דוקו פליימוביל: משפצים מטבח

27 נובמבר

51 ימים בלי החדר הכי חשוב בבית.
זה היה סיוט, אבל לפחות היו לי מצלמה ושתי בובות הפליימוביל שגנבתי מהילדים…

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28

חטיף פצפוצי אורז מצופה שוקולד

8 נובמבר

ברשומה הקודמת סיפרתי שאנחנו כבר חודש נטולי מטבח, מה שהופך הכנת כוס קפה למשימה שמצריכה דילוג בין ארבעה חדרים. אז להכין קינוח לפרוייקט החודשי של מנטקה? נו, זה כבר חתיכת פרוייקט. לא רק שצריך ליצור קינוח שהמרכיב המרכזי שבו נבחר הפעם להיות אורז(!) – אז אני לא יכול לבשל שום דבר על הגז (כי אין) וממש לא בא לי להתחיל ללכלך הרבה כלים (כי המדיח לא מחובר ואין כיור, אז אנחנו מדיחים אותם בכיור של המקלחת)…

אבל לא אתן למהמורות הקטנות הללו לעמוד בדרכי. אתגר חודשי זה אתגר חודשי, ובמיוחד אחרי שראיתי את הדברים המהממים שעשו חבריי לפרוייקט (דייסת אורז, פודינג אורז, סושי מתוק ועוד הרבה אורז… הקליקו כאן לכל המתכונים!) – אז החלטתי ללכת על חטיף פצפוצי אורז מצופה שוקולד, שמצריך בסה"כ מיקרוגל, שתי קערות, כף ומזלג.

התוצאה הסופית היא חטיף פריך בצבע חום שנראה, ובכן, הבה נאמר שכאשר ישבתי עם מיכל בת השנתיים כדי לבחור תמונות לרשומה הזו, היא הצביעה על תמונת התוצר הסופי וזעקה בחדווה "קקי!!!"… אבל זה באמת טעים והילדים לא הפסיקו לנשנש את זה. אז הבה נשכח שאמרתי את זה ויאללה, למטבח:

המתכון מבוסס על המתכון הזה שמצאתי במאקו, עם כמה שינויים שנבעו בעיקר מאילוצי מלאי במזווה שלי (שרובו שוכב בקופסת קרטון בחדר השינה):

חטיף פצפוצי אורז מצופה שוקולד

הפרודוקטים:
4 כוסות פצפוצי אורז
1/3 כוס טחינה גולמית
1/4 כוס סילאן
100 גרם חמאה מומסת
1 כף אבקת קקאו
1/4 כוס בוטנים גרוסים (שנשארו מ-Take Away סיני)
1/4 כוס צימוקים
לציפוי:
300 גרם שוקולד

אופן ההכנה:
ממיסים את החמאה בקערה, מוסיפים את הטחינה, הסילאן, הקקאו, הבוטנים והצימוקים ומערבבים היטב.
מוסיפים את פצפוצי האורז – אני השתמשתי בכאלה שעל השקית שלהם נכתב "עם סוכר חום", אבל הטעם שלהם היה רגיל ולא מתוק. אם רוצים, אפשר להוסיף קצת סוכר, אבל לא חייבים.
מערבבים עד שהכל נצבע בחום.
משטחים ומהדקים בשתי תבניות אינגליש קייק מרופדות בנייר אפייה.
מעבירים לקירור לשלוש שעות לפחות.
לאחר מכן מוציאים וחותכים ל"אצבעות" ברוחב ס"מ-ס"מ וחצי.

ממיסים 300 גרם שוקולד מריר במיקרוגל, מוסיפים כף שמן קנולה ומערבבים היטב.
טובלים את האצבעות בשוקולד – אלה שעשויות מפצפוצי אורז, מצחיקים שכמוכם, לא האצבעות שלכם – ומצפים מכל הכיוונים. מוציאים בעזרת מזלג, נותנים לשאריות השוקולד לטפטף בחזרה לקערה ומניחים על נייר אפייה.

מצננים במקרר לכמה דקות.
מוציאים, מגישים. בתיאבון!

באין מטבח

5 נובמבר


הקליקו פליי, קראו כשזה ברקע. הסבר בסוף. 

המטבח הוא החדר הכי חשוב בבית, לדעתי ולדעת זוגתי. כבר כשנכנסנו לגור כאן בשכירות התחלנו לפנטז על שיפוץ המטבח, אז כמובן שכשקנינו אותה העברנו את החלומות לפסים מעשיים יותר. אחרי תחקיר מעמיק בגוגל והשוואת מחירים קפדנית החלטנו ללכת על זה: קנינו מטבח באיקאה, הזמנו שיפוצניקים, קבענו תאריכים והכל נראה ורוד. יום אחד, לפני חודש בדיוק, הגיעו שני חבר'ה שהרסו את המטבח הישן וסילקו אותו מן הבית, אבל רק אז קלטנו ששכחנו לקחת משהו בחשבון.

חגי תשרי.

כן, מכל התאריכים בעולם החלטנו לקבוע את שיפוץ המטבח דווקא לאמצע תקופת החגים, בה רוב הספקים ואנשי המקצוע יצאו לחופשה. הוסיפו לזה בעיות שונות שנתקלנו בהן תוך כדי – למשל, חלק מהשיש שהזמנו לא נחתך על פי המידות ונאלצנו להחזיר אותו ולהמתין עוד מספר ימים, מה שדחה כמובן את כל שאר השיפוץ – והמצב כרגע הוא שאנחנו חיים כבר חודש שלם (והסוף לא נראה באופק) בבית שבו החדר הכי חשוב בבית נראה פחות או יותר כך:

מחריד לגלות את הצבע המקורי של הקירות, הקרמיקה והמרצפות, אבל בסוף יהיה יותר יפה

טוב, בשעת פרסום הרשומה הזו כבר יש קצת יותר. אבל בכל זאת, ככה היה רוב הזמן.

לא שזה נורא כל כך. למעשה, פרט לעובדה שאין לנו כיריים כי הגז לא מחובר, כל השאר דווקא קיים: תנור האפייה נמצא בפינת הסלון, המיקרוגל ומתקן המים נדדו אל המרפסת, כלי האוכל ממתינים בסבלנות בחדר הנחיצות* ואנחנו שוטפים אותם בכיור של המקלחת. כלי אוכל נוספים שלא נמצאים בשימוש יומיומי מפוזרים על הרצפה בחדר השינה שלנו (יום אחד זוגתי תקום באמצע הלילה ותדרוך על כוסות היין, אני אומר לכם, ואני פשוט יודע שמרוב בהלה אני אזנק הישר אל תוך קופסת דברי האפייה והתבלינים ששוכנת ליד הצד שלי). רק המקרר נותר במקומו, לסמן שכאן היה פעם מטבח ויום אחד הוא יחזור.

היום כבר די התרגלנו ואני אפילו די מחבב את המצב, אבל בהתחלה זה היה מסורבל למדי.

להכין כוס קפה, למשל.

רוצים קפה? בבקשה: לוקחים ספל מחדר הנחיצות, הולכים למרפסת, שם נמצאים הקפה והסוכרזית. אם רוצים סוכר, צריך ללכת עם הספל לסלון, כי אני-לא-זוכר-למה הסוכר שם, ולחזור למרפסת. מוזגים מים חמים ממתקן המים, הולכים לאין-מטבח, לוקחים חלב מהמקרר, מערבבים ושותים, ואחר כך שמים את הספל במקלחת, כדי לשטוף אותה אחר כך. ספרתם? זה ארבעה חדרים לכוס קפה אחת. זה יוצא אפילו יותר אם בהיסח הדעת השארתי את הספל או את הכפית באחד החדרים האחרים, מה שמחייב אותי לפעמים לרוץ בין הארבעה ולחפש, אבל היי, קצת פעילות גופנית לא הזיקה לאף אחד.

ומה אוכלים? נו, מדי פעם מזמינים את עצמנו לארוחת ערב אצל ההורים, לפעמים Take Away ולפעמים, כשבא לנו לפרוק קצת עול, אנחנו מוציאים את הטוסטר מחדר השינה, מציבים אותו על התנור שבסלון ועורכים פסטיבל טוסטים אל תוך הלילה. אל תדאגי, אמא, אף אחד מאיתנו לא יגווע ברעב.

בקיצור, עם כל הכבוד לחדר הכי חשוב בבית, מסתבר שאפשר להסתדר בלעדיו לחודש (לפחות). לא הכי נוח, לא הכי יעיל, אבל הרפתקה מעניינת – שאני מקווה שנשכח מהר מאוד ברגע שיושלם השיפוץ, ואז אוכל להזמין אתכם לקפה שאפשר להכין בפינה אחת של המטבח ולא בארבעה חדרים שונים.

מתוך פרוייקט הדוקו-פליימוביל: משפצים מטבח (שיעלה לכאן כרשומה נפרדת ברגע שיבוא המשיח או שהשיפוץ יסתיים, מה שיבוא קודם)

מתוך פרוייקט דוקו-פליימוביל: משפצים מטבח (שיעלה לכאן כרשומה נפרדת ברגע שיבוא המשיח או שהשיפוץ יסתיים, מה שיבוא קודם)

ומה פשר המוסיקה שמלווה את הרשומה הזאת?

כאשר השיפוצניקים הרסו את המטבח הישן, הם מצאו מאחורי אחד הארונות תקליט ישן, שבור ומאובק. כשאחד מהם הראה לי אותו, אמרתי "נו, אז בוא נשמע מה יש עליו!" – "מה, יש לך פטיפון?" הוא שאל, ואני אמרתי "יותר טוב, יש לי יוטיוב!" – עשיתי חיפוש קצר לפי המילים שעוד הצלחתי לקרוא על התקליט השבור, הגברתי את הווליום – והמוסיקה הזו הפכה לפסקול שאיתו נפרדתי מהמטבח הישן.

.

* חדר נחיצות: כן, יש לנו חדר כזה אצלנו בבית!

בלוג אקשן דיי 2014 – אי שיוויון

16 אוקטובר

בלוג אקשן דיי 2014בלוג אקשן דיי (Blog Action Day) הוא יום אחד בשנה בו בלוגרים מכל העולם מוזמנים להשתתף בדיון עולמי בנושא מרכזי אחד, מאיכות סביבה והתחממות גלובלית עד מים וזכויות אדם. כך, כאשר בלוגרים ממדינות שונות, בשפות שונות, בעלי תחומי עניין מגוונים, כותבים בבלוגים שלהם על הנושא, מגיבים, משתפים דעות ורעיונות עם חברים ומכרים, נוצר דיון גלובלי עצום ומרתק שיכול להביא להעלאת מודעות לבעיות, רעיונות ופתרונות יצירתיים, גיוס תרומות למטרות חשובות ועידוד לפעילות אקטיבית חיובית להשגת מטרות אלה.

בלוג אקשן דיי 2014 מתקיים היום, ב-16 באוקטובר, והנושא המרכזי השנה הוא אי שיוויון. ומה, חסרים רעיונות לכתיבה על אי שיוויון בחברה הישראלית?

אז מכיוון שממש היום מאות בלוגרים ברחבי העולם מפרסמים בבלוגיהם רשומות העוסקות באי שיוויון מנקודות מבט שונות (ובשפות שונות), ולמרות שבישראל פחות מכירים את בלוג אקשן דיי (ובתפוז בכלל שכחו ממנו, כצפוי) – החלטתי להשתתף גם אני.

ישבתי וחשבתי. האם לספר על ההתמודדות של ילד בעל לקות שמיעה בעולם שאמנם מונגש היום יותר מבעבר, אבל עדיין לא לגמרי שם. הפסטיגל למשל – אם נשים רגע בצד את הסערה סביב התכנים שלו – עדיין לא מתאים לילדים בעלי לקויות שמיעה. ולא רק הפסטיגל אלא גם מופעים אחרים, ולא רק ללקויי שמיעה אלא לבעלי מוגבלויות נוספות.

ואולי אספר על כך שבביקור האחרון שלנו ברוסיה, בקיץ האחרון, ביקרנו בשתי ערים גדולות: באחת, ניז'ני טאגיל, היה קשה להתעלם מקיומן של מדרגות מפוארות בכניסה לכמעט כל חנות. כל גרם מדרגות כזה מושקע ומסודר ונקי, אבל גם מונע כניסה של בעלי כסאות גלגלים. לעומת זאת בעיר האחרת בה ביקרנו, טיומן, כמעט בכל חנות הייתה רמפה.

ואם כבר הזכרתי כסאות גלגלים, אז אני יכול גם לספר שכחלק מפעילות פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, שאני נמנה על חבריו, אחת המטרות החשובות השנה הייתה הנגשת גן "אורן" – גן לילדים עם צרכים מיוחדים שלא היה מונגש עד כה. אחד הילדים שבו לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו ומתנייד בכיסא גלגלים, אבל בכניסה לגן יש 20 מדרגות… אז זה אמנם לקח המון זמן וההישג עדיין לא הושלם לחלוטין, אבל היום יש משטח משופע בכניסה לגן.

ועוד נושאים עלו בראשי כשחשבתי על מה לכתוב, אבל לא ידעתי במה להתמקד. ואז, במקרה, ידידה הדביקה לי קישור על קיר הפייסבוק. קראתי אותו והתעצבנתי. יכול להיות שגם אתם נתקלתם בו. זהו סטטוס שמדבר על אי שיוויון הזדמנויות בעבודה, על גבר לקוי שמיעה שמחפש עבודה ולא מצליח לעבור את שלב הראיון הטלפוני. אני תוהה האם בעוד כמה שנים, כשיהונתן יגדל ויחפש עבודה, גם הוא ייתקל בחומות דומות. או אולי עד אז כבר נהיה פתוחים יותר? סובלניים יותר? חכמים יותר?

הלוואי.

(למקרה שכותבת הסטטוס תרצה למחוק אותו בעתיד או לשנות את הגדרות הפרטיות, מחקתי פרטים מזהים. אם מישהו יכול/רוצה לעזור, אנא הקליקו על הקישור לסטטוס המקורי)

אנא חברים , תשומת ליבכם בבקשה .
זה לא פוסט על דעאש או על ברלין ..
אבל בהחלט לא רחוק מזה .. תיכף תבינו .
אתמול .. היה עוד יום כמו שאר הימים ..עבודה .. ישיבות … ילדים (יש הרבה .. )
בעודי יושבת בישיבת עבודה ..פונה אליי אחד הנוכחים (השמות והפרטים במערכת לבקשתו . לצורך העניין נקרא לו א' ).
"את מכירה אותי מיכל הרבה שנים .. אני ללא עבודה כבר ארבעה חודשים .. היו קיצוצים בחברה . שלחו אותי ועוד כמה עשרות הביתה"
עד כאן .. נשמע נורמטיבי למדיי ..
אז כמה מילים על א' לפניי שנמשיך ..
תושב הצפון ,בן 42 .אבא לשני ילדים .
מהנדס מחשבים
שירת בחיל אויר ביחידת מחשבים .
פיתח מודמים סלולרים
פיתח מערכות מל"ח.
פיתח מערכות טיסה
מנתח מערכות מידע
אה … ו פיתח שלשה פטנטים .
(מוכשר משהו … ).. רק דבר אחד קטן ..
א' הוא כבד שמיעה (היינו לא שומע !!! )
טוב , נחזור לענייננו ..

אני שואלת את א';
" תגיד,זומנת לראיון עבודה כלשהו ???? … "
א' : בהחלט ! ראיון טלפוני . (מוכר לכם ?)
אבל לא הצלחתי לעבור את השלב הראשון.
למה ???? שאלתי .
כי אני לא יכול לדבר בטלפון !!!..
אז אישתי הסבירה למראיינת שאשמח להפגש באופן אישי .
ומה הבעיה לתאם פגישה אישית ?שאלתי ,
לא עזרו התחנונים .. אישתי הסבירה להם בעלי לא שומע אבל הוא מוכשר . אינטליגנט , בעל רקורד מרשים.
הלו ????
לא רלוונטי . שלום !.
אבל .. אל תנתקו בבקשה .. רק תנו לו הזדמנות …. (ניתוק ).ושוב ושוב…
מה אני אגיד לכם ..באותו הרגע הרגשתי דקירה בלב .. איך הגענו למקום הזה ??
אנחנו כחברה . מהפכות חברתיות ? מע"מ 0 ? כן יורדים לברלין .. לא יורדים לברלין .. תעשו טובה אנשים . .. בדברים האלו אנחנו נמדדים כחברה . כעם . כמדינה .
אז מה אני מבקשת מכם הבוקר :
ככה .. שתפו את הפוסט הזה . אוליי יגיע לאזניים אנושיות . אם יש לכם חברים בהייטק ..(רצוי בצפון) אז בבקשה !.
את הנייד של אישתו של א' אני (כותבת הסטטוס) אעביר לכל פנייה רלוונטית .. הוא לא רצה להיחשף בשביל שלא ירחמו עליו !!!!!
אפשר גם לשלוח לי סמס … ב (מספר הטלפון של כותבת הסטטוס).
רק אל תטרקו את הטלפון בפנים .
תבורכו .

 

אגרול פקאן

11 אוקטובר

וזה אפילו טבעוני, יא-אללה איתי!

אגרול פקאן

הכל התחיל כשמנטקה הכריזו על פקאן כחומר הגלם החודשי שאמור לככב במאפה או בקינוח.

פקאן

היות ועוגה או עוגיות נראו לי כמו פתרון פשוט מדי, החלטתי שאכין סיגרים במילוי פקאן. קניתי פקאנים, קניתי עלי סיגר, הכנתי מלית נהדרת וגלגלתי ממש כאילו הייתי ילד קובני שזוף ויחף – ואז קראתי לזוגתי כדי שתטגן את הסיגרים המהממים שלי. זה השלב שבו היא ציינה שכל סיגר יצא לי שמנמן מדי מכדי להיקרא סיגר והציעה שאקרא להם אגרול פקאן.

וכך, בעצתה, המתכון שלי הפך מסיגר לאגרול.

אגרול פקאן לפני טיגוןאז הכנתי אגרולים שמנמנים ויפים שיצאו פריכים וטעימים, השארתי אותם על השיש כדי שיצטננו ותכננתי איך אקח אותם לאיזו מסיבת הפתעה שנערכה באותו ערב אצל חברים. אחרי שזוגתי חיסלה כמה אגרולים והבת שלי (שנתיים וחודש) גילתה תושייה וטיפסה על השיש כדי לגנוב עוד כמה, העברתי אותם לקופסה והחבאתי מעל המקרר. כל כך טוב החבאתי אותם, עד שכשיצאנו אל מסיבת ההפתעה ההיא – ובכן, פשוט שכחתי אותם בבית… אבל לא נורא, אמרתי לעצמי, אקח את אגרולי הפקאן שנותרו לעבודה, למען יטעמו עמיתיי, יהמהמו בהנאה ויהללו את כשרונותיי הקולינריים מעתה ועד עולם.
מה שלא עלה בדעתי באותו זמן, מפאת חוסר ניסיוני בהכנת מטוגנים, היה שדברים מטוגנים מאבדים מקריספיותם עם הזמן. וכך, ארבעה ימים אחרי שהכנתי את האגרולים, לקחתי אותם לעבודה רק כדי לגלות שעלי הסיגר הפריכים הנהדרים שלי, שבתוכם התחבאה מלית פקאן מתוקה ונפלאה – הפכו לכמעט בלתי לעיסים לחלוטין. למעשה, כל אגרול כזה הזכיר לי פתאום צעצועי לעיסה שהכלב שלנו, דבש, אוהב לשחק איתם. ללעוס וללעוס, ואז שוב ללעוס וללעוס – ורק אז אפשר לבלוע משהו. צעצוע לעיסה כזה יכול להעסיק את דבש למשך שעות ארוכות. וזה בדיוק מה שאגרולי הפקאן, אחרי ארבעה ימים, הפכו להיות.

וכך, מפאת הנסיבות, המתכון שלי הפך מאגרול לצעצוע לעיסה. Chew Toy. רגע רגע… צ'וטוי! הופה! צ'וטוי פקאן – תודו שזה נשמע משהו אקזוטי מהמזרח הרחוק.

אגרול פקאן אחרי טיגון

אבל אל דאגה. אתם פשוט תעצרו בשלב האגרול: הכינו מלית, גלגלו לתפארת, טגנו ואכלו מיד.
טוב, מה זה מיד. תנו לזה להתקרר רגע קודם, כוויות וזה. אבל פחות מארבעה ימים, אחרת… צ'וטוי פקאן. הטעם אמנם עדיין נהדר, אבל הלסת, וואי וואי, הלסת. תאמינו לי, אכלתי שישה כאלה ברצף בעבודה…

ורגע לפני המתכון – תראו תראו את הדברים הנפלאים שחבריי וחברותיי לפרוייקט הכינו עם פקאן: שושני בריוש עם טופי פקאן, עוגת פקאן-ריקוטה-בננות, מרציפקאן(!) וכמובן, פאי פקאן על שלל וריאציותיו. הקליקו כאן לכל מתכוני הפקאן.

אגרול פקאן – רגע, כבר ציינתי שזה גם טבעוני?

(או "סיגר פקאן" אם גלגלתם מספיק דק, או "צ'וטוי פקאן" אם בא לכם לפנק את הכלב המשפחתי במעדן שרק נשמע אקזוטי)

הפרודוקטים לכ-20 אגרולים (בטח ייצא יותר בסיגרים):
1 כוס סוכר (1/2 כוס ועוד 1/2 כוס)
1/2 כוס מים
מיץ מחצי לימון
250 גרם פקאן קלוף רגיל
1 כף סילאן
20 עלי סיגר (כמעט חבילה)
שמן לטיגון

אופן ההכנה:

1. שמים בסיר קטן חצי כוס סוכר, את המים ומיץ הלימון. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים עוד כעשר דקות עד שהעסק מצטמצם לסירופ. מניחים בצד להצטנן.

2. מכניסים למעבד מזון את הפקאן, החצי השני של הסוכר, 1 כף סילאן וכף או שתיים מהסירופ. טוחנים הכל יחד עד שהפקאן טחון גס. זו תהיה המלית שלנו.
אגב, מאחר וחתן השמחה הוא פקאן רציתי שהוא יהיה דומיננטי במתכון, אבל אפשר כמובן להחליף או להוסיף סוגי אגוזים נוספים ולתבל בקינמון או בתבלינים אחרים.

3. פורשים עלה סיגר על משטח העבודה. מניחים מעט מן המלית על השליש הקרוב אליכם – אני שמתי בערך כף ויצא לי אגרול, אפשר לשים פחות וייצא סיגר – מקפלים את השליש הקרוב מעל המלית, מהדקים, מקפלים את שני הצדדים של העלה פנימה ומגלגלים עד הסוף. מה, ההסבר לא ברור? הנה וידאו שעזר לי להבין את הטכניקה.

4. רגע לפני שמסיימים את הגלגול, מורחים מעט מהסירופ על קצה עלה הסיגר, כדי "להדביק" את הסיגר כך שלא ייפתח בטיגון. אפשר גם להכין תערובת דביקה של קמח ומים, אבל הסירופ הספיק לי.

5. מחממים שמן לטיגון עמוק, מטגנים עד שמזהיב ומוציאים מהשמן אל נייר סופג. אם אתם פוחדים משמן רותח, כמוני, אפשר גם לקרוא לאשתי.

6. להגשה: ניתן לזרות מעט אבקת סוכר מלמעלה או לזלף מן הסירופ שנותר על גבי האגרולים.

אגרול פקאן

בתיאבון!

שנה טובה!

24 ספטמבר

קודם כל, שנה טובה בשפת הסימנים:

וחוץ מזה – במאי השנה הצטרפתי לקבוצת הורים טבריינים המכונה פורום הורים לילדים מיוחדים טבריה, הפועלת במישורים שונים למען רווחתם ושיפור איכות חייהם של ילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם בעיר טבריה. בין מטרותינו – הנגשה, העלאת מודעות, פעילויות פנאי ועוד, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם גורמים שונים בעירייה, עמותות וארגונים, עסקים מקומיים והרבה אנשים טובים שמוכנים לעזור.

לרגל ראש השנה הכנו סרטון קצר המתאר כמה מהדברים שעשינו במהלך השנה החולפת. מוזמנים לצפות, ואם בא לכם גם לעקוב אחרינו בפייסבוק – נשמח עד מאוד:
https://www.facebook.com/parents4specialchildren

פלייר פראייר

18 ספטמבר

יום אחד יצאתי מהבית כדי לנסוע לאיזה מקום, לא זוכר לאן. בדרכי לאוטו חלפתי על פני תיבות הדואר בכניסה לבניין וראיתי שמישהו חילק לכל הדיירים פליירים פרסומיים כלשהם.

מאחר וניסיון העבר מוכיח שרוב דיירי הבניין שלנו לא מחבבים פליירים אלא נוהגים להוציא אותם מן התיבות ולהשליכם על הרצפה – ולראיה, שניים או שלושה כבר היו פזורים לרגליי – החלטתי להרים את כל הפליירים מן הרצפה ולהוציא אותם מן התיבות. ממילא התכוונתי לזרוק זבל בדרך, אז צירפתי אותם לשקית שבידי. רק מתיבה אחת לא הוצאתי את הפלייר שהיה תחוב בה: תיבת הדואר של השכן מלמטה, שאותו אני לא כל כך מחבב (והוא לא כל כך מחבב אותנו בחזרה. יום אחד אספר על הסכסוך המשעשע שיש לנו איתו, אבל זה נושא לרשומה אחרת). באותו רגע לא כל כך חשבתי שהוא יוציא את הפלייר מן התיבה שלו וישליך אותו על הרצפה, אלא סתם לא התחשק לי לעשות לו את הטובה – כך ראיתי את המעשה שלי – שעשיתי לשאר השכנים.

כך לקחתי את כל הפליירים הפרסומיים (וסליחה ממי שעמל כדי לחלקם) חוץ מאחד שבו לא נגעתי אלא השארתי בתיבת הדואר של השכן מלמטה – והלכתי לדרכי.

קצת ילדותי מצידי, אני יודע.

אף אחד לא היה בסביבה באותו רגע. בודאות, אף אחד לא ראה אותי.

לאחר מספר שעות חזרתי הביתה. בבואי לעלות במדרגות הצצתי בתיבות הדואר. זו של השכן מלמטה הייתה ריקה. גם התיבות של יתר השכנים היו ריקות.

רק בתיבת הדואר שלי המתין פלייר פרסומי… זהה לאלה שזרקתי קודם.

(נו? אז מי ילדותי עכשיו?)

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

10 ספטמבר
עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

"אין לי רעיון, אמא", הנחתי את כוס הקפה על השולחן והרחקתי ממני חמש צלחות ריקות שנותרו בהן רק פירורים. "איזה קינוח אכין עם תמרים?"

"מה זאת אומרת? עוגה!", היא אמרה, ניגשה לאחת המגירות ושלפה משם את מחברת המתכונים שלה.

לאמא שלי יש מחברת מתכונים. בימינו אפשר למצוא באינטרנט כל מתכון אפשרי, אבל אמא עדיין מוצאת מדי פעם משהו מעניין במחברת שלה. יש שם עשרות מתכונים, לא מסודרים לפי שום סדר שאני יכול להבין, וביניהם מתכונים שאמא גזרה מעיתונים, כאלה שהדפסתי עבורה במדפסת הסיכות הביתית הראשונה שלנו או סתם כאלה שכתבה בכתב יד ונושאים שמות כמו "פשטידת החצילים של אלה" או "עוגה כושית של טניה". על כריכת המחברת, מתחת לעטיפת ניילון מוקפדת, מתנוסס שמה של אחותי – רמז דק כפיל לכך שבימיה הראשונים של המחברת אמא שלי לא חשבה שגם אני אמצא את עצמי במטבח.

אמא דפדפה כמה שניות ומצאה מתכון ישן שהוצמד אל דפי המחברת בסלוטייפ שכבר כמעט שכח מה זה להדביק. "הנה", הגישה לי, "זה."

ושם, במתכון ישן שלא ברור מה מקורו, שצולם בשחור לבן מאיזה עלון שלא הקפיד על פונטים זהים לכל אורך הטקסט, מצאתי את העוגה שהכנתי לרגל אתגר "כחומר ביד הבלוגר" החודשי שהתמקד הפעם בתמרים או סילאן. פה ושם שיניתי כמויות על פי מגבלות המזווה שלי, והתוצאה הסופית יצאה טעימה מאוד – בטח אם אתם אוהבים תמרים ואפילו גם אם לא כל כך.

למתכוני התמרים/סילאן של יתר חברי הפרוייקט הקליקו כאן.

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

קצת נראה כמו פיצה, אבל לא

קצת נראה כמו פיצה, אבל לא

הפרודוקטים:
2 ורבע כוסות קמח
1 שקיק אבקת אפייה
200 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
2 כפות סוכר
2 חלמונים
2 חלבונים
1/2 כפית קינמון
קופסת ממרח תמרים (450 גרם, נדמה לי)

אופן ההכנה:
1. מתחילים בהכנת בצק פריך: מכניסים את הקמח, אבקת האפייה, קוביות החמאה (הקרה! חשוב!), הסוכר ושני החלמונים לתוך קערה. טורפים/מערבבים/לשים עד שמתקבל בצק. מחלקים אותו לשליש ושני שליש – את השליש מכניסים לפריזר ואת השני שליש מכניסים למקרר לחצי שעה.
2. לקראת תום חצי השעה מתחילים להכין את המלית: מקציפים את שני החלבונים. מקפלים פנימה את הקינמון וממרח התמרים.
3. מוציאים מהמקרר את שני שליש הבצק המצונן. משתמשים בו לרפד תבנית גם בתחתיתה וגם 2-3 ס"מ על השוליים. אני ניסיתי לרדד אבל הבצק התפרק לי כשניסיתי להכניס אותו לתבנית, אז פשוט לקחתי מעט בצק בכל פעם, תחבתי לתבנית ושיטחתי עם האצבעות. ממילא לא יראו את זה בסוף. :-)
4. על הבצק שבתבנית מוסיפים את המלית. מיישרים בעזרת מרית.
5. מוציאים את שליש הבצק שהכנסנו קודם לפריזר ומגרדים אותו בעזרת פומפייה גסה על פני המלית כך שכל שטח העוגה ייראה כמו פיצה.
6. אופים כ-50 דקות ב-180 מעלות.
7. מצננים על רשת.
8. מגישים!

בתיאבון!

אוקיי, עכשיו זה ממש לא נראה כמו פיצה

עוגת תמרים עם בצק פריך מגורר

בתיאבון!

100 ימים שמחים

25 אוגוסט

פרוייקט 100 הימים השמחים – שיותר ידוע בכינויו #100happydays – הוא משחק חביב שבמסגרתו צריך המשתתף להעלות בכל יום תמונה של משהו ששימח אותו באותו יום, וזאת במשך 100 ימים רצופים. על פי אתר הפרוייקט, אנשים שניסו את האתגר סיפרו שהם התחילו לשים יותר לב לדברים שמשמחים אותם, חשו ברי מזל ובאופן כללי הפכו לאופטימיים יותר.

אני סיימתי את הפרוייקט ממש לאחרונה, ביום בו חזרנו מחו"ל. לומר שאני מרגיש בר מזל או אופטימי יותר מהרגיל? אני לא בטוח. אבל כן התחלתי לשים לב לדברים שעושים לי טוב ביומיום, ובחיינו העמוסים בבעיות, טרדות ודאגות זה גם הישג לא קטן.

זה לא שרביט בלוגרים, זה לא אמור להעלות מודעות לשום מחלה וכמובן שזה לא הכרח. אבל זה אתגר לא קטן – ואני מזמין גם אתכם לנסות להעלות בכל יום לפייסבוק/טוויטר/אינסטגרם/בלוג תמונה של משהו שגרם לכם שמחה באותו יום לאורך 100 ימים ברצף.

הנה כמה דוגמאות מתוך 100 הימים השמחים שלי באינסטגרם:
#100happydays #talaiz100happydays

יום 3 - עזרתי למישהו להתניע את האוטו

יום 3 – עזרתי למישהו להתניע את האוטו

יום 18 - הכנרת. כמה שאני אוהב להסתכל עליה

יום 18 – הכנרת. כמה שאני אוהב להסתכל עליה

יום 30 - יש משכנתא, הבית רשמית שלנו!

יום 30 – יש משכנתא, הבית רשמית שלנו!

יום 52 - סוף סוף הילדים הלכו לישון

יום 52 – סוף סוף הילדים הלכו לישון

יום 58 - תמונה מתוך דוקו-פליימוביל שיפוץ הדלתות

יום 58 – דלתות חדשות בבית החדש (זו דווקא אחת מהישנות)

יום 66 - תמונה חדשה שאמא שלי ציירה

יום 66 – תמונה חדשה שאמא שלי ציירה

יום 76 - מחזה משעשע שנגלה לעיני בחניה של הבניין

יום 76 – מחזה משעשע שנגלה לעיני בחניה של הבניין

יום 86 - בדרך לחו"ל לקחנו כלב חמוד מטבריה למשפחה החדשה שלו בחולון

יום 86 – בדרך לחו"ל הקפצנו כלב חמוד מטבריה למשפחה החדשה שלו בחולון

 

 

 

בחזרה לניז'ני טאגיל: שמש על הנהר

16 אוגוסט

אנחנו בארץ כבר שבוע ולך תמצא זמן לכתוב. נראה שאיאלץ לזכור את הטיול על פי התמונות שצילמנו בו, הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת. אבל בכל זאת, מבין כל התמונות הללו יש אחת שהייתי רוצה להעלות על הכתב:

ביום הלפני-לפני אחרון שלנו בניז'ני טאגיל, מזג האוויר האיר לנו פנים והלכנו לטייל בפארק גדול ונחמד השוכן על גדת נהר טאגיל. שבילים ארוכים, הרבה עצים ודשא, מתקני שעשועים לילדים ונוף מרהיב לנהר, עליו שטו כמה סירות. עלינו לסיבוב בגלגל הענק. יהונתן ומיכל התלהבו מכל הדברים שנגלו לעיניהם בגובה הרב וסימנו כמה יעדים שהם רוצים לגשת אליהם כשנרד: מתקן המתנפחים, מגלשות, המזנון שבו הבטחנו לקנות להם גלידה…

אז הלכנו למתחם המתנפחים. הייתה שם מגלשה מתנפחת גבוהה עם שני מסלולים, יהונתן ומיכל הורידו נעליים, מיהרו להיכנס ולקפוץ ושכחו מאיתנו. זה עולה 50 רובל ל-5 דקות, אז ק' כבר קנתה להם 10 דקות ב-100 רובל, שזה קצת יותר מעשרה שקלים. יקר, אבל שהילדים ייהנו. כשאני יודע שיש לי עשר דקות להמתין, אמרתי לק' שאני יוצא רגע החוצה. התחשק לי להתרחק לרגע, להיות קצת לבד.

יצאתי משם. ממולי ראיתי את נהר טאגיל. התקרבתי אליו, עמדתי במרחק של שני מטרים מהמים כשאני נשען על גדר מתכת – והתבוננתי.

הנהר רחב, יפה, מימיו עכורים וצמחייה נהדרת משני צידיו, שלא הסתירה בניינים נמוכים וישנים לצד כנסיות גבוהות ונוצצות. סירת מנוע חלפה משמאל והותירה שובל לבן שהתמסמס במהירות. מאחוריה, סירה גדולה יותר, דומה לזו ששטנו עליה באילת או בעכו, החליקה באיטיות על פני המים. מימין סינוורו אותי קרני השמש שהשתקפו אלי מן הגלים הקטנים. עצמתי עיניים. הקשבתי לטרטור סירת המנוע, לצהלות הילדים והשיחות ברוסית של משפחה שחלפה מאחורי. פתאום שמעתי שברמקולים של הפארק מתנגנת מנגינה מוכרת. אלאניס. Ironic. עד לאותו רגע בכלל לא שמתי לב שיש מוסיקה בפארק.

שמש על נהר טאגילעמדתי שם, ליד הנהר. בעיניים עצומות ראיתי את המים ואת השמש, האזנתי למוסיקה, שמעתי את קולות הרקע מסביב. חשבתי על החופשה. על הטיול. כמה ק' שמחה לפגוש את כל קרובי המשפחה שלה ולהכיר להם אותי ואת הילדים. כמה הילדים נהנו. כמה אני.

הוצאתי את הטלפון מהכיס. צילמתי את השמש על הנהר. התמונה עצמה לא משהו, אבל לי היא מזכירה את הרגע שבו הבנתי שלא ממש בא לי שזה ייגמר.

ואז אלאניס סיימה לשיר והתחלפה בפרסומת ברוסית. הסתובבתי וחזרתי אל הילדים. בואו, נלך לאכול גלידה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 227 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: