מערבבים את הביסקוויטים הטחונים עם החמאה המומסת. משטחים ברינג בעזרת האצבעות, כולל על הדפנות (גובה סנטימטר וחצי בערך). מכניסים לפריזר ל-10 דקות.

השתמשתי ברינג 22 כי אני מחבב את העוגות שלי גבוהות, אז התחתית יצאה עבה למדי

השתמשתי ברינג 22 כי אני מחבב את העוגות שלי גבוהות, אז התחתית יצאה עבה למדי

2. מערבבים את גבינת השמנת עם ריבת החלב, אבקת הסוכר, תמצית הוניל והמלח עד לתערובת חלקה. שופכים על גבי בסיס הביסקוויטים. וזהו, בזאת למעשה סיימנו. בחיי.

3. בשלב הזה הוספתי 2-3 כפות ריבת חלב וערבבתי קלות עם קיסם. ניסיתי ליצור דוגמה משויישת בתוך העוגה, אבל בפועל הדוגמה נראית רק מלמעלה והפכה לעיטור א-סימטרי. אז אתם לא חייבים.

הצעות קישוט אלטרנטיביות: פירורי עוגיות לוטוס, תלוליות קצפת, פסטרמה. סתם, מה פתאום לוטוס

הצעות קישוט אלטרנטיביות: פירורי עוגיות לוטוס, פסטרמה, תלוליות קצפת… סתם, מה פתאום לוטוס

4. שומרים את כל השמחה הזאת בפריזר לפחות 24 שעות כדי שהכל יתייצב.

5. מוציאים את העוגה מהפריזר רגע לפני ההגשה. מלטפים את הרינג בחיבה לכל אורכו (חום הידיים מספיק כדי לשחרר אותה קצת) ומניחים על צלחת הגשה. טובלים סכין במים רותחים, מייבשים בנייר מגבת, פורסים פרוסות נאות, אוכלים, שמחים.

בתיאבון!

בתיאבון!

 

וכמה טוב שבאת, ביחד זה שלם

31 מאי

טל ומוקי ביום שישי האחרון התקיימה פגישת מחזור חגיגית של בוגרי גן מיחא תל אביב. יהונתן הלך לגן הזה במשך שנה כשגרנו במרכז, אז היה מרגש מאוד לראות אותו משוטט במסדרונות אחרי שנתיים שלא היה שם, יודע בדיוק לאן ללכת ואפילו מזהה את אנשי הצוות. היה אוכל, היו סדנאות יצירה ומוסיקה להורים ולילדים, והייתה הפתעה להורים שנשמרה בסוד ממש עד הרגע האחרון ואף אחד (טוב, חוץ ממני ומזוגתי) לא ידע: הזמר מוקי פינה עבורנו את הבוקר שלו והגיע כדי לשיר לנו שיר אחד. נחשו איזה.

ניגשתי אליו, לחצנו ידיים, פטפטנו קצת. אמרתי לו שאני מאוד אוהב את השיר שלו ובטח אומרים לו את זה הרבה, אז הוא חייך ואמר שתמיד נחמד לשמוע שוב. סיפר קצת על הקשר האישי שלו לעולם לקויי השמיעה. הסכים להצטלם איתי למזכרת, אבל אני ממש לא היחיד – מוקי המשיך והצטלם עם ילדים, עם הורים, עם כל מי שרק רצה. הוא היה מקסים, סבלני, אדיב. כל כך לא מובן מאליו שהוא הגיע להופיע בגן.

רק יהונתן לא ממש הבין מי האיש הזה. הרי למיטב ידיעתו אני הזמר המקורי של השיר… :-)

בסימן קפה

28 מאי

בסימן קפה 2

בשנה שעברה התקיים בבית עמותת "שמע" בתל אביב ערב נחמד שנקרא "בסימן קפה". מה זה "בסימן קפה"? שאלה מצוינת. לא הייתי שם, כי [הכנס כאן תירוץ בקשר למרחק טבריה-ת"א]. אבל חלפה שנה ואירוע "בסימן קפה 2" נקבע ליום אתמול שבו במקרה הייתי בתל אביב. אז הלכתי. ונהניתי. אוי, כמה שנהניתי. כל כך נהניתי, למעשה, שאני מבטיח חגיגית להשתדל להגיע גם לאירועי "בסימן קפה" הבאים, בלי קשר למרחק הגיאוגרפי מהם.

בסימן קפה 2 קפה ומאפה"בסימן קפה" הוא אירוע שמארגנת עמותת "שמע" ומיועד לדוברי שפת סימנים בכל הרמות. מלבד בית קפה מסמן עם קפה ועוגה ניצבו שם כמה דוכנים של אמנים חירשים, אבל העיקר עבורי היה לפגוש אנשים חדשים, לפטפט איתם בשפת הסימנים ולהשתתף במעגלי שיח בשפת הסימנים בהנחיית אנשים חירשים.

בהתחלה הייתי מאוד נבוך. לא הכרתי שם אף אחד ואני לא בדיוק הטיפוס שיגש לאדם זר ויפתח בשיחת חולין, אפילו לא בשפת סימנים. אבל להפתעתי ולמרבה מבוכתי שרק העמיקה – אנשים זרים ניגשו אלי ופתחו בשיחת חולין, שלרוב התחילה ב"אני מזהה אותך מהסרטון ילד של אבא", לעיתים התחילה ב"ראיתי את הסרטון שבו סימנת את האחת שלי" ואפילו אחת שניגשה ואמרה "אהבתי את המתכון שלך לקרמבו חלבה!"… :-)

אחר כך התחלקנו לקבוצות על פי רמות הידע שלנו בשפת סימנים והתחלנו לפטפט בינינו – מי אתה, מאיפה אתה, איפה למדת שפת סימנים וכן הלאה. הופתעתי ושמחתי לגלות שאני לא חלוד כמו שחששתי, ושאני דווקא מסמן לא רע בכלל.

בחמישה איזורים ברחבי האולם בו התכנסנו הוכנו "תחנות", בכל אחת מהן עמד מדריך חירש והעביר מעין שיעור של 20 דקות. בסיומן מישהו כיבה והדליק את האור באולם, כדי לסמן למדריכים שהזמן תם, ואז כל הקבוצות התחלפו במקומותיהן ועברו ל"תחנה" אחרת.

1. הקבוצה שלי פתחה ב"ערים ומקומות" – תזכורת לשמות של ערים ומקומות בישראל, כולל כמה סימנים חדשים שלא הכרתי (איך חייתי עד היום בלי לדעת איך לסמן את העיר חדרה, אין לי מושג. אני לא מתלוצץ – בכל פעם שאני נוסע מתל אביב לטבריה אני חושב לעצמי כמה חדרה מעצבנת אותי, ולו רק בשל העובדה שאני תמיד בטוח שכבר עברתי אותה – ואז אני מגיע אליה).
2. המשכנו ל"שס"י עשירה" – דוגמאות למילים שיש להן כמה סימנים שונים, מתי משתמשים בסימן הזה ומתי בסימן אחר (למשל, "אני אוהב את אשתי" יסומן אחרת מ"אני אוהב שוקולד"; "אני חבר שלה" יסומן אחרת מ"אני חבר מועדון").
3. לאחר מכן עברנו ל"מהיחיד לקהילה" – שיעור הסטוריה קצר על תרבות החירשים: למדנו אודות משה במברגר, אחד מהאבות המייסדים של תרבות החירשים בארץ, ושמענו קצת על הקשיים שהיו לחירשים לתקשר לפני שהיו שיחות וידאו, סקייפ ומסרונים.

בסימן קפה 2 מעגלי שיחה

4. ואז עברנו לדבר על ספורט חירשים – הידעתם שקיים ארגון ספורט לחירשים? שבכל ארבע שנים נערכת אולימפיאדה לחירשים? שרק לא מזמן המציאו פטנט שיאפשר לחירשים "לראות" את שריקת השופט באמצעות אורות שנדלקים בארבע פינות המגרש? גם אני לא ידעתי. והיי, אפילו למדתי לסמן "ברצלונה" ו"ריאל מדריד" – אני בטוח שזה יהיה שימושי מתישהו.
5. ואז עברנו לדבר על ההבדלים בין שפת סימנים מסומלת לבין "פה" (FA) – מעין שפת סימנים מקוצרת וזורמת יותר. קצת קשה להסביר את זה, אבל מה שאני מסמן למשל בשירים שאני מעלה ליוטיוב – זה נקרא "שפה מסומלת", משום שאני ממש מסמן כל מילה שנכתבה. אבל אם חירש ירצה לומר את אותם משפטים לחירש אחר כחלק משיחת חולין רגילה, הוא בוודאי ישתמש בנוסח מקוצר יותר, ישמיט חלק מהמילים המיותרות או יחליפן במחוות גוף שונות (הצבעה, הבעות פנים…).

בסוף הערב הצצתי בשעון ולא האמנתי. שלוש שעות חלפו כשנדמה שאלה רק שלוש דקות. יצאתי משם עם המון סימנים חדשים לאוצר המילים שלי, עם מכרים חדשים ועם המחשבה הטורדנית שאני חייב למצוא דרך לתרגל יותר שפת סימנים בצפון הנידח, אולי להמשיך ולהעמיק עוד בלימודים במסגרות כלשהן. אני מקווה שאירוע "בסימן קפה 3" יגיע במהרה, אולי שאפילו יגדילו את התדירויות של המפגשים האלה. היי, ציינתי כבר שמאוד מאוד נהניתי?

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 220 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: